הצלת בני האדם מהכחדה: הבריאה השנייה

מתיאור המבול עולה כי אכן כמעט ונכחד היקום כולו, שכן נראה כי חזר היקום למצבו הקמאי שטרם הבריאה: תהו ובהו. מי מרום ומי תהום התערבבו אלה באלה ורוח ה' רחפה מעל המים.

כמו בתיאור הבריאה, חל גם עתה תהליך שלכאורה ניתן לכנות" בריאה שנייה / מחודשת". "סדר" החזרת המצב לקדמותו לאחר המבול משקף את הבריאה: אף עתה הארץ "נבראת" בראשונה כשהמים הולכים וחסרים ומתגלים ראשי ההרים, ומאוחר יותר מבשר העורב על כך שיבשה הארץ (כאילו נוצרה היבשה). לאחר מכן מביאה היונה את בשורת חידושו של הצומח, ורק לבסוף יוצאים בעלי החיים מהתיבה ודורכת כף רגלו של האדם על פני העולם המתוקן לו.

זאת ועוד, משתם המבול, חידש הבורא את בריתו עם המין האנושי בכללותו[1] וברך את נח, כנציגו בברכה הדומה לברכה שהוענקה על ידו לאדם וחווה: (בראשית ח', ט') "וַיְבָרֶךְ אלהים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל".

במאמרו "על ה 18 לחודש ברומייר של לואי נפולין[2]" כתב קרל מארקס כי "ההיסטוריה חוזרת על עצמה, בפעם הראשונה כטרגדיה, ופעם השנייה כפארסה". כך גם האירועים האלה:

בתולדות בן האדם, כיחיד, ובתולדות בני האדם כחברה, לאחר הגרוש מגן העדן, לא ניתן "להתחיל מבראשית" שום תהליך. אכילת פרי עץ הדעת, המעניקה לאדם את ייחודו, מעניקה לו במקביל את התודעה, את זכרונו, את פרשנותו לאירועים ואת הבנתו את הגורמים לתוצאה מסוימת. אם ישכיל להשתמש בדעת שניחן בה, יוכל להפיק לקחים ראויים ולשפר את חייו, כפרט וכחברה, אם ישוב וינהג באותה דרך, ללא ניתוח ובקרה, כי אז תהיה התוצאה הטרגדיה עליה כתב קארל מארקס; במיוחד אם יתעלם מצווי המוסר הטבעי וילך בדרך שבבסיסה הרוע. אם יתמיד בדרכיו, יהפכו חייו לפרסה.

ואמנם, משיצא נח מהתיבה נטע גן. האם בקש לחזור לימים שלפני הגרוש וליצור "גן עדן"?[3] בגנו נטע נח, גפן[4] ושתה מפרי כרמו. למרות שיש כאן ללמדנו כי בני האדם למדו להבין כיצד להכין יין, כלומר, בדעתם השיגו ידע וטכנולוגיה שאפשרו להם להכין יין, התוצאה הרת אסון: נח משתכר, ומגלה את מערומיו, כלומר: מאבד את דעתו, מאבד את יכלתו לדעת את ההבדל בין טוב לרע. בנוסף, מכיוון שמיד לאחר אכילת פרי עץ הדעת הבינו אדם וחווה כי עירומים הם "והתבוששו", לכן עולה מהדברים כי נח, אף כי בשכרותו, "אבד את מחסום הבושה".

נח מתואר עתה כ" אִישׁ הָאֲדָמָה[5]". והוא הרי נקרא בשמו כדי להביא נחמה לבני האדם בשל קללת ה' את האדמה[6]. כאיש אדמה, מתחיל נח עידן חדש, עידן של פיתוח החקלאות, של הבנת משטר עונות השנה, של הכנת כלים ומכשירים ושל גידול בתנובה וניצולה. בידו לבטל את הקללה ולהפוך את עבודת האדמה לברכה, בעזרת הדעת, שהרי אין סתירה בין היות האדם "צדיק" לבין היותו "איש אדמה"; ובידו להעניק לכינוי "איש אדמה" משמעות של "איש חסר דעת", עם הארץ[7] ולהפשיט את עצמו מתואר הצדיק, אשר בזכותו נצלה האנושות מכליה.

עוד יש להזכיר בעניין את קללתם של חם ושל בנו כנען "אָרוּר כְּנָעַן: עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱל-ֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי-שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ"[8], וכפועל יוצא את הברכה שהוענקה ליפת ולשם[9]. בזמן הקצר יחסית מאז הבריאה, כבר קוללו, על ידי הבורא, אדם וחווה, קין ובעטיו האדמה, וכל בני דור המבול שנכחדו. הכתוב מלמד כי קללה וברכה לבן אדם מפי בן האדם, בשל משמעותן[10], יש להעניק בשום לב (בדעת), וגם במשורה, שאפילו ברכתו של האל, עלולה להפוך לקללה, אם יבחר בן האדם שלא ללכת בדרך הראויה, הטובה והישרה[11].

ולא זאת בלבד, אלא שהדעת מחייבת את בני האדם להמשיך להתפתח, אם כי לא תמיד בהיבטים של מוסר וענייני רוח[12]. כך כבר בני נח ביקשו לתור את העולם סביבם, ואף כי על פי המסורת היהודית לא חלה התפרשותם על פני האדמה אלא לאחר הרס מגדל בבל, הרי שכבר עתה מסופר שצאצאי נח שנפוצו על פני כל המזרח הקדום, ואפילו לאגן הים התיכון ואייו הגיעו[13] בזכות יכולת ניווט ובמיוחד בשל הסקרנות והשאיפה לגלות ולחקור שהיא מתוצאות הדעת.

שלוש קללות: מימין:קללת אדם וחווה (ג'יימס טיסו, 1836-1902); משמאל: קללת קין (פרננד קורמון 1845-1924); למטה: קללת וכנען (גוסטב דורה 1832-1883 )

הערות:

[1] בדומה לחידוש הברית בהר סיני, שאז נקבעה השבת לאות מעשה הבריאה. וכאן, מהיות זו ברית בין האל לכל בני האדם ולא רק עם עם ישראל, ולאחר מבול שכמעט השמיד את היקום נקבע אות אוניברסאלי קוסמי, הקשת. על הקשת ומשמעותה

[2] המאמר עוסק בהפיכה הצבאית של לואי נפוליון בונפרטה (נפוליון השלישי) שהתקיימה בשנת 1881, אך הכותרת מרמזת בציניות על ההפיכה של נפוליון בונפרטה שנערכה, על פי הלוח הגרגוריאני, בתשעה בנובמבר 1799, שלאחריה הפך לשליט הרפובליקה הצרפתית. (חודש ברומייר הוא החודש השני בשנה בת עשרה חדשים, על פי הלוח שנקבע אחרי המהפכה הצרפתית).

[3] ומדגישים המפרשים (רש"י ורמב"ן) כי לשון הכתוב "וַיָּחֶל נֹחַ" (בראשית ט', כ') הנה "לשון חולין" היפוכו של קודש שנטיעת הגן איננה בגדר של מעשה קדוש אלא (רמב"ן) "שנתן לבו לעבוד את האדמה לזרוע ולנטוע בעבור מצאו הארץ שממה", ותוארו "איש האדמה" (ר' להלן) מדגיש את היותו נברא מן האדמה "החומר אשר מן האדמה מוצאה. השכל הוא חלק אלוה ממעל, לא מסכים בנטיעה זו לפי שהיין מבלבל שכלו של האדם" (הכלי יקר), ואין בין מעשיו לבין ראשית הבריאה, מעשה האל, לא כלום.

[4] חלק מהמפרשים מזהה את עץ הדעת כגפן (ר' לעיל). אם כך הוא, הרי שבמעשי נח (השכרות) יש משום חזרה על חטא אדם הראשון...

[5] בראשית ט', כ

[6] בראשית ה', כ"ט: "וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ נֹחַ, לֵאמֹר: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ, וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, מִן-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אֵרְרָהּ ה'"

[7] וזה כינוי מתקופת בית שני למעמד חברתי של יהודים שלא היו בקיאים בהלכה ובדינים, בניגוד למעמד של בעלי ידע (תלמידי חכמים). והבחנה זו יכולה להיות ראשיתה של התנשאות חברתית, למרות שביהדות כל מי שרוצה מוזמן ללמוד ולאו דווקא בני מעמדות מסוים, הרי תנאי החיים לא תמיד אפשרו לכל מי ששאף, להתמיד בלימודיו.

[8] על חטאו של חם וקללת חם וכנען נחלקו המפרשים: יש סוברים כי חטא בכך שלא גילה כבוד לאביו, שהרי ביחס הבנים לאבות תלוי עתיד העולם (רש"ר הירש: כל עוד יראו הבנים בהוריהם שומרי משמרת של תפקיד אלוקי, כל עוד יכבדו את מהותם הרוחנית ולא את מהותם הגשמית. כל עוד יזכרו הבנים שרוחם נאצלת מרוח הוריהם, תגדל האנושות כעץ רענן. אולם אם יסוד זה נעלם מלב הבנים, אם יתכן הדבר שבן יתענג על מהותו הגשמית של אביו. אם מורא האב נגוז מלב בנו, כי אז נכרת הגזע. ועתיד נעלה לא יצמח על יסוד העבר. כי אז הדור הצעיר רק יורש את קודמו. הבן הרענן יותר והוא דוחה מפניו את הזקן שאבד עליו הכלח. בישראל עוברת נחלה מדור לדור. הדורות זורמים כנחל. האבות מנחילים לבנים ומעבירים להם את כוחם ואונם, את רכושם הגשמי והרוחני. שם מקור הכח הוא למעלה והזרם שוטף כלפי מטה. נכסים עוברים מאב לבן ויחד איתם – התפקיד הרוחני. לא כן בארץ חם, שם כל דור מתחיל את לימודיו מחדש. אין הצעירים לומדים מן העבר. דורות מתחלפים עלי אדמות, והעתיד מהם והלאה. תחילת ההשחתה היא הזלזול בו ראה חם את ערות אביו" ובהעירו על סדר שמות בני נח בפרשה (שם מוזכר לפני אחריו הגדול ממנו) מוסיף רש"ר הירש בעניין זה: " יחד עם זה הרי זה מזעזע שנח מקלל את חם בנו. חטא הבנים בהוריהם מתנקם בבניהם אחריהם. רק אם הדור הצעיר עומד ביראת כבוד על קבר דורות העבר, מקבל מידיהם את מורשתם הרוחנית לצורך בנין עתידו, כי אז יתפתחו הדורות כעץ רענן. אולם אם הדור הצעיר עושה כמעשה חם אם הוא זן את עיניו בערות אבותיו רואה רק את חולשתם האנושית ולועג למסורתם הרוחנית. אם הבנים מנתקים בלעג את הקשר עם דור האבות, כי אז גם עתידם שלהם הוא חלום. כדרך שהם לעגו לזכר אבותם, כן ילעגו בניהם לזכרם. לעולם חם הוא אבי כנען". כלומר: הבן קולל כאן בחטא אביו שמעשי הדור יש בהם כדי להשפיע על הדורות הבאים ומנגד בחירת ההדורות הבאים כיצד לנהוג כלפי הדורות הקודמים תשפיע על מצבם הם): יש מפרשים הסוברים כי החטא הוא משום שבמעשיו הוכיח חם כי איבד את הבושה. (הנצי"ב: "הראה בזה שלא הרגיש התפעלות בזה. אכן לא היה נחשב בזה לחטא. כי כך היה בטבעו בלי הרגשה שכלית”). שתי גישות אלה מלמדות על מקום הדעת בתולדות האדם: העברת הידע בין הדורות ועידונו, והשמירה על המוסר הטבעי כדי שהחברה תוכל להתקדם.

[9] בראשית ט', כ"ה – כ"ו וגם על הברכות האלה תמהו המפרשים ובמיוחד מדוע לא היו ברכות שני האחים שוות ומסביר רש"י: "לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכן זכו בניו לטלית של ציצית. ויפת זכה להנתן קבורה לבניו”. ומדגיש הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) בעניין הזה כי לא על הדעת לבד יחיה בן האדם, שהדעת בלבד יכולה להובילנו לבחירות לא ראויות, ועל כן יש לשלבה באמונה במצוות האל, שרק כך ניתן להשתמש בדת לברכה: "אי אפשר לכסותו בכבוד אם לא שיעשו שניהם. ואם היה אפשר לעשות ביחיד לא היו עושים שניהם אלא שם לבדו. ולא משום שהרגשו של שם היה חזק יותר, אלא משום דשם היה הרגשו משום מצוה. והכלל במצוה שטוב לעסוק בעצמו יותר מבשלוחו. מה שאין כן יפת שהרגשו היה מצד שכל אנושי שלא יהיה האב מוטל בבזיון, על כן אין שום שכל אנושי נותן לעשות בעצמו. ומה לנו אם על ידי עצמו אם על ידי אחרים".

[10] על פי רש"י, כשמבורך אדם, חלה עליו הברכה טרם עשה את המעשה שבעטיו נתברך, כה עצום כוחה של הברכה (והקללה לפיכך גם כן) והרי היכולת להשתמש בדעת ולבחור את הדרך לפעול יש בה משום ברכה וקללה כאחד "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו), ואמר על כך רבנו בחיי: " לפי שהברכה והקללה נאצלין משתי מדות שבהן נברא העולם והן מדת הדין ומדת הרחמים שאין ענינן נגלה רק ליחידים המשכילים..." כלומר, בן אדם ראוי שימנע מברך וקלל (ודי אם נזכיר מעשה בלעם (במדבר כ"ה), והעובדה כי כדי לקבל את הרכה המגיעה לבן הבכור היה על יעקב לעשות מעשה מרמה (בראשית כ"ז)).

[11] דברים י"א, כ"ו- כ"ח: "רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְוֹת ה' אֱל-ֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אלהיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם", שכן לא ברכות וגם קללות היא התורה, אלא שאם יסור בן אדם מהדרך הנכונה, אם יבחר ברע, תהפך הברכה לקללה. ומכיוון שהבחירה הזו היא היותו של בן האדם בר דעת, בעל יכולת הבנה; הרי שהדעת שקבל בן האדם לאחר אכילת פרי עץ הדעת, הנה גם ברכה (מאפשרת להתפתח) וגם קללה (כי הבחירה החפשית מקשה את חיי בני האדם). ור' גם תנחומא, פרשת ראה, פרק י"א סימן ג'

[12] ר' להלן את תיאור עידני בני האדם במיתולוגיה היוונית.

[13] בראשית פרק י'.