על ריצ'רד ליקי:
הערך באנציקלופדיה וויקיפדיה ; קרן ליקי ; המכון לחקר אזור אגם טורקאנה
פרק 1: אנשי האגם
המקום – אפריקה, הזמן – לפני 15 מיליון שנה, בעידן המיוקני (לפני 20-5 מיליון שנה). חלפו רק כמה מיליון שנים מאז שבה והתנגשה היבשת עם איראסיה, התנגשות שהיתה תולדה של תנועת הלוחות הענקיים שעל פני כדור הארץ, אותם לוחות שעליהם צפות היבשות, ממש כך, בדומה לרפסודות אבן עצומות. באותה העת, נופיה של אפריקה היו שונים מאד מאלה של ימינו: הרמות של קניה ואתיופיה כלל לא היו קיימות, ומרבד היערות, אשר מגיע כיום אל קצהו ממערב לעמק השבר [הסורי-אפריקאי], נמתח בעידן המיוקני עד לאוקיינוס ההודי. רוב שטחה של אפריקה המערבית והמזרחית כוסה ביערות וחורשים. אך הכוחות הגיאולוגיים שדחקו את היבשת אל עבר איראסיה המשיכו לפעול, ועתידים היו להתחיל לקרוע את היבשת לגזרים, לאורך עמק השבר הגדול.
למרות שתנועת הלוחות הענקיים שמרחיבה בהדרגה את עמק השבר אינה דרמטית (השבר מתרחב בקצב של כמילימטר בשנה, בהשוואה לס"מ בערך שמתווסף בכל שנה למרחק בין אירופה לארה"ב), הגיאולוגיה משתנה במהירות עקב צמיחתן של שתי נפיחויות עצומות – האחת בקניה, והשנייה באתיופיה. נביעות של לבה מותכת ממעמקי כדור הארץ העלו את פני השטח לגובה של כאלף מטרים ויותר, ויצרו את שתי הרמות שבארצות אלו. קרום כדור הארץ כרע תחת הלחץ העצום שעה שנדחק מעלה מעלה; בסופו של דבר, הלחץ היה חזק מדי – הקרום היה חייב להיסדק, ואמנם כך אירע. אינספור טריליוני טונות של סלע ניחתו מטה בעת שנסדק קו השבר שנמתח מצפון-מזרח לדרום-מערב; הנפיחויות נקרעו, מה שיצר את הסימנים הברורים הראשונים לעמק השבר הגדול, כפי שאנו מכירים אותו כיום.
באופן בלתי נמנע, מצאו הלבה הרותחת והגזים הלוהטים את דרכם החוצה, יצרו מכתשי פיצוצים בצדי הגבעות והעלו לאוויר הרי געש ענקיים אשר, באמצע העידן המיוקני (נאמר, לפני 12 מיליון שנה), התנשאו לגובה של 7,000 מ'. באותה התקופה, סביר להניח שהיו עטורי שלגים, ממש כמו הרי קניה וקילימנג'רו בימינו. לאורך השנים, נשחקו הרי הגעש העתיקים על ידי יסודות הטבע, וכיום נותרו רק גזעיהם הכרותים – עשירית מגודלם המקורי; סלעיהם השחוקים תרמו לשכבה אחר שכבה של משקעים עמוקים בקרקע הלבה של העמק, קרקע שעביה מתקרב כיום לק"מ וחצי. לאורך השנים, גם קרקע זו שקעה מטה מטה, בין היתר בשל משקל המשקעים והלאבה, וכן בשל תנועת הלוחות שהמשיכו להתרחק זה מזה. בימינו, באזור אגם ברינגו, אשר היה נקודת השיא של הנפיחות הקניאטית, קירות העמק מתנשאים לגובה של ק"מ מעל לקרקע הלבה, בקו ישר כמעט. וקרקעית העמק, הנמתח לאורך טנזניה, קניה ואתיופיה, מלאה אגמים וחרוטים וולקניים שחדלו לבעבע, פחות או יותר. היא גם מלאה באתרי מאובנים עתירי שרידים של אבותינו הקדומים ובני-דודיהם ממשפחת ה"הומו אוסטרלופיתקוס".
כאתר גיאולוגי, אין כיום מתחרים לשבר האפריקאי. ובתור זעזוע אקלימי חשוב בעבר, הוא היה מדהים לא פחות. ככל שהנפיחויות התנשאו תדיר לגבהים חדשים, הן הגיעו בסופו של דבר לנקודה שבה הטילו צלי גשם על האדמות שממזרח להם, ובכך שללו מהיער הטרופי הצמא שעליהן את המים החיוניים לו. יערות אפריקה המזרחית קמלו, והותירו מאחוריהם מעשה פסיפס של סוונה עוברית (שטח פתוח) וחורשים, וכן גם תפזורת של עצים, ציפורים, פרפרים ויונקים שמזכירים את אחיהם במערב אפריקה ביער החוף של אראבוקו סורקה צפונית למומבסה ועד לנהר טאנה, כתזכורת לימים עברו.
דילול יערות מזרח אפריקה כתוצאה מהולדת הרמות מהווה שינוי אקולוגי בקנה מידה עצום. אולם היסדקותם והתנפחותם של פני השטח הגיאולוגיים באזור זה חוללו גם שינויים סמויים יותר: בתוך רדיוס של מספר ק"מ בודד מסביב לכל חלק של השבר, אך במיוחד באזורים הגבוהים ביותר, ניתן לראות פסיפס של יערות טרופיים צפופים, מדבריות צחיחים למחצה, כרי דשא אלפיניים, ערבות עשב, חורשים פתוחים וכל תצורת כלאיים אקולוגית אחרת. מבחינה טופוגרפית, מדובר אפוא באזור יוצא מגדר הרגיל, אשר קיים בצורתו הנוכחית מאז אמצע העידן המיוקני ועד ימינו. היווצרות תשלובת האקולוגיות הזו, שעה שהרמות התנפחות ונסדקו, סיפקה לבעלי החיים במקום גיוון חריג של אזורי מחיה. אפשר שהדבר מילא תפקיד חשוב בהאצת קצב התפתחותם של אבותינו האנושיים והאנושיים-למחצה במזרח אפריקה.
אם ננוע בדמיוננו צפונה מעבר לקניה, אל שטחה של אתיופיה של ימינו, נוכל להתרשם מאגנו של אגם טורקאנה. מדובר בתופעה מרשימה, לא רק בשל יופיו המהמם של האגם עצמו וסביבותיו מעוררות היראה, אלא גם בזכות אוצר בלום שנתגלה בו: מאובנים אנושיים, שנקברו במשקעים המשוכבתים שבגדתו המזרחית. כאן, מאז חקירה ראשונית מצומצמת ב1968-, אנו מתחקים אחר אבותינו הקדומים בקניה.
מימיו הרדודים של האגם המאורך – כ250- ק"מ מצפון לדרום, וכ55- ק"מ ממזרח למערב – בוהקים בצבע ירקרק לאור השמש הטרופית; מישהו כינהו ימת הברקת, שם קולע מאד. בדרום, מחסום של גבעות וולקניות קטנות מונע מהאגם להמשיך להתפשט מטה אל האדמות הצחיחות של צפון קניה. בגדה המערבית, מתנשא קיר עמק השבר, שרשרת הרים עם כמה פסגות בגובה של כ1,500- מ'. זוהי ארצם של בני טורקנה, שבט של אנשים שלווים, גבוהים ויפי מראה. מעבר לקיר, שוכנים ההרים והיערות לש אוגנדה.
בקצהו הצפוני, ניזון האגם ממימיו סחופי הטיט של נהר אומו, נהר ענק שמנקז את הרמות האתיופיות מצפון ומתפתל שוב ושוב שעה שהוא מתקרב לשפכו בגבול קניה, עם הגיעו לימת הברקת. אם תטוסו מעל אגם טורקנה, תוכלו לראות את מימיו הכתומים של הנהר נדחקים בכוח התנופה העצומה שלהם למרחק של קילומטרים אל תוך האגם הירוק, עד שהם מתמוססים בסופו של דבר, כתום לתוך ירוק – זהו מראה מרהיב. כשמי הנהר מגיעים לאגם, מחסום פתאומי בפני התקדמותם מאלצם להיפטר מנטל הטיט, כך שנוצרת דלתא עצומה. תהליך זה נמשך כבר ארבעה מיליון שנה לפחות; הנהר הקדום ומשקעי האגם הם שסייעו לשמר את המאובנים שאנו מוצאים שם כיום.
מקור חשוב אחד למאובנים הוא עמק אומו התחתון עצמו, שם נוצרה שכבת משקעים באורך של יותר מק"מ במשך תקופה של כארבעה מיליון שנה; בשכבה זו נלכדו גולגלות ההומינידים הקדומים ודוגמאות לטכנולוגיית האבן המרשימה שלהם. אולם גדתו המזרחית של האגם מסתירה אוצר מרשים אף יותר של מאובנים.
פרויקט המחקר של "קובי פורה" מתרכז במחנה שממוקם בערך באמצע הגדה המזרחית, על קטע אדמה שמכונה בשם זה. זה מקום טוב לחנות בו, לא רק מכיוון שקל יחסית להגיע משם לאתרי המאובנים המרוחקים זה מזה, אלא גם משום שניתן להתרענן שם במקלחת נעימה לאחר יום לוהט בשטח. עד כה, הסתפקו הקרוקודילים המקומיים בצפייה במחזה המשעשע של ארכיאולוגים וחוקרי מאובנים המדשדשים במים, וטרם התפתו להוסיפם לתפריט!
כיום, אין למימי אגם כל מוצא, מלבד התאדות. האלקליות שנוצרת בעקבות זאת מעודדת את צמיחתן של אצות מסוימות, שהן המזון החביב על ציפורי הפלמינגו הוורודות; כך קורה ברבים מאגמי השבר האפריקאי. אך אגם טורקנה לא היה תמיד כזה. לדוגמא, לפני עשרת-אלפים שנה, שכנו המים בגובה 70 מ' מעל גובהם הנוכחי. סביר להניח שהאגם היה אז ענק, והשתרע בעיקר במעלה עמק אומו, דרומה יותר אל תוך קניה, ומזרחה בכיוון הרמות שמתחילות כיום להתנשא במרחק של כ35- ק"מ מגדות האגם. כשפני המים היו גבוהים יותר, היה לאגם מוצא: היה זה אחד ממקורות הנילוס; על כך תעיד נוכחותם של הדגים והקרוקודילים הטיפוסיים לאזור הנילוס.
איננו יודעים מדוע שכן האגם בגובה כה רם לפני עשרת-אלפים שנה. גם איננו יודעים מדוע שקע באופן כה דרמטי. סביר להניח שהסיבה לכך היא תנודות מקומיות באקלים. אפשר שתנועות אדמה עצומות באזור זה, שאיננו יציב מבחינה גיאולוגית, אפשרו למים להתנקז או שינו את גורל מערכת מזג האוויר הנושאות עמן את הגשם מהגבעות שמסביב. סביר להניח ששני הגורמים מילאו כאן תפקיד. מכל מקום, אגם טורקנה היה גוף פעיל מאד של מים במהלך ארבעת מיליוני השנים האחרונות, כולל לפחות שלושה שינויים משמעותיים ברום (אם כי שינויים אלה לא היו ככל הנראה דרמטיים כאלה כזה שהתרחש לפני עשרת-אלפים שנה), שביניהם אירעו תנודות קלות פחות או יותר. כיום ממשיך האגם להתכווץ, והמרחק שיש לחצות עד למקלחת גדול בלפחות עשרים מטרים מכפי שהיה ב1969-, כשהוקם המחנה.
אגם חסר מנוחה שכזה, שמוזן לא רק על ידי נהר גדול כנהר האומו, אלא גם על ידי סדרה של פלגים ונחלים עונתיים, מהווה אתר אידאלי להיווצרות משקעי מאובנים: העצמות יכולות להיקבר במהירות בטיט רך, תהליך שמונע בשלב ראשון את רקבון העצמות, ובשלב שני מעודד חילופין הדרגתיים של הכימיקלים שבעצם במינרלים של סלעים קשים. ישנם שלושה סוגי אתרים מסביב לאגם שבהם מתרחשים התהליכים ההכרחיים הללו: ראשית כל, בחופי האגם עצמם, שם גלים לוחכים ועדינים מותירים מאחוריהם שכבה של טיט על העצמות שבמים הרדודים; שנית, בקרקעיות הפלגים הנשפכים אל גדות האגם; ושלישית, בין שני הקטבים הללו, בנקודה שבה מתקרב הפלג למימי האגם, דבר שמאלץ אותו להשיל מעליו את סחופת הטיט. ********************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************
אם נבקר בעיני רוחנו בכמה מחלקיו של השבר האפריקאי ובמקומות אחרים נוכל להבין זאת היטב. המשקעים של אגם עתיק, שאינו קיים עוד, באולדובאי שבטנזניה מגיעים לעובי של מאה מ'; למרבה המזל, נחל עונתי שזורם בימינו פילס לו דרך מטה בכיוונם, וחשף לאורך ערוץ של 40 ק"מ תיעוד אנכי של העבר. באתר הדר (שם התגלה השלד המאובן המדהים המכונה "לוסי") שבסמוך לנהר אוואש שבצפון אתיופיה, מי הפלגים והרוח פערו פתח באורך 200 מ' של משקעי אגם פרה-הסטוריים. בדרום אתיופיה, נהר אומו הותיר מאחוריו משקעים בעובי ק"מ במהלך תקופה בת ארבעה מיליון שנה. כאן, הקרקע חסרת המנוחה הסיטה באחרונה את המשקעים, וחשפה את השכבות שנקברו בעבר; השכבה הקדומה ביותר מצויה במזרח, בסמוך לערוץ הנהר הנוכחי, והשכבה החדשה ביותר מצויה במערב. אולם הדוגמא המרשימה ביותר היא אולי גבעות סיוואליק בפקיסטאן, שם עובד הפלאו-אנתרופולוג הבריטי דיוויד פילבים. שם נשפכו במהלך 15 מיליון השנה האחרונות אינספור מיליוני טונות של טיט מהרי ההימלאיה, והצטברו מתחת בעוגת זמן שעביה יותר מששה ק"מ! פילבים, שמרצה כיום בייל, היה בר-מזל כיוון שהנחלים והפלגים עשו בעבורו את רוב עבודת החפירה הראשונית. ובקובי פורה, העידנים הקודמים שימרו בשטח של כשלושים מ' משקעים שנפתחו לנו בעקבות תנודתם האחרונה הצידה (כמו בעמק האומו) וכן עקב הישחקותם בידי הרוח והפלגים.
בכל המקומות הללו ניתן למצוא מאובנים על ידי זיהוי עקבותיהם על פני השטח: אפשר שנצנוץ של עצם יהיה הסימן הגלוי היחיד לגולגולת שלמה שקבורה ממש מתחת לפני השטח. ייתכן גם שיהא זה רק פרגמנט מאכזב. בעקבות הגשמים שיורדים בכל עונה, אפשר שיימצאו מאובנים חדשים. אך אם הם נחים על פני השטח זמן רב מדי, הם מתפוררים במהירות, ואובדים לנצח.
תנועות האדמה המאפיינות את השבר האפריקאי מילאו תפקיד מרכזי בהיווצרות סדרה של אגמים עתיקים לאורך אתיופיה, קניה וטנזניה, אגמים שבוודאי משכו את אבותינו הקדמונים וקרוביהם כמקומות מחיה מצודדים, והיוו לפיכך מקומות שהיה להם נוח למות בהם בדרכם אל משקעי המאובנים של ימינו. הזעזועים הגיאולוגיים המתמשכים סייעו לנו להבין את העבר על ידי העלאת כמה מהמשקעים אל פני השטח, חשיפתם לסחף ולחקירותיהם הדקדקניות של ארכיאולוגים מודרניים.
הבה נניח עתה ששבנו אל חופיו המזרחיים של אגם טורקנה, כמה ק"מ מצפון לקובי פורה, לפני שניים וחצי מיליון שנה. מה יכולים היינו לראות? אם היינו עומדים על גדת האגם, היינו רואים קרוקודילים משתזפים בחום הטרופי על לשונות חול השלוחות כאצבעות אל תוך המים הרדודים. היפופוטמים רובצים בבוץ, מתיזים מעת לעת מים מסביב ועושים גלים בהתגוששויות עצלות. האוויר נמלא משק כנפיים שעה שלהקת שלדגים ממריאה השמיימה, ומשמיעה צווחות כעוסות מסיבות הידועות להם בלבד.
כשמונה ק"מ מזרחה, גבעות מכוסות סוונה מתנשאות מעל אגן האגם, ונחתכות פה ושם בעמקים מיוערים. בנקודה מסוימת, חוצה את הגבעות נהר גדול שהתפתל מטה מהרי אתיופיה. איננו מסוגלים לראות את הנהר כיוון שנתיבו מכוסה בגידול עשיר של עצים ושיחים: תאני פרא ועצי שיטה. עם הגיע הנהר למישור ההיצף של האגם, הוא מתפלג לדלתא של פלגים אינספור, כמה קטנים, כמה גדולים, ומלווים כולם במעטה ירוק של עצים ושיחים.
אם נפסע במעלה אחד מערוצי הפלגים – שיבשו כעת כיוון שחודשים חלפו מאז הגשם האחרון – נוכל לשמוע רחש של חזיר המחפש שורשים וצמחיה על פני הקרקעית. עם התעבות מעטה העצים, נוכל אולי לראות להרף עין קופיף שמתרחק מאיתנו בקפיצות מצמרת לצמרת. נמוך יותר בעלווה, נוכל לראות קופי מנגאבי שניזונים מהתאנים המבשילות. בחסות השיחים שמסביב, להקות קטנות של אנטילופות פוסעות בזהירות. אם נתפס על עץ, נוכל להביט אל עבר השטחים הפתוחים, שם רועים עדרי צבאים וקבוצות בבונים מחפשות מזון בעשביה ומתחת לאבנים ושיחים.
לאחר שעלינו קרוב לשני ק"מ במעלה הערוץ, אנו נתקלים במחזה מוכר ומוזר כאחד, שכמותו טרם ראינו מעולם: קבוצה של כשמונה יצורים – ללא ספק דמויי אדם, אך בוודאי שלא אנושיים באמת – עומדים לנגד עינינו, חלקם על קרקעית הערוץ, וחלקם על גדתו החולית. שתי נקבות בוגרות עורמות ערמות של שורשים ואגוזים; דומה שהן מרוקנות תיקים העשויים מעורות. זכר בוגר אחד סיים זה עתה לקדוח חור בקרקעית הערוץ, משימה שלשמה נעזר במוט קצר. ילדים מתקהלים מסביבו, וכורעים על ידיהם וברכיהם כדי לגמוע מהמים אליהם הגיע הקידוח. הוא מרחיקם בכעס ולאחר מכן ממלא עלה מקופל במים הקרירים, שאותו הוא מגיש לזכר בוגר אחר השוכב על הגדה – הוא נראה חולה.
המחזה משלב בתוכו עשייה והנאה: ילדים משחקים, כמה מהם חופרים בקרקעית כפי שזה עתה עשה הזכר הבוגר, ואחרים מקישים שתי אבנים זו בזו לרגליו של מבוגר שבונה כלי פשוט בקלילות, ואחרים סיימו זה עתה לשחק תופסת בשיחים.
לפתע נשמעת צעקה – למזער, זה נשמע כמו צעקה. הכל פונים בכיוון הקריאה ורואים קבוצה של בוגרים, רובם זכרים, הפוסעים בהתרגשות בכיוון המחנה. הם נושאים עמם נתחים של בשר היפופוטם, וברור שהם מרוצים מאד מעצמם. הם נדדו מוקדם בבוקר לאורך ערוץ מחופה עצים למרחק של קרוב לשני ק"מ מהמחנה, ונתקלו בבעל-החיים שזה עתה מת. לפיכך, לאחר שאספו כמה סלעי בזלת מאזור קרוב יותר לגבעות, הם יצרו כלי חיתוך ופילחו את הבשר לנתחים נדיבים. משניזונו מהכבד העסיסי כדי לחגוג את הישגם, הם החלו בתהלוכת הנצחון אל המחנה. היציאה בכיוון המחנה היתה בעתה, כיוון שהתנים שהלכו והתקבצו במהירות מסביב החלו לאבד את סבלנותם וכמהו להסתער על סעודה שהיתה אמורה להיות שלהם בלבד.
ההיפופוטם היה כה גדול, עד כי היה הגיוני לטבוח את הגופה בצורה זו, ולא להיסחב אל המחנה כשהבשר עדיין דבק בעצמות, דבר-מה שלא היו מהססים לעשות לו היה מדובר, למשל, בצבי – ממש כפי שעשו כמה ימים קודם לכן.
שתי נשים ונער אמורים היו לצאת לדרכם, ולשאת נאדות ואת מקלות החפירה שחודדו זה עתה בחיפוש אחר שורשים, גרגרי יער ואגוזים, שינו את דעתם והמתינו לכרה. הכל מצטרפים לסעודה הגדולה, והבשר נחתך בעזרת פיסות אבן חדות כתער על ידי הזכרים שמצאו את הגופה. אחד המאחרים, זכר שמגיע במורד הערוץ ונושא בידיו אסופת שורשים וארנבת מתה, מקבל אף הוא את חלקו.
בהשוואה לשלווה ששררה עד לא מכבר, המחנה ניעור עתה לחיים בעקבות ההתרגשות של אכילת הבשר; אין זה מאורע יומיומי, וברור שהם נהנים ממנו. אם נשפוט על פי מגוון הרעשים שהם משמיעים והקשב שהם מגלים האחד כלפי השני, נוכל לקבוע שהם מתקשרים זה עם זה. הם גם מרבים לגעת האחד בשני.
כמה ימים מאוחר יותר, הקבוצה ממשיכה הלאה, ואחד מהזכרים המבוגרים יותר מסייע לחברו החולה, שכן הוא עדיין חלש. מאחוריהם, הם מותירים את אתר המחנה שעל קרקעית הערוץ כשהיא מלאה בעצמות שבורות, כלים, שברי אבן, מקלות חפירה ישנים, קליפות אגוז שבורות, ושורש אחד או שניים שלא נאכלו. הם יוצאים בחיפוש אחר מקום חולי אחר, שאף הוא חף מהעשבים הדוקרניים הממלאים את מישור ההיצף של האגם; והם גם ירצו לשוב ולמצוא את מחסה העצים, לא רק כדי להתגונן מבוהק השמש, אלא גם כדי להימלט לתוכו אם יאיימו עליהם טורפים. ככל הנראה, הם יחנו בקרקעית ערוץ יבשה אחרת. אפשר גם שמזלם ישוב ויתמזל וימצאו אוצר של בשר כחלק ממשק הציד והלקט הפרימיטיבי שלהם.
כמובן שמדובר בחזיון תעתועים, אך הוא מבוסס על עובדות וניחושים תבוניים ככל שהצלחנו ללקט. אמנם קיים אתר מגורים קדום במקום שאותו אנו מתארים. (הוא מכונה KBS – KB הם ראשי התיבות של קיי בהרנסמאייר, המדען שגילה את האתר, ו-S היא תחילית המלה האנגלית site, או אתר). כמו כן, באמת נתגלו באתר עצמות היפופוטם מוקפות בכלי אבן במרחק של כשני ק"מ מדרום. למרות ששני האתרים הם מתקופה דומה בערך (לפני קצת יותר משני מיליון שנה), איננו טוענים ששוכני האתר האחד באמת טבחו את בעל-החיים שנתגלה באתר השני. אך כשחזור של סגנון חיים, התרחיש דלעיל בהחלט נראה מתקבל על הדעת.
סביר להניח שהגשמים החלו זמן קצר לאחר שאבותינו הקדמונים נטשו את אתר המחיה שלהם; והמים שמילאו את הערוץ ודאי החלו לעלות בהדרגה ובהתמדה. אנו יודעים זאת כיוון שאפילו שברירי אבנים, קלים דיים להינשא על רוחות חזקות, נותרו מאחור ונקברו בסחופת, ביחד עם השברים ביחד עם השברים הגדולים יותר וכלי האבן – ועלה תאנה! העלה נרקב במהלך השנים, והותיר רק חותמת במשקעים החלקים כדי להזכיר לנו את הצל הקריר שוודאי פרס העץ שהורהו על שכמם של אבות אבותינו. ואולי הוא מזכיר לנו שבהתקדמות הבלתי-נלאית אל עידן האדם התבוני, תום גן העדן הגיע כאן אל קצו? אך הגיגים מיסטיים כאלה מוטב שייכתבו בידי סופרים המוכשרים יותר לכגון אלה.
במהלך עשר השנים האחרונות, התגלו יותר מאלף פרגמנטים של מאובני אדם בידי צוותי מחקר באתרים החשובים שבעמק השבר. כמות זו מרשימה פחות מכפי שניתן היה להתרשם, כיוון שרבים מהפריטים הם שיניים בודדות או שבורות. (דומה שעמק האומו התחתון מהווה מקור עשיר במיוחד לפריטים אלה). לו היינו מנפים את שברי הגולגולת הקטנים, היינו נשארים עם כעשרים גולגלות "טובות" (לרוב בהעדר הלסת התחתונה). גולגלות אלו שייכות לקדמונים שחיו לפני מיליון עד שלושה מיליון שנה, והם מייצגים שני מינים של "אוסטרלופיתקוס" ("אפריקנוס" ו"בויסאי"), ושני מינים של "הומו" ("הביליס" ויורשו המשוער, "ארקטוס"); עד כה, לא גילינו גולגלות כלשהם של אוכלוסיית ה"רמפתיקוס". מבין כעשרים הפרטים בגלריית המאובנים המיוחדת שלנו, עשרה חיו על גדות אגם טורקנה. אחד מהם, כמובן, היה הגולגולת הידועה 1470.
ככל שניתן להתרשם מהמשקעים שבאגן המזרחי של האגם, ההומינידים היו שכיחים בנופי העידן הפליוקני והעידן הפלייסטוקני לא פחות מיתר אוכלי הבשר. לפיכך, ניחוש או אומדן צנוע אומרים לנו שבמהלך אותה תקופה בת שני מיליון שנים, בין שלושים לחמישים מיליון הומינידים, או דמויי-אדם, חיו במסדרון הגיאולוגי שנמתח בין ההדר, דרך עמק אומו, וחלוף אחר אגם טורקאנה עד לאולדובאי.
רק קומץ מזער מבין גולגלות היצורים הללו יכולים היו לשרוד את פגעי אוכלי הנבלות ואיתני הטבע, ובכך להתאבן. ורק שמץ מאלה ישובו לראות אי-פעם את אור היום. רובם יישארו קבורים לנצח, עדות אילמת ורחוקה להכעיס לעברנו המפואר.
פרק 10: מקורות השפה
במשך שש שנים, ניסו קית' וקאת'י הייז בסבלנות רבה ללמד את ויקי לדבר; הם שיבחוה כשנדמה היה שהיא מתקדמת, וניחמוה כשנתקפה מצוקה לנוכח כשלונה. במהלך שש השנים הללו, למדה ויקי לעשות פחות או יותר את כל מה שתינוק רגיל עושה – והיא היתה מרושעת לא פחות. אך היא מעולם לא למדה להשמיע יותר מארבע מלים – אמא, אבא, למעלה וכוס – וגם אלו נלמדו במאמץ רב. בסופו של דבר, ויתרו בני הזוג הייז, מובסים ומאוכזבים. היה עליהם להשלים עם העובדה שוויקי לעולם לא תדבר כהלכה.
הבעיה לא היתה פיגור שכלי של ויקי, היא היתה פקחית וערנית מכל בחינה, על אף חוסר יכולתה לדבר. היא פשוט היתה שימפנזה!
כשהחלו בניסוי ההרואי אך הכושל שלהם לפני יותר מעשרים שנה, קיוו בני הזוג הייז להצליח היכן שכשל לפניהם חוקר אחר, ויליאם פרנס השלישי. בתחילת המאה, פרנס גידל וטיפח אורנג-אוטן צעירה בבורניאו, וגם הוא תרגל את הקופה באדיקות ברזי השפה האנושית. כמו במקרה של ויקי, צברה האורנג הצעירה אוצר-מלים מזערי שבאוזניים אוהדות נשמע כמו "אבא" ו"כוס". כשדיווח על הישגיו המוגבלים ל"חברה הפילוסופית האמריקאית" ב1916-, תיאר פרנס כיצד חשב באחד הימים להמחיש לאורנג הצעירה את הנאות הברכה – בדרך כלל, קופי-אדם סולדים מאד ממים. הוא נשא עמו את הקופה לברכה, והיא נתקפה פחד: "היא נצמדה לגופי, אחזה בצווארי בזרועותיה, נישקה אותי שוב ושוב ולא חדלה לומר 'אבא! אבא! אבא!' כמובן שחדלתי מנסיוני לאחר קריאה נואשת זו", הסביר פרנס.
דומה שהנסיונות הכושלים הללו ללמד קופי-אדם לדבר בשפה אנושית מאששים את הטענה שהעלה רנה דקארט לפני יותר משלוש-מאות שנה, כי העובדה שלבני האדם נפש רציונלית יוצרת פער בלתי ניתן לגישור בינם לבין יתר ממלכת בעלי-החיים. המאפיין העיקרי של הרציונליות שלנו הוא שפה של טיעונים, אותה "יכולת לארגן יחדיו מלים שונות ולהרכיב מהן שיח". בעלי-חיים הם מכונות, הוא טען, אוטומטים ותו לא; בעוד שבמוח האנושי בוערת רוח אמיתית המוזנת בלהבה של שפת טיעונים מדוברת.
עדיין נכון לומר כי מלבד הקרקורים המכאניים והחדגוניים של תוכים, אף בעל-חיים אינו יכול לדבר שפה אנושית. ונכון גם כי מה שאפלטון כינה "נול השפה" היה בוודאי המכשיר העיקרי שאפשר לנו לשזור יחדיו את האריג העשיר והמגוון של התרבות האנושית. השאלה שעלינו לחזור ולשאול היא, מדוע? כיצד קרה שבמהלך המסע האבולוציוני שהובילנו מאב קדמון דמוי-קוף ואילם למדנו את התעלול של שזירה יחדיו של צלילים מורכבים באופן שנושא משמעות?
בעלי-חיים רבים משמיעים, כמובן, צלילים מורכבים, אך רק בקרב בני-האדם מייצגים הצלילים הללו עצמים או מאורעות באופן שרירותי אך סמלי. הצלילים הללו – לרוב אנו מכנים אותם מלים – הם המצאות של המוח האנושי: מבנה חום, גבוה וצר עם ענפים ועלים מכונה "עץ", לא כתוצאה של הוראה אלוהית מלמעלה, כפי שנהגו כמה פילוסופים יוונים עתיקים לראות את מקור המלים, אלא מכיוון שהמלה התהוותה כך לאורך המסורת התרבותית העברית. מלים הן המצאות שרירותיות במידה שבה יש להן משמעות רק במסגרת תרבות מסוימת; ממש כשם שלא תהיה תרבות בלא שפה, אין קיום לשפה בלא תרבות.
ברם, למרות שבשפות וניבים שונים, נעשה שימוש בצלילים שונים לכינוי אותם העצמים או הפעולות, הכללים בהם אנו משתמשים לאגד את הצלילים הללו יחדיו בעת שיחה עם הזולת, או כחלק מהמחשבות בראשינו, זהים ביסודם בכל רחבי העולם. על אף הגיוון העצום של שפות ברחבי העולם, קיים צד משותף עמוק מאד לכל שפות האדם. היכולת הלשונית מעוגנת עמוק כל כך במוח האנושי עד כי אלמלא גדל הילד בבידוד מוחלט (כפי שעשו בעבר כמה פרעונים, קיסרים מוגוליים ומלכים סקוטיים כמעין "ניסוי" בטבעה של השפה), לא ניתן למנוע מהתינוק ללמוד לדבר.
אנו מדברים אולי עם הכלבים והחתולים שלנו, ואפילו אל דגי הזהב האדישים והעציצים הדוממים שבביתנו, אך הם לעולם לא ישיבו לנו בצורה דומה. השפה האנושית מועילה רק לתקשורת עם בני-אדם אחרים, וגם במקרה זה רק במסגרת תרבות לשונית ספציפית. מהי אפוא התשובה לשאלתנו, מדוע? -- בגלל שהדבר מסייע לנו לתקשר עם הזולת ביתר יעילות. לו היו 1470 וחבריו מסוגלים לדון בפירוט בתוכניותיהם לחיפוש של יום המחרת אחר בשר לאורך גדותיו של אגם טורקאנה, למשל, סביר להניח שהיו זוכים להצלחה רבה יותר ממתחריהם שתקשרו אחד עם השני בעזרת הערוצים המוגבלים יותר של גניחות ומחוות קופיות. אולם, כמו במקרה של התפתחות התבונה היצירתית האנושית, תקשורת אפקטיבית יותר באמצעות שפה מדוברת מהווה אולי רק תוצר-לוואי ממוזל של הצורך של אבותינו במלים מסיבות אחרות, אולי פחות ברורות מאליהן.
אפשר שלחץ הברירה הטבעית נטע במוחם של אבותינו הפרימיטיביים את היכולת לשפה מדוברת, שלא על מנת שפרט אחד יוכל לומר לחברו מה המטלה הבאה כחלק מענייני היומיום, אלא כדי שהכל יוכלו לחשוב בצורה אפקטיבית יותר על העולם שממנו התפרנסו. אפשר גם שהפעילות המורכבת הכרוכה במשק מתקדם של ציד ולקט לא יכולה היתה להתאפשר בלא סדרה של כללים חברתיים שניתן לנסחם ולהעבירם הלאה רק בתיווך המלה המדוברת. לפיכך, נתמקד בשפה האנושית מנקודת הראות של פסיכולוגיה אישית וחברתית; בעוד שאפלטון ראה ב"נול השפה" כלי, אנו היינו טוענים שמדובר יותר בכלי של דמיון אישי ולכידות חברתית, ופחות במכשיר תקשורת.
לשאלה "מדוע?" עלינו להוסיף את השאלה "מתי?" האם 1470 שוחח עם בני משפחתו וחבריו, כלומר השתמש ברשת של התבטאויות מאורגנות שהיתה מתוחכמת במובהק מצלילים פשוטים? או שמא היה על הולדת השפה המדוברת להמתין עד להגיעו של "הומו ארקטוס", לפני כ1.5- מיליון שנה? אולי השפה האמיתית היא "תינוקת" בעולם האבולוציה הפסיכולוגית של האנושות, שהגיעה לעולמנו אולי רק לפני 50 אלף שנה כמרכיב האחרון שהגדיר את ה"הומו ספיינס" המודרני? לו היה עלינו להסתמך על עדויות ישירות שנרשמו לאורך הדרך שהובילה אל האדם המודרני, אזי יהא עלינו להגיע למסקנה כי המלים הומצאו רק לפני כמה אלפי שנים: הדוגמאות המוקדמות ביותר לכתיבה בת-זיהוי מופיעות לפני כחמשת-אלפים שנה, עם הולדת הציוויליזציה השומרית. עם זאת, אף אחד לא יטען שלשפה האנושית קריירה כה קצרה. ויחד עם זאת, מלבד הכתיבה, לא ייתכן תיעוד ישיר אחר של תוצר זה, כה בר-חלוף במהותו, של החשיבה האנושית. כיצד עלינו אפוא להחליט אם 1470 אמנם שוחח עם ידידיו בצורה שהיינו מכנים אותה שפה מדוברת?
העובדה שהשפה האנושית המדוברת אכן נבעה מתוך כור ההיתוך של האבולוציה ההומינידית אינה מוטלת בספק. אולם, בגלל טבעה, השאלות מדוע או מתי הופיעה לראשונה יישארו לנצח נצחים בלא תשובה ברורה. רלף הולוויי התייחס לשאלה זו בצורה צינית אופיינית בכנס הבינלאומי החשוב הראשון על מקורות השפה האנושית, שהתקיים בניו-יורק בשנת 1975: "אם ניתן בכלל לדבר על מאפיין מובהק המייחד את המין האנושי בממלכת בעלי-החיים, הרי שאין ספק שזוהי היכולת להרהר על מקורות השפה. יש לי יותר מדי כבוד והערכה ליכולות האינטלקטואליות של קופי שימפנזה מכדי לדמיין שיהיו מועדים לנסיונות שווא אגואיסטיים כאלה". למרות שמבחינה מדעית, בהחלט ניתן לומר שזהו נסיון שווא, כיוון שלעולם לא תיתכן תשובה של ממש, טבעה הבלתי-נלאה של הסקרנות האינטלקטואלית האנושית הוא כזה, שאנו חשים מחויבים להמשיך ולשאול את השאלה. אוסקר ויילד תיאר פעם את "אצילי הכפר האנגלים דוהרים בעקבות שועל" כ"בלתי-נסבל במרדף סוער אחר הבלתי-אכיל". נוכל אולי להיעזר במשחק המלים של ויילד ולתאר את "הפלאו-אנתרופולוג החוקר את מקורות השפה האנושית" כ"בלתי-נלאה במרדף סוער אחר הבלתי-מושג". על אף נטייתו לציניות, הולוויי מוביל את המרדף הזה בהתלהבות.
הבלשן הדגול נועם חומסקי הוא האחראי העיקרי לרעיון היסוד המשותף לכל השפות האנושיות, בכך שציין כי קיים "מבנה עומק" בסיסי המשותף לדקדוק של כל השפות. מלבד הצלילים האופייניים הנפלטים במקבצים ארוכים מפיות בני-האדם בכל מקום ומקום, טבעה הבסיסי של הלשון הוא היכולת השכלית לסווג, ליצור דפוסים צורניים ולקשר בין מושגים; המפתח הוא היכולת לנתח וליצור מסרים בהתאם למבנה דקדוקי. סביר להניח שמכיוון שאף אחד לא שמע בעלי-חיים משוחחים בצורה שמעידה על שימוש בכללים אלה, צץ הרעיון שלא רק השפה המדוברת ייחודית לבני-האדם, אלא שהציוד האינטלקטואלי המאפשר אותה ייחודי אף הוא. המערך המיוחד של צלילים דינמיים שהוא השפה האנושית, כך נטען, מופעל על ידי מערכת שכלית המצויה רק במוח האדם: המערכת התפתחה לאורך האבולוציה האנושית לשם המטרה הספציפית של ארגון השפה המדוברת.
לו היה נכון הדבר, הרי שהיה מתקבל קו ברור ונוח מאד בין בני-האדם המילוליים לבין ידידינו הלא-מילוליים בממלכת החיות. אולם כיום קיימים יותר מתריסר שימפנזים וגורילה צעיר וקופצני אחד, שיכולים להעיד שאין זה נכון.
המכון ללימודי קופי-אדם של אוניברסיטת אוקלהומה שוכן רק כמה ק"מ בפאתי העיירה האוניברסיטאית נורמן. המכון משמש כבית לפסיכולוג רוג'ר פאוטס, כמו גם לעשרים שימפנזים צעירים, קבוצה של קופי-אדם בריאים שמקפידים לתת למבקרים קבלת פנים קופאית רועשת ונלהבת מכלוביהם: הם קופצים, מתנדנדים ורוקדים בזריזות רבה, בליווי מקהלה אופיינית של נהימות. אך אם אתם הייתם המבקרים, הייתם מבחינים עד מהרה בכך שלא כל תעלולי השימפנזים טיפוסיים לקופי-אדם. אחת מהם תאחז באצבעות ידה השמאלית עם ידה הימנית; לאחר מכן, היא תמשוך את ידע השמאלית במהירות כלפי מעלה, מחוץ לאחיזת ידה הימנית; לאחר מכן, היא תצביע על עצמה. ואם אף אחד אינו שם לב, היא תעשה זאת שוב. בעיני רוב האנשים, לא תהא כל משמעות למחוות אלו. אך כל מי ששולט בשפת הסימנים האמריקאית לחרשים ("אמסלן") יבין שהיא אומרת "תוציאו אותי החוצה". זוהי ואשו, הקופה הראשונה שלמדה "שפה" אנושית.
הרעיון להורות לקופי-אדם שפת סימנים איננו חדש; עוד ב1661-, ראה מחבר היומנים האנגלי האגדי סמואל פפיס באבון – או שמא היה זה שימפנזה – וכתב: "אני בהחלט סבור שהוא כבר מבין אנגלית במידה רבה, ולדעתי ניתן ללמדו לדבר או לעשות סימנים". אך הצעתו רואת הנולד של פפיס לא התקבלה עד לאמצע שנות הששים, כשאלן וביאטריס גרדנר החלו להורות אמסלן לוואשו באוניברסיטת נבדה. ב1970-, כשעברה השימפנזה החלוצית לאוקלהומה, כלל אוצר המלים שלה כבר יותר מ150- סימנים, והוא ממשיך עדיין לגדול. כיום יש אליטה קטנה של שימפנזים הלומדים את השפה במכון באוקלהומה, וואשו היא הוותיקה בהם.
כשהחלו הידיעות בדבר הישגיה המרשימים של ואשו להתפשט בקרב קהילת חוקרי הקופים, הן הפתיעו רבים, ואף גרמו להם הלם. קוף אדם ששולט בשפה אנושית? מגוחך! אין ספק שההישג פרץ מחסום נוסף שאמור היה להפריד בין "הומו ספיינס" לבין יתר ממלכת החיות. הפריצה התרחבה ככל שמעבדות רבות יותר ויותר חקרו את היכולת הלשונית של שימפנזים; דייוויד פרמק בפרינסטון, למשל, המציא שפה של סמלים מפלסטיק, שבעזרתם שוחח עם שרה; בפרויקט אחר, אולי המתוחכם מכולם, פיתח דוויין רמבו ממרכז ירקס לחקר קופי האדם באטלנטה מקלדת ממוחשבת שפועלת בשפת סמלים מלאכותית אותה כינה "ירקית" – לאנה היא הכוכבת כאן.
כמובן שהשפה האנושית מגיעה לדרגת מורכבות מדהימה: היא מורכבת עד כדי כך, שאפילו לאחר שנים ארוכות של מאמץ נמרץ, המחשבים המתוחכמים ביותר עדיין אינם מצליחים לחקות שיחה סבירה. ********************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************
ביוזמות המחקריות הרציניות במרכזים השונים הללו, השיחות שבין פסיכולוגים לקופי-אדם אינן מוגבלות, כמובן, לשיחות חולין. פאוטס, פרמק, רמבו ואחרים חוקרים את היכולת הלשונית המולדת של השימפנזים שלהם, מאמץ מוזר משהו לאור העובדה שמדובר בבעלי-חיים שבשגרה, אינם מפגינים כל סימן כלשהו ליכולת לשונית כזו. שני דברים שעשו כל השימפנזים המדברים, ואשר יכולים ללמדנו רבות על המתרחש בשכלם הם, ראשית, להמציא מלים חדשות לחפצים בצורה שמעידה על יכולתם להכליל, ושנית, לגלות העדפה חלשה אך ברורה לסידור סוגי המלים השונים בשיחותיהם (דקדוק קופאי פרימיטיבי).
הכללה היא דבר-מה שאנו עושים כל הזמן. כסאות, לדוגמא, באים בכל מיני צורות וגדלים, ובכל זאת אנו מסוגלים לזהות מייד ולכנות בשם את המבנים הללו, שמבחינתנו ממלאים תפקיד זהה. יש לנו בראשנו מושג של כסא, ואנו יכולים לאחסן יצירות אמנות מצינורות כרום, כסאות נדנדה וכורסאות מתנפחות באותה המגרה המחשבתית. הכללה למושגים כאלה היא חסכונית מבחינה קוגניטיבית, והכרחית לשפה. שימפנזים מסוגלים לעשות זאת. לדוגמא, לוסי מכנה אבטיח "פרי שתייה"; ואשו מכנה ברווזים "ציפורי מים", והיא המציאה את השם "גרגר סלע" לאגוז ברזיל כשנתקלה בו לראשונה; לאנה מכנה מלפפון "בננה שהיא ירוקה", ומשקה תפוזים "פנטה" זוכה אצלה לכינוי "קולה שהיא כתומה". (למרבה המזל, חברת קוקה-קולה היא גם היצרנית של משקאות פנטה, כך שלאנה נמנעה כאן מבעיות של זכויות יוצרים!)
כיום אין עוד כל ספק כי לשימפנזים יש את הציוד השכלי הבסיסי לארגון שפה פשוטה. וכפי שמתברר, כך גם הגורילות. מתוך שיפוט לקוי שאינו מאפיין אותו בדרך כלל, קבע רוברט ירקס לפני כחמישים שנה כי "מבחינת מידת הצייתנות וההתנהגות הנינוחה, הגורילה כה נחות בהשוואה לשימפנזה, עד כי קשה להניח שיתפוס את מקומו... במעבדות מדעיות". בדרך כלל, היה מקובל להניח שהגורילות מפגרים בשכלם בהשוואה לדודניהם הקטנים יותר ממשפחת קופי האדם. אך קוקו, הגורילה הצעירה שנתונה להשגחת החוקרת פני פאטרסון מאוניברסיטת סטנפורד, שוקדת להוכיח כי ההפך הוא הנכון. לאחר שלמדה אמסלן במשך ארבע שנים, קוקו רהוטה לא פחות מכל שימפנזה, והיא מפגינה רמה לא פחות טובה של יצירת מושגים ובניית משפטים.
אם כן, על אף שקופי אדם אינם מסוגלים לדבר, אין משמעות הדבר שעלינו לפסול על הסף את יכולתם הלשונית. ארגון סמלים מפלסטיק והקלדת סמלים בעלי צורה שרירותית על מקלדת מחשב אולי אינם נראים כל כך כמו שפה, ויש הסבורים שמחוות היד של אמסלן מותחים את הגדרת השפה עד לנקודה רחוקה מדי. אולם אם המבנים של שפה מצויים במוח, אזי עלינו להודות כי למוח יש יכולת לשונית. לפני יותר מ25- שנה, אמר הנוירו-ביולוג האמריקאי הדגול קרל לשלי: "אני הולך ומשתכנע כי אבני הבניין הבסיסיות של כל מנגנון התנהגותי אנושי יימצאו הרחק במורד הסולם האבולוציוני, וייוצגו אף בפעילויות פרימיטיביות של מערכת העצבים". אם יוצג בפניהם הטיעון, ואשו, לוסי, לאנה, קוקו וידידיהם הקופאים יסכימו עם לשלי, ויחלקו על טענתו של חומסקי, כי המנגנון האינטלקטואלי שביסוד השפה מהווה המצאה אבולוציונית אנושית ייחודית.
לפיכך, אם היכולת הייחודית שלנו לדבר מהווה פשוט תוצר של ציוד אינטלקטואלי כללי יותר, מה אנו יכולים להקיש מכך בדבר הסיבה להתהוות השפה האנושית? אין ספק שמערך שלם של לחצים אבולוציוניים פעל כדי לשים מלים בפי אבותינו, אך קרוב לוודאי שאחד מהם היה היתרון של יצירת תמונות טובות יותר בראש. ציינו קודם לכן כי הפונקציה העיקרית של המוח היא יצירת עולם תפיסתי שבו פועל האדם. היכולת לראות את הצדדים המשותפים לעצמים מאותו הסוג -- קבוצות כגון עצים, ירקות, טורפים, ציפורים וכו' – מהווה צעד מכריע ביצירת סדר מושגי במה שאלמלא כן ייראה כתהו-ובהו תפיסתי שלא ניתן בכלל להשתלט עליו. יש להניח ששימפנזים וקופאים עליונים אחרים מסוגלים לעשות זאת, וכן כי הם עושים עוד צעד נוסף ומשתמשים בתמונות שכליות במידה מוגבלת, מכל מקום. לולא היו מסוגלים לחשוב על מאורעות העבר ולהקיש מהם אל העתיד – לדמיין – השימפנזים לא היו שוברים מדי פעם ענף ארוך, מערטלים אותו מעלים ויוצאים לחיפוש אחר קני נמלים.
יצירת תמונות ועיצובן מחדש במוח מהווה דרך לחקור את הסביבה מנקודת המבט של נסיון שנצבר, וככל שהתמונות הללו חדות יותר, כך ניתן לנצל את אותה הסביבה ביתר יעילות. מלים – צלילים שרירותיים שמזהים עצמים או אירועים ספציפיים – מהוות כלים נהדרים לחידוד ושימוש בתמונות שיש לנו בראש, ולהעלותן במוחו של מישהו אחר: ספר, ענני סערה, סוס שחור, אשה יפה, גבר נאה, מלחמה – כל המלים הללו עשויות לשלוף תמונות מהראש, תמונות שהן אמנם שונות מאדם לאדם, הן בשל הגיוון שבעולמנו והן בשל גיוון הנסיון האישי.
מלים מהוות כלים חזקים לסיפור סיפורים. הן מועילות פחות למתן הוראות. איננו טוענים שהלחץ האבולוציוני של הצורך לשבת ולחבר סיפורים מרתקים לקהל קשוב היה חזק דיו כשלעצמו לשכלול מנגנון מוחי בסיסי לכלל מכונה מתפקדת היטב לייצור שפה. אך מי יכול להתכחש לכך שאותה היכולת לחלוק בחוויות – ליצור תודעה משותפת אמיתית – תיתן יתרון אבולוציוני בידי יצורים שמשק הקיום החריג שלהם אילצם לכונן חוזה חברתי ייחודי בעצמתו?
אבותינו הקדמונים גדלו וחיו בלהקות שפרטיהן היו תלויים זה בזה להישרדותם הרבה יותר מאשר כל קוף-אדם אחר. רוב הקופאים והקופים אף הם יצורים חברתיים מאד, ואם הם גדלים בבידוד הם נהיים נוירוטיים במופגן. אך על אף שהפרטים בלהקות של קופאים וקופים אכן תלויים זה בזה לרווחתם הפסיכולוגית, אין מדובר בתלות כלכלית. בשל המשק המעורב שלהם: לקט וצייד וחלוקת מזון בשלב מאוחר יותר, אבותינו הקדמונים בהחלט נזקקו זה לזה מסיבות כלכליות, והדבר חיזק עוד יותר את הקשרים החברתיים והרגשיים ביניהם. שיתוף בחוויות במסגרת הלהקה השיתופית באמצעות המדיום של שפה מעוררת מחשבות היווה בוודאי מרכיב חיוני בתמהיל החברתי שרק הלך והעשיר.
הביטוי השלם להשמעת סיפורים כמלט חברתי הוא, כמובן, המיתוסים השבטיים – סיפורי תולדות היווצרות האומה. אין על פני כדור הארץ ולו קבוצה אנושית אחת שאינה יכולה לספר לנו כיצד נולדו אבות אבותיהם, ומתוך שאיפה אחידה לבוז עצמי, הדבר כרוך בדרך כלל לאבדן חסדו של אל כל-יכול. יחד עם זאת, על אף האלוהות שהתעורר בה זעם, כל שבט ושבט נחשב תמיד על ידי אנשיו למיוחד. לדוגמא, לדידם של האינדיאנים משבט יאנומאמו, שמיתוס הבריאה שלהם כולל מבול, העולם האמיתי הוא עולמם הם, וכל האנשים האחרים מסווגים בלא אבחנה כ"זרים". והשם שבו מכנים בני שבט קונג את עצמם הוא "זום/ואסי", או "האנשים האמיתיים". אנשים שאינם קונג אינם אמיתיים.
אף שלעולם לא נדע, קשה להאמין ש1470- וחבריו בקהילת האגם סיפרו בקולות יראים כיצד אבותיהם הורדו ארצה על ידי אל זועם, לחופי האגם האדיר שלהם לפני קיצים אינספור; אך לא נפריז אם נדמיין כי ה"שפה" שלהם היתה מתוחכמת מספיק ליצירת מנהגים וכללים חברתיים בסיסיים, שהיו חיוניים כדי להבטיח לכידות חברתית בסיסית. חיי היומיום שלהם הובילו אותם לחלוקות עבודה מוסכמות, אל מסעות רחוקים בחיפוש אחר מזון וחומרים לטכנולוגיה הבסיסית שלהם, וחשוב מכל, לאינטראקציות רציפות וחוזרות-ונשנות עם אותם הפרטים. בשל תקופת הינקות ההולכת ומתארכת, התפתחות שהיתה חיונית לגידול יצורים תרבותיים תבוניים, חיו 1470 ומרעיו בלהקות חברתיות וכלכליות יציבות יחסית, לאורך פרקי זמן ממושכים.
מלבד בני האדם, טרמיטים וחרקים חברתיים אחרים הם היצורים היחידים שפורחים בתנאים של שיתוף פעולה כלכלי כה הדוק. (אוכלי הבשר החברתיים, כגון כלבי הפרא האפריקאים והזאבים, מתקרבים אמנם לאידאל זה, אך שייכים עדיין לליגה אחרת). טרמיטים מנהלים מושבות מעוררות יראה של מיליוני פרטים, שהסדר החברתי בהן משתמר בזכות שילוב של התנהגות אוטומטית מולדת של הפרטים ותגובות צפויות ופשוטות לכימיקלים (פרומונים) משל עצמם, ושל קסטות אחרות, המיועדים לבקרה. ראוי לציין כי בני האדם אינם טרמיטים: מלבד העובדה שאנו יונקים מהחזה כשאנו מגיחים אל העולם, אל לנו דפוסי התנהגות מובנים שלא ניתן לשנותם, ואיננו מגיבים בצורה אוטומטית לפרומונים של הזולת. אך בלא מחויבות לסדר חברתי, בלא נאמנות ללהקה, כל פרט בקבוצה של ציד ולקט יגווע ופעילות שיתופית לא תתאפשר. לאורך כל האבולוציה האנושית, יש להניח שפעלו לחצים בררניים חזקים בכיוון של קונפורמיות חברתית, ובניגוד לקן הטרמיטים, המבנה שבמסגרתו פעלו האנשים היה זה של תרבות קבוצתית; תרבות זו לא תיתכן בלא שפה לבנותה.
איננו מציגים כאן פילוסופיה פשיסטית של קונפורמיות תרבותית בלתי מתפשרת למאה העשרים. אנו פשוט מנסים לסקור את התהוות השפה האנושית בימים עברו – אותו כלי מכונן של התרבות – מנקודת ראות של פסיכולוגיה חברתית. אם הברירה הטבעית נתנה עדיפות להתפתחות הקונפורמיות החברתית לאורך תקופה של מספר מיליוני שנים, יהא זה טפשי להתכחש לעובדה שאין בנו כיום כל שריד לה. לו לא השתוקקנו כל כך להתאים עצמנו לזולת, המלחמות שלנו לא היו כה מאורגנות. אין בכוונתנו לומר שקונפורמיות חברתית היא הגורם למלחמות; היא פשוט מאפשרת למנהיגים תאבי עצמה לארגנן בקלות יחסית. אך מכיוון שבני האדם הם כיום יצורים תרבותיים במידה כה רבה, לא ניתן לומר שאנו משועבדים לדפוסי התנהגות ביולוגיים. מאידך גיסא, איננו חסינים בפני מניפולציה מיומנת של כמה מהדחפים הבסיסיים שבטבענו.
כיוון שהצלילים שהשמיעו אבותינו הקדמונים לא הותירו כל שריד מוחשי בתיעוד הארכיאולוגי, כיצד נוכל לחפש סימנים לשפה המתפתחת בעברנו? ביסודו של דבר, יש שתי דרכים לעשות זאת: ראשית, ניתן לבחון את השינויים בגודלו ובצורתו של המוח ההומינידי במהלך מיליוני השנים האחרונות, כיוון שאפשר שכאן טמון רמז להתרחבות ולרה-אורגניזציה העצבית ההכרחית להיווצרות מנגנון של שפה; ושנית, התוצרים החומריים – כלי אבן וחפצים פולחניים – מספרים לנו רבות על מחשבותיהם של בני האדם שיצרום, לא פחות ממה שהם מספרים לנו על מיומנותם הידנית.
ברוב בני האדם, המנגנון העצבי להבנת השפה והשימוש בה ממוקם במחצית המוח השמאלית: אזור סמוך לקדמת המוח (המכונה "אזור ברוקה") מתאם את שרירי הפה והגרון, שאנו משתמשים בהם כשאנו מדברים; ומרכז שני ("אזור ורניקה") בצד המוח אחראי למבנה ולמובן של שפתנו. אזור ורניקה מקבל מידע מערוצים שמיעתיים וחזותיים, ואין זה מקרה נוירולוגי כי חלק חשוב זה בציוד הלשוני שלנו שוכן בסמוך ל"אזור אסוציאציות" חשוב של קליפת המוח, קבוצה של עצבים אשר משלבים ומשווים את המידע המגיע מכל החושים. כשיש לנו משהו לומר, אזור ורניקה מארגן את המלים בהתאם לצורה דקדוקית בסיסית מבחינה ביולוגית, ולאחר מכן משגר אותות לאזור ברוקה לאורך כבל עצבי המכונה arcuate fasciculus; המעגלים העצביים באזור ברוקה מגיבים על ידי תיאום הנשימה, המתח במיתרי הקול ותנועת הלשון והשפתיים, כך שהצלילים הנכונים יוצאים מפינו.
אחסון כל המכשור הזה במחצית השמאלית של המוח משמעו שהיא לרוב גדולה במעט מהמחצית הימנית. יתר על כן, יש מעין בליטה מעל אזור ברוקה, כמו גם מעל אזור ורניקה, אף שזו השנייה בולטת פחות. לפיכך, דומה שהחיפוש אחר סימנים ליכולת לשונית במוחות מאובנים כרוך פשוט בחיפוש אחר הגבשושיות הנכונות במקומות הנכונים. אך כאן מתעוררות שתי בעיות: ראשית כל, כפי שמציין רלף הולוויי, רוב עצמות הגולגולת של ההומינידים מתעוותות לפחות במידה חלקית כשהן נכנסות לתיעוד המאובן. ושנית, ביולוגים גילו אך זה לא מכבר כי מסיבה מסוימת שאיננה ברורה לנו לגמרי, לקופאים יש א-סימטריה דומה במוחותיהם: מחצית אחת של המוח לעתים קרובות גדולה מהשנייה, וכמו כן יש להם גבשושית היכן שצריך היה להימצא אזור ברוקה, שאמנם אינה בולטת כזו האנושית, אך בכל זאת קיימת.
זמן קצר לאחר שמיב ליקי השלימה את השחזור של 1470, הגיע רלף הולוויי למוזיאון הלאומי בניירובי כדי לשוב ולפרקו. הוא לא היה קיצוני; היה זה חלק מהנוהל של יצירת תבליט פנימי של הגולגולת. הוא הקדיש שבוע וחצי לתבליט, וכשהושלם, אחד הדברים הראשונים שהוא חיפש היה אזור ברוקה. ואכן, האזור התגלה, וללא ספק היה מפותח היטב. אף שקשה לנו להיות בטוחים, אזור ברוקה של 1470 הוא ככל הנראה מפותח יותר מאשר זה של הקופאים או גבשושיות דומות המופיעות במקום האמור במוח של ה"אוסטרלופיתקוס". האם משמעות הדבר של"הומו הביליס" (המין שאליו שויך 1470) היתה יכולת קולית מגוונת יותר מאשר הקופאים המודרניים או בני-דודו מהמין "אוסטרלופיתקוס"? איננו יודעים, אך העדויות בהחלט מצביעות על כך.
כשאנו בוחנים את המוח ההומינידי הקדום בשלמותו, ידוע לנו כי לחצים אבולוציוניים כבר עיצבוהו לכלל צורה אנושית מוכרת לפני לפחות שני מיליון שנה, וככל הנראה הרבה קודם לכך. עוד ידוע לנו שלפני שלושה עד חצי מיליון שנה, התרחב המוח של אבותינו הקדמונים באופן משמעותי, בעוד שברור שה"אוסטרלופיתקוס" המשיך לחיות חיים שלא הפעילו לחצים רבים של ברירה טבעית בכיוון של התרחבות המוח. האם המעבר הראשוני לנישה ההומינידית הוא שעודד, בין יתר הדברים, את האב הקדמון המשותף לנו, ה"רמפתיקוס", לצעוד על שתי רגליים, באופן שהשפיע כה רבות על ההתפתחות הספציפית של המוח ההומינידי? והאם התפתחותו של משק יעיל של ציד ולקט, כולל הדרישות החברתיות והפסיכולוגיות הכרוכות בו (כמו השפה), הניעו את הרה-ארגון והגידול הפנימיים של מוחות אבותינו הקדמונים, בעוד שה"אוסטרלופיתקוס" הפחות הרפתקן מבחינה אקולוגית נשאר מאחור? שוב, לא ידוע לנו, אך זוהי טענה מתקבלת על הדעת. לרוע המזל, הטיעון דלעיל אינו מסייע לנו רבות לזהות בדיוק רב את המועד שבו החלט מלים מדוברות לפרוח במוח הקדם-אנושי.
אם תבליטי המוחות ההומינידים הקדומים של הולוויי אינם יכולים לתת בידינו יותר מאשר רמזים מאלפים למקורות השפה האנושית, מה נוכל אפוא ללמוד מהתוצרים החומריים של מוחות אלה, שנכחדו כה מזמן? מה המשמעות שיש לכך שלפני קרוב לשלושה מיליון שנה, הכלים של אבותינו היו גסים ופשוטים בהשוואה לאלה של ה"הומו ארקטוס" שני מיליון שנה לאחר מכן? ומה נוכל להסיק על מוחות אבותינו מהעובדה שבנקודה מאוחרת יחסית בהסטוריה שלנו, הם החלו להשקיע את מיומנותם הידנית בעיסוקים אסתטיים, ולא רק מעשיים? התובנות שניתן לגזור מכך חשובות, אך כדי להגיע אליהן, אנו שבים ונזקקים לנקודת הראות של הפסיכולוגיה החברתית, ולא רק לתפיסה הפשטנית יותר של הדרך המיטבית להתקיים בעולם פרימיטיבי מבחינה טכנולוגית.
בתור התחלה, מה היו הדינמיקות של הקדמה הטכנולוגית בפרה-הסטוריה האנושית? לאור התכלותם המהירה של שרידים העשויים להעיד על טכנולוגיות המבוססות על עץ, עור או חומרים צמחיים אחרים, עלינו להתמקד בכלי אבן; לצורך החשיבה על מקורות השפה, אין זו בעיה כה חמורה ששרידי האבן מייצגים רק חלק מהפעילות הכלכלית של אבות אבותינו. כלי האבן הקדומים ביותר הידועים לנו כיום מגיעים מאתר הדר באתיופיה. קשה באמת לכנותם "כלים", אך אין ספק שהשבבים והסכינים הגסים הללו נוצרו כך במתכוון על ידי מוחות וידיים של הומינידים לפני יותר משלושה מיליון שנה. הכלים שנתגלו באתר המחנה KBS שעל גדות אגם טורקאנה, מלפני שני מיליון שנה או יותר, הם ללא ספק מרשימים יותר מאשר הכלים בהדר, אך לא באופן מדהים. ברור שבנקודה זו בעברנו, אבותינו ידעו כי אם יכו באבן על אבן, יוכלו ליצור שבבים חדים כתער וגושים גדולים יותר עם קצוות משוננים, היכן שגולף מהם הסכין.
על אף שההשתכללות ההדרגתית של ייצור כלי אבן, שאותה תיעדה מרי ליקי בתרבות החומרית במרבצים הקדומים באולדובאי מייצגת בלא ספק התקדמות של ממש, הרי שאולי רק לפני מיליון וחצי שנים ניכר ממד טכנולוגי חדש בבירור. הדבר מתבטא בצורה של הגרזן היפהפה, בצורת דמעה, שהוא סימן ההכר של התרבות האכאולית. ההמשגה הכרוכה בייצור העצמים הסימטריים המרשימים הללו היא מסדר גודל שונה מזה שהיה כרוך בייצור כלים בסיסיים ופשוטים עם קצוות חדים. עד לפני כרבע מיליון שנה, התרבות החומרית היתה מושתתת בעיקר על הכלים האכאולים, בלא חדשנות טכנולוגית דרמטית כלשהי, ואף בלא שינוי גאוגרפי משמעותי.
רק לפני כמאה אלף שנה, החל השינוי הטכנולוגי לנוע בקצב מהיר באמת, עם המצאת טכניקות חדשות לעשיית להבי אבן ומורכבות הולכת וגדלה של מרכיבי ארגז הכלים. אך רק לפני כארבעים אלף שנה, הואץ הקצב לדרגה שמזכירה ולו במעט את קצב השינוי שאליו התרגלנו בחיינו החומריים כיום. סגנונות של תרבויות כלי אבן השתנו במהירות רבה יחסית, וניכרה גם שונות גאוגרפית גוברת במאפייני התרבות. גם כך, החדשנות נמדדה באלפי שנים ולא בעשורים. רק במהלך השלבים המאוחרים הללו, נאמר מלפני חמישים אלף שנה ואילך, החלו עיסוקים שאינם תועלתניים, כגון ציור וגילוף, למלא תפקיד חשוב בחיים התרבותיים של אבותינו. לחילופין, אולי ראוי שנאמר כי מתקופה זו יש בידינו עדויות מוחשיות ועקיבות לפעילויות כאלו. כיוון שהחומרים המשמשים לביטוי אסתטי וסמלי בקרב האבוריג'ינים באוסטרליה, למשל, הם בעיקר עץ, נוצות, דם, אבקת אוכרה, חתכים, איורים בחול, שירים וריקודים – שכולם אינם מותירים שרידים – לעולם לא נגלה שיירים ארכיאולוגיים לעיסוקים של אבותינו בפולחנים המזכירים את אלה של תושבי אוסטרליה הקדומים.
הדפוס הספציפי של ההתקדמות הטכנולוגית לאורך כל הפרה-הסטוריה האנושית הוא של עלייה מתמדת במספר הכלים המזוהים הנפרדים שיוצרו. טווח סוגי הכלים לא התרחב במידה משמעותית במהלך התקופה, אך היתה אכיפה בלתי-נלאית של דפוסים קבועים על סוגי המכשירים שבכל ארגז כלים. הזמן החולף הביא עמו מידה רבה יותר של סדר לטכנולוגיית כלי האבן, אך לא מידה משמעותית של גיוון.
בפרק הקודם, דיברנו על היתרונות האקולוגיים שמקנה טכנולוגיה משופרת בכך שהיא מאפשרת נגישות לטווח גדול יותר של מקורות אנרגיה. כאן בכוונתנו להציע פרשנות של שינוי טכנולוגי שעשויה להיראות בתחילה קיצונית מאד, אך שלדעתנו היא קרובה לאמת שלא ניתן להוכיחה ביסודו של דבר. גם הפעם, אנו חבים חלק ניכר מהתובנות בתחום זה של הארכיאולוגיה לגלין אייזק.
התרומה הטכנולוגית לחיים הכלכליים של אבות אבותינו נותרה כפי הנראה קבועה לאורך התקופה שנמשכה מלפני 2.5 מיליון שנה ועד לפני חצי מיליון שנה. מדובר בתקופה ממושכת מאד, ארוכה פי כמה וכמה אלפים מהמהפכה התעשייתית כולה, ששינתה כל-כך את עולמנו החומרי. במהלך שני מיליון השנים הללו, התקיימו אבותינו במשק מוצלח מאד של צייד ולקט, שהתאפיין בדרישות טכנולוגיות פשוטות ביחד. ארגון חברתי משופר, שיתוף פעולה ולכידות היו המרכיבים החיוניים בהצלחה המרשימה של דרך חיים ייחודית זו. והמרכיבים הללו הם שסיפקו את הגירוי העיקרי לרה-ארגון ולצמיחה של מוחות אבותינו.
כיצד עלינו לפרש אפוא את השיפור האיטי אך הברור בטכנולוגיה החומרית לאורך תקופה זו, שינוי שנותן לנו את עוגן הראיות היחיד על פעילותם של ההומינידים הקדמונים בים של השערות שלא ניתן להוכיחן? אין כל מטלה שניתן לבצעה בעזרת המכשירים בארגז הכלים האכאולי המפותח, ואשר לא ניתן לבצעה לא פחות טוב על ידי שימוש בתוצרים האקראיים אך האפקטיביים של חבטת שתי אבנים יחדיו: פריסה, חיתוך, חריטה ושינון קצוות, כל אלה קיימים הן בארגז הכלים והן בערמת שברים. ההבדל הוא שערמת אבנים אחת היא מאורגנת יותר מהשנייה. אף אחד אינו צריך לדמיין שמשהו שמזכיר גרזן יוכל להיווצר משבריהן של שתי אבנים גדולות המתנגשות במהירות גבוהה. אך המטלה שלשמה נוצרו גרזנים תוכל להיעשות ככל הנראה לא פחות טוב בעזרת אחד או יותר מהתוצרים המקריים של השיטה האקראית לייצור כלים.
אין יתרונות ביולוגיים רבים בייצור כלים בהתאם לדפוסים מוגדרים בשעה שחובט אבנים נלהב אך חסר שיטה יכול לייצר את כל הקצוות, הנקודות והמשטחים שהוא עשוי להזדקק להם תוך מספר דקות. ואמנם, אם ייצור הכלים הפשוט יכול היה לספק את הקצוות והמשטחים הנדרשים לתמיכה במשק הציד והלקט בלא השקעה משמעותית של מאמץ, יהא זה יקר מבחינה אבולוציונית לפתח מוחות המסוגלים לייצר כלים בהתאם לדפוסים צורניים קבועים. כיצד אפוא צצה הטכנולוגיה הצורנית המסודרת הזו? התשובה היא שהדבר שיקף מבנה חברתי בעל צורה וסדר שהלכו והתחזקו, מבנה שתבע את היכולת לשפה מורכבת. ככל שצצו כללים ומנהגים לטיפול בבעיות הארגוניות החברתיות והמעשיות של תפעול משק מצליח של ציד ולקט, הכללים והמנהגים הללו השפיעו את השפעתם גם על התפתחות הטכנולוגיה החומרית.
ארכיאולוגים נותנים כינויים רבים לאבנים השבורות והמגולפות שמפוזרות לאורך נתיב האבולוציה האנושית: שרידים חומריים, כלים, מכשירים, ארגזי כלים, טכנולוגיית כלי אבן, תרבות כלי אבן – ניתן להחיל את כל הכינויים הללו על התוצרים החומריים של מוחות אבותינו. אך במהלך ההסטוריה, כמה מונחים נהיים קולעים יותר מאחרים. בקוטב אחד, בחלק המוקדם ביותר של התיעוד שלנו, המלה "תוצר חומרי" היא ככל הנראה הכינוי הטוב ביותר לחפצי האבן שאנו מגלים: הם נוצרו במתכוון, אך באופן אקראי ואופורטוניסטי. ככל שדפוסים צורניים ברורים יותר ויותר ארגנו את התוצרים החומריים לכדי ארגז כלים, יש יותר משמעות לביטוי "תרבות כלי אבן". הביטוי מתייחס לא רק לגילוייה של טכנולוגיה מתוחכמת, אלא גם לעובדה שהטכנולוגיה מהווה חלק חשוב בתרבות החברתית ההולכת ומתהווה של אבותינו הקדמונים. כיום, כשכל מה שנותר מתקופות אלו בעברנו הוא הטכנולוגיה, היא משמשת כאספקלריה המשקפת את המורכבות והעצמה של התרבות החברתית שהיתה אחראית לה.
********************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************************
הנקודות והמשטחים היו ככל הנראה מוסיפים שלב או שניים לסולם האבולוציוני שבו טיפס המוח ההומינידי עד להגיעו למעמדו הנישא בממלכת החיים. אולם גם במקרה זה, התפקיד של מרכיב זה היה ככל הנראה חשוב פחות מאשר גורמי ההתנהגות החברתית.
למעשה, קיימים קווי דמיון בולטים בין ייצור כלים לבין השפה, קווי דמיון במנגנונים הקוגניטיביים המפעילים אותם ובתרומתם להפיכת ה”הומו ספיינס" לבעל החיים התרבותי האמיתי היחיד. בעלי-חיים רבים משנים את סביבתם במידה מסוימת – הם חופרים בורות באדמה, סוכרים נהרות ומפילים עצים – אך רק בני-האדם אוכפים את מחשבותיהם על העולם הסובב אותם בצורה שרירותית וסמלית לגמרי. הן המלים והן כלי האבן הומצאו על ידי המוח האנושי; לא מדובר בשינויים פשוטים בעצמים טבעיים באופן שעלים שהוסרו מענף הופכים אותו למקל לציד נמלים. לבני האדם ולבעלי החיים יכולות משותפות רבות בתחומי הקוגניציה והחישה, אך שילוב המרכיבים הללו בשכלנו עם אכיפתה של צורה שרירותית הם ההופכים אותנו ליצורים תרבותיים.
מבנה השפה ותהליך ייצור הכלים חופפים אף הם בצורה מעניינת. שניהם בנויים ממרכיבים בדידים (מלים בשפה, וצורות מסוימות של תנועות חביטה בייצור כלים) שיש לסדרם בהתאם לצורה בסיסית (דקדוק בשפה, וסדר המהלומות הנדרש לייצור מכשיר מסוים). כיוון שהמנגנון השכלי הנדרש לשפה התפתח בהדרגה במוח ההומינידי הקדמון, הוא נשא עמו "מודל קוגניטיבי" ששירת את הפונקציה הדומה מאד של ייצור כלים בהתאם לדפוס מוגדר. לפיכך, ככל שגבר הלחץ התרבותי לקונפורמיות טכנולוגית, כמו גם קונפורמיות באינטראקציות כלכליות וחברתיות, השפה – שהיא המדיום של התרבות – נשאה בחובה את התמריץ האינטלקטואלי להצרנת הטכנולוגיה. זוהי דוגמא יפה מאד למשחק-גומלין חיובי באבולוציה של יכולות קשורות. והשונות הגיאוגרפית בעיצוב הטכנולוגי של תרבות כלי אבן החל מלפני ארבעים אלף שנה ואילך משקפת באורח מעורר חשד את הדפוס הגיאוגרפי של שפות שונות, המוכר לנו כיום.
עלינו רק לחשוב לרגע על כל שיחה רגילה בין שני בני אדם, או אולי לדמיין את ביצועיו של נואם מוכשר, כדי לזהות עוד מרכיב נוסף של הדו-שיח האנושי: תקשורת לא-מילולית, ובפרט מחוות.
הבעות פנים, שינוי גובה הצלילים, מחוות בידיים ובזרועות – כל אלה ממלאים תפקיד חשוב מאד בתקשורת האנושית. ערוץ תקשורת זה הוא, כמובן, היחיד העומד לרשות בעלי החיים הלא-מילוליים, ובמהלך השנים האחרונות, גילו הביולוגים עד כמה לא זכה להתייחסות הראויה מצד הקהילה המדעית. אם ניזכר בבקיאות שגילו השימפנזים והגורילות בשפת הסימנים האמריקאית, גם אם הורתה להם בידי מדריכים אנושיים, לא נוכל להימנע מלחשוב על התפקיד האפשרי שמילאו מחוות מתוחכמות בגיחות המוקדמות של ההומינידים לעולם של תקשורת וסימול מתוחכמים יותר. אם קופאים מודרניים יכולים ללמוד סימנים בעלי משמעות סמלית ולהשתמש בהם בצורה מובנית, סביר להניח שההומינידים של העידן הפליוקני (לפני 5-2 מיליון שנה), שנעזרו במוח שדמה יותר לשלנו, יכולים היו להמציא שפת סימנים משלהם.
שפת המחוות, בשילוב עם קולות עתירי מבע ותנועות בשרירי הפנים, היתה אולי "הנסיון הראשון" של האבולוציה ההומינידית לפרוץ דרך מחסום התקשורת, והיא הוחלפה רק בשלב מאוחר יותר בשפה קולית, בעלת יכולת עשירה בהרבה להעביר מידע. אפשר שההתפתחות של מחוות וקולות בעלי מובן עשיר יותר (שהובילו לשפה המדוברת) החלה בו-זמנית, והמלה המדוברת היא שהוכיחה את עדיפותה. האנתרופולוג גורדון יוז מאוניברסיטת קולורדו הוא חסיד מובהק של שפת המחוות ההומינידית, והוא מציין כי המיומנויות הידניות המשתכללות שנדרשו לייצור כלי האבן המתוחכמים יותר קשורות אולי למיומנויות ידניות הנדרשות לשפת סימנים עשירה.
יהא זה קשה להפריך את הרעיון כי מחוות בעלות משמעות היוו מרכיב חשוב בתקשורת האנושית מזה עידן ועידנים. כולנו משתמשים בתנועות ידיים במידה מסוימת כשאנו דוברים – במיוחד כשאין מלים בפינו! והאוניברסליות של סוגים רבים של מחוות והבעות פנים ברחבי העולם מעידה על כך שסימון ידני כאמצעי תקשורת מעוגן עמוק במוח האנושי. מה שאנו חווים כיום בעצמנו, ורואים בזולת, הוא בוודאי שריד לאמצעי תקשורת קדום מסוג כלשהו, אך לא ניתן לקבוע בוודאות אם הוא קדם לשפה המדוברת או ליווה את התפתחותה. עם זאת, אנו מאמצים את ההשקפה החסכונית, לפיה הזינוק הקוגניטיבי אל עבר ראשית השפה המדוברת לא היה כה משמעותי עד כי היה תלוי בתיווך של מערכת מחוות.
ככל שאנו מרפרפים בדפי התיעוד הארכיאולוגי, העדויות לא רק מתרבות יותר ככל שאנו מתקרבים להווה, אלא שהן מתחילות גם לכלול חפצים חסרי תועלת מעשית: דמויות מגולפות, תליונים, להבי צור דקים כנייר, "לקישוט", וציורים. התוצרים הללו של מוח אסתטי, שנהגו בהקשר של סמליות, מתחילים להתבלט באתרים הארכיאולוגיים רק מלפני כשלושים אלף שנה. אולם המוטיבציה התרבותית שהחלה בבירור לצבור מומנטום ניכר בתקופה זו ודאי קיבלה את ביטויה המוחשי זמן רב לפני כן. פיסת האוכרה המחודדת ששימשה את תושבי המעון האביבי בטרה אמאטה לפני שלוש-מאות אלף שנה נועדה כפי הנראה למטרה סמלית כלשהי, אך כיוון שהקווים שצוירו בעזרתה אינם קיימים עוד, אנו יכולים רק להעלות השערות בעלמא.
עם זאת, יש בידינו עדות בודדת לחשיבה האסתטית הסמלית של אבותינו הקדמונים מאותה התקופה של אתר טרה אמאטה, והיא מגיעה מפש דה ל'אזה שבצרפת. במקום זה, לפני שלוש-מאות אלף שנה, תקופה שבו אבותינו עברו מ"הומו ארקטוס" ל"הומו ספיינס" פרימיטיבי, מישהו התיישב עם צלע שור בידו וחרט עליה סדרה של חצים כפולים משורשרים. איננו יודעים מדוע, אך הדפוס זהה בדיוק לדפוס חריטה שכיח לאורך כל התקופה שלפני 40-15 אלף שנה. לאחר צלע השור החרוטה, יש חלל ריק בתיעוד הארכיאולוגי עד שמופיעים עוד חפצים חרוטים, כגון ניב ממותה מגולף שעובד בידי בעל מלאכה פרה-הסטורי לפני חמישים אלף שנה במקום המכונה טטה בהונגריה. איננו מעלים על דעתנו שאבות אבותינו ויתרו על המרת הסמליות שלהם לצורה מוחשית במהלך פער הזמן העצום הזה; ודאי קיימות דוגמאות אינספור לחריטה קדמונית שפשוט טרם גילינו.
אחת מהדוגמאות המוקדמות ביותר שיש לנו ל"אמנות" היא פסל באורך חמשה ס"מ של סוס שגולף משנהב ממותה לפני יותר מ32- אלף שנה. הוא מגיע ממערה בפוגלהרד שבדרום גרמניה, והוא העתיק מבין כמה פסלונים שהתגלו באותו האתר. הפסלון, שגולף במיומנות אמנותית שאינה נופלת מזו של נקודת השיא של ציורי המערות באירופה ובאפריקה עשרים אלף שנה מאוחר יותר, נישא ממקום למקום בתיק עור קטן ושימש במשך מספר שנים: העין, האוזן, האף, הפה ורעמת השער – שברור כי גולפו בקפידה – נשחקו כתוצאה מהשימוש הממושך. למעשה, כל הפסלונים בפוגלהרד העידו על שימוש חוזר ונשנה; נראה שלא נועדו לצרכי קישוט, אלא שאולי היוו קמיעות מזל אישיים, שבעליהם משמשם כל העת שלא במתכוון במהלך עבודות היום; לחילופין, ייתכן שמילאו תפקיד בטקסים חברתיים קבועים.
יהא אשר יהא השימוש הספציפי שנעשה בגילופים ובציורים הללו, הם מעידים בפנינו על רוח אנושית אמיתית, שכולנו מזהים בעצמנו. אפשר שאיננו בעלי החיים היחידים שמייצרים כלים במתכוון, אך אנו בהחלט היצורים היחידים שמשקיעים מאמץ ביצור חפצים חסרי תועלת מעשית. זהו הסימן המעיד על תרבות בשלה.
כיצד קשורות ההתפתחויות הללו לשפה? ממש כשם שייצור ארגז כלי אבן בעל דפוסים צורניים קבועים מעיד על יכולת לשונית, כך גם השכלול של יצירות בעלות תפקיד סמלי בלבד. אולם, למרות שבהחלט ניתן להעלות על הדעת תרבויות מורכבות של כלי אבן שהן תוצר של יצורים לא-מילוליים, הרי שלא ייתכן שסמליות מופשטת – שאנו רואים את עדויותיה במהלך שלושים אלף השנים האחרונות – תוכל להתפתח בבעל-חיים שאינו מסוגל לדבר. בלא מלים כדי לתת להם שמות, פסלון של סוס ציור על קיר מערה או דגל של אומה לעולם לא יהיו קיימים; לא תהא להם כל משמעות.
הקצב המהיר והמואץ של קדמה טכנית ואסתטית במהלך שלושים אלף השנים האחרונות היה האות לכך שנקודה מכרעת מסוג כלשהו נחצתה בהצטברות הנסיון התרבותי האנושי. ההתפתחות הפיזית של האנושות היתה איטית וקבועה, בהתאם לטבעם של שינויים ביולוגיים מסוג זה: ה"הומו ספיינס" המודרני האמיתי צץ לפני כחמישים אלף שנה, באופן שהיה כרוך אולי בשכלול סופי של השפה המדוברת. אך כאשר הרמץ המאט לבעור של התרבות, אשר העלה עשן אפרפר במשך שני מיליון שנים אולי, הגיע לנקודה הקריטית שלו, הוא הצית את תבערת הקדמה האנושית, שמשתוללת מאז כסופת אש ביער עבות.
בתור יצורים תרבותיים, אנו מסוגלים לכפות את רצוננו על הסביבה ועל עצמנו, בהתאם לכללים החברתיים שאנו בוחרים לקבוע לעצמנו ולעמוד בהם. התרבות מאפשרת ל"הומו ספיינס" לקיים חיים של גיוון בתוך המין, באופן שאינו מתאפשר לאף בעל-חיים אחר. כל אחד מאיתנו נולד עם הפוטנציאל לחיות אינספור חיים שונים, אך אנו חיים רק פעם אחת, באופן המעוצב על ידי הכללים של התרבות שבה אנו צומחים. כשאנו בוחנים את האנושות, אל לנו לדמיין את עצמנו כבעלי-חיים שהתמזל מזלם וניחנו ביתרון המוסף של התרבות, מעין אדרת של מכובדות אנושית שנועדה להסוות טבע חייתי אילם. בלא התרבות לא נהיה לא בני-אדם ולא בעלי-חיים. האנתרופולוג האמריקאי המבריק קליפורד גרץ ניסח זאת כדלקמן: "אדם חסר תרבות ככל הנראה לא יהיה קוף-אדם בעל כשרון בסיסי שלא הוגשם, אלא מפלצת חסרת תודעה שלא תוכל כלל לתפקד. בדומה לכרוב שמזכירו כל כך, מוחו של ה"הומו ספיינס", משנותק מכבל החמצן של התרבות האנושית, ככל הנראה לא יוכל לשרוד במעמקי הקיום".