תוצאות המהפכה החקלאית: הקמת ערי מדינה וממלכות, כיבושים ושלטון על בני אדם

רוב ספרי הלימוד מספרים כי כדי לקיים חקלאות מאורגנת וכדאית בעמקי הנהרות, ששם קמו התרבויות עתירות השפע ובעלות שושלות שליטים שקיימו את שלטונם בכוח הזרוע וניסו מעת לעת להשתלט על אדמות נוספות, יש צורך במבנה מדיני ארגוני שינהל את מערכת ההשקיה ויתחזק אותה. והנה, הקמת המונומנטים, המקדשים ומרכזי הפולחן בראישת, או בשחר, החקלאות, נעשתה כולה ללא במנה כזה, מתוך שיתוף פעולה ומרצון, על ידי בני אדם שברו כי יש בכך תרומה לקיומם. בין אם בקשו למצוא דבק תרבותי ואמוני שיחליף את הקשר המשפחתי הראשוני או מכל סיבה אחרת. החברה החקלאית בראשיתה הייתה חברה שוויונית, ואף כי יתכן ובלטו בה בעלי יכולת בתחומים שונים, עדיין נוהלה ברוח השוויון האמיית והאחווה האמיתית.

כל זה השתנה כאשר התגבשו תרבויות מוגדרות שאף כי המשיכו את אורח החיים השוויוני הרי היו מזוהות יותר עם האזור בו חיו ועם התוצרים התרבותיים שלהן,הן התרבות החמרית והן תרבות הרוח.

כאשר זוהו התרבויות האלה עם עושר ואדמה פוריה, ועם השפעות שינויים באקלים, לטשו אל שטחי מגוריהם בני עממים ושטים נודדים ממזרח וממערב, ועם החלשותם, פלשו בכוח הזרוע לתוך שטחיהם והקימו בה את שטח מחייתם, במרכזים עירוניים שנשלטו על ידי מנהיגים בעלי כוח צבאי, אשר סיפחו לתחומם אדמות כפרים וחוות ככל שיכלו. כך נעלמו תרבויות מסופוטמיה והממלכה השומרית עלתה על במת ההיסטוריה, שכן תוך שנים ספורות גם פיתחו את כתב האותיות, ועל פי ההגדרה פתחו עידן חדש בתולדות האנושות. כוחו של שליט עיר מדינה קבע אם יהפכו הוא ובניו לשליטי הארץ כולה, וכל העת המשיכו חברות אחרות ללשטוש את עיניהן אל אוצרותיו, שהלכו ותפחו.

לאחר שהתיישבו בני ישראל בארץ כנען, ורוב תושביה נאלצו לקבל את שלטונם או לנדוד ממקום מגוריהם, (אלה אשר לא מצאו את מותם בקרבות), ולאחר שנים של חיי נדודים, הם החלו לבנות חברה חקלאית, שלה כפרים וחוות ומרכזים עירוניים, ואשר חבריה שוכנים בשטחים מוגדרים על פי השתייכות למוצא משפחתי משותף. והנה, למרות הדבק הדתי המלכד ביניהם, לא השכילו ליצור חברה מאוחדת בהנהגת כהן דת שניהל את הטקסים ואת הפולחן, בסיוע הכוהנים והלוויים, שהיו אף הם ממוצא משפחתי אחד, (כלומר, בני אליטה מסוימת, ממוצא משפחתי מועדף, שתפקידה לתמוך בניהול טקסי הדת).

הקשרים שבין השבטים השונים היו רופפים והם לא סייעו זה לזה במאבקים שהיו משותפים לכולם, אלא במקרים בהם נשקפה לכמה מהם סכנה, שאז קיימו ברית לעניין מסויים שהפוגגה אחר כך. במשך שנים רבות היו נתונים למשיסות, ביזה והרג מידי עממים שלטשו עיניהם לשטחי מחייתם, עד אשר פנו לכהן הגדול שישב בשלהׁ, במרכז הדתי של בני ישראל כולם, וביקשו ממנו לסייע להם להקים ממלכה שבראשה מלך, ולו צבא פקידים וצבא, כדי לשפר את מעמדם כגוף אחד שלו מסורת דתית ופולחן אחד וגם מבנה מדיני אחד.

תשובתו של שמואל מלמדת יותר מכל על מהות הממלכה שבראשה שליט אחד נבחר על ידי האל שהשלטון עובר בירושה לבנו: (שמואל א ח', י:א –י"ז) "וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו, וְרָצוּ, לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ. וְלָשׂוּם לוֹ, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים; וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ, וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי-מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ. ְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, יִקָּח, לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת, וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת-כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם, הַטּוֹבִים--יִקָּח; וְנָתַן, לַעֲבָדָיו. וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם, יַעְשֹׂר; וְנָתַן לְסָרִיסָיו, וְלַעֲבָדָיו. וְאֶת-עַבְדֵיכֶם וְאֶת-שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת-בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים, וְאֶת-חֲמוֹרֵיכֶם--יִקָּח; וְעָשָׂה, לִמְלַאכְתּוֹ. צֹאנְכֶם, יַעְשֹׂר; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לוֹ לַעֲבָדִים". זאת ועוד, שמואל גם נפגע מכך שמעמדו יפגע שהרי הוא איננו יכול להיות מלך ומלך איננו יכול להיות הכהן, למעט אם הוא ממשפחת כהנים, כפי שקרה בימי בית חשמונאי, למשל.

אך לא זאת בלבד: הבקשה להמליך מלך בחסדי האל באה משום שבניו של שמואל לא הלכו בדרך הנכונה. הם היטו משפט ונטלו שוחד, ולחקלאי בעמק מעמקי ישראל או יהודה נדמה כי החמס מלא את הארץ, ממש כמו בימים שלפני המבול.

בסופו של דבר נמשח שאול למלוכה ועוד בחייו נמשח טוען אחר לכתר, בשם האל. שאול מצא את מותו, מות גבורה, בקרב, ובנו לא ירשו כלל. ושוב, לא חלף זמן רב, והממלכה התפרקה שנית, לשתי ממלכות שהיו צוררות זו את זו ובדרך כלל גם נלחמו זו עם זו, או כרתו בריתות עם ממלכות שנמצאו במצב של לוחמה עם בני עמם ואחיהם.

עוד טרם ארע הפילוג הזה, וכדי שהדבק התרבותי והטקסי שבין כל השבטים ישפיע על תחושת ההשתייכות שלהם ליחידה מדינית אחת, הוקם מקדש בעיר ירושלים. את המקדש בנה המלך שלמה, זה החכם מכל אדם, מי שהעניק לעמו ולעולם את ספרי משלי וקהלת, אשר לא השכיל לחנך את בניו להמשיך את מורשת אבות אבותיהם, וחשף אותם לאורח חיים של ראוותנות ופזרנות בארמונו.

כדי לבנותו גייס את כל בני עמי כנען שהתגוררו בקרב בני ישראל והעבידם בכפייה כבנאים ופועלים[1]. כדי לגייס את סכומי העתק להקמת המבנה המפואר, להעסקת בעלי המלאכה ולרכישת חמרי הגלם, ארזי הלבנון הזהב ואבני החן, שהגיעו מצור, העלה מסים לחירם מלך צור[2], שיעבד שלושים אלף מבני ישראל שעבדו את מלך צור, העביר לשליטת מלך צור עשרים ערים בגליל[3], ואת ארמונו פתח לקשרים עם נסיכוׂת צור, שלעתיד תגרומנה רעה רבה לממלכות ישראל ויהודה[4].

אך כמו שידוע, הדבק התרבותי הדתי לא חזק היה דיו והנאמנות למקום המגורים ולמוצא משפחתי משותף הביאה בסופו של דבר להעלמותם של עשרה משבטי בני ישראל בתהום הנשיה.

פער עצום התקיים בין חברות הלקטים – ציידים ובין ראשוני החקלאים, לבין יושבי הקבע של ארץ ישראל, שפרנסתם על החקלאות והם מאורגנים בממלכה. העזרה ההדדית כמו נגוזה, האמונה המשתפת והפולחן המשותף לא הפכו את בני האדם לבעלי מטרה משותפת. השלטון המרכזי נתפש מראש כגורם שהעוולות החברתיות וניצול התושבים הם לחם חוקו, וכל יתרונו בהגנה מפני פלישות עמים זרים; ובניית מבנים ציבורים לא הייתה עוד עניין לכל השותפים בחברה אלא הם הוקמו על ידי עבודות כפייה. גם בשומר הושקעו סכומי עתק בבניית מערכי מקדשים ותחזוקתם, ומכיוון שחוסנה של המדינה נמדד בעשרו של מקדש האל המגן על העיר והממלכה, היה צורך הן במסים כבדים והן בהשתלטות על ערי מדינה נוספות, כדי לעמוד בהוצאות הנדרשות.

ועל כל אלה, השלטון וסדריו, במיוחד במסופוטמיה, הנם צווי האלים. כל מערך הארגון המדיני, וכל "התרבות" שבאה לידי ביטוי במדינה וסדריה, הם חוק האלים והמורד במלך כמוהו כמורד באלים. עובדה זו לא עמדה לשליטים נגד שליטים אחרים שפלשו לאדמותיהם, אולם מרד של התושבים בשליטים נתפש ככפירה באלים. מלכי שומר, שבראשונה היה תפקידם ליצג את בני האדם לפני האלים, מפני שהיו גם בעלי תפקידים של כהונה, הפכו לנציגי האלים עלי אדמות ואחר כך לבני אלים ממש. כבר נזכר לעיל כי התואר "צלם אלהים" הוענק במסופוטמיה למלך בלבד, שריו, וכל בני החורין היו "צל האלהים" והעבד היה צלו של בן החורין[5].

וכך מציג את עצמו המלך אֻר - נַ – מֻּ, (2047-2030 לפני הספירה המקובלת), מיסד השושלת השלישית של אֻר, מי שנלחם בפולשים האכדים והגותים, וחידש את שלטון השומרים במסופוטמיה, וידוע גם כמחבר קובץ החוקים הקדום ביותר[6]:

"אני אֻר - נַ – מֻּ,, הרוע הנאמן, המועדף על אַנֻ, אדון הרקיע. אני שהאלה האם נִנְ הֻר סַג נתנה לי כוח, והאל אֻתֻ, אל השמש העניק לי רהיטות לשון, אני, האלה האם סייעה להוולדי, אֵנְכִּ נהג בי ברוך, אני האהוב על אִנַ נַּ, אלת המלחמה. בשל חכמתי העמוקה והבנתי, בטח בי אֵנְלִל והעניק לי את המלוכה על האדמה. אנלל, ההר הנשגב, האל הנורא, קרא לי בשם מבשר טוב. הוא הקרין עלי אורו, ברצון, והועיד לי גורל אדיר, כל ימי, כל הימים.

אני אֻר - נַ – מֻּ, המלך האדיר של אר! אני הרוח הטובה המגנה של עירי! הרוע איננו יכול לחדור מבלי להגלות לפני עיני. אני השופט יודע הכל. אכה את מי אשר יאשם הוא בעברות שעונשן מוות. ארעידנו בחיל! עושה רעות לא יעז להניח ידיו על הפסלים הקדושים. אלחץ את עודי הרע, כנחשים אלכדם, ועל צווארם אניח את כף רגלי, על צוואריהם של שודדים ופושעים.

אר, העיר היפה כרקיע. עטויה צבע לקישוט. ביתם של האלים. מדרגות מקדשיך הלבנות הן כעבים מרחפים בשמיים. שערך הוא השמיים הכחולים, רק בהיותו פתוח יאיר האל את את האופק.

אני אֻר - נַ – מֻּ, עדי לכל האדמות. אני הפכתי את אֻר למקום מזהיר. אני הפכתי את שומר למלבלבת, בשמחה, מלאת ימים של שפע ושגשוג. ואני הוא זה שהענקתי לבני האדם אוכל כה נפלא אשר יהללוהו. בעטיי שלי, אני אֻר - נַ – מֻּ, מלך אר, שעבורו גורל מבטיח נקבע, נסללו הדרכים והפכו לעבירות. במדבר, הדרכים קושטו לחגיגה, הדרכים ניתנות למסע בגללי. השמחה בעירי אר ובכל שומר גורמת לי עונג.

השליט רוכב ברום בעיר אר, השליט רוכב בגיל. אֻתֻ, אל השמש, רוכב לצדי.

אני, אֻר - נַ – מֻּ, הקשר של שומר אל היקום. אני הזוהר העוטה את העם. אני השליט בעל התבונה הרבה המעניק את הביטחון ומופקד על החילות. אני, לפיכך, אוזק את האומות העוינות לנו, וחוסם את הדרך לשומר בבריח חזק. הרש עלא יחדור! את הארצות בהם רוע אמלא בקריאת המלחמה שלי! בכל היקום, אין מי שיכול להמלט מחרבי. אנלל, אדונה של נֻנַמְנִיר[7] העניק לי את שרביט השלטון הנעלה אשר יערים ראשים כערמות אבק בכל הארצות העוינות והזרות. עם שרביט זה, בו אוכל להערים ראשים, ערמות ערמות, אכתוש כל מרי בארץ. אכה את כל האויבים וארמסם.

כי אני הוא אֻר - נַ – מֻּ, רב העצמה, מלך שומר ואכד.

הכל החל לפני זמן רב, בהיותי נער, כאשר לכדתי את עינו של אנלל.

עם אחי, האיש רב הכוח, מלך ארכ, מלך ארבע קצוות ארץ, המלך שצוויו לא ניתנים לביטול, סייעתי למחות את זכר הגותים, הנחשים שלוחי השיניים מההרים, שהגו באלימות כלפני האלים, שנטלו את כס השלטון השומרי לנכר, שמלאו את שומר רשע, שנטלו לנשים נשים נשואות, ונטלו ילדים מהוריהם, שהפכו רוע ואלימות לדרך חיים בארץ. הברחנו את הגותים משומר ואכד.

לאחר הסערה, בחלוף החודש, ועם מותו של אחי האהוב, הביט אנליל סביב ובחן את בני האדם. אנלל בחר בי מהמון האדם והפך אותי לאדיר שבארץ. אנלל נשא אותי לרום מכל בני משפחתי, להיות הרועה טובהלב של בני שומר. האנשים שחורי הראש. הוא האיר עלי ברצון והעניק לי את השלטון. כך הייתי למלך שומר ואכד. השלטון נשלח אלי משמיים, הפכתי לאל חי, שיש לעבוד בחייו.

בני האדם נערכים בשורה לפני, את ראשי הרמתי אל על. מכל השליטים רמה קומתי. האציל שבהם נראיתי.

מעולם לא היה מלך אחד לכל ארץ שומר לפני. ערי הממלכה השומריות נאבקו זו בזו ונלחמו אחת ברעותה. "מי המלך ומי איננו המלך"? שאלו הכל. בשל חוסר האחדות הזו, שתי מאות שנים, מאז ימי סַרְגוׂן הגדול, היו האכדים אדוני הארץ והושמרים אך משרתיהם. אני, אֻר - נַ – מֻּ, השומרי הראשון שבפך למלך על שני העמים האלה. עתה, שומר ואכד ילכו יחד בדרך אחת. משפטי הנבון ייצור הסכמה בשומר ובאכד. כאילו הייתי אש, אפילו הזעיפי מבע דיו ליצור הסכמה כזו. אני אֻר - נַ – מֻּ, מלך שומר ואכד. השליט רוכב גבוה ברום שמי אר, השליט רוכב גבוה עד מאד! אני הוא מלך הארץ".

פרט מתוך האסטלה של אֻר-נַ- מַּ. למעלה: אֻר-נַ- מֻּ. עומד לפני אֵנְלִיל ועץ החיים. למטה: אנליל מוביל את אֻר-נַ- מַּ. להתחיל לבנות מקדש חדש (המקדש של א כר) שיסמל את עליתו לכס השלטון ותמיכת אֵנְלִיל בו.

מכאן ואילך היה תארם של שליטי שומר תואר של אל. ואף כי העניקו לתושבי שטחי שלטונם ביטחון מפי פלישות וסדריחים המושתתים על חוקים ומנהל, הרי שהפערים החברתים בממלכה הלכו וגברו.

המקורות השומרים גם מספרים כי הכתב, זה אשר העניק למפתחיו את תואר ראשוני הציויליזציה, נוצר כדי לסייע לשליטים לנהל את ענייני המשא ומתן ביניהם ואת הסדרת הכפיפות של ערי המדינה לשלטון אחד.

הדת, מערכת של טקסי פולחן המאחדים בני אדם, כדי שימשיכו לתמוך זה בזה, הפכה להיות ממוסדת ומקור כל הארגון המדיני והחברתי. הדת היא שקבעה את זהות השליט, ועל כן הפכה להיות חסרת סובלנות כלפי עמים אחרים, שעל פי דתם היו מנהיגיהם נבחרי האלים. הדרך להוכיח מי מקובל על האלים ומי לא הייתה דרך של אלימות וטרור: הפחדת אויבים אפשריים והפחדת המון העם פן יתמכו ביריב בן עמו של השליט.

הערות:

[1] דברי הימים ב ב', ט"ז: וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה, כָּל-הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי הַסְּפָר, אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו; וַיִּמָּצְאוּ, מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף, סַבָּל, וּשְׁמֹנִים אֶלֶף, חֹצֵב בָּהָר; וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת-הָעָם".

[2] מלכים ב ה', ט"ו – כ"ה: "וַיְהִי חִירוֹם נֹתֵן לִשְׁלֹמֹה, עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים--כָּל-חֶפְצוֹ. וּשְׁלֹמֹה נָתַן לְחִירָם עֶשְׂרִים אֶלֶף כֹּר חִטִּים, מַכֹּלֶת לְבֵיתוֹ, וְעֶשְׂרִים כֹּר, שֶׁמֶן כָּתִית: כֹּה-יִתֵּן שְׁלֹמֹה לְחִירָם, שָׁנָה בְשָׁנָה". מלכים ה' ב', כ"ז: וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מַס, מִכָּל-יִשְׂרָאֵל; וַיְהִי הַמַּס, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף אִישׁ. וַיִּשְׁלָחֵם לְבָנוֹנָה, עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים בַּחֹדֶשׁ חֲלִיפוֹת--חֹדֶשׁ יִהְיוּ בַלְּבָנוֹן, שְׁנַיִם חֳדָשִׁים בְּבֵיתוֹ; וַאֲדֹנִירָם, עַל-הַמַּס".

[3] מלכים א' ט', י'-י"ד: " יְהִי, מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲשֶׁר-בָּנָה שְׁלֹמֹה, אֶת-שְׁנֵי הַבָּתִּים--אֶת-בֵּית ה', וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ. חִירָם מֶלֶךְ-צֹר נִשָּׂא אֶת-שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבַזָּהָב--לְכָל-חֶפְצוֹ; אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם, עֶשְׂרִים עִיר, בְּאֶרֶץ, הַגָּלִיל" הערים האלה לא נשאו חן בעיני חירם משום שהיו דלות באדמה פוריה.

[4] איזבל אשת אחאב מלך ישראל, ועתליה בתה או נכדתה, שהייתה אשת יורם ואחר כך מלכת יהודה, אשר התעלמה כליל מעבודת ה' ובנתה מקדש לאל בעל.

[5] "צל האל [הוא] בן חורין. [ו] צל בן חורין [הוא] עבד. המלך הוא כמו דמותו של האל." מתוך מכתב מארכיון מלכי אשור שנזכר כבר לעיל.

[6] הנאום ערוך ממספר מקורות מחיי אֻר - נַ – מֻּ: הניצחון על הגותים ; ברכתהמזמורו של אר נ מלאנ נ ; אֻר - נַ – מֻּ חפר התעלות (בונה החקלאות) ; שיר הלל לאֻר - נַ – מֻּ ; מזמורו של אר נ מ לאנלל ; מותו של אר נ מ הנאום משקף את מעמדו ואת הלוך הרוחות בשומר בעת הכתרתו.

[7] ציטוט מתוך האפוס אנלל וננלל שמדגיש את כוחו של אנלל ושליטתו בכל האלים הזוטרים.