מאבקים על הכבוד, ומתח בין ארחות חיים: הרצח הראשון

נבל קדום (תבליטים על אבן), בבל

בסוף הפרק מסופר כי אדם וחוה זוכים לבן נוסף לאחר מותו של הבל, הוא שת, שעל פי התורה נח הוא צאצאו הישיר, ומנׂח וצאצאיו יצאו כל עמי העולם. שהרי " זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם ".

הערות:

[1] וכפי שפורט לעיל, בין כל בני האדם, שנבראו בצלם, יש קשר של אחווה שעומד בבסיס האחריות ההדדית של כל בן אדם לזולתו ולדורות הבאים, והוא מותר בני האדם מן הבהמה, שהרי מינים רבים חיים בקהילות ותומכים בחברי הקהילה בכל דבר, כולל גידול הקטנים ודאגה לחולה; אולם לא ידוע על מין שבמעשיו חושב על ומתחשב בבני מינו ברחבי תבל בהווה והשלכות מעשיו עליהם לעתיד. ועל כן, על כל בן אדם להיות "שומר אחיו" (בראשית ה', ח') ועל כן כשמבקש אברהם להמנע ממאבק ותחרות עם לוט ורועיו, הוא אומר (בראשית י"ג, ח') " כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים, אֲנָחְנוּ" ולא רק משום שלוט הוא אחי אביו של אברהם. בעניין זה יש גם לציין שעל האח הבכור מוטלת אחריות לאחים הצעירים במשפחה הגרעינית והמורחבת, ולפיכך הקרע בין שני אחים אלה משמעותי עוד יותר.

[2] וזה נוסח הדברים בקראן (פרק (סורה) חמישי (אלמאאידה, השולחן) פסוקים (איות) 27-32): "שנן לשומעיך את האמת על שני בניו של אדם הראשון, שהקריבו קרבנות. לאחר שהתקבל קרבנו של אחד מהם ולא נתקבל מן השני, איים: "אני אהרוג אותך", ונענה על ידי אחיו: "אללה מקבל קרבנות רק מן היראים בלבד. גם אם תשלח יד להורגני, לא אשכים אני להורגך, כי ירא אני מפני ריבון העולמים, ומוטב שתישא באשמה להריגתי יחד עם שאר חטאיך ותהיה משוכני גיהינום, בו נענשים החוטאים". אך יצרו של קין גבר עליו ויקם על הבל אחיו ויהרגהו, ויהי מן האבודים. אז שלח אללה עורב שבחש בקרקע להראות לרוצח כיצד יטמין את גופת אחיו, והתחיל להתחרט על מעשהו. לכן ציווינו לבני ישראל שכל המאבד נפש אחת, לא כתגמול בעד נפש אחרת [כלומר: נקמת דם מותרת] או למניעת שחיתות בארץ [כלומר: כעונש על חטא שדינו מוות], כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא".

[3] על פי הפרשנות (רש"י): משום שהקריב "מבכורות צאנו ומחלביהן" (מן המשובחים שבצאן) בעוד שקין העניק מנחה מתנובת השדה אך לאו דווקא את המשובחים שבפירות.

[4] דברי האל (פסוקים ו' ובמיוחד ז') אינם ברורים לחלוטין (לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ) וכותב רמב"ן בפרשנותו: הלא אם תיטיב שאת - על דעת המפרשים (אונקלוס, רש"י, ורד"ק) שאת עונך. ועל דעת רבי אברהם שאת פניך כנגד למה נפלו פניך, כי המתבייש כובש פנים למטה. וכן ואור פני לא יפילון (איוב כ"ט, כ"ד), והמכבדו כאלו נושא פניו למעלה. וזה טעם אולי ישא פני (להלן ל"ב, כ"א), לא תשא פני דל (ויקרא י"ט, ט"ו). ועל דעתי, אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, כי אתה הבכור. וזה טעם למה חרה לך, כי בבשתו מאחיו נפלו פניו, ובקנאתו ממנו הרגו. והנה אמר לו: למה חרה לך על אחיך ולמה נפלו פניך ממנו, הלא אם תיטיב יהיה לך יתר שאת על אחיך, ואם לא תיטיב לא עמו בלבד תבואך רעה, כי לפתח ביתך חטאתך רובץ להכשילך בכל דרכיך. ואליך תשוקתו. שהוא ישתוקק להיות דבק בך כל הימים, אבל אתה תמשול בו אם תחפוץ, כי תיטיב דרכיך ותסירנו מעליך. הורהו על התשובה, שהיא נתונה בידו לשוב בכל עת שירצה ויסלח לו".

[5] מהמסופר לא ברור מה הדברים שנאמרו לפני הרצח. על פי הפרשנים מקובל כי היו אלה דברי ריב ומדון: וכך מובא במדרש רבה בראשית פרשה כ"ב פסקה ז': ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם וגו`. על מה היו מדיינים? אמרו: בואו ונחלוק את העולם. אחד נטל הקרקעות ואחד נטל את המטלטלין. דין [זה] אמר: ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין [וזה] אמר: מה דאת לביש דידי. דין אמר: חלוץ, ודין אמר: פרח. מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. כלומר: ריב על חלוקת רכוש היתה כאן ואף לא אחד מהשניים נקי בעניין זה. ויש המדגישים את הפן הרוחי שבדיון: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: שניהם נטלו את הקרקעות ושניהן נטלו את המטלטלין ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, וזה אומר: בתחומי בהמ"ק נבנה, שנא` ויהי בהיותם בשדה, ואין שדה אלא בהמ"ק, היך מה דאת אמר (מיכה ג) ציון שדה תחרש. ומתוך כך (בראשית ד) ויקם קין אל הבל אחיו וגו`. על פי גרסא נוספת על הולדת צאצאים היה הדיון: יהודה בר אמי אמר: על חוה הראשונה היו מדיינין. אמר רבי איבו: חוה הראשונה חזרה לעפרה. ועל מה היו מדיינין? אמר רבי הונא: תאומה יתירה נולדה עם הבל. זה אומר: אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר: אני נוטלה שנולדה עמי, ומתוך כך ויקם קין...

בעניין זה מעניין לקרוא את תרגום יונתן לפסוק ח של הפרק המדגיש את נושא המוסר ואת נושא השכר והעונש: "ואמר קין לות הבל אחוהי איתא ונפוק תרוינן לברא. והוה כד נפקו תרויהון לברא, עני קין ואמר להבל: מסתכל אנא דברחמין אתברי עלמא, אבל לא בפירי עובדין טבין הוא מדבר ומתוב אפין אית בדינא. מן בגלל מה אתקבל קרבנך וקרבני מני לא אתקבל ברעוא? עני הבל ואמר לקין: ברחמין איתברי עלמא ובפירי עובדין טבין הוא מדבר ומיסב אפין לית בדינא ועל דהוו פיריה עובדיי טבין מדידך וקדמין לדידך אתקבל ברעוא קרבני. עני קין ואמר להבל: לית דין ולית דיין ולית עלם אחרן ולית למיתן אגר טב לצדיקיא ולית למפרעא מן רשיעיא. עני הבל ואמר לקין: אית דין ואית דיין ואית עלם אחרן ואית למתן אגר טב לצדיקיא ואית למתפרע מן רשיעיא ועל עיסק פתגמיא האלין הוו מתנציין על אנפי ברא. וקם קין על הבל אחוהי וטבע אבנא במצחיה וקטליה" [ויאמר קין אל הבל אחיו בוא ונצא שנינו אל השדה, וכאשר יצאו שניהם אל השדה, פתח קין ואמר להבל אני רואה שברחמים נברא העולם, אבל לא בהתאם לטיב מעשים טובים הוא מתנהל ומשוא פנים יש במשפט - מדוע התקבל קרבנך וקרבני לא התקבל לרצון. ענה הבל ואמר לקין: ברחמים נברא העולם ובהתאם לטיב מעשים טובים הוא מתנהל ואין משוא פנים במשפט - כי בגלל טיב מעשי הטובים ממעשיך התקבל קרבני לרצון. ענה קין ואמר להבל: אין דין ואין דיין ואין עולם הבא ואין שכר לצדיקים ואין עונש לרשעים. ענה הבל ואמר לקין: יש דין ויש דיין, ויש עולם הבא ויש מתן שכר טוב לצדיקים ויש עונש לרשעים. ועל הדברים הללו היו מתקוטטים על פני השדה. וקם קין על הבל אחיו והטביע אבן במצחו והרגו"] כלומר: כל אשר יאמר וידון לעתיד בנושא קשיי החיים והשכר בעולמנו לאדם באשר הוא, מובא כאן בדיון הזה שסופו הרצח הראשון.

[6] על פי רש"י כדי לאפשר לו להתוודות על חטאו ולשוב, ובכלל רוח של רחמים עולה מהפרק ואין בו משום בקשת דם תחת דמו של ההרוג.

[7] כך על פי רש"י ורמב"ן אך יש מפרשים הקוראים את דברי קין כהתרסה: הכה גדול עוונו עד כי נגזר עליו עונש כבד מנשוא? מוטיב החרטה הוא המשמעותי יותר, משום מעמדה של תשובה (וחרטה אמיתית) ביהדות והרצון להדגיש כי האל נענה לתחינות וחרטה, תהא חומרת המעשה אשר תהא, ואולם על החרטה להיות אמיתית וכנה, שהרי עונש הוטל על קין, ועונש זה משום שלא הייתה חרטתו שלמה: "..באותה שעה אמ' הקב"ה אם איני מוחל לקין אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה, מיד מחל לו הקב"ה מחצה, ולפי שלא עשה תשובה שלימה לא מחל לו על כל עוונותיו.." (בראשית רבה פרשה צ"ז)

[8] מהו האות הזה לא ברור מהכתוב ויש דעות בקרב המפרשים על מהותו משמעו. מעניינים במיוחד דברי רמב"ן בנושא: "וישם ה' לקין אות" ולא אמר "ויתן" לו השם אות, או "ויעש", יורה ששם לו האות קבוע שיהיה עמו תמיד. אולי כשהיה נוסע ממקום למקום היה לו אות מאת השם, מורה לו הדרך אשר ילך בה, ובזה ידע שלא יקראנו אסון בדרך ההוא: ובבראשית רבה (כ"ב, י"ב) אמרו כענין זה .... כי מפני שהיה פחדו מן החיות מסר לו אחת מהן שתלך לפניו, ולמקום שיפנה הכלב ללכת ידע כי שם צוה לו השם ולא יהרג בה. הזכירו בו החכמים אות נבזה כראוי לו, אבל הכוונה שהיה עמו האות תמיד להורות לפניו הדרך שילך בה, כי כן לשון "וישם" . כלומר: לא אות לבושה הוא זה אלא אות להדרכה בדרך נכונה תרתי משמע. ור' גם: אביגדור שנאן, וישם ה' לקין אות, על התרגום המיוחס ליהונתן לבראשית ד' ט"ו, תרביץ, גיליון מ"ה, תשרי – אדר תשמ"ה.

[9] יש הבדל בין המדרשים המוקדמים על רצח הבל לבין המאוחרים יותר. בראשונה נוטים חכמים להציג את האירוע כהריגה מתוך סכסוך רגשות ואת המעשה כמותיר את קין הלום ונבוך אולם המדרשים המאוחרים יותר מציגים את הרצח הזה כרצח בדם קר, שבוצע לאחר תכנון מוקפד. במדרשים אלה מודגשת האלימות ואף העינוי שבמעשה (אף שאין תיאור ממשי של המעשה עצמו בתורה). קיין מצטייר כמי שפתח פתח לאלימות ולהרג ולא כמי שנכנע לרגשותיו ולא עמד בניסיון האנושי העומד נבוך ומבולבל נוכח עוונו. דווקא מדרשים אלה הם שהשפיעו על הנצרות. (בנימין אופנהיימר, " הדרשות האידיאולוגיות על קין" ב: שמואל ספראי, מנחם שטרמן, מנחם דורמן , (עורכים), מחקרים בתולדות ישראל ובלשון עברית, ספר זכרון לגדליה אלון, הקיבוץ המאוחד, 1970

[10] ואין ברור זיהויה ומקומה של ארץ נוד. לפי פירושו של רש"י לפסוק, ארץ נוד היא ארץ מקלט לגולים, ונקראת כך שכן כל הגולים נדים לשם‏^. . הגאון מווילנה מפרש כי ארץ נוד היא ארץ ישראל, ונקרא כך, על שום שעתידים ישראל לנדוד (לגלות) ממנה (אדרת אליהו, מהדורת ירושלים, ה'תרס"ד, עמ' 46). יש סברה שהשם מסמל את מצב הנדודים שקין נמצא בו אולם התורה בפרוש מציינת כי קין התישב ובנה עיר. אכן פרשנים נדרשו לסתירה שבין עונשו של קין- לנוד ולנוע- לבין בניית העיר שמשמעותה מגורי קבע. מדרשי שם דרשו את שמה של ארץ נוד- שהייתה נעה ונדה תחתיו, רמז לעונשו המקורי, לנוע ולנוד בארץ. פירוש נוסף גורס כי עונשו של קין היא הגלות ממקום מגוריו הקודם למקום שאין לו אליו שייכות, ניתוק הקשר בינו לבין משפחתו והקבוצה החברתית לאיה השתייך, והניתוק מהאדמה ומעבודת האדמה (ר' גם להלן).

[11] הן בדת היהודית והן בנצרות, מעיד דווקא העיסוק ברעיית הצאן על כישוריו של הרועה ועל אישיותו ויכולותיו להנהיג את בני עמו בכל ההיבטים.

[12] בהתאמה לתנאי האקלים והסביבה ובהתאמה לאורח החיים: כך למשל במקומות שקשה לגדל בהם צמחים יתכן שרוב העיסוק יהיה בגידול בעלי חיים, חברות נוודים יעסקו בגידול בעלי חיים או בציד וימעיטו לגדל צמחים אלא אם הן מתיישבות לתקופה (עונה ויותר) במקום מסוים ועוברות ממנו בחלוף העונות האלה, וכיו"ב.

[13] הכינור הוא כלי הנגינה הראשון המוזכר בתנ"ך, כאן, וגם שמואל א' ט"ז, כ"ג: "ולקח דוד את הכנור ונגן בידו", ועוד פעמים רבות בספר תהילים. אין זה כלי הנגינה המוכר כיום בשם כינור מכיוון שככל הנראה פריטה באמצעות הקשת לא הייתה קיימת בזמנו, אלא זה כנראה נבל מסוג הנבל הקשתי, המופיע כבר בתבלטים שומריים משנת 3500 לפני הספירה המקובלת; או הלירה אשר נקראת גם כינור דוד, אשר לה תיבת תהודה ושתי זרועות מחוברות בדומה לעול, שממנו נמתחים המיתרים (שהותקנו ממעי כבשים) אל תיבת התהודה. או כמו נבל אאולי אשר בו הצליל מופק על ידי הרוח כפי שעולה מהמסופר בתלמוד (בבלי, ברכות, ג', ע"ב) "כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכיון שהגיע חצות לילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו". צורה זו של הכינור נחרתה על מטבעות בתקופת בר כוכבא.

[14] והנה צאצא שלישי, יבל, היה איש נדודים שנדד עם צאן מרעיתו: יושב אהל ומקנה. כלומר: במזרח התיכון הקדום, כמו גם במקומות נוספים בעולם שבהם שוררים אקלים מדבר או קרה, היו מי שנדדו לפי עונות השנה עם המקנה שבוית, ולא עסקו בעבודת אדמה כלל, או במידה מועטת. גם אלה נשענו על המרכזים העירוניים כמרכזי מסחר. (בראשית ד', י"ח – כ"ב).

[15] אכן הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו, ט"ו) ראה בקין הקנאי אבטיפוס של אדם או חברה שמנסה מתוך קנאה להשוות את תנאיה בכוח, באופן מלאכותי וללא כל הצדקה, גם כאשר אינו ראוי לכך מבלי שעמל ופיתח את עצמו, כמו קורח שקנא במעמדם של משה ואהרון ובקש גם לו מעמד עליון, מבלי שהדבר מגיע לו, וכמו הנצרות שמבקשת מעמד שווה לעם ישראל, מבלי שהיא עמלה על תיקון הנפש והמידות באמת.

ומוסיף על כך פרופ' שלום רוזנברג המפרש את הסיפור כמתאר ארכיטיפים של חברות אנושיות. הבל מסמל את החברה הטכנולוגית המשגשגת, שעמלת קשה לשפר את תנאי מחייתה, במטרה להגיע לחיי נוחות, רווחה ומותרות (שאכן יש בהם הרבה הבל), ואילו קין (שמשמעותו בעברית חנית), מסמל את החברות הלוחמות, הכובשות והביריוניות, שניסו לקטוף את הפירות המתוקים של החברות הטכנולוגיות מבלי לעמול עמל רב, בחוזק יד וברצחנות כיושבי העיר שנשענו על עמלם של עובדי האדמה [ואמנם, גידול מספר האנשים החיים באתר מסוים, אנשים שאינם חלק ממשפחה גרעינית או מורחבת, יצר חוסר אמון והצריך גם הגנה מפני תוקפים, במיוחד כשיושבי קבע צברו רכוש, או כאשר בשנות בצורת לא עלה יבול רב והדרך היחידה למצוא מזון אילצה להיאבק עליו בכוח עם יושבי מרכז אחר, שהרי לא ניתן עוד לנדוד ולקט מזון כמו בימים קדומים]. את הבן השלישי שת הוא רואה כבן שמחפש את התיקון המוסרי והרוחני של החיים.

[16] ר' גם את מסקנותיו של בנימין אופנהיימר מפשט הכתוב: בנימין אופנהיימר, קין והבל: פשוטו של כתוב, ב: מנחם דורמן,; שמואל ספראי, שמואל; מנחם שטרן, (עורכים), מחקרים בתולדות ישראל ובלשון עברית, ספר זיכרון לגדליה אלון, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1970