בריאת העולם הוא שם כללי למיתוסים[1] המתארים בריאה זו, והייחודיים לתרבויות רבות בעולם. מיתוסים אלה הם בעלי אלמנטים על - טבעיים המתארים כיצד התחילו היקום והחיים שבו, ובפרט כדור הארץ ובני האדם, לרוב כפעולה מכוונת של "בריאה" על ידי אל אחד או יותר.
בתחילת ספר בראשית מופיעים שני סיפורים על בריאת העולם. הסיפור המוכר יותר הוא זה שבפרק א', לפיו ברא האל את הבריאה במשך שישה ימים שהם השבוע העברי שבו סדר הימים על פי תיאור זה של מהלך הבריאה[2]:
ביום הראשון, המכונה לפיכך בשפה העברית יום ראשון, ברא את השמיים, את הארץ ואת האור; ביום השני, המכונה לפיכך בשפה העברית יום שני, ברא את הרקיע והבדיל בין מים עליונים לבין מים תחתונים; ביום השלישי, המוכנה לפיכך בשפה העברית יום שלישי, חשף את היבשות וברא את הצמחים; ביום הרביעי, המכונה לפיכך בשפה העברית יום רביעי, ברא את השמש הירח והכוכבים; ביום החמישי, המכונה לפיכך בשפה העברית יום חמישי, ברא את הדגים ובעלי הכנף; וביום השישי, המכונה לפיכך בשפה העברית יום שישי, ברא את שאר בעלי החיים ואת האדם, מתוך כוונה ליצור את גולת הכותרת של כל הבריאה: את "נזר הבריאה", מי שינהל את ענייני כדור הארץ בכל ההיבטים ויהיה לו קשר ישיר עם הבורא עצמו.
ביום השביעי הסתיימה הבריאה והבורא שבת, לפיכך מכונה יום זה בשפה העברית יום שבת ויש לו משמעות רוחית ומעשית רבת השפעה על ההלכה היהודית.
עוד יש לציים כי בפרק זה לא מסופר על בריאת הגבר והאישה בנפרד, אלא כתוב בפירוש: "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם[3] אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם[4]".
אולם, לעומת זאת, בסיפור המופיע בפרק ב', האדם נברא מיד לאחר בריאת הצמחים, בעוד שאת כל בעלי החיים, ואת האישה, החליט אלוהים לברוא רק משום שהאדם (הגבר) היה בודד בעולמו החדש והרי: "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב' י"ח). הפתרון הראשון שמצא א-לוהים לבדידותו של האדם היה בריאתם של חיות השדה ועוף השמים: "ויצר אלוהים מן האדמה כל חית השדה ואת כל עוף השמים ויבא אל האדם" (בראשית ב' י"ט). רק לאחר זמן, כשהתברר שאין בעלי החיים יכולים לשמש עזר לאדם, החליט לברוא עבורו את האישה, אותה ברא מתוך צלעו של האדם[5].
הערות:
[1] מיתוֹס (מיוונית: μῦθος) הוא סיפור עם או סיפור ידע – עם [סיפורי ידע עם: סיפורי "פולקלור" אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים]. שמתאר אירועים שיש להם חשיבות יוצאת דופן מבחינת קהילה מסוימת. [קבוצה חברתית בכל גודל, שחבריה חיים במקום מוגדר, חולקים ממשל משותף, והם בעלי מורשת תרבותית והיסטורית משותפת או קבוצה של בני אדם בעלי עניינים משותפים (אינטרסים או דעות), הפריה הדדית והרגשת שותפות]. לרוב בהשתתפותם של אלים או של גיבורים על אנושיים על-אנושיים. המיתוס תורם לעיצוב זהותה ותפיסת עולמה של הקבוצה המאמינה בנכונותו. הפילוסוף היווני אפלטון הגדיר את המיתוס כסיפורה של התרחשות אלוהית במציאות המוחשית. הפילוסוף אריך פרום הציג שלוש תפיסות להתייחסות למיתוס: 1. המיתוס הוא תמונת עולם קדם מדעית, תמימה, פרי דמיון פיוטי. 2. המיתוס הוא תיאור אמיתי של מאורעות שהתרחשו בעבר. 3. המיתוס בדומה לחלום מעלה סיפור בלשון הסמלים המביע רעיונות פילוסופיים ודתיים: "המיתוס הוא סיפור אידאלי אשר אינו מציג שאלות, ובאמצעותו חברה מספרת על עצמה – מאין היא באה ולאן היא הולכת. האנשים יוצרים ומשמרים את המיתוס בזיכרון, והמיתוס יוצר את האנשים – את הזיכרון הקיבוצי שלהם, את תבניות החשיבה והאמונות שלהם. המיתוס והזיכרון הם שני גורמים המפרים זה את זה, יוצרים זה את זה ומעצבים זה את זה. המיתוס גם משקף תרבות וגם יוצר אותה; הזיכרון גם משמר את מיתוס וגם נבנה ממנו – הן הזיכרון האישי והן הקולקטיבי". (מיתוס וזיכרון, המבוא).
המיתוסים המתארים את בריאת העולם מכונים קוסמוגוניים. מקור המילה מיוונית: קוסמוס: יקום; גונוס:תולדה.
[2] במסורת היהודית נמנות גם השנים בלוח השנה העברי מבריאת העולם (שנה קודם בריאת האדם הראשון), ולפיה השנה הנוכחית - שנת ה'תשע"ד - היא השנה החמשת אלפים ושבע מאות ושבעים וארבע שנים לבריאת העולם. אחת הסיבות למבנה זה של הבריאה הנה שהוא מכין את העולם (את הבריות החיות בעולם) למשמעות העמוקה של השבת כמות שהיא מקודשת על ידי היהודים. ר': משה ויינפלד, מבוא לפרשת הבריאה: ייחודו של תיאור הבריאה, ב: מנחם הרן (עורך), עולם התנ"ך, כרך א', דברי הימים הוצאה לאור, 1883-1996.
[3] על המשמעות של התואר הזה שהוענק לאדם הראשון, וממנו לכל בני האדם באשר הם, ואשר נדמה כי הוא מיוחד לתיאור הבריאה בתנ"ך, על מהות הצלם הזה שהאדם נברא לפיו, ועל הדמיון בין האדם לאלהים, שאין לו דמות וצלם כלל, יש דיון נרחב בספרות ההלכה היהודית על כל סוגותיה, ולמשמעותיות והפרשנויות של המושג יש השפעה על תפיסת חיי האדם ועל ייעודו. (ר': לקסיקון לתרבות ישראל ; אנציקלופדיה מקראית "גשר" ;הנוסח העברי של האנציקלופדיה "ויקיפדיה" ; אתר tora.us (דף השער של האתר); מאמרו בנושא של הרב דר יהודה ברנס, המדגיש את החובות שמטיל התואר על בני האדם בצד הזכויות הטמונות בו ; מאמרו של הרב יובל שרלו באתר מרכז ישיבות בני עקיבא) : על הקשר שבין צלם אלהים ליכולת להבחין בין טוב לרע, כלומר לבחור נכון, ר': זאב פלק, על פרשת בראשית, בית מקרא, גיליון ג', החברה לחקר המקרא לישראל, 1995.
בעיקר נחלקים המפרשים בין פשט הכתוב לביו משמעויות נסתרות שבו, מפני העיקרון היהודי לפיו לבורא העולם אין דמות וצורה. כך רש"י למשל רואה בצלם תבנית לפיה נוצק האדם כמטבע שדמות דיוקן האלהים טבועה בו ולפיכך בבני האדם כולם; המהר"ל מפראג רואה בעמידתו הזקופה של בנו האדם, שכל בעלי החיים נדמים משתחווים לו, את שליטתו בעולם המוחשי, בדומה לשליטת האל בעולם הלא גשמי ועוד. רמב"ם, לעומת זאת, מייצג את הגישה לפיה התואר מבטא את התבונה המופשטת של בני האדם שבעזרתה הוא מתבונן בסובב אותו (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק א', י"א) ועם זאת ולמרות שכל בני האדם נולדים בצלם אנוש, רק אחרי עבודה תבונית ומוסרית מאומצת, בדבקות ברעיונות מופשטים ובהגעה אל איזונים נפשיים של דרך האמצע, יש מתי מעט שזוכים להגיע לצלם אלוהים, וכך עולה גם מדברי הרב משה קורדובירו בספרו תומר דבורה: "האדם ראוי שיתדמה לקונו, ואז יהיה בסוד הצורה העליונה צלם ודמות. שאילו ידומה בגופו ולא בפעולות, הרי הוא מכזיב הצורה, ויאמרו עליו, צורה נאה ומעשים כעורים". וגם הרמב"ן ואבן עזרא רואים בצלם עניין רוחי ולא גשמי. הצלם לדעתם הוא הנשמה שאיננה מתכלה ונותרת לעד, ובה יכול בן האדם להדמות לאלהים, שהרי הוא מחויב להדמות לו בכל העניינים שניתן לו להדמות לו וזוהי מצוות ההדבקות באל וההליכה בדרכיו: "ומצווין אנו ללכת בדרכים אלו הבינוניים, והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר "והלכת, בדרכיו" (דברים כ"ח, ט'). [ו] כך לימדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש. ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין, ארך אפיים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהן--להודיע שאלו דרכים טובים וישרים הם, וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהידמות כפי כוחו"( משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, פרק א', י"א). ומדגיש הרב מאיר שמחה הכהן, בספרו משך חכמה שדווקא יכולת הבחירה החופשית שיש לאדם, בניגוד לכל נוצר אחר, ואפילו לפעול כנגד נטיותיו שלו (כלומר: לשלוט בדחפיו) היא היא הצלם. כשם שהאלוהים חופשי באופן מוחלט לעשות כרצונו, כך בן האדם אינו נשלט בידי הטבע, אלא יכול לבחור בין טוב לרע, וזה ייחודו, וזו משמעות העובדה שהוא נברא בצלם אלהים. המלבי"ם בפרשנותו על הפסוק: "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ, אַךְ הֶבֶל יֶהֱמָיוּן, יִצְבֹּר וְלֹא יֵדַע מִי אֹסְפָם" (תהילים ל"ט, ז'), מעניק למושג משמעות דומה לזו שהובאה ב"משך חכמה": היחס שבין גוף האדם לנפשו הוא כמו היחס שבין עולם הטבע לאלוהות, וכמו שהאלוהות מתלבשת בעולם הטבע בעל החוקים הקבועים להנהיג אותו באופן בחירי ועל טבעי, "כך לאדם יש יכולת להחלץ מהטבע של גופו וחוקיו ו"לברוא את עצמו בריאה חדשה להיות כבני אלהים", מתוך טבע תשוקת הנפש להתעלות לשורשה העליון". הרב חיים מוולוז'ין, בכיר תלמידי הגאון מווילנה, ומקים הישיבה העל - אזורית הראשונה, מתאר את מושג האלוהים כישות שיש לה את כל הכוחות כולם, ולבן האדם שנברא בצלמו הוענק כוח כזה, לשלוט ולהניע את כל הכוחות שביקום, "ולהוסיף קדושה ואור במעשיו ומחשבותיו הטובים אפילו בפמליה של מעלה" (נפש החיים, שער א' פרק ג' ור' גם). שזאת ניתן לו לעשות, אכן, בזכות היותו בעל יכולת בחירה חופשית, שעל ידי כך שהוא עצמו מחליט, הוא קובע את תוצאות המעשים והאירועים לעתיד לבוא, ומשתתף בפועל מידי שעה בשעה, בתהליך הבריאה. ומחרה מחזיק הרב יוסף דב סולובייצ'יק שצלם האדם היא היצירתיות הכריזמטית שבבן האדם, שבין היתר מאפשר לו ליצור מודל תפיסתי של העולם ולהפוך מאובייקט לסובייקט.
מדברים אלה ודומים להם, שהטביעו את חותמם על ההלכה היהודית בכל הדורות, נובעת התפיסה של קדושת חיי בני האדם באשר הם, והאיסור החמור על רצח, על נטילת חיים של הזולת. מכאן גם נובע הרעיון שכל בני האדם שווים, באשר כולם בניו של אדם הראשון, תהא השתייכותם הלאומית אשר תהיה, כדדי כך שחל איסור להרוג אפילו אם נשקפת סכנה לחיי האדם: " אמר ליה: ליקטלוך, ולא תיקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי" [אמר לו: יהרוגך, ולא תהרוג, מה ראית שדמך אדום יותר? אולי דמו של האיש ההוא אדום יותר?] (בבלי, יומא פ"ב ) וגם: "כל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (משנה, מסכת סנהדרין, ד, ה') והרי "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".(בראשית ט', ו') והפוגע בבן אדם, פוגע באל עצמו, הן פגיעה גופנית והן פגיעה בכבודו, כי פגיעה בכבוד הזולת ("הלבנת פני הזולת") כמוה כשפיכת דמו של הזולת. ומשום כך גם אסור לבן האדם להתבטל בפני זולתו, כי גם הוא נברא בצלם, והוא מצווה לאהוב לזולתו "כמוהו" (כמות שראוי שזולתו יאהב לו).
כלומר: למרות הדיון במשמעות "צלם אלהים" שהוענק לבני האדם בקרב חכמי כל הדורות, מצלם זה נובע עיקרון מרכזי של ההלכה היהודית של כבוד האדם וקדושת חייו ועל כן גם חשיבות מצוות שבין אדם לחברו על פני מצוות שבין אדם לבוראו: "עברות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר. עברות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו" (משנה, מסכת יומא, ח', ט'). ועל כן התואר "נברא בצלם" שהוענק לאדם הראשון, וממנו לכל בני האדם, מעניק לבני האדם ייעוד ומשמעות לחייהם ולקיומם.
עמי המזרח התיכון הקדום, כמו גם בני עמים אחרים באזור הים התיכון, אף הם תיארו את האדם הנברא בדמות האלים שבראו אותו, (אף כי יהיו מי שידגישו כי יתכן והם תיארו את האלים האלה בדמותם הם, כבני האדם), כך או כך, מתרומתם לאנושות בכלל ולעמי האזור בפרט לא ניתן להתעלם, לפיכך מעניין להביא את התואר "צלם אלהים" כמות שהוא מופיע במכתבים שנכתבו במאות השמינית והשביעית לפני הספירה המקובלת, ונמצאו בארכיונים של מלכי אשּׁור שבהם מופיע הביטוי "סַ לַמ אִלֻ" כלומר "צלם אלוהים", ויתכן כי על-פי ההקשר של הביטוי הזה אפשר להסביר גם את המשמעות שלו בתנ"ך: כפי שהיה נהוג במכתבים המופנים אל המלך, כותבי המכתבים שיבחו את המלך, או בעל תפקיד השררה, אליו פנו. באחד המכתבים כתוב:
"אביו של אדוני המלך הוא צֶלם בֵּל ואדוני המלך הוא צֶלֶם בֵּל."
בּל הוא אחד מכינוייו של האל השומרי אֵנְלִל, שהוא האל האכדי מַרְדֻכּ, ׁ(מרדוך) ראש האלים, אשר על פי המיתוס השומרי (והאכדי - הבבלי ) הוא שברא את העולם (כמפורט להלן). התייחסות אל המלך כאל צלם האל מרדכ היא דרך לשבח את המלך כדי לשאת חן בעיניו. במכתב אחר כתוב:
"צל האל [הוא] בן חורין. [ו] צל בן חורין [הוא] עבד. המלך הוא כמו דמותו של האל."
מן הכתוב במכתב הזה אפשר להסיק, כי כאשר בקשו לפאר את המלך בחצר האשורית והבבלית, נהגו לכנותו 'בעל צלם אלוהים'. על פי המכתב ברור שלאדם הרגיל, זה המכוּנה 'בן חוֹרין' בחברה האשורית, לא היה צלם אלוהים: האדם בן החוֹרין הוא רק 'צל' של האל, ולא צלם שלו. ובתחתית הסולם היה העבד: לעבד אין כל זיקה לאל, ואפילו הזיקה שלו לאדם בן חורין היא קלושה. העבד הוא רק צל של אדם בן חורין. כלומר: האשורים דרגו את בני האדם החיים בחברה על פי מעמדם החברתי: אציל / שליט / מלך, אדם בן חורין ועבד; ואילו התואר הניתן במקרא לבני האדם שנבראו בצלם אלהים, מוחל על כל בני האדם, שליטים, נתינים ועבדים כאחד, בני כל הלאומים, העמים והעממים, ובכל הדורות, וכולם חייהם קדושים. יתכן שהבדל זה עומד בין חוקי התורה לבין חוקי מסופוטמיה (ואלה הם החוקים הקדומים מחוקי התורה, שנקבעו על ידי המלך השומרי אֻרֻ קַ גִנ ועל ידי המלך הַמֻּרַבִּ (חמורבי) (על חוקי חמורבי)) ופה טמון הייחוד של התורה. ור' גם: יוסף ניצן; יהושפט נבו, ארץ ישראל ושכנותיה : חוקי חמורבי - השוואה לחוקי התורה, מכון מופ"ת, תשס"ד) שלמרות שנקבעו כדי להשתית את החברה על יסודות מוסר ולמניעת חמס, יש בהם העדפה של בני מעמדות שליטים והם יוצרים אפליה על רקע חברתי וכלכלי. (על פי: אבי וורשבסקי, אביבה לוטן, רוני מגידוב, אילה פז, צל, צלם, צלם אלהים, ב: נורית אלרואי ונירית נחום לוי (עורכות), עלילות ראשית, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003).
[4] חברת בני האדם בראשית דרכם בעולם, כלקטים – ציידים, הייתה חברה שוויוית, ולא הייתה כלך הבחנה בין מינים ובין החברים בקבוצה, ולא הייתה חלוקת תפקידים מוגדרת בין המינים. אמרה זו מייצגת אולי את הימים הרחוקים שבהם חיו בני האדם בשלמות, ללא השפעות של רכוש ומעמד (ר' להלן).
[5] דווקא התיאור המופיע בפרק א' מתאים יותר להבנתנו את יצירת היקום על פי המדע: ראשיתו של היקום איננה ברורה כלל (רצונו של האל ודבריו) שלאחריה חל מפץ (עתה כבר היה משהו שאפשר את שמיעת המפץ) המכונה גדול (שראשיתו בדבר כה קטן שלא ניתן לנו לתארו אפילו). אחרי המפץ פעלו הכוחות הפיסיקאליים ויצרו חיבור של חומרים ואנרגיה (אור). אז גם נוצרה מערכת השמש וכדור הארץ בכללה. הפרק מכיל רמז להגעת חומרים (מים במיוחד) לכדור הארץ מהחלל (הרקיע) ומתאר את הבריאה על פי התהוותה האבולוציונית: צמחים (יצירת החמצן באוויר), [אף כי כאן הסדר הוא צמחיה ואחר כל כדור הארץ על יבשותיו שנוצרו, ונוצרות עדיין], וגם התהוות בעלי החיים מהים ליבשה מתוארת בפרק זה עד יצירת בני האדם, תוך שימוש במושג שרץ המתאר את בעלי החיים הראשוניים (רמשים וזוחלים) שהתפתחו ממיקרו אורגאניזמים...על אמונה ומדע בנושא זה ר': אורן חסון, האבולוציה של האלוהים, גלילאו, 2004
על פי הפרשנות המסורתית, שכל התורה נכתבה בידי גורם אחד אלוהי ושאין בה סתירות, מקובלים הסברים שונים המבארים את שני הפרקים כך שלא יהיו סותרים זה את זה (ר' פרשנויות חז"ל על בריאת אדם וחוה). לפי גישת ביקורת המקרא (תורת / השערת התעודות) שני הפרקים נכתבו בידי שני גורמים שונים, המקור הכהני (פרק א') והמקור המכונה על שם השימוש בשם המפורש של הבורא (פרק ב') (ר' תיאור בריאת העולם על פי ביקורת המקרא ור' גם: רמב"ם, מורה נבוכים חלק שני פרק ל'). העיסוק בבריאת העולם בתורת הסוד היהודית מכונה "מעשה בראשית" (בצד העיסוק במאפייני האלהים הוא מעשה מרכבה) והוא פרוש ונדון בספרות הנקראת "ספרות היכלות ומרכבה".