המבול במיתוסים של עמי מסופוטמיה

במיתוס הבריאה של מסופוטמיה[1], יש שתי גרסאות אב לסיפור המבול[2]:

הגרסא הראשונה, שומרית במקורה, מספרת כי משנבראו בני האדם, נבראו כבני אלמוות. במהרה גדל מספר עד מאד עד כי הרעש וההמולה שיצרו מכיוון שעבדו את האדמה, כפי שנועדו לשעות, הטרידו את האלים. האל אֵנְלִל אדון הרוח החליט לפיכך להשמיד את בני האדם על ידי מבול. אבל האל אֶנְכִּ (הידוע גם בשם האכדי אֵאַ), נגלה בחלום לגיבור בשם מהמסורות זִאֻסֻדֻרַ, (ובנוסח האכדי בשם אָתְרַחָסִס, ("רב חכמה") ובשם אֻתַנַפִּשְׁתִּם) להזהירו מפני האסון הקרב ולהדריכו כיצד לבנות ספינה כדי להינצל. כשתחיל המבול הצטערו האלים על שהשמידו את בני האדם, שכן ללא בני אדם לא יהיה מי שיקריב להם קרבנות. אבל, כשהסתיים המבול, יצא זִאֻסֻדֻרַ מהספינה והקריב לאלים קרבנות, כך שהם התרצו והחליטו שלא להשמיד מעתה את בני האדם, ובגרסא האכדית מסופר גם כי כדי שלא יווצר שוב מצב בו מספרם הרב של בני האדם מטריד את מנוחת האלים, הם הגבילו את מספר בני האדםעל ידי הפיכתם לבני תמותה ואמצעים נוספים כגון דרישה מכהנות דת להינזר, מחלות, פגיעת חיות טרף, תמותת תינוקות, ועקרות.

הגרסא השומרית על המבול שבה מסופר כיצד זִאֻסֻדֻרַ השכיל, בעצתו של האל אנכ, לשרוד את המבול, נשמרה רק בחלקה, אך ניתן להשלים את החסר מתוך המסופר בגרסא שנותרה בבבל.

סיפור המבול כפי שהוא מופיע בלוח על סיפור "ראשית הדברים של העיר ארד" [3]

[תיאור הבריאה]

[חסר חלק גדול שבו כנראה נזכרו המלכים של התקופה שלפני המבול, בניית התעלות והחקלאות בשדות. כל אלה גרמו ליצירת רעש גדול והפריעו לאלים, עד כי האל אנלל, מראשי האלים, שכנע את האלים להשמיד את בני האדם]

באותו יום בכתה האלה האם, נִנְתֻר, על יצוריה

והאלה הקדושה אִ נַנַּ נמלאה צער על עמה;

אבל אנכִּ, התייעץ עם עצמו,

אנ, אנלל, ונִנחֻרסג,

השביעו את אלֵי השמים והארץ, בשם אנ ואנלל.

............... [חסר]

[עתה בא סיפור המבול ]

[חזונו של זִאֻסֻדֻרַ)

ובאותו זמן, זִאֻסדֻרַ היה מלך וכוהן בעל יכולת לטהר,

הוא הקים, מהיותו בעל חזונות, [פסל] לאל המעניק לאדם יכולת לחזות[4]

ועמד לידו כולו יראה, כשהוא מנסח בענווה את תחינותיו,

ועמד לידו, תמיד, ויום אחר יום,

ודבר שאינו חלום הופיע,

דברי שיחה, מארות ולחשי קללות, ברקיע ועל פני האדמה,

איום[5] על גרונות,

והאלים מביאים את התנגדויותיהם אל מעון האלים אשר ברקיע.

[עצתו של אנכ]

זִאֻסדֻרַ עמד שם, ושמע עוד:

גש אל החומה, לשמאלי, והקשב!"

תנני לאמר לך מילה ליד החומה, ומי ייתן ותבין את אשר אומר כני לך,

מי ייתן ותשמע לעצתי ותקבלה! מבול מידינו ישטוף על כל הערים

שמקדשיהם מקבלים קצבאות, ועל כל האדמה,

וההחלטה כי יש להכחיד את בני האדם כבר התקבלה.

פסק דין הוא, צו האסיפה הוא, ולא ניתן לבטלו,

לא ידוע על צו מפי אנלל אשר בוטל,

כל קשריהם, כל תנאיהם, הכל נעקר על פיו, ועליהם לחשוב על עצמם....

...

עתה

אשר יש לי לאמר לך

[חסר קטע, שבו כנראה אנכ מייעץ לזִאֻסֻדֻרַ לבנות תיבה / ספינה ולשים בה זוגות של בעלי חיים, וזִאֻסֻדֻרַ נעתר]

[המבול]

כל הרוחות הרעות, כל רוחות הסערה, התאספו לאחת

ועמם, בא המבול, שוטף וגורף,

על פני הערים, שלמקדשיהן נקבעו הקצבות,

שבעה ימים ושבעה לילות,

אחר אשר שטף המבול את הארץ,

אחר אשר הרוחות הרעות הטילו מצד לצד את הספינה הגדולה על פני המים הרבים, האדירים,

יצאה השמש ושלחה את אורה על פני השמיים והארץ.

[זִאֻסֻדֻרַ מקריב קרבן]

אז קדח זִאֻסֻדֻרַ פתח בספינה הגדולה,

ואֻתֻ, אל השמש עז הנפש, שלח את אורו אל תוככי הספינה,

זִאֻסֻדֻרַ, שהיה השליט, המלך, יצא לפני את,

ונשק את האדמה אשר לפניו.

המלך טבח שוורים, ביד רחבה העניק שפע כבשים,

עוגות שעורה, אגודות בחבילות עם...

...פורר עבורו

...

שיחי ערער, הצמח הטהור של ההרים,

שם האש המדורה, ועם...

ענוד לחזהו, הוא...

[חסרות שורות. יתכן אלה המספרות על כעסו של אנלל על שניצלו בני אדם , והסבריו של אנכ על מעשיו והסיבות להם]

[סוף דברי אנכ]

פה נשבעתם בשם החיים שמעניק הרקיע,

בשם החיים שמעניקה האדמה, אלה חייכם שלכם,

אתם, שם, אנלל ואנ, נשבעתם בשם החיים שמעניק הרקיע והחיים שמעניקה האדמה, אלה חייכם שלכם,

הוא ינהיג את בעלי החיים הקטנים שנוצרים מתוך האדמה!"

[גמולו של זִאֻסֻדֻרַ]

זִאֻסֻדֻרַ, שהיה השליט, המלך, יצא לפני אנ ואנלל

ונשק את האדמה אשר לפניהם,

ואנ ואנלל, אחרי אשר כבדוהו,

העניקו לו חיי אל,

העניקו לו והורישו לו חיים כשל אל,

ובאותו יום הפכו אותו, מהיותו המלך, לשומרם של בעלי החיים הקטנים ושל כל זרע בני האדם,

והוא חי במזרח, מעבר להרי דלמון.

ספינה שומרית, עליה מלך בלבוש כוהן, עומד בתפילה, אל הדיג, ורועה, ולידו עדר (סמל המייצג עדר שלם) בית המקדש, 3000 ~לפני הספירה

ספינות (כלי שיט) שומריות (שחזורים על פי תבליטים)

הגרסא השנייה, המזוהה עם התרבות של עמי מסופוטמיה בכלל בשל פירוטהּ, ותרומתה להבנת התרבות הזו, אף היא מקורה באפוס השומרי אךהיא מופיעה בקובץ לוחות הידוע בשם "האפוס של גִּלְגַּמֵשׁ" שהתגלה בספרייתו של המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל., כלומר, בתרגום לאכדית. האפוס הזה הוא שיר עלילה המתאר את גורלם המר של בני האדם, את חלומותיהם, שאינם מתגשמים, לחיות חיי נצח ואת חייהם בידיעה כי נגזר גורלם לחלות ולמות. כל זאת דרך תיאור קורותיו של גלגמש מלך ארך (אֻּרֻּכּ), ואשר לאחר מות רעו, הגיבור אֶנְכִּדֻ (= יצירו של (האל) אֵנְכִּ), עמו קשר את גורלו ואתו נלחם באלים, במפלצות ואפילו בכוכבים; יצא לחפש אחר אֻתַנַפִּשְׁתִּם, גיבור המבול, ובן האדם היחיד שזכה בחיי נצח על ידי האלים, כדי לגלות את סוד חיי הנצח כך שיוכל לחיות חיי נצח ואולי גם להחיות את רעו[6].

אנכד נלחם בארי, תבליט על עמוד (על פי דמות אנכד ניתן להבחין כי איננו ילוד אישה אלא יציר האלים שביקשו לברוא גיבור עז נפש וחזק מגלגמש עצמו, לראשו עיטור של אל (קרניים), ולמרות שאיננו בן תמותה רגיל, הנה מלפיתת המוות לא נמלט)

לסיפור רעותו של גלגמש עם אֵנְכִּדֻ יש משמעות מוסרית חשובה, המאירה את הדעות ואת תפישת העולם של השומרים, האכדים והבבלים על חיים ראויים ושלטון ראוי: מסופר כי האלים, ובראשם אנכ, יצרו את אנכד לתכלית אחת: להיות מושם על פני האדמה כדי להפריע לגלגמש שמא תרבה גאוותו על הצלחותיו והוא יפגע באלים, מקור כוחו האמיתי, ושלטונו יהפוך לשלטון שררה ורודנות על בני האדם.

משהגיע אנכד לעולם, היה חסר מיומנויות חברתיות. הוא חי כבעל חיים ובכוחו, כוח שהוענק לו על ידי האלים, הפריע לציידים במלאכתם. כלומר: בימי ראשית אלה, למרות חוסנן של ערים ומורכבות המבנה החברתי, שנשען עתה על נאמנות לרעיונות משותפים ותרבות משותפת, ולא על קשרי משפחה; למרות שעל פי המסופר ידעו כבר בני האדם את סודות החקלאות, עדיין נשענו על ציד, וקבוצה מקרבם עסקה בציד כדרך חיים, עבורם ועבור שאר חברי הקבוצה. העיסוק בציד במסופוטמיה חדל בהדרגה משום שנכחדו בעלי החיים שנצודו לאכילה, אף כי סכנת חיות טרף עדיין הייתה קיימת.

גלגמש ואֵנכִּדֻ נלחמים במפלץ חֻמְבַּב[7]

הציידים קרבוהו אליהם, למדוהו את חשיבות הקשר עם בני אדם נוספים, והכירו לו אהבת נשים. אז גם הלך אל הארמון אשר בעיר ונלחם בגלגמש, שהרי נועד להיות יריבו, יציר האלים שאיננו ילוד אישה ובעל כוח יוצא דופן. הקרב הסתיים ללא הכרעה, אך השניים הפכו לידידי נפש ושותפות גורל נרקמה ביניהם. יחדיו הביסו את כוחות הרשע שאיימו על בני האדם ובקשו להרע להם. ללמדנו: כי הידידות מאפשרת להגיע להישגים רבים ומשמעותיים מבלי אשר יגרע מכבודם של הידידים כפרטים בפני עצמם.

אולם, אז שנית התערבו האלים, וכדי ללמד את שני הרעים האלה, ואת כולנו, לקח, הביאו על אנכד את מחלתו שמת בה, שהרי חיי נצח לא נתנו לשום בריה גם אם נוצרה על ידי האלים ולא נולדה כדרך הטבע. וכמו שנזכר לעיל, עתה יצא גלגמש למסע כדי לגלות את סוד חיי הנצח, וכפי שידוע לכל, נכשל, שהרי עד עתה לא התגלה הסוד הזה:

רב תלאות היה המסע, ופעמים רבות נשקפה לגלגמש סכנת מות, עד הגיעו למקום משכנו של אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם, במקום מושבם של בעלי חיי אל מוות (בגן האלים). אולם לא איש בשורה היה אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם, הוא סיפר לגלגמש כי הוענקו לו חיי נצח כמתת מיוחדת, בשל היותו ניצול המבול, בזכות התערבותו של אל החכמה אֵאַ, ובשל היותו לפיכך מצילה של האנושות.[8] ולא משום שגילה את סוד חיי הנצח. וזה היה סיפורו:

האלים, ובראשם אלוהי השמים אַנֻ ואל הרוח אֵנְלִל, החליטו להביא מבול שיִמחֶה את כל האנושות. אל החכמה אֵאַ בקש לגלות את הדבר לבן חסותו האנושי אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם, אך הדבר נבצר ממנו מפני שהאלים נשבעו לא לגלות את הדבר לבני האדם. כדי להתגבר על מגבלה זו מצא אֵאַ תחבולה. הוא פנה לגדר הקנים בדברים כאילו הוא מדבר אליה, ובדבריו הזהיר את גלגמש מפני הבאות ואף הדריכו כיצד להיחלץ מהאסון הממשמש ובא על ידי בניית ספינה.

אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם שמע את הדברים שאמר אֵאַ לגדר הקנים והבין את המסתתר בהם. הוא התחיל במלאכה אולם חשש שהאנשים יבינו שצפויה סכנה גדולה. אז הציע לו אֵאַ לספר לבני עירו שהוא ירא מכעס אל השמים אֵנְלִל, ובונה ספינה כדי להפליג במים ולהיות תחת חסות אל החוכמה והתהום, פטרונו. עוד הציע אֵאַ כי הוא יספר לבני עירו שעם עזיבתו ימטירו עליהם האלים ברכה. אולי בעקבות הבטחה זאת נאספו בני העיר, מנער ועד זקן, ועזרו לאֻתַ-נַפִּשְׁתִּם במרץ לבנות את הספינה.

על הספינה העמיס אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם ציוד רב ואף מותרות, מזון ובעלי חיים, ובעלי מלאכה, ועל פי האות שהגיע אליו, לפני תחילת המבול מאֵאַ, שינוי מראה השמיים, עלה על הספינה עם בני משפחתו והמתין לבאות.

עם שחר התגלתה לו תמונה מבעיתה: אל הסערה אַדַד הרעים, השיב רוח סערה והחשיך את היקום. האלים עצמם נחרדו מאימת המבול, וכמה מהם התחרטו על ההחלטה למחות את האנושות.

המבול נמשך שבוע. לאחר שבעה ימים נרגעה הסערה ושכחה, הספינה עצרה משוט על ראש אחד ההרים, ושם, לאחר שישה ימים שלח אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם ציפורים כדי לראות אם נגלתה הארץ. הוא שלח סנונית, יונה ולבסוף את העורב. לאחר שהעורב לא שב ידע שהמבול תם, יצא מהספינה והעלה קרבן לאלים. אלה הריחו את ריח הקורבן והתקבצו. עם האלים בא גם אַנְלִל. הוא זעם משום שלא כל בני האדם נכרתו במבול אולם אֵאַ לא התנצל על מעשיו ואף בא בטענות לאַנְלִל: אסור לפגוע בכל האנושות בגלל פשעיהם של אחדים, אמר, והאלים הסכימו לדברים אלה.

גלגמש, תבליט על חומת ארמון סַרְגוׂן השני מלך אשור (מאה שמינית לפני הספירה המקובלת). גלגמש תמיד יתואר עוטה עור אריה או מחזיק באריה. כאן בידו חרב מעוקלת.

כך הפך אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם לבן אל – מוות, וברשות האלים התיישב בדִלמון. על כן אין בידו, אמר, לסייע לגלגמש שהרי לא גילה את הסוד ואיננו מכיר אותו, רק מתת האלים היא.

גלגמש לא ויתר, הוא התחנן לפני אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם כי יגלה לו כיצד יוכל להשיג חיי נצח עד אשר הסכים זה להעמידו בניסיון נוסף: יהיה עליו להשאר ער במשך שישה ימים ושבעה לילות. אם יצליח כי אז יגלה לו את הסוד. גלגמש הלאה מדרכו נרדם ולא עמד בניסיון הזה, ורק ברחמי אשתו של אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם גילה לו הלה את מקומות של צמח החיים, אשר אין בו כדי להעניק חיי נצח, אך יוכל להאריך את חיי האדם ולרפאות אותו מכל מחלה.

שוב עבר גלגלמש תלאות רבות עד השיגו את הצמח, ואז, בהיותו בדרכו לביתו, נגנב ממנו הצמח על ידי נחש. מאז, מספרים הבבלים, יכול הנחש להשיל את עורו ולחדש את ימיו כקדם.

באחרית הדבר שב גלגמש לעירו ארכ, ולאות תודה לאלים על הגעתו שמה בשלום, בנה וחיזק את חומותיה, שכן עיר שהיא מרכז תרבות היא גם עיר מבוצרת, החייבת להתגונן מאויבים[9].

לוח סיפור המבול מתוך האפוס של גלגמש, בכתב אכדי

המבול, מתוך עלילות גלגמש, הלוח האחד עשר, בתרגומו של שאול טשרניחובסקי:

וַיַּעַן אוֹתוֹ גִלְגָּמֶשׁ וַיֹּאמֶר לְאוּת-נַפִּשְׁתִּים שׁוֹכְנִי-הַמֶּרְחַקִּים:

"עֵינַי הָרוֹאוֹת אוֹתְךָ, אוּת-נַפִּשְׁתִּים,

וְאַתָּה אֵינְךָ גָּדוֹל מִמֶּנִּי.

דָּמִיתָ לִי כִּדְמוֹת אָב לְיוֹצְאֵי-חֲלָצָיו,

נִבְרֵאתָ כַּאֲשֶׁר נִבְרֵאתִי אָנִי.

אָכֵן אָדָם גַּם-אַתָּה כָמוֹנִי.

זָר לְרוּחִי מַרְגּוֹעַ, לִקְרָבוֹת נוֹצַרְתִּי;

וְאַתָּה יוֹשֵׁב בָּטֵל מִתְפַּרְקֵד עַל-גַּבֶּךָ.

אֵיכָה בָאתָ בְּסוֹד הָאֵלִים,

בִּקַּשְׁתָּ וַתִּמְצָא חַיֵּי-עַד?"

עָנָה אוֹתוֹ אוּת-נַפִּשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לְגִלְגָּמֶשׁ:

"גִּלְגָּמֶשׁ, סִפּוּר נֶעְלָם לְךָ אוֹדִיעַ,

אֶחָד סוֹד-אֱלֹהִים אֲגַלֶּה לָךְ.

הֲלֹא יָדַעְתָּ אֶת-שׁוּרִיפַּק, אֶת-הָעִיר הַבְּנוּיָה לְחוֹף-פְּרָת?

עַתִּיקָה הָעִיר, וְהָאֵלִים נָטוּ לָהּ חֶסֶד.

פִּתְאֹם חָרְצוּ הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים

לְהָבִיא עָלֶיהָ סוֹעַת-מַבּוּל.

נִקְבְּצוּ בָאוּ: אֲבִיהֶם אַנוּ,

הַיּוֹעֵץ בָּהֶם הַגִּבּוֹר אֶנְלִיל,

כָּרוֹזָם שֶׁלָּהֶם נִינִיב,

הַגְּבִיר לָאֱלֹהִים – אֱנוּגִי

בְּסוֹדָם גַּם אֵנָה, בְּהִיר-הָעֵינָיִם.

לְסֻכַּת-קָנֶה הוֹדִיעַ אֶת-עֲצַת הָאֵלִים:

"סֻכַּת-קָנֶה! סֻכַּת-קָנֶה! כֹּתֶל! כֹּתֶל!

שִׁמְעִי, סֻכַּת-קָנֶה, הַאֲזִינָה, כֹּתֶל!

אַתָּה, אִישׁ שׁוּרִיפַּק, בְּנוֹ אוּבָּרָה-תּוּתוּ,

בְּנֵה לְךָ בֵּית-עֵצִים, אֳנִיָּה תַעֲשֶׂנָּה,

נְטֹשׁ עֹשֶׁר! דְּרשׁ חַיִּים! בְּזֵה כְבֻדָּה, מַלְּטָה חַיִּים!

זֶרַע-חַיִּים לְמִינֵהוּ קַח אֶל הָאֳנִיָּה.

וְהָאֳנִיָּה אֲשֶׁר תִּבְנֶה

אָרְכָּה וְרָחְבָּה בְּמִדָּה יִשָּׂאוּ.

הֲבִיאֶנָּה אֶל הַיָּם וְסָפַנְתָּ אֶת-מִכְסֶהָ!"

הֲבִינוֹתִי וָאֹמַר לֵאלֹהַי, לְאֵאָה:

"כָּל אֲשֶׁר אָמַרְתָּ, אֲדוֹנִי, אֶעֱשֶׂה,

וּפְקֻדָּתְךָ תִּנְצֹר רוּחִי בְכָבוֹד.

וְלָעִיר מָה אֹמַר, לָעָם וְלַזְּקֵנִים?"

וַיִּפְתַּח אֵאָה אֶת-פִּיהוּ וַיֹּאמֶר לִי, לְעַבְדּוֹ:

"בֶּן-אָדָם, כֹּה תֹאמַר לָהֶם:

אֲבָל אֶנְלִיל נַפְשׁוֹ שָׂנְאָה אוֹתִי,

כִּי לָכֵן לֹא אֶחְפֹּץ לָשֶׁבֶת בְּתוֹכְכֶם,

וְלֹא אוֹסִיף לִרְאוֹת אֶת-אַדְמַת אֶנְלִיל.

אֵלְכָה-לִי אֶל יָם-הַקֹּדֶשׁ

וְאֵשֶׁב לִפְנֵי אֵאָה אֲדוֹנִי.

וְהוּא יְבָרֶכְכֶם בְּעֹשֶׁר וּבְכָל-טוּב,

בִּרְכוֹת מוֹקְשֵׁי-צִפֳּרֵיכֶם, בִּרְכוֹת מִכְמְרוֹת-דְּגַתְכֶם.

בִּרְכוֹת מַמְּגוּרָה וְקָצִיר,

עַד בּוֹא הָעֶרֶב וְיַמְטִירוּ עֲלֵיכֶם

הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחֲשַׁכִּים אֶת-הַמָּטָר הָאָיֹם."

וַיְהִי אַךְ הֵאִירָה אַיֶּלֶת-הַשַּׁחַר

וָאַעַשׂ כִּדְבַר אֵאָה וָאֶגַּשׁ אֶל הַמְּלָאכָה.

בָּאתִי אֶל יָם-הַקֹּדֶשׁ, הֵבֵאתִי אֶת-הָעֵצִים וְאֶת-הַכֹּפֶר,

חָשַׁבְתִּי אֶת-תַּבְנִית הָאֳנִיָּה,

הִתְוֵיתִיהָ, עֲשִׂיתִיהָ לְפָנָי.

וְכָל-בְּנֵי-בֵיתִי עוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה.

הָיָה הַחַלָּשׁ נוֹשֵׂא חֹמֶר,

אֲשֶׁר כֹּחוֹ בְמָתְנָיו הֵבִיא כָל-הַנָּחוּץ.

בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי עָשִׂיתִי אֶת-תַּבְנִית הַתֵּבָה.

מֵאָה וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמַת כְּתָלֶיהָ,

מֵאָה וְעֶשְׂרִים אַמָּה עַד פְּאַת מִכְסֶהָ.

אֲנִי עָשִׂיתִי תַבְנִיתָהּ, הִתְוֵיתִי:

תַּחְתִּיִּים, שְׁנִיִּים, שְׁלִישִׁיִּים וּרְבִיעִיִּים,

חֲמִישִׁיִּים וְשִׁשִּׁיִּים לַתֵּבָה:

שְבִיעִיִּים לַתֵּבָה מִבַּחוּץ,

תְּשִׁיעִיִּים לַתֵּבָה מִבִּפְנִים.

כְּפִיסִים וְקוֹרוֹת תָּקַעְתִּי בְקִרְבָּה,

תַּרְתִּי לִי מוֹט וָאָשִׂים בָּה כָּל-כֵּלֶיהָ.

שִׁשָּׁה כוֹרִים חֹמֶר שָׁפַכְתִּי בַתַּנּוּרִים,

שִׁשָּׁה כוֹרִים כֹּפֶר שָׁפַכְתִּי בָם,

שְׁלֹשָׁה סָרִים^[1] שֶׁמֶן הֵבִיא הָעָם,

מִלְּבַד סָרֵי הַשֶּׁמֶן, שֶׁאָכְלָה הָעוֹלָה,

וּשְׁנֵי סָרֵי הַשֶּׁמֶן שֶהִצְפִּין תּוֹפֵשׂ-הַהֶגֶה.

יוֹם יוֹם זָבַחְתִּי בָקָר,

טָבַחְתִּי רְחֵלִים, צֵיד אֲנָשָׁי;

תִּירוֹשׁ וָשֶׁמֶן, מִיץ-פְּרִי וְדַם-עֵנָב

הִשְׁקֵיתִי אֶת-עַמִּי כְּמֵי-נָהָר לָרֹב.

עָשִׂיתִי מִשְׁתֶּה כִּבְיוֹם רֹאשׁ-הַשָּׁנָה.

פָּתַחְתִּי אֶת-אַרְגַּז הַמְּשָׁחוֹת,

כַּפִּי שָׁלַחְתִּי לַמִּשְׁחָה.

עַד נְטוֹת הַשֶּׁמֶש כִּלִּיתִי אֶת-הַתֵּבָה,

בְּחֹדֶשׁ הַשַּמַשׁ הַגָּדוֹל כִּלִּיתִי הַתֵּבָה,

כָּל אֲשֶׁר הָיָה לִי טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,

אֶת-כָּל-הַזָּהָב אֲשֶׁר לִי טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,

אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לִי טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,

זֶרַע כָּל-חַיִּים לְמִינֵהוּ טָעַנְתִּי עָלֶיהָ,

הוֹרַדְתִּי אֶת-כָּל-בְּנֵי-בֵיתִי וְאֶת-כָּל-אַחַי בָּאֳנִיָּה.

בֶּהֱמַת-שָׂדַי, חַיַּת-שָׂדֶה הֵבֵאתִי בָהּ,

עוֹשִׂים בְּכָל-מְלָאכָה הוֹרַדְתִּי בַסְּפִינָה.

שַׁמַשׁ, אֱלֹהֵי-הַשֶּׁמֶשׁ, נָתַן לִי אוֹת:

בָּעֶרֶב, בְּהַמְטִיר הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחֲשַׁכִּים מָטָר סוֹחֵף,

בֹּא אֶל הַתֵּבָה וְסָגַרְתָּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֶךָ.

וְהִגִּיעָה הַשָּׁעָה,

בָּעֶרֶב הִמְטִירוּ הַשּׁוֹלְטִים בַּמַּחֲשַׁכִּים מָטָר נוֹרָא עַל הָאָרֶץ.

לִרְאוֹת אֶת-הַמֶּזֶג הִשְׁקַפְתִּי, הִתְבּוֹנַנְתִּי,

נִבַּטְתִּי לַמֶּזֶג וּרְעָדָה אֲחָזָתְנִי.

בָּאתִי אֶל הַתֵּבָה וָאֶסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדִי,

בְּיַד תּוֹפֵשׂ-הַהֶגֶה, בְּיַד פּוּזוּר-אָמוּרִי,

מָסַרְתִּי אֶת-גְּאוֹן הַסְּפִינָה וְכָל-אֲשֶׁר-בָּהּ.

וַיְהִי אַךְ הֵאִירָה אַיֶּלֶת-הַשַּׁחַר

וְעָבִים כְּבֵדִים עָלוּ מִמַּעֲמַקֵּי שָׁמַיִם,

אֲדַד הִרְעִים בָּם רְעָמִים.

הָאֵלִים מוּיָתִי וְלוּגַל הוֹלְכִים לִפְנֵיהֶם,

עוֹלִים כְּכָרוֹזִים עַל הָרִים וּבְקָעוֹת.

אִירְגַל עִקְּרָה אֶת-אָשְׁיוֹת הַסְּפִינוֹת,

אָתָא נִינִיב וּבָלַק כָּל-מַעְצוֹר וָשֶׂכֶר,

הָאֲנוּנָקִים הֵרִימוּ אֶת-לַפִּידֵיהֶם,

הֵאִירָה הָאָרֶץ מִבְּרַק-הַזְּוָעָה.

עַד-שָׁמַיִם עָלָה חֲרוֹן-אַף אֲדַד,

הָפַךְ כָּל-קֹדֶשׁ לַעֲלָטָה,

בָּקַק הָאָרֶץ וּבְלָקָהּ.

כָּל-הַיּוֹם סָעֲרָה תֵימָן,

נִסְעֲרוּ מַיִם, הִגִּיעוּ הַמַּיִם עַד-רֹאשׁ-הָרִים,

נָפְלוּ הַמַּיִם עַל הָאָדָם כִּצְבָא-קְרָבוֹת,

לֹא הִכִּיר אִישׁ אֶת-פְּנֵי אָחִיו.

גַּם לֵב הָאֵלִים פָּחַד מִפְּנֵי הַסְּעָרָה,

נָסוּ, הֶרָה נִמְלָטוּ, אֶל הַרְרֵי שְׁמֵי-אַנוּ,

כְּפוּפִים כִּכְלָבִים אֶל הַקִּיר נִשְׁעָנוּ.

עִשְׁתָּר נָתְנָה קוֹל כַּיּוֹלֵדָה בַחֲבָלֶיהָ,

נָהֲמָה בִיפִי-קוֹלָהּ הַגְּבִירָה בָאֵלִים:

"הָיְתָה טִיט-יָוֵן הָאָרֶץ הַיָּפָה לְפָנִים,

כִּי אֲנִי רַע יָעַצְתִּי בְסוֹד-הָאֱלֹהִים.

אֵיכָה צִוִּיתִי רָע בְּקֶרֶב הָאֵלִים?

אֵיכָה אָמַרְתִּי לְשַׁחֵת אֶת-כָּל-הָאָדָם?

הֲלָזֹאת יָלַדְתִּי, טִפַּחְתִּי בְנֵי-אֱנוֹשׁ,

וִימַלְאוּ אֶת-הַיָּם כִּשְׁגַר-דָּגָה?"

הָאֲנוּנָקִים הָאֵלִים אִתָּהּ יַחְדָּו יִבְכָּיוּ,

כְּפוּפִים יָשְׁבוּ הָאֵלִים, הֵילִילוּ,

מִגֹּדֶל מַכְאֹבָם סֻגְּרוּ שִׂפְתֵיהֶם.

שִׁשָּׁה יָמִים וְשִׁבְעָה לֵילוֹת

הָיְתָה הַסּוֹעָה, סָעֲרָה סוּפַת-נֶגֶב.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.

וַתְּהִי הַמְּנוּחָה כִּלְאַחַר הַמִּלְחָמָה,

וַיָּנַח הַיָּם, שָׁבְתָה סוֹעַת-הָאֲבַדּוֹן.

נִשְׁקַפְתִּי וָאֵרֶא וְהִנֵּה מְנוּחָה,

כָּל-שִׁבְטֵי הָאָדָם הָיוּ טִיט-יָוֵן,

פְּנֵי הָאֲדָמָה מִדְבַּר-יְלֵל-מָוֶת.

פָּתַחְתִּי אֶת-הַצֹּהַר וַיִּגַּהּ אוֹר עַל פָּנָי.

צָנַחְתִּי עַל הַקַּרְקַע, יָשַׁבְתִּי, בָּכִיתִי,

הָיוּ דִמְעוֹתַי נִגָּרוֹת עַל פָּנָי.

הִשְׁקַפְתִּי עַל-פְּנֵי מֶרְחֲבֵי-הַיָּם,

נָהַמְתִּי בְקוֹל, כִּי נִמְחָה כָל-הָאָדָם.

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת-מִשְׁנֶה

וְהִנֵּה אִי עוֹלֶה בַמֶּרְחַקִּים,

וְהַתֵּבָה הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה אֶל הַרְרֵי-נִיסִיר,

וַתְּגַשֵּׁשׁ הַתֵּבָה וַתָּנַח עַל הָרֵי-נִיסִיר.

יוֹם אֶחָד, יוֹם שֵׁנִי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה

וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד;

יוֹם שְׁלִישִׁי, יוֹם רְבִיעִי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה

וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד.

יוֹם חֲמִישִׁי, יוֹם שִׁשִּׁי אָחַז הַר-נִיסִיר אֶת-הַתֵּבָה

וְלֹא נָתַן לָהּ לְהִתְנַדְנֵד.

וַיְהִי בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי

וָאֶקַּח יוֹנָה וַאֲשַׁלְּחֶנָּה.

וַתֵּצֵא הַיּוֹנָה וַתָּשָׁב,

לֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב.

וָאֲשַׁלַּח סְנוּנִית

וַתֵּצֵא הַסְּנוּנִית וַתָּשָׁב;

לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ לְכַף-רַגְלָהּ וַתָּשָׁב.

וָאֲשַׁלַּח אֶת-הָעוֹרֵב.

וַיֵּצֵא הָעוֹרֵב וַיַּרְא כִּי קַלּוּ הַמָּיִם,

וַיֹּאכַל, וַיְחַטֵּט בָּאָרֶץ, וַיִּצְרַח וְלֹא יָסַף לָשׁוּב.

וַאֲשַׁלַּח אֶת-כָּל-הַחַי לְכָל-אַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמָיִם,

וָאַעַל שֶׂה קָרְבַּן-עוֹלָה,

קָרְבַּן-זֶרַע זָרִיתִי עַל רֹאשׁ הָהָר.

שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה כֵלִים עָרַכְתִּי,

הֶעֱלֵיתִי תַחְתֵּיהֶם אֶרֶס, מוֹר וְקָנֶה.

וַיָּרִיחוּ הָאֵלִים אֶת-הָרֵיחַ,

וַיַּעַל רֵיחַ הַנִּיחוֹחַ בְּאַף הָאֵלִים,

כִּזְבוּבִים נֶאֶסְפוּ הָאֵלִים אֶל הָעוֹלָה.

וַיְהִי כְּבֹא גְבֶרֶת-הָאֵלִים

וַתָּנֶף אֶת-אַבְנֵי-הַחֵן הַגְּדוֹלוֹת,

אֲשֶׁר עָשָׂה לָהּ עֲנָק אַנוּ, אֱלֹהֵי-הַשָּׁמַיִם, כִּרְצוֹנָה:

"הָאֱלֹהִים הַגְּדוֹלִים! כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי שׁוֹכַחַת

לְעוֹלָם אֶת-עֲנַק-צַוְּרוֹנָי,

כֵּן אֶזְכֹּר לְעוֹלָם אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה

וְלֹא אֶשְׁכָּחֶנּוּ לַעֲדֵי-עַד!

יָבֹאוּ כָל-הָאֵלִים אֶל קָרְבַּן-הַזֶּרַע,

אֶנְלִיל רַק הוּא לֹא יָבֹא אֶל קָרְבַּן-הַזֶּרַע,

כִּי לֹא נוֹעַץ בְּלִבּוֹ וַיָּבֵא אֶת-הַמַּבּוּל

וַיִּמַח אֶת-כָּל-הָאָדָם מֵעַל הָאָרֶץ."

וַיְהִי כְבֹא אֶנְלִיל הַגָּדוֹל,

וַיַּרְא אֶנְלִיל אֶת-הַתֵּבָה וַיֶאֱנַף,

קָצַף בְּעֶבְרָתוֹ עַל כָּל-הָאֵלִים מִשֵּׁבֶט אִיגֶגֶה:

"מִי הוּא הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה מִכָּל-הַחַי?

לֹא יְחִי, כִּי-יָמוּת כָּל-הָאָדָם בָּרָעָה!"

וַיִּפְתַּח נִינִיב אֶת-פִּיהוּ וַיֹּאמַר:

"מִי כְאֵאָה בָאֵלִים לְעוֹלֵל בְּחָכְמָה?

אֵאָה יוֹדֵעַ הַכֹּל, רוֹאֶה אֶת-הַנּוֹלָד."

וַיִּפְתַּח אֵאָה, אֱלֹהֵי-הַמַּעֲמַקִּים, אֶת-פִּיהוּ

וַיְדַבֵּר אֶל אֶנְלִיל הַשַּׂגִּיא וַיֹּאמַר:

"אָנָּא, אֵל גִּבּוֹר, הֶחָכָם בָּאֵלִים!

אֵיכָה הַעִירֹתָ סַעַר בְּלִי-חָכְמָה?

חוֹטֵא אָדָם לוּ יִשָּׂא עֲוֹנוֹ,

יְשֻׁלַּם לָרָשָׁע כְּדֵי רִשְעָתוֹ.

יֶהֱמוּ-נָא רַחֲמֶיךָ וְלֹא יִשָּׁמֵדוּ,

הֱיֵה אֶרֶךְ-אַפַּיִם וְלֹא יִתַּמּוּ כֻלָּם.

תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל-הַסּוֹעָה,

יָקוּם הָאֲרִי וִיקַצֵּץ בָּאָדָם.

תַּחַת לְעוֹרֵר סוֹעַת-מַבּוּל,

שְׁלַח בָּהֶם אֶת-הַזְּאֵב וִיקַצֵּץ בָּאָדָם.

תַּחַת לְעוֹרֵר מַבּוּל-הַמַּיִם,

הֵן יָכֹלְתָּ לִשְׁלֹחַ רָעָב וָדֶבֶר

לְהַכְנִיעַ אֶרֶץ סוֹרָרֶת.

אֲנִי לֹא גִלִּיתִי אֶת-סוֹד הָאֵלִים הַגְּדוֹלִים,

מַרְאֶה בַחֲלוֹם שָׁלַחְתִּי לְרַב-הַחָכְמָה.

וַיֵּדַע אֶת-סוֹד הָאֵלִים, גִּלָּה מַצְפּוּנֵיהֶם.

עַתָּה רְאוּ מַה-יֵּעָשׂ לוֹ."

יָרַד אֵאָה בָאֳנִיָּה וְאָחַז בְּכַפִּי,

הוֹצִיא אוֹתִי וְאֶת-אִשְׁתִּי אֶל הֶחָרָבָה,

אֶל הֶחָרָבָה הוֹצִיאָנוּ וַיַּבְרֵךְ אוֹתִי וְאֶת-אִשְׁתִּי עַל-יָדִי,

נָגַע בְּמִצְחֵנוּ, עָמַד בֵּינֵינוּ וַיְבָרְכֵנוּ:

"עַד הַיּוֹם הָיָה אוּת-נַפִּשְׁתִּים בֶּן-תְּמוּתָה,

מֵעַתָּה יִהְיֶה אוּת-נַפִּשְׁתִּים דּוֹמֶה לָנוּ, לָאֵלִים,

וְיִחְיֶה אוּת-נַפִּשְׁתִּים בְּאַפְסֵי-מֶרְחַקִּים

עַל שְׂפַת הַיָּם, אֲשֶׁר שָׁם תּוֹצָאוֹת לַנְּהָרוֹת. "

כָּכָה לְקָחוּנִי הָאֵלִים וַיּוֹשִׁיבוּנִי

בְּאַפְסֵי-מֶרְחַקִּים עַל תּוֹצְאוֹת הַנְּהָרוֹת."...

הערות:

[1] השוואה בין סיפור המבול במקרא לבין המיתוס הבבלי ; וגם: שמואל אפרים ליונשטם, המבול, ב: מנחם הרן, (עורך), פרסומי החברה לחקר המקרא, הוצאת קריית ספר, 1960. ומנגד: התמודדות התיאולוגיה היהודית עם ההשוואה ; וגם

[2] אין הבדלים מהותיים בין הגרסאות האלה אלא בשמות הגיבורים שחוו את המבול ונצלו בעזרת האלים. (ר' למשל את המיתוס על זִ אֻד סֻרִ (מוצא החיים הארוכים)).

[3] על פי

Thorkild Jacobsen. The Harps That Once...: Sumerian Poetry in Translation Yale University Press, 1987

ר' גם

[4] להיות במצב נפשי המאפשר חזון.

[5]מילולית: נגיעה ב..

[6] קריאה והאזנה לאפוס של גלגמש בהגיה הבבלית המקורית כפי ששוחזרה על ידי שומרולוגים

האפוס עלילות גלגמש בתרגום לעברית על ידי המשורר שאול טשרניחובסקי, אתר פרוייקט בן יהודה. (תרגום מוער הכולל רשימת המושגים המופיעים בטקסט והסברם) על המשורר שאול טשרניחובסקי

האפוס עלילות גלגמש בתרגום לעברית: ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, עם עובד, 1996), ע"ע 183-321. הקטע העוסק במבול: אתרחסיס, סיפור המבול השומרי, ע"ע, 90-130)

סדרת מאמרים המהווה תקציר של עלילות גלגמש מאת ש. שפרה, באתר מקראנט

[7] המכונה "הנורא" היה ענק שיצר אל השמש כדי לשמור על יערות עצי הארזים שבהם התגוררו האלים. סיפור המעשה הזה תורגם במלואו לעברית הן על ידי שאול טשרניחובסקי כחלק מעלילות גלגמש (לוח שני) והן על ידי: ש. שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם, אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, (עם עובד, 1966), ע"ע 295-307

[8] ר': אבי וורשבסקי, אביבה לוטן, רוני מגידוב, אילה פז, המבול וה abūbū, ב: נורית אלרואי ונירית נחום לוי (עורכות), עלילות ראשית, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003. וגם

[9] לבסוף התרצו האלים לתחנוני גלגמש ומתוך האדמה עלה רעו אנכד. השניים נפגשו ואנכד סיפר לגלגמש כי עשות הטוב והראוי בחיים יש לה השפעה על השהות בארץ המתים. כלומר: כבר כאן מופיע רעיון השכר והעונש לאחר המוות, ובמיוחד חשוב עניין זה מפי שהאלים הסכימו אחרי המבול לא לגרום יותר להכחדה של בני האדם בשל רעה שעשו זולתם, כלומר גם המורשת המסופוטמית אחראי האדם על גורלו שלו.