מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בכסלו תרע"ט, בנצחונן של בעלות הברית ובתבוסתן של 'מעצמות המרכז', אוסטרו_הונגריה ותורכיה. תבוסתה של הונגריה המיט צרה לישראל, בערים שונות פרעו החיילים המתוסכלים וההמון המוסת ביהודים וברכושם. עתוני האנטישמים תקפו את היהודים והאשימו אותם בהשתמטות מן המערכה. בהתעלמם ממאות היהודים שנהרגו בקרבות ואלפים הפצועים, טענו שונאי ישראל, כי בשעה שהחיילים ההונגריים הקיזו דמם למען הגנת המולדת, ישבו היהודים על סיר הבשר ואכלו לחם לשובע. את הסוחרים היהודים האשימו בספסרות לא_חוקית, בהפקעת שערים ובסיפוק סחורה באיכות גרועה לצבא.
המעצמה האוסטרית התפוררה ובהונגריה קמה ממשלה עצמאית. ממשלה זו היתה אמורה להחזיר להונגרים את כבודם המושפל, אך למעשה תסכולם הלך וגדל, כי בעקבות הסכמי הכניעה, היה על הונגריה להחזיר שטחים נרחבים ביותר לשכנותיה ולהסתפק בכשליש משטחה שלפני המלחמה ובכשליש מאוכלוסייתה, בשמונה מליון תושבים במקום עשרים ואחד מליון. בעקבות החזרת השטחים והאוכלוסין, התדלדלו מקורות הכלכלה, החקלאות והתעשיה. ההתמרמרות נגד המיעוטים במדינה הלכה וגברה, בראש ובראשונה, הפכו היהודים לאשמים בכל הצרות הפוקדות את הארץ.
לאחר כארבעה חדשים של שלטון הופלה הממשלה הדמוקרטית. את השלטון תפשה, בי"ט באדר ב' תרע"ט, המפלגה הקומוניסטית בראשותו של ב. קון שר"י. הוא ורוב חברי ממשלתו היו ממוצא יהודי. ממשלה זו ניסתה לקרב את הונגריה ל'שמש העמים' הסובייטית. נגד כלל ישראל ותורתו הקדושה עמדו הזדים הקומוניסטים בשיטותיהם המוכרות, לעקור שם שמים ולנאץ את קדוש ישראל. כך כותב רבנו על התקופה בה שלטו הקומוניסטים בהונגריה (בעמ' תקיג):
דבר בעתו אמרתי... על הזמן הזה, אשר ראינו ריב ומדון ומלחמה עזה של המהפכה הקומוניסטית של הפועלים ועובדי עבודת עבודה, 'קבוצת הפועלים', נגד השרים וסגני הארץ, עתירי נכסין, הבעלי שדות וכרמים וסוחרים גדולים, בעלי מדע וחכמה וגדולי הפוליטיקה, אשר הם ראשי ומנהלי המדינה, היושבים ראשונה במלכות. וקמו עליהן הקומוניסטים, הפועלים הבולשביקים, להחזיק במלוכה ולהיות הם מנהלי המדינה והקימו חורי ושופטי הארץ מביניהם - בעלי אומניות, חייטים וסנדלרים ופועלים ועובדי עבודה שונים.
ונמנו וגמרו הפועלים - מהר שלל חיש בז (עפ"י ישעיה ח, א) - ולקחו בחזקה את השדות והכרמים והבתים וכל מסחר וקניין של עתירי נכסין וקניינים, וזממו להכרית ולהאביד כל אנשי האינטליגנציה, אשר קראו אותם 'בורזשא' [בורגנים, בני המעמד הבינוני] ולחלק ביניהם את כל הונם ורכושם. כי אמרו, כי רק להם, לבעלי העבודה, כל הארץ וכל הון יקר והם יקחו חלקם, ולא יהיה עוד עשיר ועני ולא שר וקצין להם, אבל שוה בשוה יקחו ויאכלו חלקם הפועלים ועובדי עבודה, ומי שאינם פועלים ועובדים ימותו ברעב וכו'. ועי"ז רבה השערוריה בקרב הארץ, רצוח וגנוב וגזול, לקחו בחזקה כל כסף וזהב וכל שוה כסף, חמסו ואספו כל הממון וכל הרכוש מן הבנקים ומן בתי המסחר לשלוט בהם כרצונם ביד חזקה, ולמשול על בעלי האינטליגנציה והמדע... אנשי חמס ובני נבל, בזויי ושפלי עם היו לראש, חמסו וגזלו ומילאו אמתחותיהם ממון והון!
גם הוסיפו להרשיע ולהפשיע בזדון לבם, פשטו יד גם בבתי חינוך הבנים והבנות, התייצבו ונוסדו יחד ושמו חוק, להשבית מכל בתי ספר אשר בארץ, לימוד דת אמונה ותורת אלקים, כי זממו להכרית מן לבות בני אדם כל תורה ואמונה ומוסר יראת ה', אין אלוקים כל מזימתם!
כדרכו, רצה השלטון הקומוניסטי להוכיח לעם, כי הקומוניזם יפתור את כל בעיותיהם. לפיכך הוציא את הצבא למלחמה נגד הרומנים, בתקוה להחזיר להונגרים את השטחים שסופחו לרומניה. במערכה זו הובסו הקומוניסטים ההונגרים, תוך מספר ימים. הצבא הרומני נכנס להונגריה, עפ"י בקשת 'בעלות הברית', כדי לעצור את התפשטות הקומוניזם באירופה.
שנאתם של ההונגרים - המנהיגים וההמונים - לישראל, הלכה והתעצמה. הפעם, היתה העילה לכך מוצאם היהודי של קון ושל שמונה_עשר מתוך עשרים ותשע חברי ממשלתו. מעתה הגדירה התעמולה האנטישמית את היהדות כשם נרדף לקומוניזם, דבר שהפקיר את ממונם והתיר את דמם של היהודים, רח"ל.
בדורשו (בעמ' שלג) את פסוקי פרשת זכור (דברים כה, יח): "אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", מפרש רבנו, כי כן היתה מעולם דרכם של 'העמלקים' השונים - לייחס את מעשיהם ופשעיהם של הנחשלים והמדולדלים מישראל, לכלל כולו. על כן מייחסים הם גם עתה, לכלל היהודים והיהדות, את עבירות המסחר בם נכשלו בודדים מן הסוחרים היהודים, בימי המלחמה, ואת הקומניזם שבין מנהיגיו נמנו מומרים ויהודים אתיאסטים 'חסרי דת'.
הממשלה החדשה עודדה את ליבוי השטנה האנטישמית, גם מתוך הנחה כי אם ההמונים יהיו עסוקים בדיכוי היהודים, לא יתפנו לבדוק את מומי הממשלה. פלוגות 'הצבא הלאומי' פרעו בשיטתיות, עצרו ועינו רבנים ונכבדים, שדדו ובזזו, הכו ורצחו ללא רחם. פעולות הטרור של 'מהפכת הנגד' האנטי_קומוניסטית נקראו 'הטרור הלבן'.
פיקוד הצבא הלאומי קנה שביתה בעיר שיאפוק - העיר בה התגוררה משפחת קראוס, משפחתו של רבנו - שם בוצעו הרציחות האכזריות ביותר, מאות יהודים נעצרו על ידם ולא שבו לביתם. מספרם הכולל של קרבנות 'הטרור הלבן' בהונגריה כולה, משוער כשלושת אלפי איש, רובם יהודים הי"ד. מעשי הרצח ההמוניים בוצעו בשנים תרע"ט_תר"פ, כלפי יחידים המשיכו הפורעים להראות את נחת זרועם עד שנת תרפ"ה בערך.
פעולות הטרור הללו, בוצעו בידיעתם ובעידודם של רשויות השלטון. במקרים רבים נכחו אנשי המשטרה, בשעה שהפורעים הכו ושדדו את היהודים ולא הפריעו את מעשיהם. אם קרה והפורעים נעצרו והועמדו לדין בפני בית_משפט, נפטרו מעונש בגין הנסיבות המקילות, שכן המניע למעשיהם היתה כוונה פטריוטית_לאומית... גם ראשי הכמורה עודדו את פעולות ארגוני הטרור ובראשם את ארגון 'ההונגרים המתעוררים'. בדברי ההסתה שלהם, הציגו הבישופים את נסיון ההפכה הקומוניסטית כנסיונם של היהודים לדכא את הנצרות, שכן הקומוניזם שולל את הדת והאמונה...
בדברצן השתכנו 'היחידות הלאומיות' בבניינים צבוריים, ללא הפרעה. את עציריהם חקרו ועינו במרתפי בית המשפט המחוזי - "מקום המשפט שמה הרשע" (עפ"י קהלת ג, טז). מבסיסם היו יוצאים הפורעים למעשי השוד והחמס שלהם, שחזרו ונשנו מדי יום.
באופן רשמי הקימה הממשלה ועדות חקירה, שתפקידן היה לברר ולבדוק מי ומי שיתף פעולה עם המשטר הקומוניסטי. למעשה, נתנו בכך השלטונות אישור למעצרים ולחקירות מלוות בעינויים, שביצעו הכנופיות השונות. בהמלצת מפקד המשטרה בדברצן הוקם מחנה_ מעצר ביער שעל יד העיר, שם רוכזו קומוניסטים מוצהרים ויהודים שנחשדו בקשרים עמם. הם הועבדו בעבודות כפיה, בחטיבת עצים והובלת עפר, כשמזונם לחם צר ומים לחץ. בעת חקירת העצורים השתמשו החוקרים בשיטותיה של האינקוויזיציה: תחבו שפוד מלובן תחת ציפורני הנחקרים, כיבו סיגריות בוערות על גופם וכבלו אותם למשך שעות ארוכות ללא אפשרות לנוע.
רבנו הרב קראוס זצ"ל ניצל בנס גלוי ממאסר ומעינויים.
ביום כ"ג בניסן תרע"ט, פרץ כוח החילוץ של הרומנים את קווי_ההגנה של הקומוניסטים, בתחומה של דברצן. מיד החלה השתוללותם של הארגונים האנטי_מהפכנים, שפשטו בעיר לעצור את החשודים בעיניהם, לבוז ולפרוע. בליל שבת קודש כ"ו בניסן, פרצו פורעים לאומניים לחצר ביתו של רבינו, במטרה לאוסרו ולבוז את ביתו. הם שאלו את שוער הבית: "היכן הרבין היהודי?" השומר ענה כי הוא אוכל ארוחת ערב. הוא החווה בידו על האגף השני של הבנין ובינתיים נחפז להודיע לרבנו כי סכנה נשקפת לחייו. בני הבית המבוהלים, בקשו מרבנו כי יתחזה כחולה וישכב במיטתו, אולי יינצל במסוה זה, אך הוא אמר: "הם לא יפריעו את השבת שלי!" והחל בשירת "שלום עליכם". כשעמד לקדש על היין, נשמעו תרועות החצוצרות שבישרו את התקדמותו של הצבא הרומני. הפורעים נמלטו על נפשם, "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו" [(משלי יא, ח) מפי יו"ח של רבנו].
בדרשה הנ"ל, בה התייחס רבנו לנסיון ההפיכה הקומוניסטית ועל סיומו לרווחת הכלל, רמז רבנו גם על ישועתו הפרטית:
אין לשער גודל המהומה והבהלה, הצער והיגון, המצוקה והצרה, אשר הביאו עלינו אנשי בליעל ורשע וזדון, עד חודש ימים [השלטון המקומי בדברצן היה בידיהם במשך כחודש], עד כי השקיף ה' מן השמים וראה בעוניינו וריחם עלינו, שלח לנו עזר וישועה וניצלנו מאנשי חמס ושוד, חבורת הקומוניסטים, אשר ברחו מן העיר מאימת חיל הרומנים, אשר צבאו עליהם להכחידם וכבר קרבו לעירנו בקול ענות גבורה - אז שבתה ממשלת המהפכנים ונכחדו הקומוניסטים, ושב הכל לאיתנו, והיתה לנו תשועת ה' בהרף עין, ברוך שם תהילתו!
(עמ' תקיד)
גם בבניו של רבנו זממו הפורעים לפגוע ובחסדי שמים הופרה עצתם. בנו הצעיר, הר"ר יונה_שלום נמלט לרומניה, כשחש כי עוקבים אחריו וזוממים לאוסרו, בגין פעילותו הנמרצת בקרב הנוער בדברצן. הוא התיישב בעיר וואשארהיי שברומניה, שם נשא לאשה את מרת רחל (לבית קראוס). עם השנים, היה לאחד מראשי וטובי הקהילה האורט' בעירו ושימש כאחד מחברי ההנהלה שלה(31).
הר"ר אברהם_יוחנן הי"ד, בנו של רבנו, נעצר בשלהי שנת תר"פ, כשנמצא שמאמרים שכתב בבטאונים יהודיים לא עלו בקנה אחד עם ההשקפה ההונגרית הטהורה של השלטון הלאומני. הוא נלקח למרתפי בית המשפט בדברצן לחקירה, בה נדרש להודות על הזדהותו עם הקומוניזם. בתחילה סרב כמובן להודות באשמה, אך לבסוף נקט בתחבולה שהביאה להצלתו. הוא "נשבר" והודה כי אכן קיים 'קשר' עולמי בין כל היהודים בעולם, הרבנים, הציונים והרוטשילדים עם הקומוניזם. הוא הוסיף כי בקשר הזה חבר גם באלטאזר, הבישוף הקאלווניסטי של דברצן, אוהד היהודים, שמקבל הרבה כסף מהרוטשילדים... [כפי שלהגו האנטישמים בעיר]. מנהל חברת הובלה בדרבצן [ר' אליעזר צבי, בנו של רבנו, היה בעל חברה כזו] נוסע לחו"ל ומביא שקים מלאים כסף במטבע זר, לבאלטאזר ומנהיגים אחרים בעיר. ר' אברהם שלח את חוקריו לבדוק בעליית_הגג של בית הכנסת, שם ימצאו את השקים שעדיין נותרו [לבית הכנסת לא היתה כלל עליית גג...]. לדבריו, הנהלת ביהכ"נ שיחדה בכסף זה, גם את אחד מן הצירים הליברליים בפרלמנט ההונגרי.
החוקר נדהם לשמוע את 'ווידויו המדהים' של הנחקר, הוא השאיר אותו לבדו ועבר לחדר הסמוך לשם התייעצות עם מפקדיו. רגע זה נוצל ע"י ר' אברהם יוחנן, שקפץ מן החלון לחצר בית המשפט והחל לצעוק לעבר העוברים ושבים: "הצילו! הורגים אותי! הודיעו נא לרב קראוס כי בנו עצור..." הוא אמנם נתפס מיד והוחזר לתאו, אך דבר_מעצרו נודע לרבנו והוא מיהר אל המושל המחוזי ואל מפקד הצבא, שנאלצו לדרוש את שחרורו של ר' אברהם.
רבנו לא חת מפני הסכנה שנשקפה לחייו, גם לאחר שהתנסה בה אישית. הוא זעק את זעקתם של ישראל, ביודעו כי לדבריו שבכתב ושבע"פ ישנה תהודה רבה, גם בין בקרב נכבדי הגויים. הוא לא נמנע מלהוקיע את רדיפת היהודים המכוונת ע"י השלטון בתואנה של מיגור הבולשוויזם.
אמרתי, כי נתקיים בזמננו: במשול רשעים יאנח עם (משלי כט, ב), במקום המשפט שמה הרֶשַע ומקום הצדק שמה הרָשַע (קהלת ג, טז) - רודפים ותופשים ולוכדים אחינו בית ישראל, צדיקים וישרים ותמימים, ויתנו אותם במשמר בית אסורים, ומכים ומענים אותם בעינויים קשים, וחומסים וגוזלים ממונם וכלי כספם וזהבם והונם. פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו (עפ"י איכה ד, טז), רבנים גדולי תורה, תלמידי חכמים יראי ה' הם ונשיהם וילדיהם, בנים ובנות, וגם אלמנות ויתומים לא חמלו. ופושטים טלפים כחזירים, באומרם, כי הם עושים צדק ומשפט, לכלות ולהשבית את הגזלנים והחמסנים, את הרשעים שנקראו קומוניסטים ובולשוויקים - והם בעצמן עושים מעשה קומוניזם ובולשוויזם, וגוזלים וחומסים, בגאות רשע ידלק עני (עפ"י תהלים י, ב), יתפשו במזימותם נקיים וצדיקים.
ועליהם מוסב מאמר המדרש (ויקרא רבה יג, ה): מה חזיר בשעה שהוא רובץ, מוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור, כך מלכות הרשעה מתגאה וחומסת וגוזלת, ונראית כאילו מצדקת את הבימה - כאילו עושה דין ומשפט צדק, לטהר את הארץ מגזילה וחמס, והם המרבים גזל וחמס, עינוי ועיוות הדין.
עת צרה היא ליעקב, גלות ולחץ קשה לישראל, יום יום קללתו מרובה מחברו, ה' כמה תראה (תהלים לה, יז), חוסה ה' על עמך על שארית ישראל ואל תתן נחלתך לחרפה (עפ"י יואל ב, יז), אשר - יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה, אלקים צבאות שוב נא והבט משמים וראה ופקוד גפן זאת, גפן ממצרים תסיע (תהילים פ, ט_טו), רחם ה' צבאות בית ישראל, רחם נא קהל עדת ישורון והושיענו למען שמך, אמן.
נותרה בידינו טיוטת דרשתו של רבנו לחג השבועות (כנראה של שנת תרע"ט) בכתב ידו. בה מפריך הוא את רעיון 'השוויון הקומוניסטי', בהוכיחו מסדרי הבריאה כי לכל יציר נברא ישנה שליחות במעמד אותו ייעד לו הבורא ית', מחוקק חוקי הטבע לבל ישנו את תפקידם, "גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם" (קהלת ה, ז. רעיון זה מבטא רבנו גם בפרשת בחקתי לעיל עמ' תקו). בהמשך דבריו, הוא מתקיף את שחיתותו של השלטון האנטי_מהפכני, הנותן את חסותו לשפיכות הדמים ולביזה של 'הטרור הלבן'. הוא לא נמנע גם מלהוקיע את חלקה של הכנסיה הנוצרית בעידוד הרדיפות האנטישמיות, והביע חרדתו וסלידתו ממעשיהם של מוגי_לב, המבקשים להינצל מרדיפות אלו ע"י המרת אמונת אלקים חיים, באמונה תפלה, אשר בשמה נשפכו במשך מאות שנים נהרות_דם מישראל.
המעיין בדרשה זו בדרשה זו משתומם, כיצד לא חל רבנו ולא חת מפני השלטון העריץ והכנופיות האכזריות. בהתייסרו בכאבי הכלל, קינא את קנאתו לה' ולעמו.
רבנו קיווה, כי מעתה יפקחו המתבוללים את עיניהם ויראו כי ההתקרבות לגויים וההיטמעות בהם, איננה ערובה למנוע את שנאתם. המציאות המרה הוכיחה שוב, כי הגויים עצמם "מזכירים" ליהודים את יהדותם, גם לאלו אשר בקשר לשוכחה, וכי אין לסמוך ולהשען על התקרבותם של הגויים ליהודים, אפילו כאשר הם "מכירים" ומעניקים לישראל שוויון זכויות.
לפני מלחמת העולם הראשונה, עת שלטה הונגריה על ארצות ועמים נספחים, היה לה עניין להטמיע בקרבה עמים אלו ולאחדם לאומה אחת. על כן העניקה הממשלה למיעוטים אלו - וגם ליהודים - שוויון זכויות (חוק האמנציפציה). ההכרה הרשמית בדת היהודית (חוק הרצפציה), היתה אמורה לבסס את השקפתם הלאומית_ההונגרית של היהודים הדתיים, ולהוכיח להם כי דתם מוכרת ע"י השלטון, דבר שיסייע בידם להגדיר את עצמם: 'הונגרים בני דת_משה'.
גדולי ישראל שירדו לסוף דעתם וכוונתם של הגויים, הזהירו את שומעי לקחם לבל ייסחפו אחרי השקפותיהם של 'המתקדמים' והמתבוללים, שטעו והטעו רבים אחריהם, כאילו עידן חדש בא לעולם ואם גם ישראל יתקרבו יותר לעמים הרי שיבוא הקץ לצרות, לרדיפות ולשנאה (ראה בעמ' קלה ובעמ' קנב ובמה שצוין בהערות שם).
אמנם לאחר מלחמת העולם כשגבולותיה של הונגריה צומצמו, אוכלוסייתה התמעטה וזעזועים פנימיים פקדו אותה בזה אחר זה, עמד בראש מעיינם של מנהיגיה גיבוש הלאום ללא המיעוטים שבקרבו. על כן, גם אם באופן רשמי לא חזרו בהן הרשויות מ'שוויון הזכויות', הרי שהם נתנו את חסותם לדיכוי היהודים ואף נחקקו חוקים המפלים לרעה את היהודים משאר אזרחי הארץ.
לאור המאורעות הנוראים הוכיח רבנו לבני עדתו כי רק דרך התורה היא המחנכת לאהבת כלל_האנושות באמת, מה שאין כן "חסד הלאומים", המבוסס על רגשות אנוש טבעיים ולא על ציווי אלקי, סופו שנהפך לאכזר -
...כי הלא עינינו רואות, כי חיש קל נהפך 'הרגש האנושי' לשנאה מקלקלת השורה, לרציחת אנשים חפים מפשע. כאשר עשו בזמן הזה אנשי 'המשמר הלבן', שהרגו כמה אלפים מבני מדינתנו על לא חמס בכפיהם, בעלילת שקר באו עליהם ושפכו דם זקנים ונשים וטף, ועוד ידם נטויה להתעולל עלינו ולרמוס לארץ חיינו. יען כי לא שמו אלקים לנגד עיניהם, ולא יבינו ולא ישכילו, כי טח עיניהם מראות כי בצלם אלקים עשה את האדם, וכי אב אחד לכולנו, ובני פמליא של הקב"ה כולנו.
אבל אנחנו בנ"י - אע"פ שאנו נימולים ומובדלים מן שאר בני אדם - בכל זאת אהבת אנוש אמיתית בלבנו לכל בני אדם, אשר יסודתה ומקורה, בחיבה יתירה נודעת לנו כי בצלם אלקים עשה את האדם, כמו שאמרו חז"ל במסכת אבות [(פ"ג מי"ח) לעיל פרשת וירא מ' סח]
רבנו, ככל גדולי ישראל, קיווה כי רדיפתם של היהודים תצמצם את ההתבוללות, אך לדאבון הלב, גל חדש של המרות_דת עבר על הדור הצעיר, בעיקר בקרב הסטודנטים היהודים שבקשו ע"י כך לעקוף את חוק 'נומרוס_קלאוזוס' שהגביל את מספר היהודים באוניברסיטאות.
כעבור עשרים שנה, קבעו חוקי הגזע הנאציים - שהתקבלו גם בהונגריה בת בריתם - כי ישראל מומר ישראל הוא...
האנטישמיות, עינוי ורציחת יהודים, בימי 'הטרור הלבן', הכשירו את הרקע להשתתפותם הנמרצת של ההונגרים בהשמדת יהודי ארצם בתוך חדשים ספורים, בשנת תש"ד. ראשי כנופיות 'הטרור הלבן' התמנו, בתקופת השואה, למפקדים אחראים לשילוחם של רבבות אלפי ישראל למחנות ההשמדה ולרציחות המוניות על אדמת הונגריה, ה' יקום דמם.
פרק שבעה עשר
"עד ערב"
בזמנים האפלים שתוארו לעיל - שנות מלחמת העולם הראשונה והתקופה שאחריה - ימים שהיו קשים לעולם כולו ולעם ישראל בפרט, ערבה שמש חייו של רבנו הרב בנימין זאב קראוס זצ"ל.
מרורים שבעה נפשו של רבנו, על אבדן נפשות יהודיות רבות בידי רוצחים שפלים, על התנתקותם ממקור ישראל של אלפי מומרים, ועל צרות ישראל הדוויים והסחופים בעוני ומחסור, במשברים הכלכליים הקשים שפקדו את העולם, באותן השנים. קומתו התמירה שחה מעומס התלאות ומנשיאותו בעול, בלב ובמעש, עם כל דורש ומבקש עצתו ועזרתו. מיחושים שונים פקדו את גופו, בריאותו הלכה ונחלשה עד שנפל למשכב, למחלה ממנה לא קם. דברי ההספד אשר נשא על אחד מבני קהילתו, באותן שנות הרעה (הובאו בספרו בעמ' תכה), נתקיימו בו עצמו:
...גם בערה בו אהבת ישראל, והיה מצטער מאד ומשתתף בצערן וצרתן של בני עמו אחינו בית ישראל הנתונים בצרה גדולה בזמן הזה, ולבו לא היה יכול לסבול צערן של ישראל, וכל הימים אשר שכב על ערש דווי, היה תמיד כואב וגונח על צערן וצרתן של אחינו בני ישראל, ועי"ז כבדה מחלת לבו, ונשבר ופסק חיי לבו הטהור...
על אף חולשתו, לא פסק רבנו מלהתעניין בצרכיהם של בני קהלתו. הוא המשיך לסייע ולעזור, לכל הפונים ליטול עצתו או בבקשת תמיכה, כפי שמעידה מצבתו:
וחילק שלל ה' לכל המבקשים ודופקים על לבו הטהור, עד ערב...
המקור ממנו שאב תנחומים ועידוד בשנות המצוקה, היה לימוד התורה הקדושה, כמאמר הכתוב (תהלים קיט, נז): "זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חייתני". עם בנו הרב מאיר יהודא, שקדו והגו בלימוד הש"ס והפוסקים. גם את חיבורו 'מראה הבזק', ערך רבנו בערוב ימיו, כפי שמשמע מביטויים שונים בספר.
שנת תרפ"א היתה השנה האחרונה לחייו עלי אדמות, בכל ימי החורף ידע חולי ומכאובים. רעייתו הרבנית הצדקת מרת ביילא ע"ה, בניו ובנותיו, השתדלו ככל יכלתם להקל מעליו את סבלו. בערב שבת קדש פרשת משפטים, כ"ו בשבט תרפ"א, נתעלה רבנו מעל עולם האנחה, "בא שבת - בא מנוחה".
"מת בערב שבת סימן יפה לו" (כתובות קג:). סימן יפה לו לרבנו, שנפטר בערב שבת אחר חצות, "בדעת נקיה ובטהרה נפלאה" (כפי שנחקק על ציונו), כשבניו ובנותיו סובבים את מטתו. ברגעיו האחרונים נפרד האב הגדול מיוצאי חלציו, הוא הניח את ידיו על ראש כל אחד מהם וברכם - "איש כברכתו ברך אותם" - כדרך שהיה מברכם בכל ליל שבת קודש, בגדול החל ובקטן כילה. כיון שברך את בתו הצעירה ייטל רייזל (אולגה) הי"ד(32), עצם את עיניו ויצאה נשמתו בטהרה (מפי בנו הרב מאיר יהודא זצ"ל).
אוירת אבל ויגון פשטה ברחובות העיר דברצן, עם היודע השמועה המרה, כי נאסף הצדיק אל עמיו. רבים מבני הקהילה נתקבצו לבית הרב וביכו תמרורים את האבדה הגדולה.
כניסת השבת קרבה. הרבנית מרת ביילא חגרה בעוז מתניה והרגיעה את בני הבית: "שבת היום לה'!" כששבו הבנים מבית הכנסת, נגשה הרבנית בראש ילדיה, לומר 'גוט שבת' לאביהם, שהיה מונח בחדרו ונר דלוק למראשותיו. דמעה לא נראתה על פניה במשך יום השבת וגם על ילדיה ציותה לשיר את הזמירות, כפי שהיו רגילים בשבתם עם רבנו לשלחן השבת (מפי בתו מרים הינדל רוזמן).
עם צאת השבת רבתה האנחה, בלב מר ישבו הבנים עם נכבדי הקהילה לדון בסדרי הלוויה. במודעת האבל שפרסם ועד הקהילה נכתב:
הרב המנוח היקר, טיפח במסירות נפש את אמונתנו הדתית. בדעותיו הרחבות ובלהט אמריו עידן נשמות. בנועם הליכותיו ביצר את השלום בקהילותינו. כפועל חייו המבורך כן יבורך זכרו שיישמר לנצח, ביראת הכבוד, בקרב קהילתו.
את הארון הכינו חברי החברא_קדישא מהשלחן הגדול של הרב, לידו הגה ועמל בתורה, השלחן שדמה למזבח (כמו שדרשו חז"ל בברכות נה.), בהאכלת עניים ורעבים במשך כשלושים שנה.
מסע הלוויה יצא ביום ראשון כ"ח בשבט לפני הצהרים, מבית הכנסת הגדול. שם הספידו הרב ברנשטיין הי"ד מנירדהאזא, בהזכירו את מעלות המנהיגות בהם חונן הרב המנוח ואת עמידתו האיתנה מול גלי שנאת ישראל. ראש הקהל נשא דברי פרידה בשם בני העדה.
עפ"י הוראת החברא_קדישא, הותרה נשיאת הארון רק למי שטבל במקוה באותו יום. בשעת הלוויה הונחו על הארון חיבוריו הרבים של הנפטר הגדול, בכתב ידו. במרכז 'בית החיים' של דברצן, הוטמן רבנו למנוחת עולמים. לאחר סתימת הגולל ספדו לו הרב למברגר מנירדאטור, הרב שמואל בנימין פרידמן דומ"ץ נירדהאזא (מוזכר לעיל בעמ' קעו) ובנו הרב מאיר יהודא קראוס (מחמת שביתת הרכבת, לא יכלו להגיע ללוויה רק הרבנים מן הערים הקרובות לדברצן. גם מבנו הרב יחיאל יוסף וחתנו הרב שמואל בנימין דנציג נבצר מלהגיע ללוויה).
במאמרי הערכה רבים שנכתבו לכבודו ולזכרו של רבנו, הועלו על נס מעשי הצדקה והחסד שלו, לצד מלחמתו - בשבט פיו ובקולמוסו - נגד מפירי הברית ונגד האנטישמיים ועלילות השווא שלהם. הכותבים השונים האירו את דמותו כאוהב שלום ורודף שלום, שקידש שם שמים ברבים בהליכותיו האציליות ובכשרון הנאום והדרוש בו התברך בחסד עליון.
באחד מן המאמרים האלו הוזכרו היגון והאנחה שהיו מנת חלקו בשנותיו האחרונות, בסובלו את עוני עמו, אלא שהצנזורה המקומית מחקה שתי שורות ממאמר זה. סימני שׂ שהוטבעו ע"י הצנזורה על המילים שכבר הודפסו, באו לשכנע את הקוראים, כי לא ייתכן שרב יהודי סבל יחד עם בני עדתו, בהונגריה של 'שנות העשרים'...
בקרב צאצאיו של רבנו ומשפחת צאצאי חותנו הג"ר הילל פולק זצ"ל נשתמר זכרון יראתו הטהורה הקודמת לחכמתו הרחבה, אהבתו להטיב עם הבריות והחן הנסוך על מאמריו. את מורשתו הרוחנית_התורנית הנחיל לנו רבנו בספרו 'מראה הבזק', בבואת האהבת החסד שלו והתמסרותו לטובת כל אשר בשם ישראל יכונה, השתקפה לעינינו בתכונותיהם ובמעשיהם של זרעו ובני ביתם.
על ציון המצבה נחקקו מקצת שבחיו של רבנו, בשילוב הפסוק (בראשית מט, כז):
"בנימין זאב יטרף בבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל".
ותרב משאת בנימין ממשאת כולם
ציון הלזה ציון נפש איש חי רב פעלים במר תבכה
על בן ימין הצדיק שעשה צדקה בכל עת בנפש
זכה וברה השוכן והשוכב פה באדמת קודש הלזה
זאב יטרוף אשר טרף נפשו ומסר כבודו הונו גופו
וכל אשר לו לטובת עם ה' זרע ישראל וקדושו זה
שמו ושם תפארתו אדונינו מורינו ורבנו הרב הגאון
המפורסם החכם השלם במעלות ומדות מודה על
האמת ומוחל על עלבונו אוהב ישראל בכל לבבו ומאדו
מוה"ר בנימין זאב זצלל"ה
בן מו"ה אליעזר צבי קרויס זצ"ל
שימש בישיבה אצל גדולי מאורי ישראל בכלל ובפרט
בישיבת מרן בעל כתב סופר זצוק"ל עד שנתעלה
בשם טוב לבנות בית נאמן לה' וזכה להיות
חתן המלך הקדוש רבי הילל זצוק"ל שהי' אבדק"ק
סאסרעגען ומביתו שם עלה לרמה בשנת תֹרֹמֹזֹ לאב"ד ק"ק
האלאש ובשנת תרנ"ב תקע אהלו לאב"ד פה ק"ק דעברעצען
הניח אחריו ברכה הרבה כ"י ובתוכם חבור נפלא על התורה בשם
מראה הבזק וחלק שלל ד' לכל המבקשים ודופקים על לבו הטהור
עד ערב שערבה כל שמחה כי הלך לקץ הימים ונפטר לבית עולמו
בדעת נקיה ובטהרה נפלאה בן ס"ז שנה ביום עש"ק אחר הצהריים
כ"ו שבט לסדר ובשביעית יצא חפשי אֹפֹרֹתֹ לפ"ק ונקבר בכבוד גדול
ואבל כבד עד להפליא ביום א' כ"ח שבט: ועתה שלום לך איש
חמודות ונפשך הטהורה תנוח בשלום ותהי' מנוחתך כבוד בישיבה של
מעלה צרורה בצרור החיים ותמליץ טוב בעדינו עד קץ הימין אמן.
שלום לך ושלום לעוזריך!
ש"א הצדקת פיילא ע"ה
לאחר פטירתו של רבנו המשיכה אלמנתו, הרבנית הצדקת מרת ביילא, לנהל הליכות ביתה, כאשר היה באמנה איתה בטרם כבה נר חיותו של בעלה בעולם הזה. הבית הגדול המשיך להיות בית של הכנסת אורחים ותמיכה באביונים.
הרבנית הינדל (הלן) קראוס ע"ה, זוגתו של הרב מאיר יהודא זצ"ל(33), סיפרה כי מהתקופה שלאחר נישואיהן, בה התגוררו בדברצן, נשתמר בזכרונה מראהו של החדר הגדול בבית חמותה. כשלושים כסאות היו סמוכים לשלחן הערוך לכל דכפין. מעשה באדם זר שנקלע אל הבית, בשעת ארוחת הצהריים. בראותו את הסועדים הרבים, סבר לתומו כי מתקיים בבית אירוע משפחתי. למחרת, חזר המראה ונשנה... בהשתוממותו קרא האורח: "מה זאת, האם כל יום נערכת כאן חתונה?!".
עבור בניה ובנותיה, בפרט עבור ארבעת הבנות הצעירות שטרם נישאו, היתה האם הגדולה מקור תמיכה ועידוד. נשות הקהילה נהנו ממנה עצה ותושיה. כל בני משפחתה, הקרובים והרחוקים, התייחסו אליה בכבוד ובהערצה כראוי לבתו של הגה"צ רבי הילל פולק זצ"ל שהאריכה ימים אחר אחיה ורוב אחיותיה.
ביום ו' כסלו תרצ"ד, ביום בו מלאו לה שבעים וחמש שנים, השיבה הרבנית ביילא ע"ה את נשמתה הטהורה ליוצרה, "...ללמדך שהקב"ה ממלא שנותיהם של הצדיקים מיום אל יום ומחודש לחודש" (מסכת סוטה יג:).
מהלומה כואבת ירדה על הציבור היהודי בדברצן. אלמנתו של הרב קראוס, רבה הבלתי_נשכח של הקהילה, עצמה עיניה למנוחת עולמים, לאחר מחלה של שבוע ימים. 'אישה גדולה' אמיתית, אשר חינוך ילדיה ועזרה לזולת היוו את עיקר מטרות חייה.
היתה התומכת והמעודדת הבלתי נלאית של הנזקקים, אשר מצאו אצלה תמיד שולחן ערוך ומעולם לא יצאו ממנה בידיים ריקות. לשם כך היתה מסוגלת למנוע מעצמה הכל.
התאלמנה לפני שלוש_עשרה שנה, לאחר ארבעים וחמש שנות נישואיה לרב הצדיק - שזכה להערכה בכל המדינה - הרב בנימין זאב קראוס זצ"ל, אשתו הנאמנה ושותפתו בפעלו הציבורי הגדול.
לאחר התאלמנותה, הקדישה חייה ביתר שאת לענייני צדקה. כשאיש לא היה יכול כבר לעזור לנזקק, סעדה אותו הרבנית בכסף, במזון ובשתדלנות, לכל אחד כפי צרכיו.
(מאמר הספד והערכה שנתפרסם בדברצן)
במודעת האבל ביכתה הקהילה את אבדתה:
מתוך רגשת כאב עמוקה של כל בני הקהילה, מודיעה הנהלת קהילת_האם בדברצן, כי הרבנית ביילא קראוס (לבית פאללאק) ע"ה, החזירה נשמתה הטהורה ואת חייה האצילים לחי העולמים, ביום הולדתה השבעים וחמש.
הרבנית הנערצת עמדה, במשך ארבעים וחמש שנה, לצידו של בעלה הצדיק הנערץ והבלתי נשכח, הרב הראשי שלנו. שלושים שנה מתוכן הקדישו יחד לבתי הכנסת, לבתי הספר ולמוסדות הצדקה והסעד שלנו, לכל המחויבויות היהודיות, הדתיות, הנאדרות בקודש, של קהילתנו.
יחד פרשו את חסותם על העניים, אירחו בביתם אורחים רעבים וחינכו את היתומים במשפחתם. יחד טוו את תכניותיהם היפות ביותר לפעולות קדושות ברוכות א_ל, לנטיעת המידות הטובות בקרב בני הקהילה, טיפוח טהרת_נשמתם ועידון הגותם.
בשלוש_עשרה שנות אלמנותה, אותן נשאה בקבלת הדין, לא חדלה מהגשמתן של המידות הנשיות הנעלות ביותר, פעולות שלא ניתן להעריך את מספרן, את היקפן ואת תוצאותיהן. אנו ניצבים מדוכאים, בפני ארונה של 'האישה הגדולה' שלנו.
הלווייתה של הרבנית האהובה והמכובדת שלנו, תצא היום, יום רביעי בשעה שתיים אחה"צ, מן החצר הפנימית של בית הכנסת ברח' דיאק פערענץ אל בית העלמין היהודי, למנוחתה בטוהר החיים הנצחיים. תנצב"ה.
אנו מבקשים את בני קהילתנו הנכבדים, שיואילו לסגור חנויותיהם בזמן ההלוויה של הרבנית קראוס ע"ה, היום מן השעה שתים עד שעה שלש.
על ציון מנוחתה של הרבנית נחקק:
רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה
האשה המפורסמת במדת צדקתה
ישרותה וטובתה הרבנית הצדיקת
מר' בילא ע"ה
בת הגה"צ מו"ה
הילל פאללאק
זצ"ל
אבדק"ק סאסרעגען
אשת הגה"צ מו"ה
בנימין זאב קרויס
זצ"ל
אבק"ק דעברעצען
עלתה למרום בת עֹוֹ שנה כולן שוין לטובה
ו' כסלו תֹ רֹ צֹ הֹ
ת נ צ ב ה
ש"א הצדקת שרה פעסיל ע"ה
ברוכה מנשים! פרי "קודש הילולים'' מתוקה נעימה
יקרה כרמון במצות מלאה צדיקת תמימה
לעשות רצון קונה היתה כל מחשבתה
את כל שבחיה מי יוכל לספרה
יהי רצון, שצדקת מעשיהם של רבנו זצ"ל וזוגתו הרבנית ע"ה תעמוד לעד ותאיר נתיבות צאצאינו וצאצאי צאצאינו. כשם שבחיים_חיותו, מסר רבנו את נפשו וכבודו, להטיב ולהשתדל עבור כל דורש ומבקש עזרתו, כן תעמוד זכותו במרומים, לדרוש טוב לעמו ושלום לכל זרעו, להחיש לנו פדות נפש וגוף ולקיים בנו מקרא שכתוב (מלאכי ג, כג): "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".