האמונות והדת בחברה הפליאוליתית

דמות שחציה בעל חיים וחציה בן אדם, שרטוט על קיר מערה ב Dordogne, צרפת, כנראה כחלק מטקסי דת או מערכת אמונות דתיות שאפיינה את בני האדם בחברה הפלאוליתית

חוקרים חלוקים בשעתם מתי התפתחה החשיבה הדתית והאמונות הרוחיות. יש סוברים כי טקסים בעלי משמעות ואופי דתי היו קיימים כבר בראשית התקופה הפלאוליתית בקרב כל ההומיניניים (Hominini), מפני שיש להם גם משמעות לחיזוק הקשרים שבין חברי הקבוצה ויש הסוברים כי ראשיתם רק בתקופה הפלאוליתית התיכונה.

הממצאים מגלים כי כבר לפני 130000 שנה היו מנהגי קבורה באתרים ייעודיים שהעידו על חשיבה על החיים והמוות[1], ועל פי כמה ארכיאולוגים, אולי גם על מה שקורה למתים אחרי מותם. ממצאים ממערות בהם התגורר האדם הניאנדרטאלי מעידים כי התקיימו שם טקסים לפני קבורת המתים, וממצאים מאתר Atapuercaשבספרד, שם חי סוג האדם Homo heidelbergensis, מוכחים כי קבורה טקסית הייתה קיימת כבר בראשית התקופה הפלאוליתית.

כך גם יש סברה כי בתקופה הפלאוליתית התיכונה היו לחברות של האדם הניאנדרטאלי צורות של טוטם, ואולי גם עבודת בעלי חיים מסויימים שנחשבו למקודשים, ובמיוחד פולחן הדב, כפי שיתכן ועולה ממצאים שנחשפו בהרי Tsodilo שבמדבר הקלהארי וגילם כ 70000 שנה, אף כי דעה זו איננה מקובלת על הכל. טקסי פולחן הקשורים בבעלי חיים היו בוודאי חלק מטקסי ציד ולאו דווקא העידו על קידושה של חיה זו או אחרת. בכל אופן שרידי דובים וחפצי אמנות הקשורים לדובים יתכן שהם חלק מטקסים כאלה שבהם הועלו דובים כקורבן, על ידי שימוש בכלי נשק שבהם השתמשו גם לציד. דובים כאלה נטמנו חלקים חלקים: הפרווה עם הגולגולת והגוף לחוד, ויתכן שצלמית של דב הייתה קשורה לטקס כזה גם כן. לטקסי הקרבת בעלי חיים כחלק מטקסי ציד יש גם מי שקושר את התגברות האלימות בחברות האדם בשלהי התקופה הפלאוליתית העליונה: כלומר, בתקופה המכונה אפי פלאוליתית או מסוליתית (התקופה הקדם נאוליתית, לקראת תום עידן הקרח האחרון), מפני שעדויות על הרג בני אדם בידי בני אדם, קיימות מתקופה זו[2]. עם זאת, ריחוק האירועים האלה מהממצאים שנחשפו מעלה את הטענה כי ההרג הזה הוא תוצאה של גורמים אחרים, אלה אם כו תמצאנה עדויות להמשך התפתחות של עבודת בעלי חיים כשיטה דתית מאורגנת והשפעתה על גילויי אלימות בקרב בני האדם, במיוחד באזור בו התגלו שלדים כאלה, בסודן.

ובכל זאת, המצאותן של דמויות אנתרופומורפיות, המעניקות תכונות אנושיות לבעלי חיים ומציגות את הדמות חציה בעל חיים וחציה אדם, יכולות להצביע על כך שבתקופה הפלאוליתית העליונה התקיים מעין פנתיאון של ישויות על-אנושיות, מעין אלים, או שהן היו חלק מטקסים שמאניים בדומה לטקסים כאלה בחברות שבטיות בימינו. הקבורה הראשונה של שאמאן הידועה לנו (ולפיכך של קיום טקסי שאמאניים בכלל) היא מלפני 30000 שנה, באתר שהוא ברפובליקה הצ'כית של ימינו[3], אף כי לא מן הנמנע הוא שבתקופה הפלאוליתית העליונה, כל חברי הקבוצה השתתפו באופן פעיל ובתפקיד שווה בטקסים דתיים, בניגוד לתקופות מאוחרות יותר שבהן תפקידי ניהול הטקס והעיניינים הרוחיים של הקבוצה היו בידי סמכות דתית כשאמאן כהני דת או אנשי רפואה שזה היה עיסוקם החלקי או אפילו העיקרי. בנוסף, יתכן כי הדת בתקופה זו, כמו דתות בעלות אלים רבים או דתות המעניקות כוחות על אנושיים לעצמים ובעלי חים בעבר והיום, גם קבעה כוח על שלו הוענקו כוחות הבריאה והיצירה בנוסף לשאר הכוחות הפועלים ביקום.

דמות אדם – ארי, מגולפת באבן, אירופה, 35000~ לפני הספירה המקובלת

יתכן שגם עבודת האבות הקדומים כמערך מורכב של אמונות וטקסים הופיעה בתקופה הזו, כפי שקיים עד היום בחברות לקטים ציידים ובתרבויות אחרות. אף כי כיום הטקסים האלה כפי שהם מתנהלים למשל בקרב בני Tlingit מעצימים את מקומם ותפקידם של האבות הקדומים של עילית חברתית שבניה טוענים כי יש בכוחם להשפיע על מצבם של כל חברי הקבוצה, ועל ידי כך צוברים כוח ושליטה על חברי הקבוצה הזו, כנציגי האבות הקדומים האלה עלי אדמה. כלומר, כבר אז נבטו ניתצני ההבחנה בין מעמדות חברתיים של עילית (מנהיגים שהם כוהני דת) לבין שאר החברים בקבוצה, הן בחיים והן אחרי החיים; שכן יש שוני ביחס לבני האבות הקדומים האלה לא רק במעמד, כי אם גם במאפייני הטקס עצמו, כשהוא נערך, ובמאפייני טקסי הקבורה עצמם.

הדת עצמה הייתה קרוב לוודאי דת אפוטרופאית שעיקר מעייניה להסרת כוחות של רוע ורשע באמצעות לחשים ולאפשר קיום חיים ללא פגעים. לפיכך סביר שכללה טקסים מאגיים, כפי שעולה מריבוי צלמיות הנשים שנמצאו מתקופה זו והן מבטיחות הצלחה בציד ופוריות. תפקידן הוערך כתפקידו של כוח על שהוא אימהי במהותו ושולט על כל החיים על פני האדמה, אף כי כאמור לעיל, חלוקות הדעות לגבי משמעותן האמיתית.

יש בין האנתרופולוגים כאלה הסבורים כי בחברות בתקופה הפלאוליתית התחתונה והתיכונה ההתקיים קניבליזם. כעדות הם מצביעים על עצמות רבות של מיני אדם שונים שנראה כי "נטבחו". אולם לא ידוע על תופעה כזו ולמעשה השרידים האלה אינם מעידים על מעשי אדם דווקא אלא על פעולות של בעלי חיים, או שהיו חלק מטקסים שאחרי המוות הקיימים בתרבויות מסוימות עד ימינו, שכן כל הידוע לנו על החברות האלה מצביע על כבוד לזולת ולטבע, אף כי גם מורא מסוים מהטבע וכוחותיו, כמו גם מבעלי החים החזקים והטורפים.

הערה על מקומה של האלה האם בתרבות האנושית ומכאן על מעמד הנשים בראשית ימי האנושות

מיתוסי הבריאה של כל העמים מספרים על שתי ישויות על אנושיות שמהן נבע הכל, כולל האלים והאלות הזוטרים להם, שלכל אחד מהם הוקצה תפקיד ומקום במשפחת האלים: אלת - על אשה, היא האלה האם; ואל - על גבר. אלי על אלה ייצגו את הרקיע והאדמה, או את המים והאדמה[4]. ועם זאת, בראשית הדברים לא היה ייצוג גברי כמיצג את הכוח הזה או את חלקו. הייתה רק דמות האישה שהיא ייצגה את הטבע כולו, את האדמה, את הבריאה את הפריון והלידה וגם את ההרס[5]: היא האלה האם. דמויות של נשים המייצגות את הישות הזו, את אם כל חי ומקור כל היקום, כבר גולפו באבן בתקופה הפליאוליתית, ונחשפו צלמיות אלות אם שגולפו באבן לפני יותר משלושים אלף שנים[6]. הצלמיות האלה ליוו את בני האדם במשך תקופה ארוכה, כל ימי נדודיהם ובראשית ימי התיישבות הקבע, שחלה בכל אזור על פי התנאים הגיאוגראפיים והאקלים.

בחלוף השנים, לאחר שיישובי הקבע התבססו, ואחר כך גם בהשפעת המעבר לחקלאות שהצריכה חלוקת תפקידים מובנית יותר בין נשים לגברים והקצאת כוחות להגנה על מקורות המים והיישובים והקמת צבאות מקצועיים שאפשרו התפשטות על אדמות ושטחי מחייה נוספים בכוח, התחזק מעמד הגבר, ובצד האלה האם הוצבה דמות גברית ולה אחריות ושליטה על חלק מכוחות הטבע, אולם כוח הפריון והלידה נותר תמיד בידה של אלה אם בכל התרבויות והקרב כל העמים[7].

ככל שרחקו בני האדם מתקופת נדודיהם כלקטים ציידים כך התחזק מעמדו של האל הזכר: לעתים האלה הפכה לאשתו ולעתים לאחותו, או אחת האלות החזקות הפכה לבתו ולפיכך כפופה לכוחו. בדרך כלל היה תהליך זה מלווה במאבקים ובמלחמת בין האלים, גם בשל מאבק בין מסורות שונות של בני עממים שונים שאוחדו יחד על ידי שלטון או מרכז אחד וכל עם הביא עמו את אליו ותחומי אחריותם; וגם בשל ההשפעות ההדדיות של מרכזי תרבות שונים שנוצרו ביניהם קשרי מסחר ושיתוף. במלחמות ובמאבקים האלה, שמשקפים מאד את תפישת בני האדם לאחר ההתיישבות ולאחר המעבר לחקלאות כיצד ניתן וצריך לפתור מחלוקות בכוח (דבר שלא היה קיים בחברת הלקטים הציידים) ולצאת איש מול רעהו, נצח האל הזכר (או אחד מבניו) והשליט את כוחו ועצמתו על פנתיאון האלים כולם ולעתים אפילו נלחם באמו[8]. ועדיין, אלות רבות, בתרבויות רבות ברחבי תבל, מימי קדם שלפני היות שפה פונטית כתובה ורישום שיטתי של קורות הימים, עד להקמת הממלכות והשושלות הראשונות הידועות לנו, הוצגו כדמויות לוחמות, בצד דמות של האלה האם (הרעיה או הבת כאמור לעיל), עובדה המצביעה על נוכחות נשית מובהקת בכל הקשור לנושאי ציד, ואחר כך גם מלחמה. אכן, גם בתקופה מאוחרות יותר בתולדות בני האדם, לאחר שהוקמו ממלכות ועמים שלטו בעמים זרים ונלחמו בהם, הוצגו דמויות של אלות מרכזיות כלוחמות נושאות כלי נשק, כמו למשל האלה אתנה, בתו של ראש האלים של יוון הקלאסית הייתה אלת החכמה, המלחמה, אומץ הלב, התכנון הצבאי והחשיבה ההגיונית; בת דמותה הרומית, מינרווה, תמכה, בשל היותה אלת החכמה, באמנות, במלחמה, במסחר וברפואה; האלה אִנַ נַא השומרית, היא האלה אִשְׁתָר של האכדים הייתה אלת הפריון (האהבה), המלחמה, כמו גם האלה ענת של העממים השֵׁמִים הצפון מערביים והאלה שאושקהשל החתים, וכך בתרבויות רבות אחרות בכל רחבי תבל; גם נושאי ציד היו באחריותן של אלות נשים כמו למשל האלה ארתמיס של היוונים, היא דיאנה הרומית וכך גם במיתולוגיות נוספות על פני כדור הארץ. במיתולוגיה של עממי הצפון יש מקום של כבוד לאלה פריה (פריגה), אלת הפריון, העושר (הזהב) המלחמה והמוות ומסופר גם על האלות האחיות Þorgerðr Hölgabrúðr ו Irpa שביכולתן לירות חצים מקצות אצבעותיהן, ולעורר סערות אימה מלוות רעמים וברקים.

היום למשל, בקרב האינואיטים החיים באזור הארקטי, למשל, שמחיתם על ציד ביבשה (ציד יונקים ימיים ויבשתיים) ודיג, גם אלת הציד וגם אלת הים והדיג בים נשים, ובנוסף, הייתה אלה נוספת שעניינה ציד יונקים יבשתיים. מכאן ניתן להסיק עי אחד ממאפייני הגרוש מגן העדן, המעבר לחיים ביישובי קבע, לעבודת האדמה, ליצירת מקצועות ומשלוחי ידם, לבניית ערים ולהקמת ממלכות, הביא לירידת מעמדן הטבעי של הנשים בחברה.

הערות:

[1] כמו ב Krapina שבקרואטיה, וב Qafzeh שבישראל.

[2] אתר המכונה Cemetery 117 שהתגלה בסודן של ימינו ואשר הממצאים בו כבני 14000 שנה, ובו נטמנו כשישים גופות של ילדים נשים וגברים בגילים שונים, ואשר כארבעים אחוז מהם מתו בשל פציעות מנשק (חודי חצים וחניתות).

[3] Tedlock, Barbara. The Woman in the Shaman's Body: Reclaiming the Feminine in Religion and Medicine, New York: Bantam, 2005.

[4] לעתים יסופר על שלושה כוחות:רקיע מים ואדמה, בהתאמה להשפעות הדדיות של חברות שכנות או שליטות (או נשלטות) ובהתאמה למקום המגורים של העמים שיצרו את המיתולוגיות האלה. לעתי תהייה חלוקה בין מים מתוקים לימים ואוקיאנוסים או למים הנראים על פני האדמה ולמי תהום ולעתים לא. אולם בדרך כלל הכח השולט על המים שלט על כל מי התהום והמים שעל פני האדמה.

[5] כלומר: את ההרס של הטבע, את הבצורת את הסערות והקרה ואת כל מה שמאיים על החיים ואת המוות בכללו.

[6] הצלמית הקדומה ביותר שנחשפה, מכונה וונוס מ Dolní Věstonice על שם המקו שבו התגלתה והיא בת כ 31000 שנים. שאר הצלמיות שנחשפו הן בנות כ 27000-24000 שנים ו"צעירות" יותר (למשל וונוס מ Willendorf) .

[7] כך בקרב יושבי אירופה שלפני התיישבות הקבע ; במצרים שטרם עליית השושלות לשלטון ; התושבים המקוריים של צפון יבשת אמריקה ; האצטקים ; תושבי מסופוטמיה והשומרים ; תושבי אנטוליה ; התרבות שקמה ברומניה של ימינו לפני כ 7000 שנה ; תרבויות הים האגאי וההלנים ; תרבות רומי לפני הקמת הרפובליקה ; התרבות הקלטית ; תרבות העמים הגרמאנים ; תרבות העמים הסלאביים ; התרבות של בני השבטים התורכמנים ; ההינדים ; השקיטים ולימים הפכה, בקרב הנוצרים' דמותה של מריה, אם ישו, לדמות מקודשת בעלת הילה דתית והתואר "אם האלוהים" בשל זיהויה עם האלות הקדומות האלה.

[8] גם מאבקים בין פנתיאונים נזכרים בתולדות העמים: אלי שבטי יוון הקדומים, הטיטאנים נאבקו באלים של השבטים שהגרו לאזור יוון והים האגאי והשתלטו על האדמות, אך הובסו. עם זאת לא נעלמו לחלוטין מסיפורי יוון אחר כך, והמתח בין שתי קבוצות האלים האלה נותר בעינו.