את התקופה הניאוליתית נוהגלים לחלק לחלוקה משנית על פי תוצרי כלי החרס המאפיינות כל שלב:
התקופה הקדם קרמית הראשונה (א) (Pre-Pottery Neolithic A):
במזרח התיכון הקדום, התרבויות המזוהות כתרבויות נאוליתיות הופיעו באלף העשירי לפני הספירה המקובלת, בלבנט ובאנטוליה, ובצפון מסופוטמיה לקראת שנת 8000 לפני הספירה המקובלת.
מתקופה זו נותר מבנה המקדש בדרום אנטוליה, ב Göbekli Tepe, שהוקם כבר בשנת 10000 לפני הספירה המקובלת על ידי ועבור אוכלוסייה שישבה במקום לפחות כאלפיים שנה קודם לכן, אך עדיין לא ביישובי קבע אלא במקלטים עונתיים, ועסקה בליקוט ובציד. זה מקום הפולחן הקדום ביותר שהוקם על ידי בני האדם הידוע היום[1]. אתרים נוספים מתקופה זו (9500-9000 לפני הספירה המקובלת) הם יריחו וג'ביל (ביבלוס) שניהם בלבנט. ראשית התקופה הזו גם חופפת לשלהי קיומה של התרבות הטאהונית (Tahunian) של ואדי טהונה שליד בית לחם של ימינו, והתרבות הקרעונית (Qaraoun) של בקעת הלבנון.
ההתקדמות המשמעותת ביותר של תקופה זו היא פיתוח החקלאות היזומה כלומר: פיתוח היכולת ליצור את המזון. בעוד שבתרבות הקדם נאוליתית כמו הנטופית, נקצרה תבואת דגן בר, ויתכן כי כמה זרעים נבחרו והוטמנו בצורה מכוונת. עתה נטחן הדגן לקמח, בויתו זני דגן עתירי גרעינים ובעלי חיים בוייתו וגודלו על פי תכנון ובחירת הפרטים המתאימים. באחד הבתים ביריחו התגלו שרידי פרי התאנה שגילם 11400 שנה. ואשר שייכים לעץ שאיננו ניתן להאבקה על ידי חרקים וגידולו אפשרי רק על ידי יחורים ועל כן יתכן שהטכנולוגיה הזו, של נטיעת עצים בעזרת ייחורים כבר הייה ידועה לתרבויות הקדומות שחיו באזור, אפילו לפני טיפוח זרעי דגן וביותו[2].
היישובים הפכו קבועים יותר ויתר והוקמו בהם בתי קבע, אשר בדומה לבתים הנטופיים היו עגולים, ובעלי חדר אחד. אולם עתה נעשו בתים אלה גם מלבני בוץ, כלומר: על פי המשאבים שעמדו לרשות בני האדם בכל מקום ואתר בו חיו. כל יישוב היה מוקף חומת אבנים, ויתכן, כמו ביריחו, גם שהוקם בכל יישוב מגדל. בכל יישוב היו מקומות מרכזיים ומגודרים לשמירת הדגן והציד ואחסונם. אשר לחומות: יתכן והן נבנו כדי להגן על הגרים ביישוב מפני חיות בר ויתכן כי מטרתן היתה להגן על היישוב מפני התקפות של קבוצות שהתגוררו בסמוך, או כמובן משני האיומים האלה. כך או כך, ברי הוא שהחומות שנבנו סביב הערים של מסופוטמיה, נועדו להגן על התושבים מפני תקיפות של שוד וביזה, שהרי המקימים אותן השתלטו על הערים האלה וכבשו אותן מידי התרבויות שהקימו אותן, בנצלם את בשינוי האקלימי שהחליש את התרבויות האלה, ובמיוחד את היותן עדיין תרבויות ששימרו את מסורת הנוודים הלקטים – ציידים ונתנו אמון בבני מינם. אחר כך כבר נועדו החומות האלה להגן על התושבים מפני פלישות של שבטים או עממים שלטשו עיניהם לאדמות האלה.
התקופה הקדם קרמית השנייה (ב) ( Pre-Pottery Neolithic B)
תקופה זו החלה בלבנט ובאנטוליה בערך בשנת 8000 לפני הספירה המקובלת. בתקופה זו עדיין נבנו בתי מגורים עגולים מלבני בוץ, שבכל אחד מהם חיה משפחה גרעינית בחדר אחד או יותר.
ממצאי קבורה מתקופה זו מעידים על התפתחות פולחן האבות הקדומים. בני האדם שמרו את גולגלות המתים אשר עוצבו לצורת פנים בעזרת בוץ. יתכן ששאר חלקי הגופה נותרו מחוץ ליישוב עד שנותרו רק עצמות השלד, והן נטמנו ביישוב עצמו מתחת לרצפות או בין הבתים.
אין ספק שהאדם, אשר למד חיש קל לצפות את חלוף העונות והשפעתן על חייו, הכיר את היטב את המוות והעניק לו משמעות הרבה לפני ימים אלה. קבורה, ובמיוחד קבורה טקסית קשורה, בדרך כלל, בהטמנת גוף המת, לעתים בלווית חפצים, באדמה, בבור שנחפר לשם כך, וכיסויו באדמה. הקבורה, היא גם המעשה הקדום ביותר שניתן לזהות כצורה של טקס דתי מפני שהיא קשורה בדאגה לאדם המת שעבר מהחיים לצורת קיום אחרת ומשקפת את אמונות המשתתפים בטקס לגבי העולם, ומהות החיים. מהעדויות במספר אתרים עולה כי האדם הניאנדרטאלי היה מין האדם הראשון שקבר את מתיו, בקברים רדודים שבהם הונחו עצמות בעלי חיים וכלי אבן[3], אף כי יש מספר חוקרים הסבורים כי הגופות הונחו כך מסיבות שונות ולאו דווקא כמעשה מכוון בעל משמעות לא גשמית. הקבורה הראשונה המכוונת שאין עליה עוררין היא מאתרים שבהם חיו בני האדם הנבון הארכאי לפני 100000 שנה: במערת הגדי שבכרמל נמצאו שרידי האדם שנקבר מעוטרים באוכרה אדומה והונחו לידו קונכיות . וכך גם במערת הקפיצה שבגליל. מטבע הדברים, ככל שהעמיק האדם, ובני האדם בפרט, לתהות על העולם והחיים סביבו, כך הלכו העמיקו מחשבותיו על החיים ועל התנהלות החיים והתפתחה מערכת האמונות; כך גם התפתחו הטקסים המלווים אמונות אלה.
הערצת המתים או האבות הקדומים מבוססת על האמונה שהמתים ממשיכים להתקיים ושיש להם יכולת להשפיע על עתיד החיים. יש חברות המעריצות ועובדות את האבות הישירים של בני המשפחה, ויש חברות ואפילו דתות שבהם קיימת הערצה למתים מסוימים שזכו להוקרה מיוחדת ולמעמד מיוחד כמו קדושי הכנסייה הרומית קתולית הנתפשים כמליצי יושר לאדם לפני האל. הערצת או כיבוד האבות הקדומים איננה כעבודת (פולחן) של ישות על טבעית מקודשת, קדושה הנתפשת כאל. בכמה תרבויות אפריקאיות, למשל, האבות הקדומים נתפשים כמי שיכולים להתערב עבור בני משפחתם כשליחים בין בני האדם לאלים, כישויות לא גשמיות (רוחות) שהיו בעצמם בני אדם, הם מבינים את ההתנהגות האנושית אולי אפילו טוב יותר מאשר האלים; בתרבויות אחרות אין מטרת שמירת זכר המתים לבקשת טובות הנאה אלא הן חובה של כל אדם מעצם היותו אדם, וקשורות גם בטקסי הקבורה הנובעים מחובה זו; יש תרבויות בהן סוברים בני האדם כי עליהם לדאוג לקרוביהם המתים ולספק להם אמצעים להמשיך להתקיים גם אחרי המוות; וקיימות תרבויות בהן בני האדם חושבים כי בפועל, אין המתים מודעים לקיומם אך יחסם למתים מבטא את חובת כבוד האב שנמשכת אחרי מותו.
הטמנת חפצים בקבר, בין אם היא נועדה לספק למת כלים לשימוש במצב קיומו החדש, או גם משום שהכלים האלה היו מזוהים אתו ככלי הנשק שבהם השתמש בחייו, לבשה צורה של שפע ועושר בחברה העירונית במסופוטמיה ובמצרים הפרענית גם כן. כלומר, מקברים בהם נטמנו חפצים בודדים המזוהים עם האדם שנטמן בהם, או חפצים בעלי משמעות מאגית, הפכו הקברים למבנים עמוסים בשפע מותרות ואוצרות. בהדרגה הפכה החברה מחברה שבה כמות החפצים של הפרט מועטה, מזוהה אתו, ובדרך כלל גם ליוותה אותו כל חייו, לחברה שבה זהות האדם נקבעת על ידי חפציו, ואם היכול להרשות זאת לעצמו, כלכלית, היו לו חפצים רבים מכדי להתשמש בהם בחיי היומיום. אם נועדו חפצים אלה להקל עליו את המעבר לצורת קיום אחרת, הרי שעל פי החברות האלה, גם הקיום הזה היה תלוי בכוחו הכלכלי של האדם, כלומר: גם בעולם שאחרי החיים נקבע מעמדו של המת על פי רכושו.
בנוסף, העובדה שנוצר קשר בין החיים למתים והם נתפשו כישויות קיימות שיש בכוחן להיטיב עם האדם מפני שהן מתקיימות בעולם הטבע, מעבר ליכולות החיים לבין ולהכיר עד תום, איפשרה בחברה העירונית אחר כך את הערצת השליטים אחרי מותם, כישויות על טבעיות הקשורות לאלים. בשומר, למשל, ייצגו השליטים את האלים על פני האדמה, אך הפכו למייצגי בני האדם לפני האלים בשל מעמדם החברתי והמדיני. כבר בתקופות מוקדמות בתולדות התרבות של המי מסופוטמיה הפכו השליטים האלה לקשורים למשפחת האלים קשרי דם. מעבר זה במעמד של בני אדם, התאפשר בין היתר, משום שהנתינים נשענו על מערכת המנהל והשלטון בכל חייהם ובעיקר לאבטחתם שלומם.
התקופה הקרמית (Pottery Neolithic (PN))
תקופה זו החלה בשנת 6400~ לפני הספירה המקובלת בסהר הפורה. אז פרחו שם תרבויות בעלות ייחוד ולהן טכנולוגיות שמצאו ביטוי גם בייצור כלי חרס מעודנים ומעוטרים, כמו התרבות החלפית בתורכיה סוריה וצפון מסופוטמיה, או תרבות עֻבַּיְד בדרום מסופוטמיה. תקופה זו נחלקה לתקופות משנה אף היא: התקופה הקרמית הראשונה (A) ןהשנייה (B) בחלק מהאתרים. בתקופה זו חל גם פער מצטבר בין הלבנט לאזור הסהר הפורה בעוד שעד כה היו תרבויות הלבנט חלק אינטגראלי של התרבויות באזור המזרח התיכון הקדום כולו.
תקופת המתכות (התקופה הכלקוליתית) החלה באזור זה בערך בשנת 4500 לפני הספירה המקובלת, ראשיתה בשימוש בנחושת, אשר לערך בשנת 3500 לפני הספירה המקובלת הוחלפה בברונזה.
הערות:
[1] ר' להלן: הקמת מרכזי תרבות וטקסים.
[2]Christopher Joyce "Ancient Figs May Be First Cultivated Crops", NPR.org, June 2, 2006
] [3למשל ב Shanidar שבעראק, במערת כּברה שבישראל, וב Krapina שבקרואטיה.