מגדל בבל במיתוסים של עמי מסופוטמיה: הסיפור על אֵנְ- מֵר- כַּר ומלך אַרַתַּ

אֵנְ- מֵר- כַּר, כך מספרת המסורת השומרית, היה המלך שבנה את העיר אֻרֻכּ (ארך) ושלט בה "420 שנה". עוד מסופר ב"רשימת המלכים של שומר" כי בהגיעו לארכ, מעירו, העיר אֵ אַנֹ (עירו / מקדשו של האל אֵ), הגיעו עמו כל בני פמלייתו המלכותית ובני משפחתו שכן אביו המלך "נכנס לים ונעלם".

מבין הסיפורים שסופרו על מלך זה ידוע במיוחד האפוס שכותרתו "אֵנְ- מֵר- כַּר ומלך (אדון/שליט[1]) ארתּ"[2]. האפוס, שחובר כנראה בתקופה השומרית החדשה (הנאו שומרית) (האלף השלישי לפני הספירה המקובלת) מתאר את המאבק בין אֵנְ- מֵר- כַּר למלך אֻרֻכּ, הוא אֻנֻג-כֻּלַבּ,ַ ולמלך של אַרַתַּ ששמו נותר עלום. באגדה זו מכונה אֵנְ- מֵר- כַּר בנו של אֻ-תֻ ( אל השמש השומרי), ונאמר גם כי הוא זה שבנה את המקדש באֵרִדֻ (המקום האדיר, מקור ההנחיה, ההדרכה), עירו של האל אֵנְכִּ, והוא זה שהמציא את כתב היתדות ואת השימוש בלוחות חמר לכתיבה והיא קושרת את אֵנְ- מֵר- כַּר עם בניית הזיגורַטים באֵרִדֻ ובאֻרֻכּ. בנוסף, מעניקה האגדה תשובה לשאלה מדוע התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות כל כך בקרב בני האדם. ועל כן, חוקר תולדות שומר, שמואל נח קרמר, השווה אותה לסיפור מגדל בכל בתנ"ך[3]:

"בימים האלה, בימי עבר, בימים בהם נקבעו הגורלות[4], טרם נוסדה העיר דִלְמון[5], התירו הנסיכים הראשיים לזיגורַט אֵ- אַנַ שבנה אֻנֻג-כֻּלַבּ להרים את ראשו גבוה, לרום[6]. היו אלה עתות של שפע והזיגורט נבנה על יסודות איתנים".

הזיגורט אֵ-אַנַ (ביתה, מקדשה, של האלה אִנַ נַּ [7]) נבנה בעיר אֻרֻכּ כדי לפאר את שם האלה אִנַ נַּ , "גבירת האדמות כולן". גם מלך (אדון) העיר אַרַתַ הכתיר את עצמו בשמה של האלה הזו "אך היא לא מצאה את עירו נעימה כמקדש הלבנים שלה באֻרֻכּ".

מימין: האלה אִנַ נַּ , אלת הפריון והמלחמות, ; משמאל: תבנית מקדש האלה אִנַ נַּ באֻרֻכּ

אֵנְ- מֵר- כַּר שהיה, כך מסופר, מבחירי האלה אִנַ נַּ , ביקש ממנה רשות להכפיף את אַרַתַ לשלטונו ולדרוש ממלכה תשורות ומנחות מאוצר אבני החן והמתכות היקרות שלו, כדי שיוכל לבנות זיגורַט מפואר לאל אֵנְכִּ בעיר אֵרִדֻ, על גדות המעין המקודש של האל שם, ולעטר עוד יותר את הזיגורט שהוקם לשמה בעיר אֵרֵכּ.

האלה יעצה לאֵנְ- מֵר- כַּר לשגר שליח מלכותי למלך אַרַתַּ ולדרוש את כניעתו וכי ישלח את התשורות והמנחות המביעות את מעמדו הנחות מזה של אֵנְ- מֵר- כַּר.

אֵנְ- מֵר- כַּר שגר את השליח, ועמו איומים על כוונתו להרוס את העיר אַרַתַּ עד היסוד ולהפיץ את יושביה אם לא ימולאו תנאיו. כאות לכוונותיו ויכולותיו הוא הורה לשליח לקרוא מזמור דתי לאל אֵנְכִּ (המזמור הידוע בשם "מארת הבריאה") שבו מתבקש האל להרוס את האחדות הלשונית שבין בני האדם החיים באזור, או להפך, ליצור לשון אחת, בהתאמה לתנאים[8]:

"ביום ההוא בו לא ימצא נחש; לא ימצא עקרב; לא ימצא תן; לא ימצא ארי; לא כלב ולא זאב; וכך גם לא מורא ולא חִיל; לא היו עוד לבן האדם מתחרים!;

ביום כזה מי יתן ואדמות שֻבֻּר הַמַזִ שבהן לשונות רבות; ושומר, ההר הגדול של מֵ המפואר [יסוד התרבות על כל מוסדותיה ומאפייניה הארגוניים] ; ואכד, הארץ שבה כל הראוי; ואדמות מַרַֹתֻ (האמורים) הנחות בבטחה; היקום כולו; העמים המוגנים היטב; מי יתן והם יפנו כולם לאֵנְלִל באותה לשון!

כי בזמן כזה, לשליטים [אדונים] בעלי השאיפות; לנסיכים בעלי השאיפות; למלכים בעלי השאיפות; [חי] אנכ! לשליטים [אדונים] בעלי השאיפות; לנסיכים בעלי השאיפות; למלכים בעלי השאיפות; לשליטים [אדונים] בעלי השאיפות; לנסיכים בעלי השאיפות; למלכים בעלי השאיפות; [חי] אנכִּ, הוא אדון השפע; החלטותיו קבועות; הוא החכם ויודע כל; הוא אדון הארץ; המומחה שבאלים; הנבחר מתבונתו; אדון אֵרִדֻ; [מי יתן והוא] ישנה את מילותיהם בפיותיהם; את כל המילים ששם בפיות אלה, כך שלשון כל בני האדם תהיה באמת אחת"[9].

מקום התרחשות עלילת הסיפור " אֵנְ- מֵר- כַּר ומלך (אדון) אַרַתַּ

השליח הגיעו לאַרֹתַּ דקלם את הדברים האלה למלך ודרש ממנו תשובה לאדונו אֵנְ- מֵר- כַּר אותו כִּנה "צאצאו של זה אשר זקנו מבריק ונוצץ, זה שפרתו החסונה המליטה על ההר הזורח באורו של מֵ, זה שינק מעטיני הפרה הטובה, הראוי למשרות הרמות [למעמדו]".

מלך העיר ארת השיב כי כניעה לארכ הנה בלתי אפשרית שכן האלה אִנַ נַּ היא אשר בחרה בו לתפקידו. אולם השליח גילה את אזנו כי היא שליטת הזיגורט של ארכ, והיא אשר הבטיחה לאֵנְ- מֵר- כַּר שארת , תכרע לפניו אפיים.

לשמע הדברים האלה, שבור רוח, השיב מלך ארת כי הוא נכון לקרב עם ארכ, אותה אין הוא רואה כשוות ערך לו ולעצמתו [שעצמתה גדולה משלו]; עם זאת נכון הוא לקבל את הדרישה לכניעה, בתנאי אחד: על אֵנְ- מֵר- כַּר לשלוח לו כמות גדולה של גרעיני שעורה ועל האלה אִנַ נַּ לשכנעו כי אכן נטשה אותו ואת עירו ולאמת את בריתה עם ארכ.

עם המענה הזה שב השליח אל מלכו. וביום המחרת שלח אֵנְ- מֵר- כַּר את גרעיני השעורה עם השליח ועמם דרישה נוספת לשלוח אליו אבני חן, יותר מהכמות שביקש בראשונה.

אבל מלך ארת, בפרץ של גאווה, סרב ובמקום זאת דרש מאֵנְ- מֵר- כַּר לשלוח לו את אבני החן. מששמע זאת אֵנְ- מֵר- כַּר, הקדיש עשר שנים להכנת שרביט מעוטר בעושר רב, אותו שלח לארת להראות למלך ולאנשיו את מעמדו. מורא תקף את המלך כשהבין כי האלה אִנַ נַּ אכן נטשה אותו והוא ביקש לערוך דו קרב בין אלופים של שתי הערים כדי לקבוע את תוצאות היריבות הזו, שעדיין לא חרגה מהתנצחויות בדברים. מלך ארכ נענה לאתגר אך דרש מאנשי ארת להקריב קרבן משמעותי למקדש של האלה (הזיגורט אֵ-אַנ) ולמקדש האל אנכַ (הזיגורט אזבֻּ) או שיהיה עליהם לעמוד לפני הרס העיר והם יפוזרו על פני הארץ.

כדי להקל על השליח, שעתה לא עלה בידו לזכור את כל השתלשלות הדרישות והמענים, אֵנְ- מֵר- כַּר נאלץ להמציא את הכתב, ואת הדרך לרשום לדורות את הדברים על לוחות חמר.

שוב עשה השליח את דרכו הארוכה, ועמו לוחות החמר עליהם רשומים כל הדברים, וכשנסה מלך ארת לקרוא את הכתוב, הביא אל הסערות גשם רב כדי להצמיח את חיטת הבר ואת החִמצה אשר תנובתם היא למלך. כשראה זאת המלך הכריז כי האלה לא נטשה אותו וזימן את אלופו להתכונן לקרב.

שארית הסיפור איננה ברורה מכיוון שהטקסט איננו שלם ושורות רבות בו קטועות ואינן ניתנות לקריאה, ולפיכך גם לא נהיר המשך האירועים. אולם הלוח מסתיים בניצחונו של אֵנְ- מֵר- כַּר, יתכן גם שניתן לו כתר העיר ארת, שמאוצרה נשלחו אוצרות לאחזקת ועיטור הזיגורט שהוקדש לאלה אִנַ נַּ ולהקמת הזיגורט לאל אנכ.[10]

עוד שלושה טקסטים מתייחסים למלך אֵנְ- מֵר- כַּר בקובץ הלוחות שבהם מופיע האפוס הזה.

באפוס אֵנְ- מֵר- כַּר ואֵנ-סֻהְגִר –אַנַ, הממשיך את תיאור היריבות הזו ישנו אזכור כי בני הַמַזִ הובסו בקרב נגדם, יתכן גם שתוך כדי מהלך ההתנצחות בדברים שתוארה לעיל.

באפוס ה מוזכר מלך ארתִּ בשמו, אֵנ-סֻהְגִר-אַנַּ (או אֵנ- סֻהכֵּשְׁד –אַנַּ), באפוס זה גם נזכרים בשם שני ראשי השרים של שהמלכים האלה, וכן כי אֵנְ- מֵר- כַּר הוא מלכן של הערים אֻנֻג (ארכ) וכֻּלְבַּ המתוארת כ"עיר העולה מהרקיע לאדמה".

האפוס פותח במענה של מלך ארת כפי שנמסרו לשליחו המלכותי של אֵנְ- מֵר- כַּר לרחק דרישתו של זה את כניעת ארת ודברי הרהב שלו על תמיכת האלה אִנ-נַּ בו ועל עליונותו על מלך ארת בשל קשריו המיוחדים עמה.

אז שב השליח לאֻרכּ, ואֵנְ- מֵר- כַּר, לבקשה כי האלה תאשר את קשריה עמו ותמיכתה בו משיב כי היא תישאר במקדשה שבארכ עמו, לפחות עשור.

כששב השליח לארת עם תשובה זו חש המלך של ארת מבוכה ומרגיש כי הובס. יועציו אומרים לו להימנע מעימות עם אֵנְ- מֵר- כַּר אך הוא נודר שלא להיכנע לו לעולם, גם אם תושמד עירו כליל.

בשלב זה הופיע על במת האירועים קוסם בשם אֻר-גִרִ-נֻנֹ, בן לבני הַמַזִ אשר אֵנְ- מֵר- כַּר הביס וכבש. הקוסם הבטיח לראש שריו של מלך ארת כי הוא יכול לגרום להכנעתו של אֵנְ- מֵר- כַּר לפני מלך ארת, ובמימון המלך יהצא הקוסם לעיר אֵרֵשׁ, עירה של האלה נִסַבַּ, אלת הקציר, הכתב והלמידה, שם השכיל לפגוע ולחבל בעדרי הפרות החולבות של אֵנְ- מֵר- כַּר.

הרועים שהבחינו בחבלה הזו נשאו תפילה לאל אֻתֻ, אל השמש, ובקשו את עזרתו, מכשפה בת העיר ארש, הקרויה "האישה החכמה סַג-בֻּרֻ" הופיע כמענה לתפילתם וביטלה את קסמיו של אֻר-גִרִ-נֻנֹ על ידי קיום תחרות כשפים אתו. לאחר ניצחונה הופל אֻר-גִרִ-נֻנֹ אל נהר הפרת, טבע ומת.

אז לא נותרה למלך ארת כל ברירה והוא נכנע לפני אֵנְ- מֵר- כַּר.

גם מהאפוס לֻ-גַל-בַּנְדַ במערה[11] עולה כי אֵנ- ֵנְ- מֵר- כַּר אכן גייס חיל רב ויצא להלחם עם מלך ארתַּ: גיבור האפוס הוא חייל בצבאו של אֵנ- ֵנְ- מֵר- כַּר אשר חלה במהלך המסע הזה. רעיו השאירוהו לנפשו במערה בדרך, לחיות או למות, ועמו צידה. במערה התפלל החייל, ששמו לֻ-גַל-בַּנְדַ (הרועה) [12] לאלים כי ישלחו לו מרפא והוא אכן נרפא ומתבקש בחלום להקריב לאלים את בעלי החיים שלכד עם החלימו (שור בר ושתי עזי בר). עניינו של אפוס זה הוא טבעם של האלים אך בהקשר הנדון כאן יש לציין כי הוא פותח בתיאור המערכה הצבאית שתכנון והוציא לפועל אֵנ- ֵנְ- מֵר- כַּר נגד מלך ארת, שצר על העיר שנה תמימה, וכי חמישים שנה אחרי עלותו לשלטון התקוממו בכל שומר ואכד בני מַרֱתֻ (האמורים) והוא נאלץ לבצר את עירו אֻרֻכּ ולהקים סביבה חומה.

האפוס לֻ-גַל-בַּנְדַ וציפור אַנְזֻ[13] מתחיל בתיאור הימצאו של ל ֻ-גַל-בַּנְדַ, לאחר שנרפא, לבדו ברמות בהם התגוררו בני שבטי לֻ-לֻּבִּ, בהרי הזגרוס שבצפון איראן. שם מצא גוזל של ציפור

הענק אנז (אנזד) המתוארת כמפלץ, ממנו חרדו גם האלים, בדמות נשר בעל ראש אריה, והחליט להאכילו. כששב אבי הגוזל והבין את אשר קרה הוא העניק לל ֻ-גַל-בַּנְדַ את היכולת לנוע במהירות- על. כך הצליח ל ֻ-גַל-בַּנְדַ להדביק את רעיו לנשק בצורם על העיר ארת. המצור לא עולה יפה ולאחר שנה נשא אֵנְ- מֵר- כַּר תחינה לפי האלה אִ-נַנַ, ומבקש את עזרתה, כשם שסייעה לו לבנות את החומה להגנה על ממלכתו / ממלכתה מפני המַרַתֻ. מכיוון שהאלה נמצאת בארכ, על מי מאנשי המלך לשאת את התחינה שמה, ולקראה לאלה. את התחינה נושא עמו ל ֻ-גַל-בַּנְדַ המצליח לעשות את הדרך הארוכה שבין ארת לבין מקדש האלה ביום אחד, בשל מתנת מהירות העל שהוענקה לו. תשובת האלה במשל, העניקה ל אֵנְ- מֵר- כַּר את הניצחון על מלך ארת.

האגיפטולוג ד. רוהל זיהה את אֵנְ- מֵר- כַּר עם נמרוד, מלך ארך המקראית, ומי, שעל פי המדרשים, תכנן והקים את מגדל בבל. במיוחד בשל תיאורו של נמרוד כצייד, ומשמעות השם אֵנְ- מֵר- כַּר: הצייד). רוהל גם זיהה את העיר אֵרִדֻ, ליד אֻר, כמקום המקורי של העיר בבל, וקבע כי הזיגורט שלא הושלם שנמצא שם, ושזוהה כקדום שבזיגורטים, הוא מגדל בבל המתואר בתנ"ך[14].

הציפור אַנְזֻ: נשר בעל ראש ציפור, תבליט אבן, 2500 לפני הספירה המקובלת, על פי המסופר במיתולוגיה הבבלית (האכדית), גנבה הציפור הזו את רשומות (תעודות) הגורלות (המכונות גם לוחות הגורלות, מפני שנכתבה על לוחות חמר) מהאל אנלל (או על פי גרסא נוספת מהאל אנכ), והסתירה אותם על פסגות ההרים. האלים נחלצו להשיבם, והציפור נהרגה בידי אל השמש מרדכ או מחצו של האל נִנֻרְ-תַ (נִנ אֻר), אל המלחמה. על לוחות אלה נרשם ונחתם מקומו של אנליל כראש האלים.

האל מרדכ רודף אחר הציפור אנז, אשר גנבה את רשומות (תעודות) הגורלות, להשיבם

שרידי הזיגורט של בורסיפה כפי שצולמו בשנת 1916

שחזור הזיגורט אַ-תַמַנְ- אַנְּכִּ שהזדקר 91 מ' לרקיע, על פי התעודות מתארות אותו

מכל הדברים האלה עולה כי המושג תרבות, הכוחות שהעניקו האלים לבני האדם כדי שיוכלו ליצור ולחיות, (מֵ) במורשת של עמי מסופוטמיה קשור לארגון החברתי מדיני שבו מעמדות ושררה. ממבנה חברתי זה גם נבעו מאבקי כוח ושאיפה להשתלט על אוצרות ומשאבים של ערים ובני עמים אחרים, כל זאת אפילו טרם היות הכתב. לכן הוקמו ערים מבוצרות ומשאבים רבים הוקדשו להגנה וביצור מקומות היישוב. אפילו הכתב, כך מסופר, לא הומצא כדי להעביר ידע אלא כדי לסייע במשא ומתן מדיני במאבק על השלטון.

חייהם של בני המדינות (ערי המדינה) היו נתונים לחסדי הטבע: שנה גשומה שהניבה יבול (אשר היה רכושו של אדון העיר, המלך) הוכיחה כי האלים המגנים על העיר חפצים ביקרו של השלטון ומברכים אותו, אך אם חלילה נפגעו בעלי החיים והיבול היה דל היה זה כתוצאה ממעשי כשפים או מהסתרת פני האל מבני האדם. לשם כך נבנו מקדשים וזיגורטים שדרשו השקעה רבה של משאבים ותחזוקה.

כדי למלא את מחסניהם ובתי אוצרותיהם יצאו השליטים למלחמות. בני עמים, או ערי מדינה, שאולצו להעלות מס עובד לשליט חזק מרדו בו, לעתים בהצלחה ולעתים הפסידו בקרב ונפוצו על פני האזור כולו.

אך המסורת גם שימרה את זכר הימים שבהם היו כל בני האדם דוברים שפה אחת. אלה הימים בהם לא היו לבני האדם אויבים בטבע. ימים אלה יתכן וישובו כאשר שוב לא יהיו בעלי החיים אויבים לבני האדם ושלום ישרור בעולם, ימים בהם יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ולא יהיה עוד צורך בחרבות וכלי מלחמה.

הערות:

[1] התואר השומרי אֵנְסִ מוענק לשליט העיר-מדינה, ולבן משפחת השלטון / המלוכה, ולפיכך גם מציין נסיך, שליט העיר / מדינה מטעם השלטון הראשי ומתורגם לעתים כ"מלך".

[2] האפוס אנ מר כר ואדון (שליט/ מלך) ארתא (בתרגום לאנגלית)

[3] Samuel Noah Kramer, The "Babel of Tongues": A Sumerian Version, Journal of the American Oriental Society (1968).

[4] כלומר: הוענקו לבני האדם סדרי השלטון.

[5] היא העיר דלמון שנזכרה בעלילות גלגמש, המזוהה עם מקום "גן עדן" שבו חיו האלים והמקורבים להם חיים נטולי דאגה ומכאוב.

[6] זיגורטים נבנו להאדיר את שם המלך שתכננם והקימם. ויש לשים לב לניסוח המפורש כי לנסיכים האלה מעמד אדיר, כמעמד האלים, ולהם רשות לקבוע את מיקום המקדשים והזיגורטים ואת הקמתם.

[7] היא האלה האכדית אִשְׁתַר.

[8] האזורים הנזכרים הם: שֻבֻּר, הַמַזִ, שומר, אֻרִ-כִּ (סביבות אַכַּד), ואדמות מַרַֹתֻ (האמורים). מכאן שיש קשר בין מקום מושבו של האדם ולאומיותו ומכאן כאשר נבנו יישובים רבי אוכלוסין הפך הקשר למקום לקשר מחייב הגנה ונוצר הרעיון של בעלות על האדמה שהיה זר לחברות טרם פיתוח החקלאות.

[9] השווה: צפניה ג', ט' -י': " לָכֵן חַכּוּ-לִי נְאֻם-ה', לְיוֹם קוּמִי לְעַד: כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת, לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי--כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי, תֵּאָכֵל כָּל-הָאָרֶץ. כִּי-אָז אֶהְפֹּךְ אֶל-עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. מֵעֵבֶר, לְנַהֲרֵי-כוּשׁ--עֲתָרַי, בַּת-פּוּצַי, יוֹבִלוּן, מִנְחָתִי."

[10] האפוס "אֵנְ- מֵר- כַּר ואֵנ-סֻהְגִר –אַנַ" הוא סיפור המשך הדברים שתוארו לעיל. האפוס, בתרגום לאנגלית.

[11] האפוס (בתרגום לאנגלית).

[12] ברשימת מלכי שומר מופיע לֻ-גַל-בַּנְדַ כיורשו של אֵנְ- מֵר- כַּר, אך באפוס זה הוא מתואר כחייל בצבא המלך בלבד. במקור אחר הוא מוזכר כאביו של גלגמש שירש ממנו את כס השלטון על העיר ארכ.

[13] האפוס (בתרגום לאנגלית).

[14] D. Rohl, Legends: The Genesis of Civilization (1998) ; The Lost Testament (2002)