עידני בני האדם במיתוסים של יוון ורומי

על פי המסופר במיתולוגיה היוונית היו מספר עידנים, (דורות,שלבים), בתולדות בני האדם על האדמה. עידנים אלה משקפים הידרדרות בכל ההיבטים: בתנאי החיים וביכולות וברמה המוסרית. בראשית הדברים חיו בני האדם חיי שפע, אך גם חיים המושתתים על צדק ואחווה, ואולם עתה (מימי עורכי הדברים ועד ימינו אנו) הם חיים חיי של דיכוי ועליבות שאינם מובריים כלל. שמות העידנים האלה נגזרו משמות המתכות ומיצגים גם את התפתחות זמינות המתכות, והידע לעיבודן, שהביא לאבדן ערכן הראשוני[1].

המשורר הסיודוס, בחיבורו מעשים וימים, מתאר חמישה עידנים כאלה:

עידן הזהב הנו העידן היחיד שבו חיו בני האדם תחת שלטונו של האל הטיטאן כרונוס[2]. בני האדם בעידן זה נוצרו מעפר על ידי הטיטאן פרומיתיאוס. הם חיו בין האלים, בחופשיות, והתערבו עמם. שלום והרמוניה שררו בעולם ובני האדם לא נאלצו לעמול: מחייתם סופקה להם על ידי האדמה בשפע. הם חיו חיים ארוכים, ללא מכאוב ודאגה, ובמותם הפכו נשמותיהם למגנות בני האדם. אפלטון, בדיאלוג קראטילוס, מתאר בני עידן זה כיצורים שמימיים ורבי תבונה עלי אדמות.

בני עידן זה נכחדו בשל הקנאה של זאוס בטיטאנים, ובעזרת תככים: זאוס, שהשתלט על האולימפוס, ציווה על היפסטוס ליצור אישה מחמר. אתנה העניקה לאישה את הנשמה וכל האלים העניקו לה מתנות, ועל כן נקראה פנדורה (בעלת כל המתנות). עדויה בבגדי חמודות, מושלמת במעלות של יופי חן וידע בטוויה ואמנויות, וגם, בערמומיות, ביכולת לכחש, ביכולת להשתמש בידע שניתן לה להרע וליזום מזימות, וביכולת פיתוי, נשלחה פנדורה אל הטיטן אפימתיאוס ולמרות אזהרות אחיו פרומיתאוס, היתה לו לאישה. עמה נשאה כד ובו הושמו כל הרעות: העצב המחלות והדאגות, וגם התקווה[3]. משפתחה את הכד, למרות אזהרות האלים, הגיעו כל אלה לעולם, ובני האדם, שלא ידעו קודם מכאוב, צער ודאגה, כמשו ואבדו[4].

עידן הזהב: מימין: ציור של פייטרו דה קורטונה (1597-1669) משמאל: ציור של לוקאס קראנאש האב (1472-1669)

עידן הכסף: מעתה ואילך חיו בני האדם תחת שלטונו של זאוס, אולם מהמסופר עולה כי בתחילה, נשמר מעמדה של האלה גאיה, אם כל חי, שכן בני העידן האלה חיו מאה שנה תחת חסות אמותיהם, כלומר, חיו מאה שנה כפעוטות וילדים. בחלוף מאה שנים אלה, כשהתבגרו, לא האריכו בני עידן הכסף ימים ואת זמנם הקצוב בילו במאבקים זה עם זה. בעידן זה סרבו בני האדם לעבוד את האלים, וזאוס השמידם בשל חילול כזה של הקודש מצדם[5]. אחר מותם הפכו בני עידן זה לנשמות מבורכות בעולם המתים.

עידן הברונזה (הארד): עתה קם זאוס לברוא בני אדם. הוא בראם מעץ מֵילָה אך כל כליהם, נשקם ובתיהם היו עשויים ברונזה ועל שמה נקראו. בני עידן זה, התקשחו והתקשו בכל ההיבטים: בגוף ובנפש. משאת נפשם ותאוותם הגדולה הייתה המלחמה. בני עידן זה נכחדו בשל מעלליהם הם, בשל האלימות שהפיצו, על ידי מבול שתכן זאוס (הוא המבול של דויקאליון). ואחרי הכחדתם לא נותר להם זכר בחומר וברוח. אלא הם הפכו לשוכני ביתו של האדס, אדון העולם שמעבר לעולם החיים, במעמקי האדמה.

עידן הגיבורים: עידן זה איננו קשור למתכת כלשהיא, ושלא כמו שאר העידנים, הוא מהווה עליית מדרגה בכל הקשור להתפתחות האנושות, מה גם שאנשיו קשורים דווקא לטיטנים ולא לזאוס וחבר האלים שלו. כל כך משמעותי עידן זה עד כי בניו נמנים בדפי ההיסטוריה על תולדותיהם עלילות גבורתם והקרבות בהם השתתפו. בני העידן הזה נוצרו מהאבנים שהטילו דויקאליון ופירה אחרי שכמם, כשחדל המבול. הם היו אצילי נפש, כישויות הקרובות למהות האלוהות, וכגיבורים. בינהם נמנים הארגונאוטים, שיצאו למסע החיפושים אחר גיזת הזהב עם יאסון, והגיבורים שנלחמו בתבאי בצד המלך קדמוס, ובטרויה בצד המלך אגממנון. אחרי מותם עברו נשמותיהם למישורים ולשדות של האליסיון (רומית: אליסיום), לשם הגיעו הגיבורים ואנשי הצדק, ושם, מספר הומרוס, "חייהם של בני אדם נטולי-דאגה. אין שם שלג, אין החורף רב, אין גשם לעולם, ואוקיינוס תמיד שולח את משבי זפירוס, הרוח (המערבית) השורק, להשיב את נפשם של בני האדם"[6].

מלחמות טרויה סמלה במידה מסוימת את תום העידן הזה, שהוא יוצא דופן במניין העידנים של בני האדם ואיננו קיים כעידן בפני עצמו במניין עידני האדם הרומי. ניתן ללמוד מתיאורי מעשי הגבורה, כי המלחמה, גם מלחמת התקפה שמטרתה השתלטות על האדמות של הזולת, לא נחשבה לעניין נקלה ומאוס, וכי אׂמץ הלב לצאת ולתור מקומות מרוחקים אִפיין, בעיני הדורות שהתבוננו בו בהשתאות ובפליאה, את בני העידן הזה. זה עידן המסמל את ראשית התהוות התרבויות, הנדידה הגדולה של בני האדם ברחבי העולם, הקמת יישובים ומרכזי מסחר, שהם מרכזי התרבות, עליה יש להגן בכוח.

עידן הגיבורים: אכילס חובש את רעו הפצוע פטרוקלוס (התהילה לאב), בנו של מנלאוס, אח לאטלס, לאפימתיאוס ולפרומיתאוס, שניהם עוטים שרון טבעות, איור על גביע , המאה השישית לפני הספירה המקובלת

עידן הגיבורים: הנימפה תטיס מעניקה לבנה אכילס, ערב צאתו למלחמת טרויה, כלי נשק שחושלו על ידי היפסטוס, עיטור לכד מים, המאה השישית לפני הספירה המקובלת

עידן הגיבורים: הארגונאוטים נאספים ליציאה לקולכיס, איור על כוס שתייה, המאה החמישית לפני הספירה המקובלת

עידן הברזל: זה העידן בו חי הסיודוס, ומן הסתם כל בני האדם עד היום. זהו עידן שמציאות החיים בו היא של עליבות ועמל, עידן בו אין הילדים מכבדים את הוריהם, אחים נלחמים זה בזה, וערכים חברתיים כמו הדאגה לאורח (xenia) נעלמו מהעולם. כל דאלים גבר, שקר החליף את דברי האמת כנורמה ראויה, נפרץ מחסום הבושה בכלל, ועושה הרע אפילו לא יודע כי מעשיו ראויים לגינוי. עתיד עידן זה להיזנח לחלוטין על ידי האלים ולא יהיה לבני האדם עוד מציל וגואל.

עידן הברזל , ורגיליוס סוליס (1514-1662), איור משנת 1562 לספרו של אובידיוס, מטמורפוסיס

עידני האדם במורשת הרומית

בשירו "מטא מורפוסיס" כותב המשורר אובידיוס, בן רומי, על עידני האדם, ומונה ארבעה עידנים בלבד, שכן עידן הגיבורים איננו מופיע ברשימתו:

בדבריו על עידן הזהב הוא מדגיש את הצדק החברתי וחיי המוסר שאפיינו אותו ומוסיף, כי בימי עידן זה לא למדו עוד בני האדם את אמנות הניווט ולפיכך לא נדדו ממולדתם ולא חקרו את העולם סביבותיהם. בהשוואה לקורות האנושות יש בכך להצביע על ימים רחוקים טרם יצא האדם מאפריקה כלל.

את משטר העונות קבע, לדבריו, יופיטר, הוא ראש האלים, בימי עידן הכסף. לפיכך בני העידן הזה החלו לעסוק בחקלאות.

עידן הברונזה, מתאפיין לדבריו, כדברי הסיודוס, במלחמות ובפריצות דתית.

בעידן הברזל הוקמו מדינות בעלות גבולות, בני האדם יצאו לחקור את העולם שכן הבינו כיצד לנווט בים וביבשה, למדו כיצד לכרות ולנצל משאבים מהקרקע והפכו תאבי בצע, אוהבי מדון ומלחמה, וחסרי מוסר: אמת, צניעות ונאמנות חלפו מהעולם.

החלוקה המיתולוגית שהובאה לעיל, לא רק שהיא מצויה בין השיטין של הסיפור המופיע בתנ"ך ובמיתולוגיות של עמי מסופוטמיה, אלא שיש לה אחיזה במציאות תולדות האנושות[7]. כבר בימי הביניים נערך ניסיון לתארך את העידנים האלה: הקדוש הנוצרי ג'רום קבע כי עידן הזהב חל בין השנים 1710-1674 לפני הספירה; עידן הכסף בין השנים 1674-1628 לפני הספירה; עידן הברונזה בין השנים 1628-1472 לפני הספירה; עידן הגיבורים בין השנים 1460-1103; ועידן הברזל הוא העידן הנוכחי. אנתרופולוגים וחוקרי הביולוגיה של האבולוציה היום, שבידם הידע על התפשטות בני האדם ברחבי תבל, ומאובנים שחלקם מהווה חוליה חשובה בהבנת תולדות האדם, מכירים בשלבים שונים של התפתחות האדם ופיתוח יכולות שימוש בכלים, עד לגילוי המתכות והיכולת להשתמש בהן[8].

בעיקר עולה מהתיאורים האלה כי "הולך ופוחת הדור" , כי האדם נפל ממעמדו המיוחד בעיני הבוראים, (רעיון שהתפתח גם ביהדות וגם בנצרות), מעמד שהקנה לו יכולות מיוחדות להתאים את תנאי הסביבה אליו, וכי בימים הרחוקים היו בני האדם בקשר עם האלים ועתה, לא רק שהאלים רחוקים מהאדם אלא שבני האדם כופרים בהם ואינם מכירים להם תודה. זוהי גם רוח הדברים ביהדות, המתארת את חלוף השנים גם בחלוף הקשר עם הבורא, ואף כי קשר זה לא היה, אחרי העלמות הנבואה, קשר של דיבור ישיר, עדיין היו בני האדם בעבר קרובים למהותו ולהדרכתו.

הערות:

[1] מכאן שעם הידע, הדעת, חלה הידרדרות במצב בני האדם, בחלקו בעטיים הם (כמו במסורת היהודית) ובחלקו בשל האלים שהתנכלו להם, שכך הוסברו תלאות האדם וקשיי חייו במיתולוגיה היוונית.

[2] מכאן ואילך יהיו בני האדם נתונים לשלטון האימים של זאוס, לתככנים ולמאבקים שבין האלים השונים, ולהשפעת המאבק שבין זאוס לטיטאנים, המייצג יותר מכל את האווירה לפיה הכוח הוא הגורם המרכזי בהשגת מטרות.

[3] על פי המיתולוגיה היוונית, התקווה איננה מתת אלים להפך: אל לא לאדם לקוות וליחל שכן תמיד יתעתעו בו האלים והוא יתאכזב.

[4] סיפור זה רואה לפיכך את הנשים כאחריות לרוע בעולם וכבעלות כל התכונות השליליות, ובמיוחד יכולת פיתוי וערמומיות, אשר בתנ"ך מיוחסות לנחש.

[5] גם עובה זו מלמדת כי קבלתו של זאוס כשליט האלים והאל הראשי הייתה הדרגתית.

[6] ויש בתיאור זה להזכיר את תיאור העיר דילמון ותנאי החיים בה (ר' לעיל).

[7] ר' להלן על הממצאים הארכיאולוגיים.

[8] ר' הנספחים: ציר הזמן של התפתחות האדם; החלוקה לתקופות פרה היסטוריות להלן.