השינוי המהותי הראשון שחל עם ההתיישבות במקום של קבע הוא היחס למקום המגורים, לאדמה שעליה חיים ועליה מוקם הבית, המסתור מאיתני הטבע ומחיות טרף. שטח האדמה הפך לרכוש המתגוררים בו, ולמקור לזהותם, בהדרגה גם על פני ההשתייכות השבטית – משפחתית. ככזה, הייתה לו משמעות לעתד הגרים בו. לשליטה על מקורות מים הייתה חשיבות רבה כמו גם לסוג האדמה, הקרבה או הרחוק מדרכים ועוד. כבר בראשית התקופה הנאוליתית ניתן למצוא קרבנות שנפלו בידי אדם במאבק על השלטון על שטחי אדמה ובמיוחד נקודות החולשות על האדמה, להגנתה.
המגורים בבתי קבע של ממש, ולא במקלטים לעונות מסויימות, אִפשר לצבור רכוש. בבתים הראשונים שהוקמו באים הבריטיים מוצבת, מול הדלת, שידה ולה מדף רחב, עלי והיו מונחות שכיות החמדה של המתגוררים בה, כך שכל מי שנכנס פנימה יכול לראות את רכושם, עליו גאוותם. אז גם ניתן לראות הבדלים של ממש בין מוצרים שכן היו מי שרכשו יתר מיומנות בהכנת תכשיטים למשל, ותוצר פרי עמלם היה מדויק יותר ויצירתי יותר משאר התכשיטים. לא מן הנמנע הוא שאלה הכינו כלים וצרים להחלפה (מכירה) ובהדרגה הפכו להיות בעלי המלאכה של החברה העירונית. מעתה, לא ילמד עוד כל חבר ביישוב את כל המלאכות שהוא זקוק להן, ויישען על חברים אחרים בקבוצה. אם ישכיל לצבור רכוש יוכל לעלות במעמדו המברתי, אם לא ילטוש עיניים מקנאות אל שכיות החמדה של שכניו.
גם התבונה בטיפול בבעלי חיים, שהפכו להיות רכוש פרטי ולא רכוש הכלל, הביאה, בהדרגה, לפערים כלכליים בין המתגוררים באותו יישוב. היו מי שהשכילו להוסיף על מקנם והיו מי שנאלצו להסתפק בחלבם וצמרם של בעלי חיים מועטים יותר.
בנוסף, בהדרגה הפך רכושו של אדם, שזוהה עמו, להיות המזהה את בעליו. זאת ניתן לראות בקברים בהם הוטמנו חפצים שהיו שייכים למת. אלה הלכו ורבו, על פי מעמדו של הנקבר, והיו לעתים חפצים מסוג מסוים שהעידו על עושר, אבל לא שימשו את הנקבר בחייו כלל אלא נוצרו עבור טקס הקבורה.
כאשר נפגשו יעקב ועשיו משתי גדות נהר הירדן, בשובו של יעקב מבית לבן בארם, לכנען, נשכחו, לאחר חשש מסוים ממתקפה והיערכת למאבק לפי צורך, כל המחלוקות ביניהם והם נפלו איש על צוואר רעהו בדמעות[1]. כל כך מרגשת הייתה הפגישה הזו עד כי שניהם ביקשו להציע לאחיהם מרכושם, שהרי הרכוש מגדיר את מעמד האדם בחברה. עשיו פנה אל אחיו וניסה לשכנעו לקחת ממנו כל שיאבה לבו והציג את עצמו כאדם כבד רכוש: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ", כלומר: איש עשיר אני, רב ממוני, טול לך ממנו כרצונך ויהפוך אשר נטלת לרכושך שלך". יעקב סרב. הוא תאר את עצמו בדיוק ההפך, כאדם שהתברך, כאדם המסתפק במה שיש לו, אך עדיין מודע למשמעות של רכוש והענקתו לזולת בעת חידוש או קיום ברית: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי: כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים--וַתִּרְצֵנִי. קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח". יעקב מייצג כאן במידה מסויימת, עדיין, את יחסם של הלקטים – נוודים לרכוש, ולמרות שידוע כי ברוב מקנה יצא את בית חמו, לא לכמות הוא מתיחס אלא לכך שרכושו, רב או מעט, מספיק לו ומספקו. גישה זו עתידה לחלוף מהעולם ואת היחס לרכוש כמקור לחיים תחליף חברה צרכנית המייצרת ורוכשת חפצים שאין בהם צורך למחייה באושר. והשאלה: מהו ה"כל", או בימינו "הדי", "המספיק" לאדם כדי להתקיים בכבוד, עדיין תלויה ועומדת, מפני שבחברה הצרכנית כבודו של אדם נמדד על פי רכושו והוא זקוק גם לרכוש רב יותר כדי לחיות על פי נורמות מקובלות, כולל הענקת חינוך ראוי לבניו וקבלת טיפול רפואי מתאים, ולא רק כדי שיוכל להתגורר במקום שמעניק לו את יתרונות הטכנולוגיה העכשווית.
הערות: