הסיפור על בניית מגדל בבל והריסתו בתנ"ך, איננו ברור דיו, ובעיקר אין מובן מתיאור האירועים בשל מה נהרס המגדל ומה היה חטאם של בוניו.
התנ"ך[1] פותח בתיאור מעשי בני האדם[2]:
"וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. וַיְהִי, בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם; וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים, וְנִשְׂרְפָה, לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה, לְאָבֶן, וְהַחֵמָר, הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ".
מתיאור זה ניתן ללמוד כי:
קיימת אחדות בין כל בני האדם ורגשות אחווה והשתייכות קבוצתית, כולם מדברים שפה אחת וכולם שואפים להמשיך ולהתגורר בסמיכות ושכנות.
בני האדם כבר אמונים על בניית בתי קבע ותהליך ייצור לבנים, ומאז ימי קין מכירים הם את העיר כצורת יישוב. עתה רכשו ידע לבניית מבנים גבוהים; מגדלי שמירה או מבני מגורים רבי קומות העשויים לבני בוץ שעברו תהליך יבוש באש.
ובו בעת, ככל שמיומנויותיהם ויכולותיהם מתגברים, תוקף את בני האדם יצר נדודים: הם מבקשים לחקור את העולם ולחפש מקום מחייה נוח יתר ולשם כך מוכנים לעשות דרך ארוכה[3]. אף כי עדיין מפעמת בהם השאיפה לדבוק זה בה.
על פי התיאור הזה לא נמצא שום פגם במעשי בני האדם ועל כן מפתיע המשך הדברים[4]:
"וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ, בָּבֶל, כִּי-שָׁם בָּלַל ה', שְׂפַת כָּל-הָאָרֶץ; וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', עַל-פְּנֵי כָּל-הָאָרֶץ".
על מה יצא קצפו של האלהים? וכי אחדות איננה עניין חיובי? מדוע תִּכֵּן ופעל כדי להפיץ את בני האדם ולמנוע את אחדותם? מדוע הופסקה הבנייה?
הצורך להתגורר בקבוצה מאפיין את רוב המינים, ואת בני האדם והמינים הקרובים להם במיוחד. עם זאת גם באותו מין ניכרים שינויים במספר חברי הקבוצה על פי מקום המחיה ויכלתו להעניק מזון למספר רב של חברים, או טיב הסכנות (הטורפים) המאיימים על הקבוצה המסוימת. בקבוצות גדולות יותר מפתחים החברים יכולת זיהוי הזולת והבנת המקום החברתי של כל אחד מבני הקבוצה. אך תמיד, הקבוצה מעניקה הגנה וחלוקת הנטל; ובכל הקשור לאדם, שכוחו הפיסי נופל משל אויביו בטבע, יכולת התגוננות, סיוע לנזקקים ואפילו ציד של בעלי חיים. ידוע גם כי חיים בקבוצה מפחיתים את מצבי העקה (stress) ומאפשרים התפתחות ולמידה, שכן מגע חברתי, ובמיוחד כזה שיש בו חיבוק ומגע פיזי, מפחית את כמות הורמון הקורטיסול המופרש במצבים עקה, ומגדיל את כמות הורמון האוקסיטוצין, המגביר את תחושת האמון ובמיוחד מעניק דחף לדאוג לקטנים שבקבוצה[5].
עם זאת יש לזכור כי כדי לחיות בקבוצה, על החברים בה להתאים את עצמם לצרכי הקבוצה, להסתגל למאפיינים המיוחדים של חבריה, (מאפיינים הקיימים בין פרטים שונים על אף הדמיון הגנטי בין כל החברים), להשתלב בקבוצה על פי תפקיד חברתי המתאים להם, (אף כי אולי לא מתאים לשאיפותיהם), ולהסכין עם החלטות ורצונות הזולת. גם היום נדרש אדם לפתח שליטה עצמית ולומד להכיר את דחפיו ולשלוט בהם כדי שיוכל להתפתח ולהגיע להישגים. הנה, קין למשל, נתן דרור לדחפיו וליצריו ולא שלט בהם, ומשום כך גורש מהקבוצה אליה השתייך, וזה היה ענשו הכבד.
אשר לקבוצות בני האדם: יש לציין כי מספר רב מדי של חברים איננו מאפשר חיים בצוותא כלקטים – ציידים, הנעים במהלך כל היום וכל יום, או מביאים את שלל ליקוטיהם לאתר מרכזי בו הם מתגוררים יחדיו בדרך קבע. זאת דווקא משום התודעה האנושית. הדבק הראשוני בין חברי הקבוצה הוא קשר דם. קשר זה ניתן להחליף במידה מסוימת באמונה ברעיונות ומטרות משותפות, אך האמון בזולת עתיד להתערער בהדרגה, במיוחד אם נוצרים הבדלי מעמדות הנובעים מהשתייכות למשפחה גרעינית מסוימת שלחבריה יש פריבילגיות ללא קשר עם יכולותיהם ותרומתם לכלל. יתכן לפיכך שזה אשר מתואר בסיפור מגדל בבל ומפני מספרם הרב של בני האדם לא עלה בידם להמשיך להתגורר בקבוצה אחת והם נפוצו ויצרו ישויות מדיניות (חברתיות) שונות. אך חטאם עדיין נותר עלום, ורק הפרשנות לסוגותיה שופכת עליו אור.
הערות:
[1] על גישת תיאורית התעודות לסיפור והתהוותו וגם
[2] בראשית י"א, א- ד
[3] לפי המסופר, כנראה מאזור חרן שבתורכיה של היום דרומה, לאזור הדרומי שבין הפרת והחידקל.
[4] פסוקים ו' – ט'
[5] אין להסיק מכך כי הקבוצה החברתית הקדומה של המין האנושי בכלל, ובני האדם בפרט, הנה גוף מוקף חומות וקפוא על שמריו. ריצ'רד ליקי מתאר את חיי הלקט – צייד בהסתמך על מחקרים אנתרופולוגיים של חברות לקטים – ציידים בני זמננו ועדויות ארכיאולוגיות; ואף כי הוא קובע כי החיים של מלקטים ציידים "איננה רק דרך להתקיים כי אם אורח חיים", הרי מתקיים בקבוצה אורח חיים פתוח, קשרים נוצרים בין הקבוצות, קבוצות חדשות נוצרות על ידי מעבר של פרטים מקבוצה לקבוצה ופרישה מקבוצה, וכל זאת האווירה של תאום, גמישות, סיוע הדדי, חלוקה הדדית, שיתוף פעולה, וחפיפה בטריטוריות, המשתנות אף הן לעתים. (אנשי האגם, ע"ע 92-96), כך שבעיתות מצוקה מתקיימת גם עזרה הדדית בין הקבוצות.