הגרוש מגן עדן: הסיפור האמיתי: פרולוג

הגרוש מגן עדן, רוברט ווסט

לפני ראשית הדברים, מספרים בני האדם[1] בכל התרבויות[2] על פני כדור הארץ, היה ריק[3], ואז, נברא היקום והעולם בכללו. משנברא העולם, כפועל יוצא של הבריאה, אף כי לא תמיד בראשיתה, ולא בכל התרבויות לאותה מטרה, נבראו גם בני האדם.

בני האדם, שחיו ופעלו בצל מי שבראם ויצרם, לא ענו על שאיפותיהם ולא ממשו את ציפיותיהם של אלה. לפיכך, ראשית נוצרו פער וקרע בין בני האדם לבין בוראיהם, ואלה הם הרי מי ששלטו על סביבת ועל תנאי החיים של בני האדם. לכן פער זה הקשה את חיי היומיום בכל ההיבטים; ושנית, אלה עשו אפילו ניסיונות מספר להכחיד את בני האדם, או להחליפם במין אדם אחר, מפני האכזבה שהנחיל להם. בחלק מהתרבויות, מספרים בני האדם, נעשו גם מאמצים לקבוע, או לחדש, ברית בין בן האדם לבוראיו, כדי שתחומי חייו ויכולותיו יהיו מוגדרים והם, מצדם, יזכו לכבוד ולהערכה. אך לא תמיד בהצלחה; מה גם שבין הכוחות הבוראים, כלל החברים בפנתיאונים בתרבויות השונות, שררה אווירה של חוסר אמון, תחרותיות ומאבקי כוחות.

כך או כך, מציינים סיפורים אלה, כי כשנבראו בני האדם, היו חייהם טובים ונוחים לאין ערוך מאשר בחלוף הזמנים. והסיבה לכך על פי המסורת היהודית (ומכאן הנוצרית) דווקא בשל מאפיין מיוחד של בני האדם: היכולת לתקשר, היכולת לבנות מערכת חברתית מורכבת, היכולת והרצון לחשוב ללמוד ולהפיק לקחים ראויים ונכונים, היכולת ליצור ולפתח כלים וטכנולוגיות ולהתאים את הסביבה לצרכיו: כלומר: דווקא בשל היותו בעל בינה, ושאיפתו לפתח ולהעמיק את תוצרי הבינה הזו.

או במילים אחרות: מששאף בן האדם להבין את סביבתו כדי שיוכל לקדם את עצמו, משביקש להעמיד את יכולותיו במבחן המעשה, והשתמש ביכולות אלה לקדם את עצמו: להתאים את התנאים לטבעו[4], משהקים מבנים חברתיים ויצר קשר בין המקום בו חי לקבוצת עמיתיו שהלכה וגדלה על בסיס הנאמנות למקום שבתו ולמתגוררים עמו במקום זה, משנוצר הקשר החברתי – תרבותי בין בני האדם שחיו עד אז בקבוצות משפחתיות; דווקא אז הפכו חייו לקשים לאין נשוא: הוא גורש מגן עדן.

הערות:

[1] המונח בני האדם מתייחס כאן ולהלן לתת מין של האדם שהחליף את האדם המודרני או את האדם הנבון הארכאי (Homo sapiens) לפני כשבעים אלף שנה, כלומר: לתת המין Sapiens Sapiens (האדם הנבון המודרני) ששרד את ההכחדה האחרונה בתולדות המין האנושי לפני כ 70 אלף שנים (כנראה בשל התפרצות הר הגעש טוׂבָּה). [שחזור פני האדם הנבון המודרני באירופה (35000שנה)] (ר' גם: Richard Leakey, On the Origin of Humankind, Brockman, 1994 ור' להלן נספח ציר הזמן של התפתחות בני האדם וטבלת סיווג וחלוקה טקסונומית של משפחת ההומינידים). המונח אדם כמות שהוא מתייחס לפיכך למין האדם בכללותו (Homo) או לאדם הנבון הארכאי, בהתאם לתקופה הנדונה. המושג הומינינים (Hominina) מתיחס לכל מיני ההומיניניים (Hominini), כלומר אדם (Homo) על כל מיניו והמינים הקרובים לאדם כמו אוסטראלופיתיקוסים לסוגיהם, בהתאמה לתקופה.

[2] במושג תרבות (culture) הכוונה למכלול הערכים האמונות ותפישות העולם כפי שהן באות לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם כחברה וכפשרטים בה באזור מסויים, או בתקופה מסויימת. מושג התרבות פותח לראשונה על ידי אנתרופולוגים בסוף המאה ה-19 לספירה המקובלת, וההגדרה הראשונה והמפורסמת ביותר למושג (על פי אדוארד טיילור) היא "תרבות היא אותה שלמות מורכבת של ידע (כלומר, התרבות קשורה לתודעה), אמונה, אמנות, מוסר, חוק, מנהגים וכל אותם הכישרונות וההרגלים שהאדם רוכש אותם בהיותו חלק מהחברה". במשך השנים ניתנו הגדרות רבות למושג התרבות על ידי אנתרופולוגים וחוקרי תרבות. להלן חלקם: דרך החיים הכוללת של עם ; המורשת החברתית שהפרט רוכש מקבוצתו ; דרך חשיבה, הרגשה והאמנה ; הפשטה של ההתנהגות ; תיאוריה של האנתרופולוג על האופן שבו מתנהגת למעשה קבוצה של בני אדם ; מחסן של למידה נאגרת ; מערכת אוריינטציות תקניות לבעיות קבע ; התנהגות נלמדת ; מנגנון לקביעת התקנות הנורמטיביות של ההתנהגות ; מערכת של טכניקות הסתגלות, הן לסביבה החיצונית והן לבני אדם אחרים ; משקע של ההיסטוריה. נהוג כיום לעשות הבחנה בין גילויה של התרבות, היינו, ההתנהגות בפועל, ובין הערכים, האידאלים והאמונות המשותפות לבני האדם. מקור המילה העברית 'תרבות' הוא מקראי (במדבר ל"ב, י"ד): "וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף יְהוָה אֶל יִשְׂרָאֵל.". מקור המילה הוא באכדית: "תַרבּוּתֻ" (tarbûtu) שפירושו "חניך" או "תלמיד". בלועזית מקורו במושג הלטיני שמשמעו טיפוח או גידול.

[3] לא רק חוסר של חומר בחלל כמקובל היום בפיסיקה שכן למעשה גם חלל לא היה טרם הבריאה. במקרא מתואר המצב ששרר לאחר הבריאה, אך טרם התגבשות החומר, במילים "תֹהוּ וָבֹהוּ" המזוהה היום עם "כאוס" (כמו בתיאור הבריאה הבבלי) המופיע בשנית במקרא בצד המושג שממה, אולי כמילה נרדפת (ירמיהו, ד, כ"ג). אף כי יש מפרשים הרואים בתהו ובהו את הפעולה הראשונה של הבריאה כלומר לפניו שרר ריק ורק לאחר ש"ברא אלהים את השמים ואת הארץ" נוצר "(והארץ הייתה) תהו ובהו" ויש בכך סימן ורמז לאפיה של הבריאה בכללותה שאף על פי שהיא נתפשה כ"טובה" ואפילו "טובה מאד" על ידי הבורא, יש בבסיסה יסוד העלול לערער אותה, שהכל תלוי בהתנהלות בני האדם על פני האדמה (בראשית רבה, פרשה ב'). הסיודוס , המשורר היווני בן המאה השמינית לפני הספירה המקובלת, מתאר את המצב ששרר לפני הבריאה כ"כאוס" (Chaos) (ריק, תהום, דממה), ממנו נוצרה גאיה (Gaea) (אלת האדמה) [על ראשית הווצרות פנתיאון האלים היווני], [פנתיאון: כאן ולהלן במשמעות של חבר האלים ולאו דווקא המבנה ששימש כמקדש לעבודתם] היום מקובל להסביר מונח זה כחוסר סדר, מבוכה ובלבול.

על פי המפרשים יש להבין את המושג על פי המשמעות הארמית שלו, כלומר: השתוממות ותהיה, ומכאן גם שממה (למשל: שד"ל (שמואל דוד לוצאטו): "תהו ובהו - ענינם שממה, כי תהא ובהא בארמית ענין השתוממות, כמו שאמרו בבראשית רבא (ב' א') ישב לו אותו העבד תוהא ובוהא, הכוונה משתומם, וכן בלשון סורי אתבהבה ענינו נעשה משועמם, בוהבהא תמיהה ושוממות, וכמו שהמדבר נקרא שממה וישימון, כן ייקרא תהו ובהו, והכוונה שלא היו בארץ לא צמחים ולא בעלי חיים". ור' גם רש"י: "תהו ובהו - תהו ל' תמה ושממון שאדם תוהה ומשתומם על בהו שבה". (קישור לפירוש רש"י)

[4] אחר כך גם ביקש לנצל את המשאבים הטבעיים על חשבון מינים אחרים ועל חשבון בני מינו הוא, אולם, על פי המסופר בתנ"ך, שהפך למקור של הנצרות, כל זאת ארע לאחר שהאל נער חצנו מבני האדם והניחם כמעט לנפשותיהם, כשהוא מעניק להם רק קו מנחה אחד: להפעיל את יכולותיהם, את מחשבתם ותודעתם וכושר הסקת המסקנות שלהם כדי לבחור את הדרך הנכונה ולעשות את המעשה הראוי בכל ההיבטים.