כתיבת ראי או היפוך אותיות נפוצה מאוד בגילאי הילדות ונחשבת תקינה ומקובלת בשלבי היווצרות הכתיבה הראשונים.
זהו סימן לייצוג האורתוגראפי (היווצרות אותיות ואיות מלים) שטרם לא הושלמה התפתחותו במוח, והוא עדיין תהליך מתפתח.
מכאן, שמקובל שלא להתערב בשום תוכנית של הוראה מתקנת, גם אם מבחינים בכתיבת ראי בכתות הגן ועד אפילו סוף כתה ב'.
מעבר לכתה ב' (בשפת האם) יש צורך בהתערבות מכוונת, משום שהדבר מעיד על התפתחות לא תקינה או מאוחרת מידי של תהליך הקריאה. הדבר כרוך בד"כ באיבחון מקצועי ולאחריו התאמת תוכנית התערבות מותאמת אישית.
המחקר העדכני על דיסלקציה מלמד אותנו, ששורש הדיסלקציה אינו בבעיית תפיסה חזותית או ראייה, אלא באופן שבו המוח מעבד צלילים (פונולוגיה). ואכן, אצל רוב הילדים הדיסלקטים הבעיה אינה בעיבוד חזותי, למרות שכך זה נראה, אלא בעיבוד השפתי, ברמת הפונמה (הצליל). למעשה, אין עדויות מחקריות המצביעות על כך שדיסלקטים רואים את האותיות והמלים הפוך, אלא שמוחם מעבד את הסמלים (קרי האותיות הכתובות) אשר מייצגים צלילים לא נכון, או כלל לא מעבד אותם. (כל אות עושה צליל אחד או יותר, והייצוג של הצליל הוא זה שצריך לעלות במוחו של הקורא אשר רואה את האות, תופס אותה חזותית, לאחר שהוא מתרגם את הסמל לצליל מתרחשת קריאה. אם לא מתרחשת קריאה נכונה הדבר מעיד על כך שאין ייצוג צליל- אות במוח.
לשם כך יש להתערב בטכניקות שונות ומגוונות כדי ליצור את ה"חיווט מחדש" במוחו של התלמיד הדיסלקטי.
איך להתערב, מתי וכיצד? בהמשך מאמר זה...
1. דבר ראשון שיש לעשות- לוודא שיש ייצוג מוחי לסמל של האות (b) ולתמונה שמייצגת את הצליל שלה (למשל banana) - אחת התופעות הנפוצות היא שלא קיים ייצוג במוח של התמונה והאות ולכן כשהתלמיד כותב לא נוצר במוחו צליל, והוא כותב אות אחרת. הדבר קשור גם בבעיה של זכרון חזותי לקוי. את זה יוצרים בהליך ההוראה המתקנת (אם זה לא נעשה כהלכה קודם לכן בתהליך ההקנייה של הקריאה).
2. בשלב הבא, יש לשנות הרגלי כיווניות כתיבה לקויים שהשתרשו. אם התלמיד לא כותב את האות נכונה מבחינת הכיוון (מלמעלה למטה קודם, או קודם את הלולאה, או הזנב) יש לעצרו ולשנות את הכתיבה. נראה לתלמיד שלא כותבים b-d באותו כיוון ומאותו צד. הדבר יגרום ליצירת אבחנה חזותית חדשה ותקינה בין האותיות. עלינו לגרום לתלמיד "להרגיש" בחושיו שהאותיות b d נכתבות שונה אחרת ימשיכו "להרגיש" ולהיראות לו אותו הדבר. כך גם לגבי אותיות דומות נוספות כגון q p וגם w v , m n וגם t f וכו'. נחפש כיצד ליצור את ההבדל בתחושה של האותיות ובאופן כתיבתן על מנת ליצור זאת מחדש במוחו של התלמיד, אשר עבורו הן היו עד כה זהות עקב כתיבה לקויה. לעתים אני נעזרת בעיצוב אחר של אותיות מהכתב המחובר על מנת להבדיל ממש בין אותיות, האות b בכתב מחובר שונה ויזואלית מאוד מהאות d ולעתים זה פותר את בעיית האבחנה החזותית.
3. יש לעבוד בשיטות שממחישות את הכיווניות של הכתיבה של האותיות. להתעקש להתחיל מהנקודה הראשונה של יצירת האות הכתובה ולהמשיך בכיוון הנכון ימינה ושמאלה או למטה ולמעלה ולא לוותר. שימוש בכתיבה באויר או על הגוף או בעזרת חומרים וכתיבה באויר מאוד מסייע וחשוב מאוד לקבע הרגלי כיוון כתיבה נכונים, אשר יסייעו לאותיות להיות נבדלות זו מזו במוח.
בתמונה מימין מודגמת טעות נפוצה של היפוך האות Z באופן שמתחילים את הקו האופקי מימין לשמאל, במקום משמאל לימין, ומפה הזכרון האוטומטי מוביל לכתיבה בכיווניות הפוכה. ברגע שהתלמיד החל לכתוב בכיוון הפוך הוא ממשיך מבלי להבחין כלל שהוא כותב את האות הפוך, כיוון שהיד ממשיכה אוטומטית. יש לעצור את האוטומטיות השגויה ולחייב אותו להרים את העפרון מהדף כך שיווצר ניתוק בהמשכיות כיווניות התנועה הלא נכונה, ובכך לחווט מחדש את העין, יד ומוח.
מאוד קשה לתקן טעויות שהתקבעו מאשר למנוע אותן מלכתחילה ולכן זו עבודה קשה ולעתים ממושכת.
4. יש לתרגל עיצוב אותיות בצורה שתפחית עומס על הזכרון. מחקרי זכרון מוכיחים, כי קל ויעיל יותר לזכור הרבה מידע לטווח ארוך כאשר הוא מאוגד לאשכולות. ככל שהאותיות יקובצו לקבוצות עפ"י מאפיינים דומים של הכתיבה שלהן, ככה יהיה קל יותר לאחסן אותן בזכרון.לדוגמא, ניתן לראות בציור מימין עד כמה קשה יותר לזכור את האותיות שלמטה, שכל אחת מעוצבת אחרת, בעוד שקל יותר לזכור שורה אחידה של אותיות מסודרת לפי מאפיינים ויזואליים משותפים. הדבר מקל על שטף הקריאה.
5. שלב אחרון בכל הוראה שמתחילה מהפרט לכלל (bottom- up) הינו שלב ההכללה (generalization). עלינו להכליל את הלימוד מאותיות למלים, ממלים למשפטים, ממשפטים לפסקאות ומפסקאות הלאה לטקסטים שלמים. זאת אומרת שאין להסתפק ברמת אות - אות בודדת, אלא לצאת מהפרט לכלל, על מנת ליצור חווית כתיבה וקריאה אמיתית שאליה נדרש תלמיד בלימודים אקדמיים, קריאת טקסטים ארוכים וכתיבת טקסטים ארוכים ובעלי משמעות.