מהמסופר על מגדל בבל מובן כי היו בידי בני האדם הידע והיכולת ללבן לבנים ולבנות מבנים אדירים, כלומר: ידע תיאורטי ויכולת יישומו; וכי בני האדם מבקשים עדיין לחיות כחברה אחת, שבה הקשר בין כל בחברים מושתת על הכרות עמוקת ימים, קשר דם, וקשר של אמונה. אבל בכל זאת מבצבצת מבין הדברים כוונה שיתכן והיא העומדת בבסיס ראיית המעשה כחטא: אכן מבקשים הם לדבוק איש ברעו אך לא כדי לתמוך זה בזה ולשמר את מסורותיהם המשותפות אלא כדי "לעשות שם", כדי להאדיר את שמם ואת מקומם; לא כדי לשמר את המוסורות המשותפות ולחנך לאורם את הקטנים; לא כדי למנוע חילוקי דעות וליישבם אם יתגלעו על ידי דיון משותף בשפה המוכרת לכולם על המשמעויות הדקות המסתתרות מאחרי המלים; אלא: כדי להגדיל את שמם ומעמדםשל בני האדם, ובמיוחד את שם ההוגים והמנהיגים של הקבוצה החברתית הזאת.
על הקשר הזה שבין פיתוח הידע וטכנולוגיות הנושבעות מדיע זה עמדו כבר חכמים: "רבי פנחס אומר לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל מה היו עושין היו מלבנים לבנים ושורפין אותן כיוצר חרש עד שבנו אותו גבוה שבעים מיל ומעלות היו לו ממזרחו וממערבו אלו שהיו מעלין את הלבנים היו עולים ממזרחו ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו ואם נפל אדם ומת לא שמי' את לבם עליו ואם נפלה לבנה אחת היו יושבין ובוכין ואומרין אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה ועבר אברם בן תרח וראה אותם בוני' את העיר וקללם בשם אלהיו ואמר בלע יי' פלג לשונם ומאסו את דברו כאבן מושלך על גבי קרקע...”[1]
מכאן שאף אם נבנתה העיר הראשונה על ידי קין כדי לכפר על חטאו וליצור מקום בו יחיו בני האדם בשופי ונחת, ויקדמו את התרבות; הרי שהתקדמות חומרית בלבד אין בה כדי ליצור תרבות המושתת על המוסר והצדק[2]. כפי שחוזרים ומדגישים נביאי ישראל[3]. התרבות יכולה לעטות מעטה חיצוני של מערכת נימוסים מקובלים[4] אך אלה אין בהם כדי להוות יסוד מוסרי לחברה ואפילו להביא לכליונה. השאיפה לחקור ולהבין והשאיפה להשתמש בידע הצבור של השנושות למטרות קידום החיים של חברות ויחידים, במלאכתם ובשעות הפנאי שלהם, טבעיים הם לבני האדם ובוודאי אין בהם כל רע, על פי כל אמת מידה מוסרית ועל פי חוקי התורה. הפיכת השאיפה הזו למטרה בפני עצמה למען האדרת שמו של אדם או שמה של ממלכה והעומדים בראשה, הם שהופכים את התרבות בביתו של אדם "לתרבות רעה" שעלולה להביא לסופה של התרבות בכלל[5].
כשביקשו הצרפתים לאחר המהפכה הצרפתית להשתית את החקיקה והמחשבה על יסודות "התבונה", החליפו את הכנסייה בגורם אחר שהשתלט על הדרך שבה על האדם לחשוב ולפעול, והיה תובעני וחסר גמישות לא פחות. כשכונו רעיונותיו המוסריים של א. ד. גורדון אחרי מותו "דת העבודה" הפכו למערכת נוקשה וחסרת פשרות שאין בינה לבין ייסודותיה הראשונים ולא כלום: הן התבונה והן העבודה הם האמצעים להשגת מטרות האנושות והפיכתם למטרות היא שעיוותה את משמעותם האמיתית. גם החקר האנושי וההיכולת להשתמש בו ליצור ולקידום, כאשר הופכים הם למטרת החברה ולא לאמצעים שלה לשפר את העולם בו אנו חיים למען כלל הבריות, כי אז יתמוטטו המגדלים שחברה זו בונה כמגדלי קלפים.
את שאיפת האדם לחקור הרי לא ניתן, אם יהיה מי שחלילה יחפוץ בכך, לתחום ולהגביל. אך יש לזכור תמיד כי עצם החקר ותוצריו אינם אלא האמצעי. כלומר, את יישום הידע על בני האדם עצמם להגביל כך שתמיד יהיה לטובת כל בני האדם, לטובת כלל האנושות בהווה ובעתיד, ומכאן גם, מפני שזו טובת בני האדם, לטובת כל שאר הבריות. לא החשש מהידע שיצברו בני האדם עומד מאחרי המילים " וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" אלא החשש מיזמות לא ראויות, אשר גם תדרושנה משאבי עתק על חשבון הרווחה של הפרטים בחברה, לטובת רעיון פסול שאין בו תועלת והוא אף מזיק. חשש מפני אותם בני אדם הסבורים כי מכיוון שיש בידם לעשות מעשה מסוים גם עשה יעשוהו, אפילו אם הוא מעשה שאין להעלותו על הדעת; ובסיוע להקמת חברה לא מוסרית יש גם מרד באל וכפירה בו[6].
בפועל, האדם החוקר את סביבותיו, למעשה מתבונן בתהליכים וחוקי הטבע הקיימים ומנסה לפענח אותם, להבין את טבעם. הבנת חוקי הטבע אין משמעם שינוי חוקי הטבע, שהם סדרי בראשית. האדם לא יצר את החוקים האלה, אלא אמץ אותם ומנסה להבינם ואת משמעויותיהם ותרומתם לו, בגבולות שחוקים אלה קבעו אותם, וזאת בלבד. האדם איננו יכול לשנות את מטען האלקטרון, את חוקי הכבידה ואת הדרך בה מפענחים בני האדם מראות וקולות. הבנת הגֶן האנושי איננה מסוכנת יותר מהטית זרם שטף נהר עצום על די סכר גדול מימדים, או הטיית גרם שמיים ממסלולו, אם עתיד הוא להכנס לאטמוספירה; מה גם שהבנת הגורם התורשתי של המין ושל כל פרט בו יש בהם משום תרומה אדירה ליכולת לסייע לבני אדם לחיות חיים מאושרים יותר (ולא רק). בכל החלטה על שימוש בידע הנצבר יש ליישם את כולו, בכל התחומים, מתוך הענווה של האדם החוקר את הטבע וחוקיו, שהוא עצמו אך חלק ממנו, ואת עקרונות המוסר הטבעי במטרה לסייע. אכן מביט האדם בעיניים כלות אל ימי עבר, אל הימים שלפני תפוצת בני האדם על פני העולם וחלוקתו לעמים שונים שלהם לשונות שונות, אך את הנעשה אין להשיב, ועל כן לקח הסיפור על "דור הפלגה" הוא לא רק סיפור על המטרות שמציבים בני האדם לעצמם, אלא גם, תהייה המטרה ראויה ככשל שתהייה, על הדרך שהם עושים כדי להשיגה והשפעתה של הדרך הזו על כל הבריות בהווה ובעתיד, מתוך הכרה בכך שגם ההבנה העמוקה של סודות היקום לא תעניק לבי אדם יכולת להשפיע על קיום הסודות האלה (שהרי הסטת מטאור מדרכו איננה כמניעת הווצרותו ונועו בחלל), ועל כן גם אם נראה כי יש ביכולת האדם להתערב בחוקי הטבע האלה, אך אשליה היא זו. הניסיון ליישם את הידע האנושי מחוץ לגבולות מקומו של האדם ביקום אף הוא לא יצלח, ובכישלונו עלול הוא לגרום לנזק שלא תוכל החברה להביא על תיקונו ללא מעורבות של כוח עליון. ועל כך הרי אמר כבר המשורר הרומי: חושש הוא שהאלים יסתירו פניהם מבני האדם בשל מעלליהם. ומי יעמוד להם אז?
וזהו לקחו הברור של סיפור מגדל בבל[7].
מהמסופר על מגדל בבל מובן כי היו בידי בני האדם הידע והיכולת ללבן לבנים ולבנות מבנים אדירים, כלומר: ידע תיאורטי ויכולת יישומו; וכי בני האדם מבקשים עדיין לחיות כחברה אחת, שבה הקשר בין כל בחברים מושתת על הכרות עמוקת ימים, קשר דם, וקשר של אמונה. אבל בכל זאת מבצבצת מבין הדברים כוונה שיתכן והיא העומדת בבסיס ראיית המעשה כחטא: אכן מבקשים הם לדבוק איש ברעו אך לא כדי לתמוך זה בזה ולשמר את מסורותיהם המשותפות אלא כדי "לעשות שם", כדי להאדיר את שמם ואת מקומם; לא כדי לשמר את המוסורות המשותפות ולחנך לאורם את הקטנים; לא כדי למנוע חילוקי דעות וליישבם אם יתגלעו על ידי דיון משותף בשפה המוכרת לכולם על המשמעויות הדקות המסתתרות מאחרי המלים; אלא: כדי להגדיל את שמם ומעמדםשל בני האדם, ובמיוחד את שם ההוגים והמנהיגים של הקבוצה החברתית הזאת.
על הקשר הזה שבין פיתוח הידע וטכנולוגיות הנושבעות מדיע זה עמדו כבר חכמים: "רבי פנחס אומר לא היו שם אבנים לבנות את העיר ואת המגדל מה היו עושין היו מלבנים לבנים ושורפין אותן כיוצר חרש עד שבנו אותו גבוה שבעים מיל ומעלות היו לו ממזרחו וממערבו אלו שהיו מעלין את הלבנים היו עולים ממזרחו ואלו שהיו יורדין היו יורדין ממערבו ואם נפל אדם ומת לא שמי' את לבם עליו ואם נפלה לבנה אחת היו יושבין ובוכין ואומרין אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה ועבר אברם בן תרח וראה אותם בוני' את העיר וקללם בשם אלהיו ואמר בלע יי' פלג לשונם ומאסו את דברו כאבן מושלך על גבי קרקע...”[1]
מכאן שאף אם נבנתה העיר הראשונה על ידי קין כדי לכפר על חטאו וליצור מקום בו יחיו בני האדם בשופי ונחת, ויקדמו את התרבות; הרי שהתקדמות חומרית בלבד אין בה כדי ליצור תרבות המושתת על המוסר והצדק[2]. כפי שחוזרים ומדגישים נביאי ישראל[3]. התרבות יכולה לעטות מעטה חיצוני של מערכת נימוסים מקובלים[4] אך אלה אין בהם כדי להוות יסוד מוסרי לחברה ואפילו להביא לכליונה. השאיפה לחקור ולהבין והשאיפה להשתמש בידע הצבור של השנושות למטרות קידום החיים של חברות ויחידים, במלאכתם ובשעות הפנאי שלהם, טבעיים הם לבני האדם ובוודאי אין בהם כל רע, על פי כל אמת מידה מוסרית ועל פי חוקי התורה. הפיכת השאיפה הזו למטרה בפני עצמה למען האדרת שמו של אדם או שמה של ממלכה והעומדים בראשה, הם שהופכים את התרבות בביתו של אדם "לתרבות רעה" שעלולה להביא לסופה של התרבות בכלל[5].
כשביקשו הצרפתים לאחר המהפכה הצרפתית להשתית את החקיקה והמחשבה על יסודות "התבונה", החליפו את הכנסייה בגורם אחר שהשתלט על הדרך שבה על האדם לחשוב ולפעול, והיה תובעני וחסר גמישות לא פחות. כשכונו רעיונותיו המוסריים של א. ד. גורדון אחרי מותו "דת העבודה" הפכו למערכת נוקשה וחסרת פשרות שאין בינה לבין ייסודותיה הראשונים ולא כלום: הן התבונה והן העבודה הם האמצעים להשגת מטרות האנושות והפיכתם למטרות היא שעיוותה את משמעותם האמיתית. גם החקר האנושי וההיכולת להשתמש בו ליצור ולקידום, כאשר הופכים הם למטרת החברה ולא לאמצעים שלה לשפר את העולם בו אנו חיים למען כלל הבריות, כי אז יתמוטטו המגדלים שחברה זו בונה כמגדלי קלפים.
את שאיפת האדם לחקור הרי לא ניתן, אם יהיה מי שחלילה יחפוץ בכך, לתחום ולהגביל. אך יש לזכור תמיד כי עצם החקר ותוצריו אינם אלא האמצעי. כלומר, את יישום הידע על בני האדם עצמם להגביל כך שתמיד יהיה לטובת כל בני האדם, לטובת כלל האנושות בהווה ובעתיד, ומכאן גם, מפני שזו טובת בני האדם, לטובת כל שאר הבריות. לא החשש מהידע שיצברו בני האדם עומד מאחרי המילים " וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת" אלא החשש מיזמות לא ראויות, אשר גם תדרושנה משאבי עתק על חשבון הרווחה של הפרטים בחברה, לטובת רעיון פסול שאין בו תועלת והוא אף מזיק. חשש מפני אותם בני אדם הסבורים כי מכיוון שיש בידם לעשות מעשה מסוים גם עשה יעשוהו, אפילו אם הוא מעשה שאין להעלותו על הדעת; ובסיוע להקמת חברה לא מוסרית יש גם מרד באל וכפירה בו[6].
בפועל, האדם החוקר את סביבותיו, למעשה מתבונן בתהליכים וחוקי הטבע הקיימים ומנסה לפענח אותם, להבין את טבעם. הבנת חוקי הטבע אין משמעם שינוי חוקי הטבע, שהם סדרי בראשית. האדם לא יצר את החוקים האלה, אלא אמץ אותם ומנסה להבינם ואת משמעויותיהם ותרומתם לו, בגבולות שחוקים אלה קבעו אותם, וזאת בלבד. האדם איננו יכול לשנות את מטען האלקטרון, את חוקי הכבידה ואת הדרך בה מפענחים בני האדם מראות וקולות. הבנת הגֶן האנושי איננה מסוכנת יותר מהטית זרם שטף נהר עצום על די סכר גדול מימדים, או הטיית גרם שמיים ממסלולו, אם עתיד הוא להכנס לאטמוספירה; מה גם שהבנת הגורם התורשתי של המין ושל כל פרט בו יש בהם משום תרומה אדירה ליכולת לסייע לבני אדם לחיות חיים מאושרים יותר (ולא רק). בכל החלטה על שימוש בידע הנצבר יש ליישם את כולו, בכל התחומים, מתוך הענווה של האדם החוקר את הטבע וחוקיו, שהוא עצמו אך חלק ממנו, ואת עקרונות המוסר הטבעי במטרה לסייע. אכן מביט האדם בעיניים כלות אל ימי עבר, אל הימים שלפני תפוצת בני האדם על פני העולם וחלוקתו לעמים שונים שלהם לשונות שונות, אך את הנעשה אין להשיב, ועל כן לקח הסיפור על "דור הפלגה" הוא לא רק סיפור על המטרות שמציבים בני האדם לעצמם, אלא גם, תהייה המטרה ראויה ככשל שתהייה, על הדרך שהם עושים כדי להשיגה והשפעתה של הדרך הזו על כל הבריות בהווה ובעתיד, מתוך הכרה בכך שגם ההבנה העמוקה של סודות היקום לא תעניק לבי אדם יכולת להשפיע על קיום הסודות האלה (שהרי הסטת מטאור מדרכו איננה כמניעת הווצרותו ונועו בחלל), ועל כן גם אם נראה כי יש ביכולת האדם להתערב בחוקי הטבע האלה, אך אשליה היא זו. הניסיון ליישם את הידע האנושי מחוץ לגבולות מקומו של האדם ביקום אף הוא לא יצלח, ובכישלונו עלול הוא לגרום לנזק שלא תוכל החברה להביא על תיקונו ללא מעורבות של כוח עליון. ועל כך הרי אמר כבר המשורר הרומי: חושש הוא שהאלים יסתירו פניהם מבני האדם בשל מעלליהם. ומי יעמוד להם אז?
וזהו לקחו הברור של סיפור מגדל בבל[7].
הערות:
[1] פרקי דרבי אליעזר, כ"ד וכן ר' להלן את תיאור אירועי מגדל בבל אצל פילון שבו מודגש עניין עבודות הכפייה שנקבעו על האנשים ומי שסרב נכלא ונרדף.
[2] בלשונו של פרופ' קסוטו (מאדם עד נח, עמ' 130) בהקשר של המבול: "לאחר שהזכירה (התורה) החידושים שחידש קין ובניו בתרבות האנושית, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל יד ההתקדמות החומרית לא הייתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם הדורות מתפארים, דווקא המידות המגונות השנואות בעיני ה' היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר..."
[3] ר' למשל דברי ירמיהו (כ"ב, י"ג - ט"ז): הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא-צֶדֶק, וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט; בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן-לוֹ. הָאֹמֵר, אֶבְנֶה-לִּי בֵּית מִדּוֹת, וַעֲלִיּוֹת, מְרֻוָּחִים; וְקָרַע לוֹ, חַלּוֹנָי, וְסָפוּן בָּאָרֶז, וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. הֲתִמְלֹךְ, כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז; אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה--אָז, טוֹב לוֹ. דָּן דִּין-עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב; הֲלוֹא-הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם-ה'. כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ, כִּי אִם-עַל-בִּצְעֶךָ; וְעַל דַּם-הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל-הָעֹשֶׁק וְעַל-הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.
[4] וכותב על כך המלבי"ם: " הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תיתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזרו משפט וצדק... "
[5] "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (בבלי, ברכות, ז', ב')
[6] וזה אשר ארע את אלישע בן אבויה, מגדולי התנאים, ובר הפלוגתא של רבי עקיבא, אשר צא לחקור וללמוד את תורת הנסתר, וכתוצאה מכך "שנה ופירש" (כלומר: פרש מההלכה ומהאמונה היהודית בכלל) והוא נזכר בתלמוד בכינוי "אחר". התלמוד מספר כי היה אחד מארבעה שנכנסו לפרדס (בבלי, חגיגה , י"ד ע"ב). כשהגיע לאן שהגיע בהתעמקותו זו בתורת הסוד, ראה את המלאך מטטרון יושב (בעוד כל המלאכים חייבים לעמוד) שיער בנפשו שמא קיימות שתי רשויות, ומשום כך מעמדו של מטטרון שווה למעמדו של הבורא, וכפר בקיום הבורא בכלל, שלא לאמר שפסק מלקיים את מצוותיו. חקירותיו, במקום להעשירו בידע על מהות האל והיקום הביאו לכפירה באל ועל פי המסופר גם לראיית כל האירועים והתהליכים בעולם מנקודת מבט דטרמיניסטית, המעצימה את מקום הרשע וכוחו בעולם, ובמעשיו, כך מסופר, גם הצטרף לכוחות אלה כששיתף פעולה עם השלטון הרומי.
[7] ר' גם: צפריר קלת, האדם המגדל והמדע, ב: גלילאו, כתב עת למדע ומחשבה, גיליון 36, ספטמבר – אוקטובר 1999
[1] פרקי דרבי אליעזר, כ"ד וכן ר' להלן את תיאור אירועי מגדל בבל אצל פילון שבו מודגש עניין עבודות הכפייה שנקבעו על האנשים ומי שסרב נכלא ונרדף.
[2] בלשונו של פרופ' קסוטו (מאדם עד נח, עמ' 130) בהקשר של המבול: "לאחר שהזכירה (התורה) החידושים שחידש קין ובניו בתרבות האנושית, מביאה היא את שירו של למך, המוכיח שעל יד ההתקדמות החומרית לא הייתה מורגשת התקדמות מוסרית. החמס היה שורר ובמעשי החמס היו אותם הדורות מתפארים, דווקא המידות המגונות השנואות בעיני ה' היו נחשבות למעלה בעיני בני אדם. במצב שכזה לא היה אפשר ששופט כל הארץ לא יעשה משפט. כל ההישגים בתרבות החומרית אינם שווים כלום בלי המידות הטובות בדרכי המוסר..."
[3] ר' למשל דברי ירמיהו (כ"ב, י"ג - ט"ז): הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא-צֶדֶק, וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט; בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן-לוֹ. הָאֹמֵר, אֶבְנֶה-לִּי בֵּית מִדּוֹת, וַעֲלִיּוֹת, מְרֻוָּחִים; וְקָרַע לוֹ, חַלּוֹנָי, וְסָפוּן בָּאָרֶז, וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. הֲתִמְלֹךְ, כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז; אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה--אָז, טוֹב לוֹ. דָּן דִּין-עָנִי וְאֶבְיוֹן, אָז טוֹב; הֲלוֹא-הִיא הַדַּעַת אֹתִי, נְאֻם-ה'. כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ, כִּי אִם-עַל-בִּצְעֶךָ; וְעַל דַּם-הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ, וְעַל-הָעֹשֶׁק וְעַל-הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת.
[4] וכותב על כך המלבי"ם: " הגם שקין ובניו יסדו עיר וקיבוץ מדיני ותיקנו נימוסים ומלאכות להנהגת החברה, בכל זאת אם לא התבונה תיתן קולה ואם לא יהיו האנשים בעלי יושר ואוהבי צדק בטבעם, לא יועילו הנימוסים, שאם יעמוד איש עריץ, יצחק לכל חוק ונימוס ויגזרו משפט וצדק... "
[5] "קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג" (בבלי, ברכות, ז', ב')
[6] וזה אשר ארע את אלישע בן אבויה, מגדולי התנאים, ובר הפלוגתא של רבי עקיבא, אשר צא לחקור וללמוד את תורת הנסתר, וכתוצאה מכך "שנה ופירש" (כלומר: פרש מההלכה ומהאמונה היהודית בכלל) והוא נזכר בתלמוד בכינוי "אחר". התלמוד מספר כי היה אחד מארבעה שנכנסו לפרדס (בבלי, חגיגה , י"ד ע"ב). כשהגיע לאן שהגיע בהתעמקותו זו בתורת הסוד, ראה את המלאך מטטרון יושב (בעוד כל המלאכים חייבים לעמוד) שיער בנפשו שמא קיימות שתי רשויות, ומשום כך מעמדו של מטטרון שווה למעמדו של הבורא, וכפר בקיום הבורא בכלל, שלא לאמר שפסק מלקיים את מצוותיו. חקירותיו, במקום להעשירו בידע על מהות האל והיקום הביאו לכפירה באל ועל פי המסופר גם לראיית כל האירועים והתהליכים בעולם מנקודת מבט דטרמיניסטית, המעצימה את מקום הרשע וכוחו בעולם, ובמעשיו, כך מסופר, גם הצטרף לכוחות אלה כששיתף פעולה עם השלטון הרומי.
[7] ר' גם: צפריר קלת, האדם המגדל והמדע, ב: גלילאו, כתב עת למדע ומחשבה, גיליון 36, ספטמבר – אוקטובר 1999