שחיתות מוסרית ותוצאותיה: המבול

"המבול"[1], שטף המים האדיר שהביא אלהים כעונש לבני האדם, ואשר כמעט הכחיד את בני האדם לחלוטין ועמם את כל החי והצומח על פני האדמה, הוא תוצאה של מפח נפשו של הבורא ואכזבתו מבני האדם. רק בן אדם אחד, נוח, הוא ובני משפחתו, נצלו, בסיוע הבורא, וניתן לאמר איפה כי סיפור המבול הוא מעין סיפור הבריאה השנייה, אולם בריאה שחוו אותה בני האדם שנותרו בחיים, והיא הפכה לחלק מתודעתם גם אחרי שחלף שיטפון המים ונגלתה שוב היבשה[2].

הערות:

[1] המילה מבול (ללא ה' הידוע), המשמשת בשפה העברית כתיאור לגשם זלעפות, לשיטפון של מים רבים או לדבר כלשהוא הבא בכמות רבה ובמהירות כך שלא ניתן להתמודד עמו, כנראה איננה שמית אלא אכדית. יש הגוזרים אותה מהשורש י־ב־ל המופיע במשמעות דומה רק פעם אחת במקרא: "בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו" (ירמיהו, י"ז, ז'). שורש זה משותף גם לערבית במשמעות גשם כבד והֶרֶס (وَابِل) וכן לארמית, (אֲבוּל. כמו יובל שהוא פלג של מים): " וַאֲנִי הָיִיתִי עַל-אוּבַל אוּלָי. וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַיִל אֶחָד עֹמֵד לִפְנֵי הָאֻבָל" (דניאל, ח', ב' – ג'). אולם באכדית הוראתו גשם כבד (המושג האכדי המתאר את המבול הוא abūbū). יש הקושרים את המילה מבול לשורש נ־ב־ל, שעניינו הֶרֶס ואף הוא נמצא בשפה האכדית במשמעות דומה.

[2] דיון בסיפור המבול על משמעויותיו בקרב תיאולוגים יהודים ונוצרים בכל הדורות, וניסיונותיהם להוכיח את אמיתותו ר': יעקב שביט, אלה תולדות נח והמבול: פרשת הבריאה בשניה, מאזניים, גיליון ס"ב (9-10), 1988-1989