ההיסטוריה מתחילה בשומר: החוק השומרי, האכדי והבבלי

אחד החידושים הידועים של השומרים, אשר נחשב לכזה שיש לו השפעה מרחיקת לכת על האנושות, ואשר שופר והותאם בהתמדה לנסיבות, היה כתיבת קבצי (קודקסים[1]) חוקים ובניית מערכת ליישומם ואכיפתם. למעשה, לכל חברה, וגם לחברת הלקטים – ציידים שטרם בניית יישובי קבע והקמת ממלכות יש מערכת של אסדרה (רגולציה) חברתית, כללים ומערך לפתרון סכסוכים, אך השומרים פתחו מערכת זו לכלל יסוד מיסודות החברה שהקימו, ויש הרואים בכך שלב חשוב בהתפתחות האנושות.

בפועל, העובדה שהשומרים נצרכו למסד את מערכת האסדרה החברתית הזו מוכיח דווקא ההפך, את אזלת ידם לנהל את החברה עליה שלטו ואת רצונם לקבוע כללים שחברת בני אדם חופשית סולדת מהם. דווקא מפני שהם השתלטו בכוח על עם אחר, על אזור שבו חיו ופעלו בני אדם טרם הגיעם אליו, יצרו ונשאו ונתנו עם זולתם ועם מרכזים עירוניים אחרים, הם נאלצו לקבוע כללים ותקנות ולייצב את מעמדם, את המבנה החברתי שיצרו ואת מקומם בו. בנוסף, אל לנו לשכוח כי מספר האנשים בקבוצה החברתית גדל. בראשונה, ניסו בני האדם למצוא את המשותף בינם לבין שכניהם, שהרי מעתה לא היו אלה קשרי דם ברורים כמו בתקופה שבה נדדו בחבורות בנות כשלושים איש. על כן הקימו מבנים מרכזיים לפעילות חברתית, דתית, כמו למשל בגובקלי טאפי, או מבני האבנים עצומי המימדים באיים הבריטיים, מרצון, ללא כפיה, ומתוך ידיעה ברורה כי עדיין כל התנובה הנאספת, מובאת למרכז אחד ומחולקת לבני האדם על פי צורך, גם אם לא השתתף בפועל בליקוט או בציד מפני שיש לו תפקיד אחר, כמו הכנת כלים או בנייה וכיו"ב (כפי שהובא לעיל). אולם עתה, בשל הצורך בצבא מקצועי, בשל הפער שבין השליטים לנתיניהם (ולא לעמיתיהם), בשל יצירת מעמדות ובשל בניה של מבנים להאדרת שם השליט והאלים, בכפייה, בחברה מעמדית שרוב החברים בה חסרי זכויות, נולד הצורך לקבוע, ואף להעלות על הכתב, את כל הכללים להתנהלות החברים בקבוצה, על פי תפקידם ומעמדם, ולהעמיד לצורך השמירה על הכללים האלה, בעלי תפקידים שהשתלבו במערך המנהלי של הארגון החברתי החדש שקם:ערי ממלכה, וממלכות שערים היו כפופות להן והעלו להן מס עובד. זהו מערך מסובך, של פקידים ובעלי תפקידים שיש לשמור על יעילותו המרבית ולהבטיח את נאמנותו לשליט, והדבר אמור גם בכל הקשור לבעלי תפקידים של הנהגה רוחית, מקיימי טקסי הדת, הכוהנים שהחליפו את ה"שמאנים" שצמחו באופן טבעי בקבוצת הלקטים – ציידים, ומעתה נקבעו גם להם הירארכיה וכללים[2].

החוק אמור הרי להגן על כל חברי הקבוצה המשתייכים עתה גם לאזור גיאוגראפי מוגדר. מכאן שעל כל אלה לתמוך בו ולקבלו כשם שקבלו בני האדם תמיד את הצורך בכללים לפתרון סכסוכים ומרות, שהרי תמיד יש צורך במישהו שיקבע, במיוחד בעתות משבר כמו בצורת, לאן תפנה הקבוצה למצוא מזון. לכן בראשיתו לא היה החוק כתוב שכן לא היה בכך צורך, הוא נבע מצרכי הכלל והעניק לכל פרט הגנה, גם כאשר לכאורה נכפה עליו דבר מסוים, מפני שידע כי בראיית על, החלטות החורק הן לטובתו, בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק. הצורך לכתוב חוקים וללמדם מוכיח כי אינם טבעיים ואין להם משמעות מוסרית מוקה. הצורך לאָכפם, ולהקים בשל כך מערכת שלמה של מנהל ושיפוט, מוכיח עד כמה רחקו בני האדם החיים בממלכות שקמו בכוח הזרוע, מהחברה החומלת והרחומה, שבה קיבלו את הנהגתו של ראש בשל ידיעותיו ויכולותיו, ולא בשל מוצאו המשפחתי. ואף כי החוקים שנכתבו בשומר, באכד ובבל, והחוקים המוכרים מהמקרא, משמרים רוח של חמלה ודאגה לזולת, בן המשפחה, עדיין היה צורך להסבירם ולפרשם כדי שבני האדם ינהגו לפיהם, וכמובן לאיים על בי האדם כי אם לא ינהגו לפיהם כי אז יענשו, על פי חומרת מעשיהם.

יש לזכור כי אם לא נעשים מעשים הפוגעים בזולת בכל דרך, הרי לא צריך חוק המונע זאת, מלבד כללי המוסר הטבעי (האתיקה) האמורים להיות הבסיס לקיום החברה. העובדה כי מעתה יש קבצי חוקים מפורטים המונים מעשים שעליהם יוטו עונשים מוכיחה כי מעשים כאלה הפכו לחלק מחיי האדם.

לפיכך, העובדה שהשומרים היו הראשונים לקבוע קובץ חוקים איננה מעידה על חשיבה לקידום החברה, אלא היא תולדה של הנסיבות והשינויים שחלו באורח החיים של בני האדם ומעידה על צורך והכרח. צורך המאפיין את האנושות מאז ועד ימינו, עד כדי קביעת בעלי תפקידים שבחברות דמוקראטיות הוטל עליהם לשמור על המחוקקים, פן יסטו אלה מהחוק...

העובדה שהחוק נכתב ובכך קיבל אופי עצמאי כישות שמעל מי שנקבע לאָכפו לשמרו. כלומר, לכאורה, החוק שולט בחברה, וגם מחייב את מי שקבע אותו והעלה אותו על הכתב, וכי החוק, שבא לקדם את בני האדם, לסייע להם, הוא זה שדורש ענישה, ולא מי שכתבו בפועל. נקודת המוצא של קבצי החוקים האלה, מאז ועד עתה, היא כי כדי התמודד עם בני אדם שאינם מקבלים את החוק, כל חוק, יש לקום בהם וכי נקמה היא טבעו של האדם.

קבצי חוקים אלה קבעו את מערך התקנות שיש לנהוג לפיהם בכל עניין ונושא, ואת העונשים שיוטלו על מפרי החוק בידי הממשל ולא בידי האנשים שנפגעו מפעילותו של מי שעבר על החוק, אם היו כאלה. כלומר: החוק השומרי יצא מכלל הנחה כי נקמה הא עניין טבעי אך כי יש להפקיעה מידי אנשים פרטיים ולהעבירה לידי השלטון ורק לו הסמכות להחליט על העונש ולבצעו.

קובץ החוקים הראשון שהגיע לידינו נכתב על ידי אֻר נַמֻּ, מיסד השושלת השלישית של אֻר, ששלט על העיר אֻר בין השנים 2112-2095 לפני הספירה. קובץ זה יוצא מתוך ההנחה כי העושק והרשע הם ביסוד הדברים ובבסיס היחסים שבין בני האדם, ותמיד יתקיים, ועל כן השליט, זה שביכולתו למנוע את הפער שבין בני האדם, זה שמסייע ליצירת הפער הזה, הנו בעצם מגן החלשים. וכך הצהיר על כוונותיו בחיבור הקובץ:

"לא אני הוא שנתן (העביר לידי) את היתום בידי העשיר. לא אני הוא שנתן את האלמנה בידי בעל הכוח. לא אני הוא שנתן את האיש שיש לו שקל אחד בידי מי שיש לו מינא (50 שקל) שלמה. לא אני הוא שנתן את האדם שיש לו כבשה אחת בידי מי שיש לו שור"...

קובץ חוקי אֻר נמ

יש בין החוקים הקבועים בקובץ כאלה שהינם אוניברסאליים ונובעים מהמוסר הטבעי, לא ידוע מה היה ענשם של מפרי החוקים האלה בימים שבהם נדדו בני האדם רוב שעות היממה ולקטו א מזונם, אולם כאן נקבעו עונשי מוות, כדבר טבעי ומובן על חלק מהעבירות[3]:

אם אדם רוצח (הם) יהרגוהו.

אם אדם פועל נגד החוק (הם) יהרגוהו.

אם אדם כולא אדם אחר, ייכלא הוא וישקול בידי מי שכלא 15 שקלי כסף.

אם אדם פוגע בזכויותיו של אדם, אם נוטל הוא את אשתו הבתולה הצעירה של איש צעיר, בכוח, כי אז (הם) יהרגו את האדם הזה.

אם אשת גבר צעיר מעצמה ניגשת לגבר ויוזמת יחסי מין אתו (הם) יהרגו את האישה. הגבר ישוחרר.

אם אדם פוגע בזכויותיו של אדם, אם נוטל הוא את שפחתו הבתולה הצעירה של איש זה, בכוח, כי אז ישקול בידי האדם הזה 5 שקלי כסף.

אם אדם מגרש את אשתו הראשונה, הבכירה בנשותיו, עליו לשקול בידיה 30 שקלי כסף.

אם אדם מגרש אישה שהייתה אלמנה, עליו לשקול בידיה 30 שקלי כסף.

אם אדם חי ומקיים יחסי אישות עם אישה אלמנה, מבלי שיהיה ביניהם חוזה רשמי כתוב וחתום, לא יעניק לה דבר אם יגרשה מעם פניו.

אם שפחה מאררת מישהו שיש לו מעמד גבוה יותר מששל גבירתה, כי אז יש לרחוץ את פיה בסילא אחת[4] של מלח.

................

קנסות גבוהים הוטלו על מי שפגע בגופו של הזולת, על פי מעמד האדם שנפגע. מי ששבר עצם שילם 60 שקלי כסף, מי שחתך את אפו של הזולת שילם 40 שקלי כסף, ועבור שן שבורה היה על התוקף לשלם שני שקלי כסף, ועוד.

למרות שהקודקס שהגיע לידינו איננו שלם, ברור ממנו רמת ההפשטה של מעשי בני האדם המתוארים בו נמוכה. למשל אין הבדל בין רצח להריגה, או לרצח בשוגג, אין דיון בפגיעה בנערה אלא רק אינוס. אין דיון בפציעה של יד או אבר אחר אלא רק בשבירת עצמות והאברים המוזכרים הם יד, רגל ואף, או למשל אין בכלל אזכור בנושא גירושיה של האישה השנייה אלא רק הראשונה. האם מכאן אפשר ללמוד כי בגירושי נשים אחרות אין צורך לשלם לאישה כלל?

הַאֳדָרָת נושא כתיבת חוקים כאילו הוא מסימני חברת אנשים בעלי תרבות היא שהובילה את החוקרים לסברה כי קובץ חוקים זה, הראשון מסוגו שהגיע לידינו, הינו השג רב משמעות לבני האדם באשר הם. עם זאת יש לתת את הדעת למפסר תהיות העולות מהקריאה בו והדיון במשמעותו:

בהקדמה לקובץ מבקש אר נמֻּ להדגיש כי הוא מתכוון לדאוג לאלמנות ולחלשים. זו הסיבה לכתיבת החוקים וקביעת העונשים על כל חוק. על כן מדוע זה על פי חוקיו קיימת אפליה ברורה של נשים ובמיוחד נשים אלמנות? ושל החלשים בכלל? בידו של השליט המוחלט, מי שעמו והוא רואים אותו כשליח האלים, אם לא אחד מהם, לשנות מצב לא ראוי ולקבוע כללים שבעזרתם ניתן להפוך חברה לחומלת ותומכת בכל חבריה, במיוחד לנוכח העובדה כי זה המצב הרצוי אליו שואפים כולם ורואים אותו כאידיאלי, וזה המצב שהאלים חפצים כי ישרור בעולם. והנה, קובץ החוקים הזה וכל שאר הקבצים שהגיעו לידינו מהאזור, משמרם את המצב הלא ראוי לכאורה (ולמעשה) ורק שמים סייגים וגדרות שאפשרו קיום של החברה על מוסדותיה ומעמדותיה, וקיום של כלכלה ומסחר.

בנוסף, הקובץ איננו מכיל כלל חוקים אבסולוטיים, שניתן למצוא כבר במקרא, ואשר קובעים כי יש מעשים האסורים לחלוטין. חוקים שאינם מנוסחים בלשון של תיאור מעשה ותוצאותיו. כך למשל במקרא האיסור על הרצח הוא צו מוחלט "לא תרצח" ואין התנצחות שאומרת כי אם ירצח אדם מישהו כי אז יוטל עליו עונש, חמור ככל שיהיה, בהתאמה לתנאים שבהם בוצע המעשה ולמעמדו של מי שנרצח. יש חוקרים הסבורים, למשל אלברכט אלט[5], כי חוקים שהם צווים מוחלטים במקרא, שייכים לתקופה שבה נדד עם ישראל במדבר, והחוקים המציבים מעשה כתנאי ותגובה עליו לאחר מעשה, התפתחו לאחר התיישבות העם בכנען ואימוץ החקלאות כאורח חיים. בכך יש חיזוק של הטענה כי הצווים המוחלטים, הנקבעים כחוקי מוסר על זמניים ועל מקומיים, מאפיינים את החברה שטרם המהפכה החקלאית, טרם הגרוש מגן העדן.

קובץ החוקים השני שהגיע לידינו נכתב על ידי ליפיט אשתר[6], השליט החמישי של השושלת של העיר איסין (שהתחזקה וקם בה שלטון עצמאי לאחר ששליטיה היו כפופים לשומרים זמן קצר יחסית) אשר שלט בין השנים 1870-1860. זהו קובץ מפורט יותר מאשר קודמו, ויתכן כי נערך מראש כהרחבה והעמקה של הקובץ הקיים, שהיה בוודאי מוכר ברחבי הממלכה ובכל עריה. עיקר עיסוקו הוא בחוקי מסחר, אך גם בענייני משפחה ובמעשים פליליים. כלומר: יותר מכל מלמד קובץ זה על המצב החברתי והמוסרי בתקופה בה נערך, שהרי, כפי שהודגש לעיל, חוקים ותקנות אינם נכתבים אלא למציאות מסוימת שבה יש לה משמעות ובמובן, ובה קיימות עברות מהסוג המתואר בהם.

כך למשל ניתן למצוא בקובץ זה את החוק הבא, שהנו מפורט ומכיל מספר תנאים ותת סעיפים, אף כי עדיין בנוי בסגנון החוקים המנוסחים בקובץ של אר נמ, ואין בו מענה לכל האפשרויות והתרחישים האפשריים:

אם אשתו של אדם עקרה, אך זונה מהרחוב יולדת לו ילד, עליו לספק תבואה, שמן ובגדים לזונה והילד הזה אשר נולד לזונה יהיה יורשו. כל עוד אשתו בחיים הזונה לא תתגורר בביתו בצד הבכירה בנשותיו.

חוקים נוספים בקובץ זה מלמדים על חיי מסחר וחקלאות מסובכים, שותפויות מסוגים שונים, חכירות בתנאים שונים וכדומה; על תפישת הבעלות על קרקע השייכת לזולת, ועל ופירותיה (כמו תפישת בעלות על כלי על פירותיו כמו למשל ספינת דיג וכדומה); על תפישת הבעלות על נכסי דלא ניידי בכלל; על מגוון של שותפויות בין בני אדם בשימוש במסחר, באדמות, בכלי עבודה ועוד. מכאן עולה תמונה של חברה בעלת שיטה מסחרית מפותחת ושפע כלכלי, אך לא חברה שבראש מעייניה השוויון החברתי.[7]

קובץ החוקים השלישי שהגיע לידינו נקרא על שם העיר אֵשׁ נֻ נַּ [8]. קובץ זה כתוב אכדית, וניתן להבחין בו בחמש קבוצות של חוקים[9]: חוקים העוסקים בגניבה (דיני רכוש, ועבדים שהם רכושו של אדם), חוקים העוסקים בעיקול רכוש בשל חוב, חוקים העוסקים בעבירות מין, חוקים העוסקים בנזק גופני וחוקים העוסקים בפגיעות ומפגעים שגרמו נגיחות של שוורים[10] ומקרים דומים. רוב העונשים המפורטים הם עונשי קנסות[11], אך שוד, רצח ועברות מין מסוימות, דינן מוות. כך גם, למשל, אדם שנתפש בשדה או בביתו של איכר או בביתו של כל אדם אחר, לעת צהרים ישלם קנס של 10 שקלי כסף; אך אם נתפש הוא בלילה, בשדה או בביתו של איכר או בביתו של כל אדם אחר, אחת דתו למות. הקובץ גם קובע מחירים מרביים למוצרים מסוימים, וגם לתחבורה, את שיעורי הריבית שניתן ליטול על הלוואות, את המכסות המרביות שניתן לדרוש מפועל לספק ביום עבודה, את משכורתו של פועל שכיר, וכדומה; בצד דיני חוזים וקשרי נישאים[12]. כלומר הקובץ מעמיק להסדיר את כל מאפייני והיבטי החיים הכלכליים והחברתיים בממלכה. הוא למעשה מגדיר את הריבוד החברתי ומאשר אותו כשיטה חברתית טבעית שאין לערער עליה, אך נותן את דעתו לרווחה מסוימת של העובד השכיר, ומי שנצרך להלוואה למען קיים משק פעיל ויצרני.

קובץ החוקים הרביעי שהגיע לידינו, ואשר נערך בשנת 1745 לפני הספירה המקובלת, ידוע בשם "חוקי חמורבי"[13], על שם עורכו, חמורבי, מלך בבל בשנים 1792-1750 לפני הספירה, ונכתב בשפה האכדית.

בבל בימי שלטון חמורבי

חמורבי מקבל את החוקים מהאלים, החוקים, חקוקים באבן משלימים את תיאור האירוע

הקובץ הזה, לעומת קודמיו, הגיע לידינו כמעט בשלמותו, והוא מונה 282 חוקים[14]. זהו קובץ מפורט יותר מקודמיו, בכל נושא ועניין. ראשית הוא כולל פרולוג ואפילוג ארוכים. הפרולוג מציין כי חמורבי מוּנה בידי האלים הראשיים: אנֻ אל הרקיע, ואנליל שליט הרוח, להנהיג את עמו " לפרסם צדק בארץ, לאבד את הרע והמזיק, למנוע את שיעבוד החלש לחזק." מעבר להצהרתו הקצרה של אֻר נַמֻּ, שהובאה לעיל, קובץ זה מספר באריכות על חמורבי השליט רב העצמה מעוז הצדק וההגינות, המגן על החלשים ודואג לצרכי הפולחן ברחבי הממלכה, לקיום ואחזקת המקדשים בכל הערים, אלה המקדשים שכל עיר הקימה לאל המגן עליה, ורבה חשיבותם. האפילוג מציג את חמורבי המצביא, שהאלים העמידו כשליט כדי להבטיח את שלומם של בני האדם, נתיניו. מספר כי החוקים כולם נחקקו באבן והושמו במקום פומבי למען יראו אותם הכל ויכירום, כעדות לשלטונו הצודק של חמורבי, וכדי להוות דוגמא שליטים שיבואו אחריו. לסיום מובאת ברכה מהאלים לכל שומרי החוק ומארות וקלות שיביאו האלים על מפיריו.

גם חוקי חמורבי מנוסחים כחוקי תנאי ותוצאה, כמו בקבצים שקדמו לשלו. הם מפורטים, לא רק בתכנם ובתיאורי אפשרויות שונות של אירוע מסוים, אלא גם מגלים את המבנה החברתי של ימי איסופם ופרסומם. דרך החוקים האלה ניתן להבחין בשלושה מעמדות חברתיים: אנשים בני חורין (אווילי, awīlī), בהם נשים גברים וילדים; בני המעמד הנמוך, המוּשְׁכֵּנִי, (המסכנים), נשים גברים וילדים שזכויותיהם פחותות משל בני החורין; ועבדים (ווארדי, wardī) ושפחות (אמאתים, amātim[15]) שנמצאים בבעלות בני החורין, בני המעמדות הנמוכים או המלך. בין כל אלה יש הבחנה בין אריסים, אנשי צבא, סוחרים, כוהנות, בעלי מלאכה שונים, כשהנשים נכללות בקבוצה המתאימה להן אף כי קיימת הבחנה ברורה בין נשות אריסים ונשות העניים, אפילו אם בנות חורין הן, לבין נשים ממעמד גבוה.

ההבחנה בין המעמדות ניכרת בכל הקשור לפגיעה של ממש בזולת. למשל: אם השחית איש את עין רעהו – את עינו ישחיתו; אם שיבר את עצם רעהו, את עצמותיו ישברו; אם הכה איש את שן רעהו, את שִׁנּוֹ יכו[18], אבל: אם השחית את עינו של בן המעמד הנמוך או שיבר את עצמו של בן המעמד הנמוך, ישלם מנא אחד כסף. וכך במקרים רבים שבהם קיימת הבחנה בין בן חורי לעבד העוברים על אותו החוק, או אם העבירה נעשית לאדם ממעמד נמוך יותר. החוק גם מבדיל בין נשים לגברים וכך מי שמכה אישה עד מוות, לא יומת, אלא בתו היא שתומת בעוונו[19].

כחמישים מהחוקים העוסקים בנושא יחסי אישות ורכוש האישה והגבר הנשואים. חמורבי מתמודד עם מגוון אפשרויות של ניאוף, או של נישואין לא מוצלחים, מות הבעל או האישה, גירושין וירושות. דווקא בשל הפירוט הרב, ואי ההפשטה של המקרים למקרי אב וכלי שמהם נובעים הפרטים, אין הקובץ עונה על כל האלות העלולות לעלות בחיי היומיום. רק במקרה אחד מציין המחוקק כי על השחתת רכוש ישלם העבריין את עלותו מבלי לפרט את העלות הזו ואת הרכוש שהושחת. כלומר: בדרך כלל השופטים צמודים לכתוב ולפירוט גזר הדין הקבוע ואינם נדרשים לחשיבה והפשטה, או להסקת מסקנות והקש.

קובץ זה זכה בהכרה כקובץ החוקים הראשון בתולדות האנושות, נתפש כדוגמא מוקדמת של חוק יסוד המסדיר את ענייני הממשל, כלומר, מעין חוקה ראשונית, וכציון דרך בתולדות בני האדם, דבר שאיננו מדויק שכן קדמו לו קבצי חוקים כמו שקדמו לו ממלכות ונקבעו סדרי ממשל ושלטון לפני על ערי מדינה ושטחים חקלאיים. ובנוסף, למרות שקבצי חוקים דומים לא נמצאו בין התעודות שנחפשו בחפירות באבלה במארי או באוגרית, העיר הקדומה ומקור הידע על התפתחות הדת באזור ומקור לא אכזב לשירה קדומה ותיעוד החיים בעיר שקמה בתקופת האבן ושרדה עד תקופת פלישות גויי הים, הרי שניתן ללמוד מתעודות אלה עלל קיום חיי מסחר ותרבות המעוגנים בתקנות ובחוקים.

מרבים להשוותו לחוקי המקרא, החוקים שהעניק משה לעם ישראל, שהם היסוד לאתיקה הנדרשת מבני האדם ולחוק היהודי – נוצרי. יתכן שהדבר נובע מהיותו הקובץ השלם יחסית, ורחב היריעה ביותר שהיגע לידינו.

השוואה בינו, או בין כל קובץ חוקים אחר שנוצר בסביבה הגיאוגרפית הקרובה לכנען, לבין חוקי המקרא מטעה במיוחד. ראשית תרבויות שהתקיימו בסמיכות גיאוגרפית שכזו ואשר היה ביניהן משא ומתן מדיני כלשהו, ויחסי מסחר, הושפעו זו מזו באורח טבעי[20]. אולם בנוסף, יש לבחון מקורות השפעה נוספים, של קבצי חוקים באזור הלבנט ושל הממלכות הגובלות בו מצפון ומדרום, שלמרות הקשרים ביניהן שימרו בוודאי את מורשתן ומאפייניהן. בשל מעמדו של הקובץ של חמורבי הוא השתלט על הדיון בחוקים קדומים מחוקי המקרא ועד חוקיה של יוון[21]. מעולם לא נעשתה השוואה מעמיקה, למשל, בין החוק החתי[22], חוקיה של חברת נוודים שהתיישבה ובנתה ממלכה אדירה, כמה מאות שנים לאחר שלטונו של חמורבי, באזור שבו היו קיימו תרבויות עתירות משחר ימי האנושות, לבין החוק העברי. החוק החתי למשל, שימר את חשיבות המשפחה הגרעינית והמורחבת ואחריותה לבניה בכל דבר ועניין, את החמלה והעזרה ההדדית לזולת, המאפיינת חברות שבטיות, את הדאגה לחלש ומכאן גם לעבד, את הכבוד לזקנים (זקני השבט הכפר או היישוב), את הכבוד לנשים[23], ואת המסורת השבטית.[24].

חלק מקובץ החוקים החתי

מכאן ניתן ללמוד כי מקור כל האומות והעממים אחד הוא, מכל הבחינות וההיבטים, כולל האידיאולוגיות אליהן שואפים כל בני האדם ודרך החיים האידיאלית בעיניהם. ובנוסף, כי ככל שחברה קרובה יותר באורח חייה ובמנהגיה לאורח החיים של בני האדם בתקופה שטרם המהפכה החקלאית, כך יהיו חוקיה רחומים יותר, ומנהיגיה יפעלו לטובת בני עמם. רק השינוי האיום שהביא שלטון של עם על עמים זרים לו, ושלטון של אדם על רעהו, עבד או נתין, הביאו לכתיבת חוקים המתרחקים מהצווים המוסריים הטבעיים של ימים קדומים ורחוקים ולצורך בקביעת מערכת חוקים, כתיבתם ובנית מערך לשמירתם ואכיפתם, שלמירה על המבנה החברתי - מדיני ולתועלתו.

הערות:

על החוק השומרי ורשימות החוקים השומריים

[1] קודקס (לטינית: codex) שמשמעותו המקורית: "גזע עץ", בשל לוחות העץ ששימשו לכתיבה; בעברית: מִצְחָף

[2] ולא בכדי היה המקדש בעיר השומרית גם מרכז המנהל ובו ישבו הלבלרים שעסקו בכל הקשור למנהל וארגון המדינה.

[3] להלן מובא רק חלק מהחוקים בקובץ. מבנה הקובץ (אם אדם עושה כי אז ...) מוכיח כי כותבו ועורכו מצפה מבני האדם האמורים לשמור עליו, ולאמצו, להבחין מייד באופיו האלים, ומודגשת העובדה כי לכל מעשה שאיננו מיטיב עם החברה ופוגע בפרטים בה יש מייד גמול נקם שהוא תולדה טבעית שלו (אם כי אז), ממש כחוקי הטבע. הנוסח המקראי של חוקים כאלה (שהם חלק מחוקי המקרא) הוא: "כי יעשה"... וגם "אם יעשה"....

[4] סילא=ליטר אחד

[5] ר'

William Osborne, Theology of the Law: The Form and Function of Torah in the Pentateuch, RPM 14, 2012, pp. 3-5

[6] שני שירי הלל למלך זה הגיעו לידינו, והם כובים בלשון אני. בשירי הלל אלה המלך מתאר את עצמו כבן אלים ובעל הישגים כבירים (ר' להלן, הספרות השומרית).

[7] בפרקים על הכלכלה והמסחר ועל ההישגים החומריים הובאו מפות המסחר של השומרים האכדים והבבלים עם חברות וממלכות מרחבי העולם ועדויות על שימוש בחמרי גלם שהובאו מ"קצווי תבל", לעשיית חפצי אמנות ומותרות רבים. החוקים המופיעים בקבצי החוק שנדונים כאן מסבירים כיצד התאפשר הדבר, למרות שאין הם עוסקים ביחסי עם ממלכות אחרות, עם ספינות שצוותיהן בני ממלכות אחרות (ורבות כאלה הגיעו לשומר).

[8] העיר הייתה במקום של תל אסמר שבמחוז דיאלא, בעיראק של ימינו, כלומר, עיר ממלכה במרכז מסופוטמיה, צפונית לאר, על גדות נהר החידקל. זו הייתה עיר ממלכה שומרית שקרנה עלתה לאחר שנפלה השושלת השלישי של אר, ואחר כך עיר מממלכה אכדית, שהאל המגן שלה, טישפק (Tishpak Tišpak), הוא אל אכדי וגם חורי. במקום היה כבר יישוב בתקופה שקדמה לפלישה השומרית, מיישובי תרבות ג'מדת נצר. אחר כך העיר נכבשה ביד בנו של חמורבי, ועל אף מספר ניסיונות למרוד בבבל נותרה תחת שלטונה.

[9] על פי ראובן ירון

Reuven Yaron, The laws of Eshnunna, Brill (1988)

[10] כך למשל: חוק אשנונה (סעיף 53): "שור כי יגח שור אחר והמיתו, שני בעלי השוורים יחצו את כסף השור החי וגם את כסף השור המת". בדומה למה שכתוב בתורה: "וְכִי-יִגֹּף שׁוֹר-אִישׁ אֶת-שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת, וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן" (שמות כ"א, ל"ה.)

[11] הקנסות מפורטים בשקלי כסף, אך הקובץ מביא רשימה של מוצרים שניתן להחליפם בקנס של שקלי כסף, על פי מפתח קבוע. למשל שקל כסף אחד שווה לקור(השוואה בין מידות ומשקלות במזרח התיכון הקדם לאלה המוכרים היום, וגם וגם) של שעורה, כמות מסוימת של סוגי שמן שונים, בהתאמה לטיבם, שווה אף היא שקל כסף, וכדומה. רשימת תחליפים זו לשקל כסף, והחוקים.

[12] נישואין נכנסו לתוקף כאשר החתן או אביו הביאו מוהר, אשר ניתן במצרכי מזון או בכסף. כמו במשפט העברי, רק הבעל הורשה לגרש את אשתו, אבל בניגוד למשפט העברי, אם לזוג יש ילדים, הבעל מאבד את כל רכושו אם הוא מגרש את אשתו.

[13] קובץ חוקי חמורבי, בתרגום לאנגלית

[14] כתוצאה מכמה לאקונות בטקסט, לא ניתן לקבוע את מספרם המדויק של החוקים שנכללו בו, אך הם מנו במקור קרוב ל-300 חוקים, שמתוכם השתמרו (ושוחזרו באופן חלקי) 282.

[15] בהתאמה למונח העברי " אָמָה" שפחה משרתת שהיא רכוש בעליה.

[16] ומטבע הדברים בעדות שקר: אם יצא איש אל עדות סרה במשפט, ואת אשר אמר לא הוכיח, אם הדין ההוא דין מוות, האיש ההוא יומת: אם יצא אל עדות השעורה או הכסף, את עונש הדין ההוא יישא" בהתאמה לחוק המקראי, שנשען על מקורו האלהי, אך סומך על חקירת השופטים ושאיפתם לגלות את האמת: כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי ה' לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו (דברים י"ט, ט"ז-י"ט).

[17] הכוונה לאירועים ותרחישים שיכולים לקרות, ובוודאי קרו, למשל: אם אדם משכיר סירה והשוכר מתרשל ומביא לניפוץ הסירה על שרטונות וטביעתה, כי אז יהיה חייב לפצות את בעליה בסירה חדשה, דבר שניתן להקיש, כדרך החוק, מדיון כללי באחריות לרכוש שכור, וכדומה;

[18] בדומה לחוק המקראי: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל:, שמות, כ"א, כ"ד. ועם זאת יש לציין כי התורה שבעל פה הדגישה כי לא מדובר בענישה מיידית של מידה כנגד מידה אלא בשיפוי על פי הערך של הפגיעה ועל השופט מוטלת האחריות לשום (מלשון שומה, הערכת השווי, כמה שווה לו לאדם בממוצע לאבד עין או שן או את האיבר הספציפי שחברו איבד לו) את הקנס שיוטל על העבריין המזיק לשלמו לניזוק.

[19] המחוקק איננו מפרט מה קורה אם לאותו אדם אין בת אלא בנים בלבד, כלומר, מצד אחד יש בחוקים אלה פירוט רב ומצד שני הם משאירים מרחב לתהיות ושאלות אולם לא מעניקים מקום לשיקול דעתו של השופט. (וכך במקרים רבים).

[20] כדברי הרב קוק (אדר היקר ד, עמ' מ"ב בהוצאת מוסד הרב קוק) "וכן כשבאה האשורולוגיא לעולם, ונקפה את הלבבות, בדמיונים שמצאה, לפי השערותיה הפורחות-באויר, בין תורתנו הקדושה לדברים שבכתבי-היתדות בדעות במוסר ובמעשים. האם הנקיפה הזאת יש לה מוסד שכלי אפילו במעט, וכי אין זה דבר מפורסם שהיה בין הראשונים יודעי דעת אלהים, נביאים, וגדולי הרוח, מתושלח, חנוך, שם ועבר וכיו"ב, וכי אפשר הוא שלא פעלו כלום על בני דורם אף-על-פי שלא הוכרה פעולתם כפעולתו הגדולה של "איתן האזרחי" אברהם אבינו ע"ה, ואיך אפשר שלא יהיה שום רושם כלל בדורותם מהשפעותיהם, והלא הם מוכרחים להיות דומים לעניני תורה. ובענין דימוי המעשים הלא כבר מימות הרמב"ם, ולפניו בדברי חז"ל, מפורסם הדבר שהנבואה מתנהגת עם טבעו של אדם, כי טבעו ונטייתו היא צריכה להתעלות עפ"י ההדרכה האלהית, ש"לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות ע"כ כל הדברים שמצד החִנּוּך שקודם למתן תורה מצאו מקום באומה דבעולם, אם רק היה להם יסוד מוסרי, והיה אפשר להעלותם למעלה מוסרית נצחית ומתפתחת, השאירתם התורה האלהית. ובהשקפה יותר בהירה הוא היסוד הנאמן לההכרה התרבותית הטובה הנמצאת בעמק טבע האדם, באופן ש"זה ספר תולדות אדם" הוא כלל כל התורה כולה, [ר' גם באתר זה] ושהוא עוד כלל יותר גדול מהכלל של "ואהבת לרעך כמוך" שכדברי רבי עקיבא." (כלומר: שככל שישנו בסיס לדמיון בין חוקי התורה ל"דברים שבכתבי היתדות", ניתן לייחסו להשפעתם התרבותית של "הראשונים יודעי דעת אלהים" כמתושלח, חנוך, שֵם ואחרים. מאחר "שהנבואה מתנהגת עם טבעו של אדם", כל היסודות המוסריים אליהם התחנך בן האדם עוד לפני מתן תורה השאירתם התורה האלהית ... וטבע האדם יש לו הכרה תרבותית טובה ונכונה וראויה המוסתרת במסכים של ""תרבות" חומרית שמעוותת אותה). והרב קוק מוסיף (בספרו "לנבוכי הדור" פרק ל"ב) "ובזה [הגישה נכונה לנבואה] נמצא שהרבה דברים שנאמרו בתורה בין במצות ובין בסיפורים ודאי מוכרח שדוגמתם ימצאו כבר בדברי גדולי חסידי האומות הקדמונים"...

[21] אך אין התעלם גם מהשפעת החוקים של המזרח הקדום על יוון ורומי.

[22] על החוק החתי, ועל הרקע התרבותי ממנו צמח. על החתים : הַחִתִּים היו עם דובר שפה הודו-אירופית (מהשפות שדוברו בתת היבשת ההודית) אשר, ככל הנראה, פלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפי הספירה והפך למעצמה. החתים היו העם הראשון שלמד ליצור כלי ברזל ומשום כ היה להם יתרון בשדה הקרב על כל ממלכות המזרח התיכון הקדום, ובמיוחד נודעו במרכבותיהם שעליהם רכבו ארבעה לוחמים, בעלי קשתות וחניתות ארוכות. הממלכה נפלה מגדולתה במאה ה 12 לפני הספירה, בעיקר בשל נדודי גויי הים לאזור. הם חיו כחברה פיאודלית אך הצמיתים של אדון מסוים היו בעלי רכוש והם כללו איכרים וגם בעלי מלאכה ורמת השעבוד שלהם לאדונם הייתה לעתים חלקית. כלומר, אדונה של אחוזה מסוימת היה למעשה מעין מנהגי בני שבטו שהיו כפופים לו ולהחלטותיו, אך יכלו להתנייד חברתית ולעתים גם פיזית, אף כי ראו עצמם כקשורים לאחוזה בה פעלו, כמו לשבט (משפחה מורחבת). המלך החתי היה גם הכהן הגדול, גם שר הצבא, וגם השופט העליון של עמו, ממש כמו במבנה החברתי השבטי, המלך אמנם כשליח האלים עלי אדמה, במיוחד אל הסערות, אך לא הוענק לו מעמד של אל. רק המלך יכול לגזור דין אדם למוות, וזאת על פי התנאים של מעשיו, ובעזרת מועצה של בכירי אציליו (ראשי ומנהיגי השבטים שעתה ישבו קבע באחוזות) אך אלה לא היו מחויבי לקבל את דעתו ורצונו. מעמדן של נשים בחברה החתית רם ממעמדן בחברות אחרות באזור, והיו להם תפקידי דתיים רמי מעלה. במיוחד יש לציין את השפעתן בארמון המלך, ואת העובדה כי המלכה האם, אף אם התאלמנה, שמרה על מעמדה גם כשהיגיעה לחצר מלכה חדשה. קבצי החוקים החתיים שנחשפו מגלים כי במהלך השנים חל בהם שינוי לקולא בחומרת העונשים (על פי העבירה), אולם עונשי מוות הוטלו בכל זאת על עברות מסוימות ובהן גם כישוף, שעליו חל איסור מוחלט, בדומה להלכה היהודית. החוק החתי מאפשר הטחת מום רק בעבדים אולם מחייב מצד שני את בעליהם לשמור עליהם. לעומת חוקי מסופוטמיה יש לציין כי רעיון המידה כנגד מידה לא היה קיים כלל בקרב החתים אלא תשלום קנסות בלבד. המחקר העכשווי סביר כי נפילת הממלכה החתית לא הייתה רק בשל האויבים מחוץ, אלא בשל העובדה שהם עצמם החלו לחיות כבני העמים מסביב, השליט ביקש עצמה לא מוגבלת, תככים הקימו בחצר המלך אח על אחיו, הצמיתים אבדו את מעמדם כבני שבט ואדוניהם ביקשו להפכם לווסלים חסרי זכויות וכדומה.

[23] על יחס החוק החתי לנשים

[24] זו נראית לאדם בן זמננו תמוהה לעתים. כך למשל אצל החתים חיתוך אפו של אדם, או אוזנו, [רציעת האוזן?] דבר מביש ומתועב, יעלה לעבריין פי שניים מאשר גרימת עיוורון; פגיעה בבעלי החיים שווה במשמעותה לפגיעה בבני אדם, (אם לא נגרם מוות), אף כי יש בעלי חיים ששווים רב משל אחרים (למשל שור או פר יקרים מפרות, וסוסים יקרים משני אלה ותמיד הזכרים יקרים מהנקבות בבקר בצאן ובכל שאר בעלי החיים וכלב הרועים יקר אף הוא ומי שפוגע בו ישלם פי ארבעה מגרימת שיתוק זמני (חוסר יכולת לעבוד?) לאדם. ) ועוד. יש לציין כי קיימת חשיבות רבה אצל החים להשבת אבדות, ובמיוחד אבדות של בעלי חיים ונקבעו לכך כללים מדויקים בכפר ובעיר, כולל הצגת בעל החיים לפני זקני הכפר (השבט) שאם לא עומד בהם המוצא יענש במלוא חומרת הדין כגנב. החוק החתי גם מפרט את דינו של מי שמקיים יחסי מין עם בעלי חיים (וזה יהיה מוות,לאדם ולבעל החיים כאחד, אלא אם מדובר בסוס או בפרד) ועוד נושאים שלא ניתן למצוא בחוקי מסופוטמיה.