המבול במיתוסים של היוונים

המיתולוגיה היוונית[1] מתארת שלושה שטפי מבול שכמעט הכחידו את היקום ובני האדם: המבול של ימי אוגיגס, מלך אתיקה שבמחוז באוטיה, (ובחלק מהמקורות מלך ת'באי) שבו נכחדו בני עידן הכסף[2]; המבול של ימי דויקאליון, בנו של הטיטאן פרומיתאוס, שבו נכחדו בני עידן הגבורה; והמבול של ימי דארדלוס, בנם של זאוס, ראש האלים ושליט האולימפוס ואלקטרה בת אטלס, ומיסד העיר דארדאניה ליד הר אידה שבצפון מערב אסיה הקטנה(אנטוליה)[3].

בנוסף לשטפי מבול הוכחדו בני אדם גם על ידי אסונות טבע נוספים, ובמיוחד ידוע הסיפור על שרפתם באש על ידי פאיתון בנו של הליוס אל השמש, אשר משום שלא ידע לנהוג את מרכבת אביו בדרך הנכונה, התקרב אל פני האדמה והעלה אותה באש. גם תרבויות מקומיות נכחדו מעת לעת וזכרם נמחה[4].

וכך מספר אפלטון בדיאלוג כריטיאס, בדברו על דלות האדמה ביוון ההררית:

"שטפי מבול רבים קרו בתשעת אלפים השנים, שכן זה מניין השנים שחלפו מהזמן בו עליו אני מדבר, ובכל הזמן הזה, ובכל השינויים האלה שחלו, לא הצטברה אדמת (עילית) למרגלות ההרים, כפי שקרה במקומות אחרים, על כל פנים לא בצורה משמעותית. אלא, הקרקע נשטפה ושקעה ואיננה בנגלה. התוצאה היא שבהשוואה לעבר, נותרו רק עצמות של גוף שנשטף ובמיוחד באיים הקטנים וכל אדמת העלית נשטפה כך שרק השלד נותר"[5].

המבול של ימי אוגיגס

לשם של המבול הזה, המכונה על שם המלך אוגיגס, יש גם משמעות של "המבול הקדום, המבול של ימי שחר האנושות" ועל פי המקורות הוא כיסה את כל פני האדמה ובעטיו חדלה העיר אתיקה מהתקיים עד ימי המלך קקרופס, כלומר, עד ייסודה של אתונה. על פי אפלטון (בדיאלוג כריטיאס) היה זה המבול "העצום מכל שטפי המבול" והוא ארע (על פי המסופר בדיאלוג החוקים) 9000 שנה לפני זמנו של המחוקק סולון, (בעוד שרק כאלפיים שנים חלפו מאז הומצאה הנגינה ושאר המדעים, כך אומר אפלטון בהקשר זה) כלומר, טרם היות האנושות בעלת עידון של הידע והטכנולוגיה, כעשרת אלפים שנה לפני הספירה המקובלת.[6]

המבול של ימי דויקאליון

על המבול הזה מסופר בקובץ המיתוסים ותולדות הגיבורים "הביבליותקה", ותיאורו מזכיר את תיאור המבול עליו מספרים השומרים, האכדים והבבלים, ואת זה המתואר בתנ"ך (למעט תיאור מריבות האלים והסכסוכים ביניהם). זאוס ביקש להשמיד את בני האדם, אבל בורא האדם, הטיטאן פרומתאוס, גילה על מזימה זו לבנו דויקאליון, והורה לו לבנות תיבה בה יוכלו הוא ואשתו פירה (בתם של אפימתאוס, אחיו של פרומתאוס, ופנדורה, היא האישה הראשונה שבעטיה הגיע הסבל לעולם, ובעטיה כלה עידן הגיבורים[7]) לצוף על פני המים. עוד הורה לו לשים בתיבה ממיני בעלי החיים וזרעים של הצומח. אכן, דויקאליון ופרה נצלו מכליה[8], ותיבתם עצרה אחרי תשעה ימים על ראש הר פרנסוס, המשקיף על מפרץ קורינתוס[9].

עוד מספרת גרסה זו כי משחדל שטף המים הקריבו השניים קורבן לזאוס ובעצתו גם זרקו אבנים מעבר לכתפיהם וכך נוצרו שוב בני אדם: מהאבנים שזרקה פירה נוצרו נשים ומהבנים שזרק דויקאליון נוצרו גברים. על כן, המילה בני אדם ביוונית (Laos) נגזרה מהמילה אבן (laas). אולם על פי גרסא מוקדמת יותר, המופיעה בחיבור תיאוגניה על קורות האלים של המשורר הסיודוס, ואשר שִמרה את המאבק שבין הטיטנים לזאוס, ואת המורשת הקדומה טרם היותר האולימפוס, מסופר, כי כדי לדעת כיצד יוכלו לסייע בחידוש המין האנושי, פנו השניים לאורקל (רואה בנסתר ומגידה עתידות) טיטנית בשם תמיס, והיא ייעצה להם "להשליך מעבר לכתיהם את עצמותיה של אמם" והאבנים הם עצמותיה של אמא אדמה: האלה גאיה, מקור כל הדברים והברואים.

המאבק בין זאוס לפרומיתאוס, כך מספר הסיודוס, ראשיתו עם בריאת האדם על ידי פרומיתאוס, ללא מעורבות של זאוס כלל. בנוסף, לאחר שזאוס מנע מבני האדם את השימוש באש, גנב פרומיתאוס את האש והעניקה לאדם. אמנם על כך נענש קשות[10], אך כשניצל, בסיוע של הרהקלס (התהילה להרה) (הרקולס) הושב אל מקומו ומעמדו באולימפוס.

בריאת בני האדם על ידי פרומתאוס, תחריט שיש, מאה שלישית לספירה המקובלת

ענשו של פרומיתאוס על גניבת האש, עיטור לכד (אמפורה) מהמאה השביעית לפני הספירה המקובלת

הרהקלס / הרקולס (התהלה להרה), מציל את פרומיתאוס על די ירי הריגת העיט בחציו, עיטור לקערה בעלת שתי ידיות (krater), המאה השביעית לפני הספירה המקובלת

הרה ופרומיתאוס, עיטור לצלחת, המאה השישית לפני הספירה המקובלת

דויקליון ופירה משליכים אבנים לאחוריהם לאחורי כתפיהם על־מנת לחדש את המין האנושי, ורגיליוס סוליס (1514-1662), איור משנת 1562 לספרו של אובידיוס, מטמורפוסיס

המבול של ימי דארדנוס

לפי תיאורו של ההיסטוריון דיוניסוס בן העיר האליכרנאסוס עזב דארדנוס את מקום שבתו אשר בפנסוס שבארקדיה וביקש ליישב את האזור הצפון מזרחי של הים האגאי[11]. אז שטפו מי המבול את העולם והוא ובני משפחתו נצלו משום שעלו לראש ההר שהפך מאז לאי סאמותראס. את ראש ההר נטשו כשהם צפים על פני נאד עור מלא אויר וחצו את הים לאסיה הקטנה, שם התיישבו לבסוף, על הר אידה, אך מפחד איתני הטבע, ופן יקרה מבול נוסף, נמנע מלבנות בתי קבע או יישוב קבע במשך חמישים שנה[12]. רק נכדו טרוס, העז בסופו של דבר לבנות למרגלות ההר עיר, היא טרויה, שנקראה על שמו.

הערות:

[1] תולדות יוון העתיקה נחלקות לשש עתים: תקופת מיקני: (1600-1100 לפני הספירה המקובלת), שאחריתה בפלישת השבטים הדוריים לאזור, ובהרס התרבויות של הים האגאי בהיבטים נוספים; תקופת המעבר: שנמשכה משנת 1200 לפני הספירה המקובלת ועד 800 לפני הספירה המקובלת, שבה המשיכה התישבות השבטים היונים ברחבי יוון, הוקמו הערים, התפתחה הדת שמאפיינת את יוון הקלאסית, ונוצר הא"ב היווני. לתקופה זו משויכים הכתבים המשמשים אותנו להכרת תולדות יוון, והמיתוסים של יוון כמו כתבי הומרוס והסיודוס, אולם אלה הועלו על הכתב רק בחלוף שנים רבות, בתקופה הארכאית; התקופה הארכאית: (800- ~400 לפני הספירה המקובלת). בתקופה זו החלו היוונים להאבק עם הפרסים כגוף אחד (מלחמות פרס - יוון שעליהם נמנה קרב מרתון). זו התקופה שבה נצקו יסודות התיאטרון היווני, פעלו הפילוסופים המכונים קדם סוקראטים (כמו פיתגורס) ונבנה מקדש ארתמיס באפסוס; התקופה הקלאסית: (400 לפני הספירה המקובלת ועד כיבוש יוון על ידי המקדונים בשנת 333 לפני הספירה ובעקבותיה גם כיבושי אלכסנדר הגדול בעולם). בתקופה זו נאבקו ספרטה ואתונה על ההגמוניה ביוון (המלחמות הפלפונסיות), פעלו הפילוסופים סוקרטס, אפלטון ואריסטוטלי, נבנה האקרופוליס, והוצג פנתיאון האלים היווני שבראשו זאוס, [זוהי תקופה קצרה יחסית בתולדות יוון ובשל ההישגים התרבותיים של הפילוסופים שכתביהם נותרו עד ימינו, ובהם אזכור של הגות קודמיהם שכתביהם אבדו, נחשבת לתקופה המשמעותית ביותר שבה עוצבו רעיונות כמו דמוקרטיה וכיו"ב, ואולם כל אלה נשענים על כתפי ההוגים שקדמו לתקופה זו מחד גיסא, וגם בתקופה זו החלישו המאבקים שבין הערים המדינות זו את זו]; התקופה ההלנית: שנמשך מעתה ועד הכיבוש של יוון על ידי רומי, במאה השניה לפני הספירה המקובלת, שבה ירד מעמד הערים והיא מאופינת במאבקים פנימיים; התקופה הרומית: אחרי קרב קורינתוס (146 לפני הספירה המקובלת) הפכה יוון לפרובינציה רומית. שלה מעמד חשוב בשל היותה "השער למזרח" (פרס) ומקור התרבות. הסטוריונים קובעים את תום התקופה הזאת בעלית הנצרות ביוון, והקמת המרכז הרומי באנטוליה על ידי הקיסר יוסטיניאנוס I.

תושבי יוון העתיקה ספרו כי הם צאצאים לאב קדום בשם הלן שהוא אבי העם ההלני (יווני) ולו שלושה בנים: איולוס (אבי השבטים האיולים), קסותוס (אבי השבטים האכאים שעל פי המקורות כנראה למעשה היו התושבים המקוריים של מיקני וזה שמם של הלוחמים הנזכרים באיליאדה ובאודיסאה) ושל ודורוס (אבי השבטים הדורים) ושל היוׂנים. אכן בני כל השבטים האלה דברו ניבים של שפה אחת והיוונים ראו בהם בני עם אחד. השם האכאים (ולפעמים גם דנאים ו-ארגאים (על שם העיר ארגוס) מוענק באיליאדהובאודיסיאה לכוחות המאוחדים של היוונים שנלחמו בטרויה. המיתוסים נוצרו בהדרגה, תוך עיבוד המידע שזרם משבטים שונים שלהם מיתוסים שונים, לכדי יצירת פנתיאון אחד של אלים, ומיתוסים שהתקבלו על כל תושבי חצי האי, אך שימרו את מסורות העבר והייחוד של כל שבט וכל גל הגירה.

[2] על עידני בני האדם במיתולוגיה היוונית ר' להלן.

[3] תאור זה ממקם את האירוע באזור הים השחור, בקרבת מקום המבול המקראי והשומרי.

[4] הידועה שבהן היא תרבות האי אטלנטיס.

[5] מדברים אלה מתברר כי לפני היות שטפי מבול אלה, ובהדרגה, הייתה האדמה פורייה והעניקה לבני האדם תנובתה ביתר שאת. כלומר: כל מבול הוא מעין קללה לאדמה ולבני האדם.

[6] עם תום עידן הקרח האחרון אשר חוקרים סבורים כי רישום המסת הקרחונים שארע עקב כך הוא המבול המתואר בתנ"ך ובתרבות של עמי מסופוטמיה, שהושפעו מגאות הנהרות.

[7] ר' להלן.

[8] עוד ניצל על פי המסופר גם מגאנוס, בנם של זאוס ואחת הנימפות אשר שחה אל ראש רכס הרי גרניה המשקיף על מפרץ קורינתוס, בהנחית קריאות העורבים.

[9] בגרסאות אחרות וקדומות יותר (כמו בזו הנזכרת על ידי הלניכוס, עצרה התיבה על ראש הר אותיר שבתסליה או באזור ארגוליס, כלומר נוכח אסיה הקטנה.

[10] הוא נקשר בנחושתיים אל סלע אל הר קווקז שבסקיתיה, בצפון הרחוק, ומידי כל יום נקר עיט את כבדו שנרפא מידי לילה. עד אשר הרג הרהקלס (הרקולס) בחץ את העיט וניתק את השלשלאות בכוחו האדיר.

[11] וזה הוא יצר הנדודים והחקר של בני האדם שבעטיו התפשטו על פינ תבל, ומתואר בתנ"ך בקורות צאצאיו של נח. מקום האירוע הוא בקרבת הים השחור, ובמיוחד יש לציין את הדרך שבה חצו את הים: על גבי עורות מלאי אוויר, ככלי שיט שקדם לסירות שנבנו אחר כך מחומרי גלם בכל מקום ומקום.

[12] מלבד תיאור אימת איתני הטבע על בני האדם, וידיעתם כי חייהם בכלל, כמין, וכפרטים, נתונים לכליה בכל עת באסונות, כפי שאכן מספרים המקורות היווניים, משקף סיפור זה את המעבר מחיי נדודים, ואחר כך יישוב ארעי במקום אחד, לחיי עיר. ציון יובל שנים בדיוק יתכן שהוא ציון סמלי.