ספר בראשית, "זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם"[1] ממשך ומתאר את תולדות בני האדם אחרי גרושם מגן עדן.
בהקשר זה יש לציין כי התנא שמעון בן עזאי, שלא כמו מורו ורבו רבי עקיבא וחבריו התנאים, סבור כי שני פסוקים אלה (בראשית ה' א' – ב'; זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם, בְּרֹא אלהים אָדָם, בִּדְמוּת אלהים, עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם, הִבָּרְאָם) מכילים את תמצית האמונה היהודית ואת חוקותיה[2] למרות שלדעת רבי עקיבא הפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח) הוא כלל העל של האמונה היהודית, והוא מסתמך על הלל הזקן בקביעתו זו[3].
אולם אין כאן אלא מחלוקת לכאורה ולא פער מהותי בין שתי תפישות עולם: למעשה, דברי בן עזאי הם הבסיס לקביעתו של רבי עקיבא שנובעים מהם. בן עזאי מדגישי את הקשר העל – עִתִּי ועל – תרבותי בין כלל בני האדם באשר הם: קשר המחייב התייחסות לכלל המין האנושי בהתנהלות כל בן אדם בן, והתייחסות לדורות הבאים העשויים, או עלולים, להיות מושפעים בעתיד מהתנהלות כל אדם בהווה[4]. וכך כתב הרב אהרן אבן חיים[5]: "הוא [דברי בן עזאי] כלל גדול משום שפסוק 'ואהבת לרעך' הוא מחייב אהבה מצד הרעות לבד, אבל 'זה ספר' מחייב אותה מצד האחווה שהוא חיוב יותר גדול. ועוד כי בזה הראה לנו שכולנו צלם אחד ובחותם אחד והיא הצורה האלהית". ומסביר הרב דוד לאו[6]: "הוא [בעל "קרבן אהרן"] מתכוון לומר שהרֵעות [היא] מחברת אנשים שאין ביניהם קשר אימננטי. לעומתה, האחווה מחַבֶּרֶת קרובים. "זה ספר תולדות אדם" מבקש לומר שכל האנשים שייכים למשפחת האדם, ולכן אנו מצווים על הסולידריות".
ומוסיפים על כך הרבנים מרדכי זאב איטינגא ויוסף שאול נתנזון בפרושם לתלמוד הירושלמי "ציון ירושלים": "הנה האלהים הוא ריבוי כמו שכתוב 'אלהים אשר ילכו לפנינו'. ואף על פי כן הוא אחד בתכלית הפשטות, וחלילה אין שום ריבוי בתוכו, אף שמסתעף כמה כוחות השפעה ממנו, בכל זאת הוא יחיד ומיוחד. והנה כאשר ברא אלהים אדם זכר ונקבה בראם, עשהו בדמות אלהים כביכול: אף שיש בו ריבוי - זכר ונקבה - ותולדותיהם יסתעפו לכמה וכמה, בכל זאת יהיה כאדם אחד, שתהיה אהבה ואחוה בינותם כאילו הם אדם אחד מורכב מכמה אברים. וזה כלל גדול יותר מ'ואהבת לרעך כמוך'". כלומר: לא רק שיש קשר בין בני האדם באשר הם, לדורותיהם, מאדם הראשון ולעתיד לבוא; אלא שקשר זה ממנו נובעים אחריות ודאגה, הוא מעצם מעשה הבריאה בצלם: "בִּדְמוּת אלהים, עָשָׂה אֹתוֹ. זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם" ' וזה הצלם הוא במהות האדם באשר הוא על מוצאו ומראהו.
ואכן, לקורות בני האדם בספר בראשית יש נגיעה לכל אדם באשר הוא עד ימינו, הן עצם תיאור הדברים על הרגשות התחושות והמעשים בכל סיפור ואירוע והן הלקחים מתוצאות התנהלות כל אחד ואחד מגיבורי הספר, שהרי בחירותיהם ומעשיהם של אבותינו בדורות רחוקם יותר ופחות, יש להם השפעה על כל אחד מאתנו עד היום.
הערות:
[1] ככתוב: בראשית ה', א' – ב'
[2] ספרא, פר' קדושים ג', י"ב; בראשית רבה פר' כ"ד
[3] על פי דברי הלל : "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא, זיל גמור". (שבת ל"א ע"א). [את השנוא עליך לא תעשה לחברך, זו היא כל התורה כולה והשאר פרשנות היא, לך ולמד].
[4] וגם זה פועל יוצא של עצם יכולת הבחירה החפשית.
[5] מובא בפרשנותו לספרא, ה"קרבן אהרן". פר' קדושים