תבונת הלקטים – ציידים: דבריו של מנהגיג בני הדוּוַאמִישׁ, הצ'יף סי'אהל (סיאטל)

בשנת 1854 נשא מנהגיג בני הדוּוַאמִישׁ, הצ'יף סי'אהל[1] (שעל ידי דוברי האנגלית נקרא "סיאטל"), נאום, בעצרת אליה הוזמן על ידי מושל הטריטוריה של ווששינגטון, אייזיק סטיבנס. העצרת נערכה במקום עליו קמה העיר הנקראת על שמו, היא העיר סיאטל שבמדינת וושינגטון של ארצות הברית, ומטרתה הייתה לדון עמו בנושא העברת הבעלות על האדמות, שעליהם חיו בני השבט, לממשל של ארצות הברית (מכירתן בכורח, וכמובן לא על פי מחירן ההוגן).

הנאום המקורי לא נותר בידנו ויש םו ארבע גרסאות, לפחות, אף כי ידוע כי הדברים, או חלק מהם, נרשמו על ידי ידידו של הצ'יף, הנרי סמית'. ועם זאת עדיין חלוקות הדעות על מקוריות הדברים שפרסם סמית' שכן הנאום המקורי נישא בשפתם של בני הדוואמיש, שפת Lushootseed, תורגם לשפת התושבים בני צפון אמריקה של אזור וושינגטון היא שפת Chinook ואז תורגמו הדברים לאנגלית ויש טוענים כי הנרי סמית' עצמו רשם אותו מהזיכרון אחרי האירוע. יתרה מזו, בשנת 1971, עיבד התסריטאי ההוליוודי טד פרי את נוסח נאומו של הצ'יף עבור סרט שכתב, ורוב הגרסאות נסמכות על נוסח זה, המכיל עובדות לא מדויקות מבחינה היסטורית, שנכתב עבור סרט עלילה שנשכח כמעט לחלוטין. כיום ידועות ארבע גרסאות אב של הנאום הזה וכולן, על אף אי הדיוקים של טד פרי לגבי הקמת מסילת הברזל ופרטים דומים, עולות בקנה אחד עם האמונות והדעות של תושבי צפון יבשת אמריקה.

מנהיג בני הדוואמיש, הצ'יף סי'אהל (סיאטל), תצלום משנת 1864

הדברים שיובאו להלן מתבססים על נוסח הנאום כפי שהעלה אותו על הכתב הנרי סמית', ושראה אור בשנת 1887[2] והם חושפים את השבר הגדול בהתנגשות בין תרבות נוודים -לקטים, שדתם דת הטבע, הם קשורים לאדמה כולה אך לא רואים בה את רכושם, הם קשורים לאבותיהם הקדומים בשלשלאות שלא ינתקו לעולם, של כבוד וקשר על זמני, הם רואים במוות מעבר לצורת קיום שונה, הם חשים חלק מהטבע ומכבדים את כל הבריות ואפילו רואים את עצמם כמי שתפקידם להגן על כל הבריות; לבין תוצרי התרבות רבת השנים של ממלכות השואפות להתפשט ושל בני אדם הרואים עצמם נעלים על הטבע ועל בני מינם הם, במיוחד אם תרבותם שונה משלהם ונתפשת כראשונית יותר, או אם הם בעלי מעמד חברתי נמוך יותר; תוצרי התרבות של אלפי שנות אלימות כדרך להשגת המטרות, של תחרות בלתי פוסקת להתקדם בחברה מקוטבת, של רדיפת מותרות וניצול החלשים:

מימין ובתווך: פסל שהוקם בשנת 1919, לצ'יף, וניצב בעיר שנקראה על שמו, היום (מימין) על רקע סמלה של העיר (מחט החלל) ; משמאל: חותם העיר סיאטל עם דיוקן הצ'יף

"השמיים הפרושים במרחק, אשר הזילו דמעות חמלה על בני עמי במשך זמן כה רב, עד כי לא ניתן למנותו, השמיים אשר עבורינו הם נצחיים, וקבועים; הנה עשוי להתחולל בהם שינוי: יום אחד בהירים הם ולמחר יתכן שחשרת עבים תכסה אותם. דברי, קבועים הם ככוכבים אשר לא ישתנו לנצח. על כל אשר אני אומר[3], יכול המנהיג (הצ'יף) הגדול של וושינגטון [נשיא ארצות הברית] להשען באותו ביטחון כבטחונו בשיבתה של השמש (עם שחר), או בחילוף העונות.

המנהיג הלבן [א. סטיבנס, מושל טריטורית וושינגטון] אומר, שהמנהיג הגדול של וושינגטון שולח לנו ברכות של ידידות ורצון טוב. אכן בעל לב רחום הוא, שכן יודעים אנו עד כמה מעט זקוק הוא לידידותינו. אנשיו רבים הם, כמו העשב המכסה את הערבות רחבות הידיים. אנשי שלי מעטים הם. דומים הם לעצים הפזורים במישורים מוכי הסערות. המנהיג הלבן הדגול, ואני מניח שגם טוב הלב, שיגר לנו דברים כי ברצונו לרכוש את אדמתנו אך מוכן להרשות לנו (להחזיק) מספיק אדמה כדי שנוכל לחיות בנוחות. זה אכן נראה צודק, אפילו נדיב, כי לאדם אדום העיר אין כבר זכויות שאותן יש לכבד; ואת ההצעה ניתן גם לראות כנבונה, שהרי איננו זקוקים עוד לשטחים נרחבים.

היו ימים בהם אנשינו כסו את האדמה כגלי ים סתורי רוח המכסים את קרקעית החולות מרוצפת הצדפות, אך הימים האלה חלפו מזה זמן רב, ועמם גדולת השבטים שעתה אינם אלא זיכרון מְלא אֵבֶל. לא אכביר מילי ולא אבַכֶּה את דעיכתנו טרם עת, אף לא אשא דברי תוכחה לאחי חוורי הפנים על שהחישו אותה, באשר גם בנו עצמנו יש מידה של אשמה.

הצעירים מונעים על ידי הרגש. כאשר הגברים הצעירים שלנו גדלים בכעס על עוולה, שחלקה אמת וחלקה פרי הדמיון, עוטים על פניהם צבע שחור המשחית אותם[4], מעיד הדבר על כך שגם לבבותיהם שחורים, וכי הם אכזרים וחסרי פשרות; וזקנינו וזקנותינו אינם יכולים לרסנם. כך היה מימים ימימה. כך היה כשהאדם הלבן החל להדוף את אבות אבותינו מערבה יותר ויותר. אך הבה נקווה כי העוינות ומעשי האיבה בינינו לא ישובו. כי את הכל נאבד ולא נזכה בדבר. הצעירים סוברים כי הנקמה היא השג, גם במחיר החיים. אך הזקנים, אלה שנשארים בעת מלחמה בבית, והאמהות ששכלו את בניהן, יודעים טוב יותר.

אבינו טוב הלב שבוושינגטון, מפני שאני סבור (מר סטיבנס) כי הוא עתה אבינו ממש כמו אביך שלך, מאז הסיג המלך ג'ורג' את גבולו צפונה[5], אבינו הגדול וטוב הלב, אומר אני, שיגר לנו דברים כי אם נעשה את אשר משתוקק לבו, יגן עלינו. לוחמיו יהיו עבורינו כחומה של כוח, הזקורה בזעם, וספינות המלחמה המופלאות שלו ימלאו את נמלינו, כך שאוייבינו הקדומים בצפון הרחוק, בני Haida וה Tsimshian[6], יחדלו להפיל מורא על נשינו, טפנו, וזקנינו. אז, אכן, יהיה אבינו, ואנו - ילדיו. אך כלום דבר כזה יכול להיות אי פעם? האל שלך איננו האל שלנו! האל שלך אוהב את עמך ושוטם את עמי! הוא משלב את זרועותיו החזקות, המגנות, באהבה על חיוור הפנים, ומוביל אותו, בהחזיקו בידו, כאב המוליך את ילדו הפעוט. אולם, הוא נטש את ילדיו אדומי הפנים, אם אכן ילדיו הם. נראה כי האל שלנו, המסתורין הגדול, גם כן נטש אותנו. האל שלך מחזק את עמך יותר ויותר, עד מהרה ימלאו את כל הארץ. עמנו, כגאות הנסוגה במהירות ולא תשוב עוד, הולך ומתמעט. האל של האדם הלבן איננו יכול לאהוב את עמנו, כי אם היה כן, היה מגן עלינו. נראה כי אין עמנו אלא יתומים שאין להם למי לפנות לעזרה. ןאם כך, איך יכולים אנו להיות אנשים אחים? איך יכול האל שלך להיות לאל שלנו? לחדש את ימי השגשוג שלנו ולעורר בנו חלומות של השבת גדולתנו? אם יש לנו אב שמימי משותף, הרי שהוא נושא פנים ונגלה לילדיו חוורי הפנים. אנו מעולם לא ראינוהו. הוא העניק לכם חוקים אך לא נותרה לו ולו מילה אחת לילדיו אדומי הפנים שפעם מילאו המוניהם בשפע את היבשת כשם שהכוכבים ממלאים את הרקיע לרוב. לא! אנו שני גזעים נבדלים, מקורותינו וגורלותינו שונים. מעט הוא המשותף בינינו.

עבורינו, אפר אבותינו הקדומים קדוש הוא, ומקום מנוחתם הוא אדמה מקודשת. אתם נודדים הרחק מקברי אבותיכם ונראה גם שללא חרטה. הדת שלכם נכתבה על לוחות אבן על ידי אצבע הברזל של האל שלכם, כך שלא תוכלו לשכחה. האדם אדום העור לא יוכל לעולם להבין זאת או לזכור כך. דתנו היא מסורת אבותינו הקדומים, החלומות של זקנינו, המוענקים להם עם ליל, בכובד ראש, על ידי המסתורין הגדול; וחזונות מנהיגינו; והיא חרוטה על לוחות לבבות בי עמנו.

המתים שלכם חדלים מלאהוב אתכם ואת ארץ מולדתם מיד כשהם עוברים את שערי קברם ויוצאים לנדוד מעבר לכוכבים. הם נשכחים עד מהרה ולא ישובו עוד. מתינו לעולם לא ישכְּחו עולם יפה זה שנתן להם את קיומם. הם ממשיכים לאהוב את עמקיו המוריקים, את לחש נהרותיו, את הריו הנשגבים, את הגאיות המבתרים אותו, את אגמיו מנוקדי הירק, את מפרציו; לעד יערגו ברוך ובחיבה אל הלבבות הבודדים של אלה החיים, ולעתים קרובות ישובו משדות הציד לבקרם, להנחותם, ולנחמם.

היום והליל לא יוכלו לשכון יחדיו. אדום העור תמיד ימלט מלבן העור, בהגיעו, כערפל הנמוג מלפני אור השחר. ועם זאת, הצעתך נראית הוגנת וחושב אני שבני עמי יקבלוה ויפרשו להם לשמורה שאתה מציע להם. אז נחיה בשלום, נפרדים זה מזה, מפני שהמילים של המנהיג הלבן הגדול נראות כדברי הטבע המדבר עם בני עמי מתוך העלטה.

אין זה משנה היכן נבלה את ימינו הנותרים. לא רבים יהיו ימים אלה. הלילה של אדומי העור[7] נושא עמו הבטחה של אפלה. אף לא כוכב אחד של תקווה מרחף באופק. רוחות של עצב גונחות במרחקים. גורל עגום ואכזר ניצב בדרכו של אדום העור, וכל אימת שישמע את קול הפסיעות הקרב של מהרסיו, יתכונן, ללא רגש וללא מחשבה, לפגוש את אבדנו; כמו אילה פצועה השומעת את פעמי הצייד קרב ובא.

ירחים ספורים, עוד כמה חורפים, ואף לא אחד מצאצאי המארחים הדגולים שפעם נדדו על פני האדמה רחבת הידיים הזו, או התגוררו בבתים מלאי אושר, מוגנים על ידי המסתורין הגדול, יוותר כדי לקונן על הקברים של מי שהיו פעם יותר חזקים ומלאי תקווה מכם. אך מדוע אקונן אני על גורל בני עמי שנחתם לא בעִתו? שבט בא אחר שבט ואומה אחר אומה, כגלי הים; דרך הטבע היא, ובחרטה אין תועלת. זמן התפוררותכם אתם אולי עדיין רחוק, אך בוא יבוא, כי אפילו האדם הלבן שאלוהיו התהלך עמו ודיבר עמו כחברו, איננו יכול להמלט מהגורל המשותף [לכל בני האדם]. יכולים אנו, אחרי הכל, להיות אחים, נחיה ונראה.

אנו נשקול את הצעתך וכאשר נגיע להחלטה נודיעך. אך אם נקבלה, כאן ועכשיו מתנה אני תנאי, שלא תִּמָנע מאתנו הזכות, ללא הטרדות ומניעה, לבקר בכל זמן את קברות אבותינו הקדומים, חברינו וילדינו. כל רגב באדמה זו מקודש לבני עמי. כל גבעה, כל עמק, כל מישור וכל חורשה, קודשו על ידי אירועים, חלקם של עצב וחלקם של שמחה, בימי עבר רחוקים. אפילו הצוקים, שנדמה כי הם שרועים מתים, אילמים בחום השמש היוקדת לאורך החופים הדוממים, רוטטים מזכרונות של מאורעות מסעירים הקשורים לחיי בני עמי; והאבק הזה, עליו אתה עומד ברגע זה, מגיב ביתר חום וחיבה למצעד כפות רגליהם מאשר למצעד כפות רגליך, כי הוא מועשר בדמם של אבותינו הקדומים, וכפות רגלינו היחפות ערות למגעם זה האוהד. מתינו אמיצי הלב, אמהות אוהבות, נערות עליזות ושמחות לב, ואפילו הילדים הפעוטים, שהתגוררו כאן ועלצו כאן ולו לזמן מועט; לעת ערב, יברכו את הרוחות השבות כצללים חומקים, את הקדרות של צללים בודדים אלה. וכאשר אדום העור האחרון יאבד, וזכרו של השבט שלי יהפוך למיתוס בקרב האדם הלבן, יִמָלאו החופים האלה במתים של שבטי, הנעלמים מהעין, וכאשר ילדיך יחשבו כי הם לבד, בשדה, בחנות, בדוכן הממכר, בדרך הסלולה, או בשקט של שבילי היער, לא יהיו לבד. אין מקום על פני האדמה שבו ניתן להיות בודדים. בלילה, כאשר רחובות הערים והכפרים דוממים ואתה חושב שהם ריקים מאדם, שם, עם כל מי שחי שם, ועדיין אוהב ארץ יפה זו, יתקהלו בני שבטי. האדם הלבן אף פעם לא יהיה לבד.

מי יתן ויהיה [המנהיג הלבן הגדול] איש צדק, וינהג ברחמים וטוב לב עם עמי, כי המתים אינם חסרי כוח. האם אמרתי המתים? אין מוות, יש רק שינוי של העולמות.

הערות:

[1] קורות חייו של המנהיג של בני הדוואמיש צ'יף סי'אהל והדרך הנכונה להיגוי שמו

[2] למרות הביקורת על האותנטיות של הדברים, הרי שיש בהם דברים קשים לאוזן של המתיישבים הלבנים, אין בהם התרפסות ובוודאי שלא וויתור עצמי, אלא מבט מפוכח וסרקסטי, והם גם חדורים אמונה אמיתית של בני צפון אמריקה, שהמתיישבים הלבנים לא הכירו, ולא הבינו שהרי ראו את "אדומי העור" כפראים חסרי תרבות וללא יכולת המשגה דתית. מכיוון שנדפסו בשנת 1887, השנה בה אישר הסנט את חוק Dawes המתיר לנשל את התושבים של צפון אמריקה מבתיהם ואדמתם, כדי שמתיישבים לבנים יוכלו להקים את בתיהם על אדמה שהוקצתה בעבר להקמת שמורות לתושבים המקוריים של צפון אמריקה; האלה; לא מן הנמנע הוא שהעיתוי של פרסום הנאום הזה, על ידי סמית', לוחם לזכויות העממים של צפון אמריקה, איננו מקרי. עם זאת סביר שהמילים שהושמו כאן בפיו של צ'יף סיאהל דומות לדברים שנשא בעניין העברת אדמות שבטו לידי הממשלה של ארצות הברית.

[3] במקור מדבר הצ'יף על עצמו בגוף שלישי.

[4] בקרב רוב שבטי תושבי צפון אמריקה שימוש בצבע שחור על הפנים, כהכנה לקרב, משמעה הבעת כוח ואגרסיביות ולאו דווקא חוסן ויכולת עמידה, בוודאי ללא שילוב בצבע נוסף.

[5] מאז המלחמה לעצמאות של מושבות ארצות בבריטים שנותרו שליטים עתה רק על קנדה.

[6] שני שבטים שהם תושבי צפון מזרח קנדה ואלסקה, כלומר: רחוקים מכדי להוות איום ממשי, בוודאי אחרי קביעת גבול בין שתי המדינות.

[7] במקור: Indians ולא כמו לאורך הנאום Red Man The או Red Skin people