התנצחות בין שני אחים במיתולוגיה השומרית

התנצחות בין שני אחים במיתולוגיה השומרית[1]

דמיון מסויים נמצא בין הסיפור השומרי על אֵמֵשׁ ואֵנְטֵנ, המופיע באפוס "הפולמוס בין קיץ לחורף[2]" שהתגלה על לוח חמר מהאלף השלישי לפני הספירה המקובלת, לבין הסיפור על קין והבל, וכך מסופר:

האל אֵנְלִל הִפְרָה את האדמה וזו ילדה שני בנים: אֵמֵשׁ ואֵנְטֵנ המייצגים את הקיץ ואת החורף (בהתאמה). בעת ששני האחים העלו מנחה לאביהם האל, התגלע ביניהם ויכוח: מי מהם ראוי לתואר "האיכר של האלים", כלומר: מי תרומתו לחקלאות גדולה יותר, ולפיכך גם איזה מעונות השנה תקבע את הצלחת הפעילות של האיכר במשך השנה, את טיב התנובה ואיכותה.

אֵנְטֵנ, המיצג את החורף, כעס על אחיו שאיננו מקבל את מרותו וכמעט וקם עליו להכותו.

אז התערב האל והכריז כי בויכוח ניצח אֵנְטֵנ. האח השני, אֵמֵשׁ, קיבל את החלטת אנלל ושני האחים התפייסו, ומאז מתקיימת ביניהם חלוקת תפקידים בהתאמה לעונות השנה שהם מייצגים, בהנהגת אֵנְטֵנ:

"אֵנְטֵנ הוא הסיבה שהכבשה יולדת את הטלה, שהעז יולדת את הגדי, שהפרה והעגל יתרבו,

והוא הביא ליצירת השומן והחלב

הוא הגרום לכך שבמישורים ובשדות, לב עז הבר וכבשת הבר וחמורי הבר עולץ[3].

לציפורים העניק את רחבי האדמה, לבנות את קניהן.

את הדגה הביא לאדמות הביצה שם יניחו את ביציהם,

ומטעי התמרים והכרמים יניבו דִבְשָׁה ויין,

והעצים, בכל מקום בו יִנָטעו, הוא הסיבה לנשאם פרי,

בתלמים... תבואה ויבול יכפיל וירבה,

כמו אַשְׁנַנ (אלת הדגן) העדינה וטובת הלב, הוא מביא כוח וחוזק.

אֵמֵשׁ הוא שיצר את השדות והעצים, הוא אשר בנה אורוות ודירים מרווחים,

בכפרים הוא הכפיל את התנובה,

הוא הגורם לכך ש..... כיסה את האדמה,

את שפע הקציר הביא לבתים,

את הממגורות בנה לרום..."

------

" אֵנְטֵנ הוא היודע את מקור המים שהם מקור החיים בכל האדמה,

הוא האיכר של האלים, הוא מייצר הכל,

אֵמֵשׁ בני, איך יכול אתה להשוות בינך לבין אֵנְטֵנ אחיך"?

ואחרי דברים כה נחרצים של האל לא נותר לאֵמֵשׁ אלא להתפייס עם אחיו מעמדת חולשה:

"מילותיו המצוינות של אנלל שמשמעותן עמוקה,

נקבעה החלטה, ומי יעז להמרות את פיו,

אֵמֵשׁ כרע ברך לפני אֵנְטֵנ,

לביתו הביא.... יין ענבים ותמד תמרים,

זהב וכסף, ואבני לפיס לזולי העניק לו,

באחוות אחים וידידות, בשמחה שתו השניים יין תמרים,

יחדיו, כדי לנהוג בתבונה, החליטו וקבעו

בויכוח בין שניהם: אֵנְטֵנ הוא איכר האלים, והוא נעלה לאֵמֵשׁ, הלל ושבח לאב[4] אנלל".

מדברים אלה עולה כי, ראשית, סדרי העולם והחקלאות נקבעו טרם בריאת האדם בכלל, והיו נתונים בידי אלים, ורק מפאת קשיי העמל נבראו בני האדם, לעמול ולעבוד את האדמה. אך עליהם לדעת כי סדרי הדברים היו לפניהם ועליהם לאמצם.

בנוסף, מראשית הבריאה נקבעה גם ההיררכיה השלטונית שבלעדיה לא תתקיים התרבות האנושית, אפילו בין האלים קיימת היררכיה, ועל כן בכל עניין יש לקבוע היררכיה וסדר של אחריות, ועל בעל המעמד הנחות יותר לקבל את הסדר הזה ולהיכנע לו ברצון. אי קבלת המעמד כמות שהוא נקבע כמותה כאי קבלת מרות האל.

וכמובן: רק עבודה משותפת ומאומצת, כשלכל אחד תפקידו המוגדר ומעמדו המוגדר תביא לתוצאות הרצויות שאליהן שואפת החברה וכל פרט בה[5].

ויש להדגיש את העובדה שדווקא החורף הוא העונה שידה על העליונה בפולמוס הזה: החורף שבו, לכאורה, רדומים הזרעים, העצים הנשירים עֵרומים, והשדות שנחרשו ונזרעו משתרעים רגבים חומים. במזרח התיכון הקדום, ובהווה, מבשר החורף, על גשמיו, את הברכה לעתיד לבוא, את ההבטחה ללידה מחודשת של הטבע. לעומתו הקיץ, על חומו, מבשר את קצו של מחזור חיים[6]:

עם תחילת חומו של קיץ נאלץ אל תנובת מאכלות השדה, האל האיכר, דֻמֻזִ (הוא תמוז הבבלי), בשל מעורבות בת זוגו, רעייתו, אלת הפריון אִנַ- נַּ, במאבק עם אחותה שליטת העולם שמעבר לחיים, לרדת לעולם זה ולשהות בו עד הסתיו; שאז הוא שב לעולם החיים כדי שזה ישוב ויפרח, השדות והבוסתנים יתנו תנובתם, והצאן והבקר ימליטו את העגלים, הטליים והגדיים.

הערות:

ר' גם להלן: מנחת קין: מדוע לא שעה ה' למנחתו של קין, בונה העיר הראשונה, דיון במענים שונים של הפרשנים בנושא.

[1] על הדומה והשונה בין סיפור קין והבל במקרא לבין המיתולוגיה השומרית: בנימין אופנהיימר, "קין והבל : האגדה הישראלית הקדומה ויחסה לסיפור השומרי" ב: שמואל פראי, מנחם שטרמן, מנחם דורמן , (עורכים), מחקרים בתולדות ישראל ובלשון עברית, ספר זכרון לגדליה אלון, הקיבוץ המאוחד, 1970

[2] הפולמוס בין הקיץ לחורף (בתרגום לאנגלית). שירי פולמוס (ויכוח) כאלה נפוצים בספרות השומרית והם עוסקים בושאים הקשורים לבריאה ותהיות בני האדם לגביה, ולגבי תוצאותיה וחייבם הנובעים ממנה.

[3] מילים אלה מתארות חברה חקלאית בראשיתה, בצד הכפרים והחוות שבהם מגדלים חיות בית קיימים עדיין אזורים פראיים ובהם חיות בר וגם חיות טורפות המסכנות את חיי האיכרים .

[4] אביהם של שני האחים האלה. השומרים לא ראו את היחס שבין האלים לבינם כיחס שבין אבות לבנים.

[5] חיים גלעד, (במאמרו "סיפור קין והבל כפשוטו", בית מקרא, גיליון צ"ו, החברה לחקר המקרא בישראל, (תשמ"ד), ע' 14 – 28) עורך השוואה בין סיפור קין והבל לסיפור שהובא לעיל. מהשוואה זו הוא מסיק כי הפרשה המקראית מורכבת משני סיפורים הנבדלים בתפישתם: האחד (פסוקים 1 - 8א) משקף, לדעתו, מצב חברתי קדום שבו התקיים שיתוף פעולה בין רועים לחקלאים [או כמו שהובא לעיל: היותו של הרועה חלק מהכפר והחווה]; השני (פסוקים 8ב ואילך) הינו מאוחרת יחסית ומשקף עידן של עוינות בין בעלי המקצועות הללו [או כמו שהובא לעיל חברות בהן נשמר אורח חיים של נוודים בצד יושבי קבע כמו במזרח התיכון]. הבחנה זו מסבירה, לדעת גלעד, את חוסר הרציפות הרעיונית והדרמתית בין שני חלקי הסיפור. בעקבות הבחנה זו, מציע גלעד שני חידושים פרשניים: 1. הוא גורס "לפתח אתה רובץ" במקום הקריאה המוקשה "לפתח חטאת רובץ" שבנוסח המסורה, 2. הוא מצביע על המשמעות "שדה" למילת "פתח" שבאותו הפסוק המפורסם. שתי ההצעות הללו מחזקות את סברתו כי דברי ה' באו לעודד את קין ולחזק את בטחונו במעמדו החברתי.

ועם זאת הסיפור השומרי קובע העדפה בין שני האחים אך זו העדפה שאין עליה עוררין מפני שהיא נקבע כסדר מימי הבריאה, ואין בו מאבק בין שני אורחות חיים אלא בין עונות שנה המייצגות יחס לחיים ולמוות (ללידה מחודשת של כל הדברים באביב). כל אלה אינם בנמצא בספור קין והבל, שהנו סיפור על קנאה ושפיכות דמים, ועל הנטייה האנושית להיגרר להחלטות הנובעות מדחפים ורגש (יצר), ללא "דעת": ללא מחשבה תחילה ובחירה על פי ערכי המוסר הטבעי, השוללים שפיכות דמים מכל וכל, ללא קשר עם ויכוח או חילוקי דעות, מקורן ועצמתן. (ר' גם: ניסן אררט, סיפור קין והבל, בית מקרא, גיליון ק"א, החברה לחקר המקרא בישראל, 1985, העונה לאמרו של חיים גלעד על דרך פרשנות הפשט המקראית הרואה בתנ"ך יצירה עצמאית ואלהית בעלת מסר על אנושי חדשני וייחודי. ; ואת הדגשת קדושת חיי האדם בלקח סיפור קיין והבל ב: גלי דינור, סיפור קין והבל: החיים כערך עליון, ב: יונתן ספרן, (עורך), מועד, שנתון למדעי היהדות, גיליון י"ח, מכללת בית ברל, המרכז לחקר מועדי היהדות, תשס"ח ; בנימין אופנהיימיר, קין והבל (גלגולו של המוטיב מן המזרח הקדמון, דרך המקרא ועד לספרות האגדה ולספרי אבות הכנסיה, ב: מנחם דורמן et al (עורכים), מחקרים בתולדות ישראל ובלשון העברית; ספר זכרון לגדליהו אלון , תל-אביב תש"ל, עמ' 68-27).

[6] גם המונומנטים שנבנו באיים הבריטיים (ר' להלן) נועדו לחגוג את הגיע החורף דווקא, במיוחד אלה ששימשו גם כמערכי קברות, ונבנו כך שביום הקצר ביותר בשנה תזרח השמש בעד לכניסה או לשדרת עמודים להנציח את היום הזה, ששימש כמחוון לראשית התפתחות החיים המחודשת באביב.