עוד מסופר בפרק ב' של ספר בראשית על נטיעת "גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם", זה הגן הידוע בשם "גן עדן" ושם הושם האדם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (את האדמה). בהקשר זה מתוארת גם הצמחת "עֵץ הַחַיִּים[1] בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע[2]" ומובא הציווי האלהי על האדם: " מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת[3]".
אך לא חלף זמן רב, והאדם חטא את חטאו הראשון, הוא חטא עץ הדעת[4]. בפרק ג' מסופר כיצד שכנע הנחש[5] את האישה לטעום מפרי עץ הדעת, והיא מצדה, שכנעה את אדם לטעום מפרי זה[6]. התגובה האלהית היא הענשת הנחש וגרוש אדם וחווה מגן עדן, שעתה עליהם לחיות חיי עמל ויגע: לעבוד את האדמה ולהפיק ממנה את מזונותיהם. על האישה נגזר גם, עקב תפקידה בחטא, כי המשך המין האנושי, לידת צאצאים, תלווה במכאובים וסבל[7].
מלבד סיפורי הבריאה שבספר בראשית מצויים במקרא רמזים בודדים לבריאת העולם, הפזורים בקטעי נבואה, שירה וחוכמה, ובהם מובאים פרטים אחרים. לפי כתובים אלה נלחם הבורא בכמה כוחות מפלצתיים מורדים כגון: ים, נהר, לויתן, תהום, נחש בריח ותנין[8]. כתובים אחרים מוסיפים פרטים שונים על אופן בריאת שמים וארץ, על שעת הבריאה, על היסודות שעליהם הארץ עומדת, וכדומה[9]. כמה מוטיבים מן המסורות הללו נתגלגלו לספרים החיצוניים ולמדרשי חז"ל. יש דמיון רב בין תיאורים אלה לבין מיתוסי בריאה של עמי המזרח התיכון הקדום[10] למרות שינויים מהותיים בתפיסת האלוהות[11].
על נקודות הדמיון שבין סיפור הבריאה הבבלי[12] לבין המסופר במקרא ובמיוחד הקרבות שבין האל הבורא למפלצות של ים (שר של ים וכדומה), ותיאור גשמי של הבריאה (האל יוצר את הארץ, שוקל הרים מבקע מעניינות וכדומה) מובא במדרש, חד וחלק, כי כל היצורים האלה נתונים למרות האל, ומשהעזו להחציף פנים נגוזו מהיקום: "אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש הקב"ה לבראות את העולם, אמר לו, לשר של ים: פתח פיך ובלע כל מֵימות שבעולם. אמר לפניו (=שרו של ים): ריבונו של עולם, די שאעמוד בשלי. מיד בעט בו והרגו, שנאמר "בכוחו רָגַע הים, ובתבונתו מָחַץ רהב[13]".
את הניגוד שבין הכתובים האלה לבין התיאור כמת שהוא מופיע בספר בראשית, שכולו רוח והבריאה התבצעה במאמר בלבד, ואין בו זכר למאבק כלשהו מסביר משה דוד קאסוטו בכך, שספר בראשית "מתפלמס" עם מסורות הבריאה המושפעות מהמסורת הבבלית והשומרית. לכן, בבראשית הופכת האלה תיאמת[14] ל"תהום" ועל המים מרחפת רוחו של האל ועל כן מוזכרים במפורש "התנינים הגדולים" יצירי בריאתו של האל שהם כשאר הברואים ואין להם מעמד מיוחד כלל: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם"[15]. יתכן שהכתובים שהובאו לעיל אכן הם שרידים של מסורות בריאה, שהוכרו ושנשתמרו בעל-פה, אך אין הם מבטאים את הגישה היהודית הקאנונית ואם היו כאלה נגנזו אך מובאים בדברי נביאים ובספרות החכמה, שלא על משמעותם המילולית, כלשונם, מפני שספרים אלה משופעות בדימויים. כנגד זאת מציג חוקר המקרא ג'. ד. לוינסון את הסברה כי הייתה מסורת בריאה מקבילה בישראל ועל פי מסורת זו הבריאה התחוללה בדומה למסופר במיתוסים של עמי מסופוטמיה[16], תוך מאבק של ה' ביצורים השווים לו במעמד שהתנגדו לו ונלחמו בו, וכי מחוגים אלה התפתח הרעיון כי לרוע יש ישות עצמית[17], דבר שאיננו עולה בקנה אחד עם התפישה היהודית של מהות האל וייעודו של האדם.
ובכל זאת, עצם הרעיון כי היה מי שהעז להחציף פנים מול "מי שאמר והיה העולם" והוא איננו קיים מאז, יש בו כדי להזכירנו את התיאורים במיתולוגיות של עמים רבים, ולא רק במזרח התיכון הקדום[18].
המיתוסים של עמי מסופוטמיה, כפי שיפורט להלן, מתארים במפורש מרד בראש האלים, או באלים הראשיים, שזממו וניסו לבצע האלים הזוטרים, בשל העמל שנאלצו לעמול למען האלים הראשיים. ראשית, עולה מהמסורת הזו תפישה חברתית היררכית שבה הפחות במעמדו נועד, ולא רק נאלץ, לעמול למען הנעלים ממנו במעמד החברתי. שנית, על פי לקחי הסיפור, מרד כזה אחריתו מוות, כשם שהאל שיזם את המרד, הוצא להורג, ודמו שימש לבריאת בני האדם, אותם יצורים נחותים שכל תפקידים לעמול למען האלים ומי שמיצגם עלי אדמות, הם השליטים.
ליהדות ולנצרות חדר הרעיון הזה דרך החברה ההלניסטית הפגאנית, כמו גם הרעיונות על הקורה לאדם אחרי מותו. ביהדות הוא מוצא ביטוי בסיפור על מעמדו של המלאך מטטרון, כפי שהובן על ידי התנא אלישע בן אבויה, כלומר: על ידי מי ששימר ותאר את המפגש בין אלישע בן אבויה לדמות המלאך מטטרון ותוצאותיו. בנצרות התפתח עוד יותר, כך שלרשות הרשע והרוע מוענק מעמד כמעט עצמאי, כוחותיו לא נגוזו וחייליו, הם התומכים בהחצפת פנים זו, הם "מלאכים שסר חנם" "שנפלו" ממעמדם, והם שוחרי רוע וזוממים כל העת להשליט את מרותם ביקום; ובסיפור הגרוש מגן עדן הופך הנחש לשליח ראש כוחות הרשע, השטן, הוא לוציפר[19], ומעשה זה הוא חלק ממלחמתו באל, כפי שמתואר בספר הבשורה על פי יוחנן למשל, ובתרבות הנוצרית לאורך הדורות[20].
בנוסף, לא ניתן להתעלם מכך שכל מסורות הבריאה, ואלה של עמי המזרח התיכון הקדום בכללן, מכילות את אותם רעיונות אנושיים לגבי התרחקות הדרגתית של בני האדם מבוראם או בוראיהם, ללא קשר עם טיבם של בוראים אלה ויחסם לבני האדם בדרך כלל. התרחקות זו, אשר חלה בד בבד עם התקדמות הטכנולוגיה, הביאה לסדרת אסונות שכמעט הכחידו את בני האדם. כך, כשם שספר בראשית מכיל עיקרים ורעיונות שכל בן אדם מבין, ומעלה תחושות שכל בן אדם מכיר, בלי קשר עם אמונותיו והשתייכותו הדתית; מן הראוי לבחון את תיאור הבריאה במסורות שאינן מונותיאיסטיות, אך מקורן בחברות שתרמו לעיצוב חיי בני האדם עד ימינו, ובמיוחד במזרח התיכון הקדום[21].
הערות:
[1] האפוס הכשי (אכדית: כַּ-אַֹשֻׁ, בני העם שהשתלטו על דרום מסופוטמיה אחרי נפילת החיתים) מהאלף השני לפני הספירה "אַדַפַּ והרוח המזרחית" או "אדפ ולחם החיים" מספר על המצאות מזון שהאוכל ממנו יכול להשיג חיי נצח. המיתוסים האשורים מספרים על עץ חיים הנטוע בגן האלים, או במקום שהוא החוט המקשר שבים הרקיע לעולם הגשמי, גם בחלק ההערים העתיקות שהאלים היו מעורבים בהקמתן הוצב עץ חיים (ר' להלן גן האלים במיתולוגיה של עמי מספורפוטמיה).
[2] כלומר: תכלית הדעת היא היכולת להבחין בין הראוי לבלתי ראוי, בין המוסרי לבלתי מוסרי, ובין מה שנכון לעשותו למה שאסור על פי המוסר הטבעי (אתיקה). הפרשנות היהודית המסורתית מבהירה עניין זה בכך שהאדם משנברא, כמלאך לכל דבר נברא, ללא צורך ביכולת הזו מפני שבחירת דבר לא ראוי לא הייה אפשרית מבחינת טבעו, אף כי על פי אחת המסורות התנגדו המלאכים לבריאת האדם בשל היותו בעל יכולת בחירה חופשית מלכתחילה, כלומר אפשר שיבחר בדרך הבלתי ראויה מעצם היותו אדם (בבלי, סנהדרין, ל"ח, ע"ב) ור' גם "ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה" (בבלי, פסחים נ"ד, ע"א)). אולם על פי פשט הדברים האלה: ללא "דעת" לא יכול שום יציר כפיו של הבורא לעשות רע. [לפיכך, משחרב בית המקדש, הוענקה הנבואה למי שחסר דעת: השוטה והתינוק (בבלי, בבא בתרא, י"ב, ע"ב; ור' גם דברים א', ל"ט: וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע--הֵמָּה, יָבֹאוּ שָׁמָּה; וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה, וְהֵם יִירָשׁוּהָׂׂׂ(]. (ור' גם: גבי ברזילאי, מלאכים בבריאת העולם: בין פרשנות לפולמוס, ב: אילן נחם (עורך), עין טובה, דו שיח ופולמוס בתרבות הישראלית, הקיבוץ המאוחד, תשנ"ט)
במאמר "גן העדן והתפתחות האדם" כותב הארכיאולוג אברהם רונן (אתר "חפש") כי מהות הדעת, על פי תוצאות אכילת פרי עץ הדעת, היא התובנה של משמעות המוות, ומוסיף: גם תודעה של הזמן וגילוי המין, כלומר המשך המין האנושי. אשר להמשך המינים והמין האנושי בכללותם, הרי הנושא נזכר כבר בבראשית פרק א' כשהבורא מברך את כל המינים בברכת פרו ורבו, ואת האדם בברכה זו בצד הגדרת ייעודו למשול בכל החי אשר על פני האדמה. בנוסף, מודגש בעת הגרוש לחווה כי מעתה (בראשית ג', ט"ז) "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ--בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים", כלומר מעתה יהיה עניין המשכיות המין והשאיפה להביא צאצאים קשורים במכאוב, וכבר מעיר רש"י בפרשנותו לבראשית ג', ד' כי מין היה טבעי לאדם וחווה כמות שהוא לכל הברואים: "והנחש היה ערום - מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה". אשר לעניין ההבנה כי לחיים יש קץ וכי בסופם חידלון המוות הרי שתודעת משמעות המוות היא למעשה גם תודעת משמעות החיים וכן ניכרת הדעת: איזה חיים יחיה האדם ואיך יתנהל בחייו, אך יגדל את ילדיו ואיך יעביר להם את הידע שרכשו הוא ובני האדם בכלל. ותודעת משמעות החיים קשורה בהבנת מימד הזמן בהיבט הפילוסופי ובהיבט המדעי (שראשיתו בהבנת חלוף העונות, שהרי לעבודת אדמה יצא האדם מגן עדן). ועל כן יש להדגיש בעניין הדעת דווקא את הבושה שחשו אדם וחווה, אותה תחושה שלילית המתעוררת באדם וכרוכה באי נעימות מפני הזולת, שמאפייניה הביולוגיים קשורים בביולוגיה ובגנטיקה של בני האדם, הרי קשורה לדפוסי חשיבה מסוימים ותלוית תרבות (חינוך והקניית ערכים). שבירת "מחסום הבושה" היא שעומדת בבסיס הפיכת חברה לבלתי מוסרית (ור' להלן על שכרותו של נח); ואת שמו המפורש של העץ: "עץ הדעת טוב ורע". (ר' גם: יצחק מרזל, "עץ הדעת טוב ורע- הכרת חיים ומוות", בית מקרא, כתב העת של החברה לחקר המקרא בישראל, גיליון ד, יולי – ספטמבר, 1984)
על פי התפישה היהודית נבדלים בני האדם זה מזה בשלושה דברים: בקולם, במראם, ובדעתם (בבלי, סנהדרין, ל"ח, ע"א). כלומר: עתה, משטעם אדם מפרי עץ הדעת, הוענקה לו הבחירה החפשית והוא מסוגל להבין את הקשר שבין תוצאה לסיבותיה. וכך, הדעת, החכמה והתבונה (בינה) הן המידות שיש לשאוף אליהן. שהרי כשם שמלאה "הָאָרֶץ חָמָס" בימי דור המבול כך יכולים בני האדם למלא את הארץ "דֵּעָה אֶת-ה'", ובידי האדם הוא לבחור לא להרע ולא להשחית עוד (ישעיהו י"א, ט').
[3] הדברים האלה אינם מבהירים מה סוג העץ הזה ומה פריו. מקובל לזהות את פרי עץ הדעת עם התפוח ואין לכך שום סימוכין בכתובים, לא במקרא ולא בספרות חכמים. יש מספר זיהויים לעץ: אגוז, אתרוג, תאנה, חיטה וגפן. (בבלי, ברכות מ', ע"א) (ר': איריס יניב, "מה היה העץ ממנו אכל אדם הראשון", על הפרק, כתב עת למורים לתנ"ך, משרד החינוך המזכירות הפדגוגית, גיליון 14, ינואר, 1889.
[4] זה החטא המכונה בנצרות החטא הקדמון (או החטא הראשון, המקורי) ומבטא את נפילת בני האדם ממדרגתם (כנזר הבריאה) עד היום, ויש לו השפעה רבה על תפישת חיי המעשה בנצרות בכלל עד כדי האדרת הנזירות וראיית מצוות פרו ורבו כמעשה לא ראוי. במיוחד פיתחה הנצרות, כמו מיתולוגיות כלל עולמיות שקדמו לה, את מקום הנחש כהתגלמות הרשע ביקום ואת רצונו כישות עצמאית כמעט של רוע לפגוע במעשי האל הטוב והרחום, בעוד שכאן, מטבע הדברים, מודגש כי אין הוא אלא אחת הבריות שבא האל. ביהדות קיים דיון אם אכן הגרוש מגן עדן נפילה הוא, או שמא הביא את האדם למדרגה גבוהה של יכולת בחירה חופשית המתבטאת גם ביכולתו להשפיע על אירועי העתיד. גם במיתולוגיה של עמי מסופוטמיה (האזור שבין שני הנהרות, הפרת והחידקל, על מערך יובליהם והביצות שבינהם, בעראק, צפון סוריה ודרום תורכיה של היום) אין בנמצא חטא קדום המטיל את צלו על האנושות כולה, ואפילו החלטת האלים למחות את בני האדם במבול (ר' להלן) אין מקורה בחטא או מצב חברתי בלתי נסבל בקרב בני האדם.
[5] הכתוב מציין בעניין הנחש (בראשית ג', א') "וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". מקובל לפרש ערום כ"חכם להרע" (כבתרגום יהונתן לפסוק:"חכים לביש" [נוסח התרגום]). ערמה היא יכולת להטעות וגם לזום מזימות (למשל: יהושע ט' ד'; שמואל א' כ"ג, כ"ב; שמות כ"א, י"ד) אך גם להמנע מטעויות ועל כן בספרות החכמה, ובמיוחד בספר משלי, יש לה גם תת משמעות חיובית שכן עניין ספרות זו ללמד את הצעירים כיצד להמנע מטעויות, לזהות מזימות ולמשול ברוחם. (משלי א', ד'; ח', ה', י"ב; י"ב, כ"ג; י"ג, ט"ז; י"ד, ח', ט"ו, י"ח; י"ט, כ"ה; כ"ב, ג'; כ"ז, י"ב). לערמה במשמעותה השלילית הזו אין מקום ביהדות ובוודאי שאיננה ממאפייני האל. בדתות אחרות תכונה זו נחשבת לחיובית. כך למשל בפנתיאון היווני מנסים האלים להערים זה על זה ועל בני האדם, בפנתיאון של עמי הצפון מוענקת תכונה זו לאל לוקי ובזכותה הוחזר לאל תור פטישו שנגנב על ידי הענק ת'רים. המסורת הבבלית מספרת כי בני האדם נצלו מהמבול מכיוון שהאל אֶנְכִּ, (הידוע גם בשם אֶאָ) שהתחייב שלא לגלות לבני האדם על ההחלטה למחותם מעל האדמה' עשה בערמה והביא את העניין לידיעת אֻתַ-נַפִּשְׁתִּם וכך ניצל המין האנושי (ר' להלן), ועוד.
[6] כאן יש להדגיש כי לפי הנוסח הזה, בן האדם העדיף לטעום מעץ הדעת ולא מעץ החיים, אף כי לעץ זה כיוון אותו הנחש ולא לעץ החיים בכל זאת משעלה בדעתו להמרות את פי האל פנה דווקא לעץ הדעת. יש פרשנים הגורסים כי הגרוש מגן עדן בא כדי למנוע את אכילת פרי עץ החיים אשר היתה מעניקה לבני האדם חיי אלמוות, למרות שרוב המפרשים סבורים כי עץ החיים אך העניק חיי בריאות ואורך ימים אך לא חיי נצח. בנוסף, הרי האל היהודי איננו חרד לייחודו כיודע כל וכישות בעלת חיי נצח המתחרה בבני האדם ומתנכל לו, כמו בדתות שנזכרו לעיל. מכיוון שגוף הסיפור עוסק בעץ הדעת, יש בין מבקרי המקרא סברה כי עץ החיים הוא תוספת מאוחרת לסיפור על הגרוש מגן העדן וסיבתו ויש לו נימה מיתולוגית. דיון בנושא והמדרשים המתלבטים בבחירה הזו ומשמעויותיה ר': גיתית שמעון, גן העדן ומגדל בבל: גבול שמיים וארץ, הגבול האחרון, מעמקים, כתב עת וירטואלי לספרות ואמנות, גיליון 35, חשוון תשע"א.
עץ חיים נזכר גם באפוס של גלגמש (ר' להלן). במסע להשגת חיי נצח מצליח גלגמש להשיג את "צמח החיים" אך זה נגנב ממנו על ידי נחש. במיתולוגיות של אכד ושל מצרים הפרעונית מסופר כי האלים ניזונים מצמח החיים כדי להשאר בני אל – מוות, כעין הנקטר ששתו אלי האולימפוס בייון העתיקה.
[7] על ענשה של חווה ר' גם מדרש תנחומא, פר' נח, סימן א'.
[8] ר': ישעיה נ"א, ט' – י'; איוב ז', י"ב; כ"ו, י"ב – י"ג; תהלים ע"ד, י"ג – י"ד
[9] ר': איוב ל"ח, ד' – ז'; ישעיהו מ, כ"א – כ"ב.
[10] ר' גם: יהודית דישון, שאריות מיתולוגיות בספר תהילים: תפיסת העולם, ב: חיים דרומא וחיים גבריהו (עורכים), פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר ה', תשי"ח; idem, שאריות מיתולוגיות בספר תהילים: עלילות הבריאה, ב: חיים גבריהו, י. הוכרמן וי. להב, (עורכים), ספר זר כבוד: קובץ מחקרים במקרא, הוצאת קרית ספר, 1968; אבי וורשבסקי, אביבה לוטן, רוני מגידוב, אילה פז, המיתוסים על המים וספרות חז"ל, ב: נורית אלרואי ונירית נחום לוי (עורכות), עלילות ראשית, המרכז לטכנולוגיה חינוכית, 2003.
[11] בריאת העולם: השוואה בין המיתוס הבבלי לסיפורי התורה וגם
[12] על מיתוס הבריאה של עמי מסופוטמיה: ר' להלן.
[13] בבלי, בבא בתרא, ע"ד, ע"ב.
[14] היא אלת הים הקדומה, במיתולוגיה הבבלית, ואם הדור הראשון של האלים. על אפוס הבריאה הבבלי ר' להלן.
[16] מסופוטמיה= (יוונית Μεσοποταμία: (הארץ) אשר בין שני הנהרות). השם שהוענק לאזור של מערכת נהרות הפרת והחידקל. (עראק, צפון סוריה ודרום תורכיה של היום).
[17] J. D. Levinson, Creation and the Persistence of Evil: The Jewish Drama of Divine Omnipotence, Princeton, 1994
[18] סיפור דומה על בריאת האדם נמצא למשל גם המיתולוגיה של עמי מרכז אמריקה. גם שם התקיימה תרבות חקלאית מפותחת והיהרכית וגם שם נכבשו עמים רבים על ידי שליטים בעלי כוח, לאורך כל תולדות התקופה, עד הגעת האירופאים שאף הם השתלטו בכוח הזרוע והנשק על האדמות ואוצרות הטבע.
[19] מקור השם שמשמעותו "נושא אור" מקורו בכינוי "הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר", בדברי הנביא ישעיהו "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹר" (ישעיהו י"ד, י"ב – ט"ו) שבמקורם מכוונים למלך בשר ודם, הוא מלך בבל, והשם הוא שמה של אל כנענ, הוא אתּר, אל הזריחה וכוכב השחר, אשר נולדה לאל בעל מאישה בת תמותה, וזאת מכיוון שהמלכים ראו עצמם במעמד נעלה משל בני האדם, וטענו להיותם בני האלים עצמם, כפי שיפורט להלן.
[20] הפרק החמישי בשיר "גן עדן שאבד" שחיבר המשורר האנגלי ג'ון מילטון, (1606-1674), מוקדש לעניין זה. (השיר באתר פרויקט גוטנברג).
[21] ולא כמו בתפישת חלק מחוקרי תולדות שומר וחוקרי מדעי הדתות (במאות ה 19 וראשית המאה ה 20 לספירה המקובלת) כי הדת היהודית וסיפורי המקרא מקורם במיתולוגיה השומרית והבבלית והם שאובים ממנה (פאן- בבליות).