'מלאכת מחשבת' אסרה תורה בשבת,
אפילו אם אין בה יגיעה וטורח
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (לה, א_ג).
הנה הדקדוקים רבו מאד בפסוקים האלה, וכבר פרש"י: הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת - אבל עדיין צריך ביאור, דהיאך ס"ד שתהא מלאכת המשכן דוחה שבת, הלא גם בקרבנות התמידין והמוספין וקרבן פסח, אי לאו דכתיב בקרא "במועדו" "במועדיכם", לא היינו יודעים שדוחים שבת (פסחים עז:)! וכן בכל מצוות שדוחים את השבת, מייתורא דקרא דרשינן להו, כגון מילה שופר ולולב, מדכתיב "ביום" אפילו בשבת (עיי' שבת קלא:), אבל היכא דליכא דרשא להדיא להתירה בשבת, היאך תיסק אדעתן דלידחי שבת החמורה, שהכפילה התורה איסור מלאכה שבה וענשה במיתה, הרבה פעמים בתורה! והראב"ע הרגיש בזה, ועיי' מה שכתב [ז"ל: אע"פ שמעשי שמים אתם חייבים לעשות, השמרו לכם שלא תעשו מעשה בשבת והעובר בפני עדים ימיתוהו בית דין].
ועוד צריך ביאור, למה אמר הכתוב כאן תֵּעָשֶה [ת' צרויה] מלאכה, ולא אמר תַּעֲשֶה [ת' פתוחה] כמו בכל שאר מקומות שהזכיר איסור מלאכת שבת, ורק פה אמר לשון תֵּעָשֶה, וכן לעיל בפרשת כי תשא (לא, טו) ג"כ בסמיכות לציווי מלאכת המשכן, אמר ג"כ יֵעשה [י' צרויה].
ויותר מכל אלה צריך ביאור מה שפרט רק איסור הבערה בכאן, ואפילו אם נאמר כמו שהביא רש"י ז"ל: יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, עדיין צריך להבין, למה דוקא כאן מורה לנו הכתוב דין זה, ולא למעלה בפר' כי תשא, דגם שם הזכיר עונש מיתה למלאכת שבת.
ועוד צריך להבין, מה זה שאמר גבי איסור הבערה: בכל מושבותיכם, ולא אמר כן בשאר מלאכות האסורות בשבת?
ונלע"ד לפרש - דהנה רבים טועים וחושבים, כי מלאכה שאסרה תורה לעשותה בשבת, היינו רק מה שיש בה טורח ויגיעה לעשותה, למען אשר ינוח וירגיע בשבת מן הטורח והעמל והיגיעה אשר הוא יגע כל ימי השבוע, אבל דבר שאין בו טורח ויגיעה גדולה, אינו בכלל מלאכה שאסרה תורה.
אבל באמת אין הענין כן. כי ל"ט אבות מלאכות האסורות בשבת, אינם דוקא שיש בהם טירחא ויגיעה, שהרי הכותב שתי אותיות, או העושה שתי בתי נירין, או הקושר והמתיר קשר של קיימא, או המוציא אוכלין כגרוגרת מרשות היחיד לרשות הרבים, הרי אלו אבות מלאכות (שבת עג.), וחייבים עליהם, במזיד ובהתראה - סקילה, במזיד בלא התראה - כרת, ובשוגג - קרבן חטאת, אף על פי שלא טרח ויגע כל כך.
והראשון שהוזכר בתורה שנסקל בשביל חילול שבת, היה המקושש עצים ביום השבת (במדבר טו, לב), והוא לא עשה מלאכה כבדה - בין למ"ד משום דמעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, בין למ"ד משום דתולש היה, בין למ"ד משום מעמר (שבת צו:) - בין כך ובין כך, לא עשה מלאכה כבדה כ"כ במה שתלש איזה קסמין או שהיה מעמרן, או שהעביר הקסמין ברשות הרבים איזה אמות, ובכל זאת נתחייב סקילה!
ומצינו דברים שיש בהן טורח ועמל רב ויגיעה גדולה יותר מכותב שתי אותיות וכדומה, ובכל זאת מותר לכתחילה בשבת, כגון מפנין ארבע וחמש קופות של תבן ושל תבואה מפני האורחין בשבת (שם קנו:), אף על פי שזו מלאכה כבדה יותר מכותב ב' אותיות או מוציא אוכלין כגרוגרת מרשות היחיד לרשות הרבים, וכן מותר לטלטל כלים שאינם מוקצים בשבת ולסלקם ממקום למקום ברשות היחיד, אף על פי שהם כבדים ויש בהם טורח ויגיעה לטלטלם ממקומם, אפילו הכי מותר. הרי מוכח, כי לאו דוקא מלאכה שיש בה כובד וטורח היגיעה, אסורה בשבת, אבל - כל מעשה אשר האדם העושה אותו, מוציא מחשבתו מן הכח אל הפועל, אפילו באופן נקל מאד, הרי זה אסור משום מלאכה.
ועיין בביאורו של הגאון המפורסם מורנו הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל, מש"כ בפר' יתרו בפירוש הפסוק (כ, י): לא תעשה כל מלאכה, דהמתרגם: לא תעבוד כל עבודה - 'ארבייט', לא דק, דלא רק מה שנקרא 'עבודה' דהיינו שיש בה טורח ויגיעה, אסורה משום מלאכה, אבל עשיית מלאכה שאסרה התורה בשבת, היא הוצאת מחשבתו אל הפועל באופן המועיל, [ההוצאה לפועל של הרעיון והכוונה], ויתכן לתרגם: לא תפעל כל עבודה ולא תייצר - 'פראדוצירען'. לכן, רק מלאכת מחשבת אסרה תורה (ביצה יג:), אבל דבר שאין מתכוין מותר (שבת מא:) ומלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה וכן כל המקלקלין פטורין (שם קה:), עיין שם מה שכתב באריכות(43*), ודפח"ח וש"י.
ופעם אחד שמעתי מאיש אחד אשר למד בנעוריו, שנה ופרש (עפ"י פסחים מט:), והיה למנהל בנק וכותב וחותם שמו על השטרות והמכתבים גם ביום השבת, וגם היה מעשן סיגריה בשבת קודש, והוכחתיו על פניו.
והשיב לי, כי הוא שומר שבת, כמו שכתוב בתורה: לא תעשה כל מלאכה! אבל לחתום שמו על השטר או מכתב, או לשפשף קיסם [גפרור] להעלות להב ולהדליק את הסיגריה - אין זו מלאכה כלל. ולא אסרה תורה הבערה, רק באופן אשר בימי קדם היו צריכין לשפשף שני גזרי עצים זו בזו זמן רב, עד כי מחמת חום השפשוף החזק עלתה שלהבת מביניהם, והבערה כזו היתה מלאכת יגיעה וטורח. וכן מעשה הכתיבה היתה מעשה חריתה על לוחות אבן או עץ, כי לא היה להם אז נייר וקולמוס, וכל כתיבה בימי קדם היתה בחריתה, וזו היתה באמת מלאכה ביגיעה וטורח. אבל בזמן הזה, שנוכל להבעיר ע"י שפשוף הגפרור להעלות להב ברגע קטן - אין זאת מלאכה, והבערה כזו לא אסרה תורה כלל. וכן הכתיבה שלנו בדיו וקולמוס על הנייר אשר ברגע או ב' וג' רגעים נוכל לכתוב את שמנו, לחתום על השטר וכדומה לזה, אין זו מלאכה, וכתיבה כזו לא אסרה תורה כלל.
שאלתיו, אם אוכיח לך מן המקראות של התורה, כי טועה אתה בדבריך, תהיה מודה על האמת ולא תעשה עוד כמעשיך הרעים? וענה לי, הן.
אמרתי לו, הרי לפניך הפסוקים, ריש פרשת ויקהל: ויקהל משה וכו' עד בכל מושבותיכם ביום השבת, קרא אתה בפיך ותתבונן, הלא כבר אמר הכתוב: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש וכו' כל העושה בו מלאכה יומת, ולמה פרט לך הכתוב אחרי זה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת - הלא לפי דבריך הבערת אש היא בכלל "כל העושה בו מלאכה יומת", כי לפי דבריך היא מלאכה שיש בה טורח ויגיעה לשפשף ב' גזרי עצים זה בזה להעלות להב מביניהם, וא"כ למה פרט לך הכתוב איסור ההבערה? ועוד תתבונן, למה דוקא בהבערה אמר הכתוב: בכל מושבותיכם?
אלא ודאי, להוציא מן לב הטועים, שלא יטעו כמו שטעית, כי רק "מלאכה" שיש בה טורח ויגיעה אסרה תורה ורק ההבערה אשר היא מלאכה כבידה בטורח ויגיעה, כבימי קדם וגם בזמן הזה בארצות פראי בני אדם, אשר לא ידעו עדיין המצאות החדשות להוציא אש ע"י שפשוף קל של גפרור, רק שם אסורה ההבערה, אבל במקום שיוכלו להוציא אש ולהב באופן קל, לא אסרה תורה ההבערה. לכן, אחר שהזהיר הכתוב על איסור מלאכת שבת בכלל: כל העושה בו מלאכה יומת, פרט לך הכתוב: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ר"ל, לא רק אם תשבו במקומות אשר שם ההבערה היא מלאכה בטורח ויגיעה, אלא אפילו אם תשבו במקומות אשר שם ההבערה היא מעשה קל, בכל זאת אסורה לכם ההבערה - והיינו דפרט לך הכתוב הבערה, והיינו דכתיב בה "בכל מושבותיכם" - להוציא מטעותך שטעית ותיתעת.
כי באמת לא רק משום היגיעה והטורח נאסרו לנו מלאכות האסורות בשבת, אלא אפילו אין בהם טורח ויגיעה, ג"כ אסורות, וכמו שכתבתי למעלה בשם הגאון מפפד"מ [הרש"ר הירש], כי הוצאת המחשבה מן הכח אל הפועל היא שאסרה לנו התורה. וזה שאמר הכתוב: ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה - ר"ל, אפילו נעשה בנקל כעל ידי עצמה, בלי שום טורח ועמל ויגיעה, כאילו תיעשה ממילא, כגון הכתיבה הקלה בזמן הזה, וכיוצא באלה המלאכות שנשתנו להקל ע"י המצאות החדשות, בכל זאת - וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת, ושפיר סמיך ליה בפרטות: לא תבערו אש בכל מושבותיכם, אפילו במקום שאין בהבערה מלאכת יגיעה וטורח.
והאיש שמע ונכנסו הדברים בלבו, ונתחרט על מה שעשה וחזר מטעותו ומדיבוריו הרעים, והבטיחני שלא יעשה עוד כמעשיו הרעים, אבל יהיה נזהר בכל איסורי מלאכות שבת, אפילו לא יהיה בהם יגיעה וטורח כלל, וכן עשה וחזר בתשובה.
ועפ"ז נבין מה שבפרשת כי תשא (לא, ו_יד), אחר פרשת ציווי מלאכת המשכן: ועשו את כל אשר צויתיך את אהל מועד ואת הארון לעדות וכו' ואת השולחן וכו' ככל אשר צויתיך יעשו - סמיך ליה מיד אזהרת השבת: אך את שבתותי תשמורו וכו' ששת ימים יעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון קודש לה' כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת - וגם בפרשתנו, הסמיך אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן: אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וכו' כל העושה בו מלאכה יומת וכו' קחו מאתכם תרומה לה' וכו' וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו וכו' - ובכל ב' מקומות הללו שינה הכתוב ואמר: יֵעשה מלאכה, תֵּעשה מלאכה.
ולפי מה שכתבנו אתי שפיר - כי הנה ידוע, כי כל מעשה מלאכת המשכן וכליו, אשר מעשה המלאכה היתה קשה ונפלאה מאד, באמת נעשתה ממילא עפ"י נס מן הקב"ה, וכמו שדרשו חז"ל (תנחומא בהעלותך, ג. ועיי' מנחות כט.) על דברי הכתוב (לעיל כה, לא): מקשה תֵּיעָשֶׂה המנורה - שנעשתה מאליה, וכן הקמת המשכן נעשתה מאליה כדרשת חז"ל (תנחומא פקודי, יא), ואף על פי כן נאסרה מלאכתה בשבת - הרי מוכח כמו שאמרנו, כי לא משום מלאכת טורח ויגיעה נאסרו ל"ט אבות מלאכות בשבת, אבל גזרת הקב"ה לאסור מלאכות הללו, אפילו אם אין בהם יגיעה וטורח.
ולכן סמך אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר לך, אף על פי, כי ששת ימים יֵעָשֶׂה מלאכה, תֵּעָשֶׂה מלאכה, ר"ל אע"פ כי במלאכה זו - דהיינו מלאכת המשכן דאיירי בה - גם בששת ימי המעשה, נעשתה המלאכה מעצמה וממילא, בלא טורח ויגיעה כלל, בכל זאת - וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת.
ואתי שפיר מה שפרש"י עפ"י דרשת חז"ל: הקדים אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה שבת, ר"ל, שאפילו מלאכת המשכן, שנעשית בלי טורח ויגיעה, עפ"י נס, וממילא תֵּעָשֶׂה - בכל זאת אינה דוחה שבת, ואסורה מלאכה זו בשבת, והעושה אפילו מלאכה כזו חייב מיתה.
ושפיר סמיך לזה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם, אפי' במקומות שההבערה בלי יגיעה וטורח וכמו שביארנו, להוציא מלב הטועים ולהורות לנו דרך האמת, והבן.
*
לברית מילה
עם ברית המילה יש להביא את השלום והאחדות
בין כל בני הברית
ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר. זה הדבר אשר צוה ה' לאמר קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' זהב וכסף ונחשת (לה, ד_ה).
צריך להבין כפל מאמר הכתובים, שהיה די לומר: ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, קחו מאתכם תרומה לה' וכו' - ולמה הכפיל הכתוב ואמר עוד: זה הדבר אשר צוה ה' לאמר.
ואמרתי לפרש, על פי מה שכתב העוללות אפרים (ח"ג מאמר תטז ועיי' בפרושו כלי יקר) על פסוק שבתחילת הפרשה: ויקהל משה את כל עדת בני ישראל - שהקהילם באגודה אחת, שלא יהיה ביניהם פירוד הלבבות ומחלוקה, אבל יהיה שלום ביניהם עיי"ש. והנה ידוע הבחינה, כי המילה מתווך השלום בין בני ישראל, אשר כולם חתומים באות ברית קודש אחד, כעבדי מלך אחד, ועל ידי זה הם מתקשרים זה לזה באגודה אחת, ואוהבים זה את זה כאחים בני אב אחד. (עיי' לעיל עמ' שכד בפר' תצוה לברי"מ).
והנה תיבות תרומה להוי"ה יש בהם אותיות מילה, והמילה היא תרומה לה' אשר נקחה מגופנו, כמ"ש דורשי רשומות על פסוק (כה, ב): ויקחו לי תרומה, כי לי תרומה אותיות מילה (עיי' מש"כ לעיל עמ' שיב בפר' תרומה לברי"מ).
ועתה יש לומר כי זאת כוונת הפסוקים:
ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר - דייקא אל כל עדת בני ישראל, שנקהלו כולם באגודה אחת בשלום ואחדות, אמר להם משה רבנו - זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, זה הדבר - שאתם כולכם יחד נקהלים באגודה אחת, הוא אשר צוה ה' לאמר לכם. ולמען זה הדבר, קחו מאתכם - מאתכם ממש, דהיינו מגופכם - תרומה להוי"ה, שאות המילה יתווך ביניכם אחדות ושלום, אהבה ואחוה זה לזה, בלב שלם.
כל נדיב לבו יביאה, בכל נדיבות לבו, בלב שלם ותמים, יביאה לאחוה והאהבה, האחדות והשלום, יביאה את - עם - תרומת ה', דהיינו ברית המילה, שהיא סיבת השלום והאחדות בין כל בני ברית אברהם אבינו ע"ה. בין עשיר גדול בעל זהב, בין עשיר ממוצע בעל כסף, בין עני שהוא רק בעל פרוטות של נחשת - כולם ידבקו זה לזה באהבה ואחוה ושלום ואחדות, ע"י כח המילה אות ברית קודש שחתום בבשרנו.
וכן הילד הרך הנימול היום, יהיה אהוב וחביב לכל בני ברית, ע"י המילה שנימול ונחתם בו אות ברית קודש, וכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
עוד י"ל, קחו מאתכם תרומה לה' - רמז לשלמות הגוף [כנ"ל: מאתכם - מגופכם ממש], כל נדיב לבו יביאה - רמז לשלמות העיון ושלמות המידות, זהב וכסף ונחשת - רמז לשלמות הקניינים (עיי' מש"כ לעיל פר' כי תשא לברית מילה עמ' שנג), והבן.
*
לנישואין
הארון, השולחן ומזבח הקטורת מעוטרי הזֵרים,
הנמצאים בכל בית יהודי
ויעש בצלאל את הארון וכו' ויעש לו זר זהב סביב, ויעש את השלחן וכו' ויעש לו זר זהב סביב, ויעש את מזבח הקטרת וכו' ויעש לו זר זהב סביב (לז, א_כו).
אמרתי ע"ד מוסר - חתן וכלה, הבאים היום בברית הנישואין ומייסדים לכם בית בישראל, הזהרו שיהיה ביתכם קודש לה'! כמו שאמר הכתוב (כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - בתוכו לא נאמר אלא בתוכם (אלשיך פר' תרומה; של"ה שער האותיות ערך לב טוב), דהיינו ביניהם בביתם, (עיי' מש"כ לעיל עמ' רסב בפר' בא לנישואין). ובבית משכנכם יהיו ג"כ שלשה כלי מקדש הללו, שהיו מקושטים בזרי זהב: ארון, שולחן, ומזבח הקטורת.
א. ארון שהיו בו הלוחות, וספר תורה מונח אצלם - שתי הלוחות הם דמיון לחתן וכלה, כמו שדרשו חז"ל במדרש (שמו"ר מא, ו ועיי' מש"כ לעיל עמ' בפר' תשא לנישואין), כמבואר בספר ילקוט סופר, כי כמו שהלוחות מעשה אלקים ומכתב אלקים, ככה הזיווג מעשה אלקים הוא מן השמים (עיי' מועד קטן יח:), מה' יוצא דבר הזיווג, מה' מצעדי גבר כוננו למצוא זיווגו, וה' היוצר יחד לבם נוטע בלבותם את האהבה זה לזה, כמו שאמרו חז"ל (ב"ר סח, ד): הקב"ה יושב ומזווג זיווגים.
וכמו שהלוחות הם שניים, וכתיב "לחת" חסר, כלומר שהיו כאחד (מד"ר שם) - כן איש ואשה יחדיו יודבקו כאחד, באהבה וחיבה תמימה ושלמה כל ימיהם לעולם. אבל אצל הלוחות מונח ספר התורה - לומר, שיתנהגו בזיווגם ע"פ חוקי התורה הקדושה, בזהירות ושמירת חוקי נדה וטבילה, ושמירת שבת קדש והדלקת הנר וכו'.
והנה הארון הקודש עם הלוחות וספר תורה - דהיינו האהבה והאחדות והשלום והריעות, עם הזהירות להתנהג בחיי הזיווג כדת של תורה - יהיה לכם הראשון לכלי הקודש בבית משכנכם, לזר זהב סביב.
ב. שולחן, דהיינו שולחן הטהור בכשרות גמורה - שלא יבוא במטבח ועל השולחן שום מאכל או משקה שאינו בכשרות גמור, ולא שום תערובת איסור, כאשר אַתְּ הבתולה הכלה, למדת בבית אבותייך, ואז יהיה גם שולחנכם מקושט בזר זהב סביב.
ג. מזבח הקטורת של בשמים וסמים נודפים ריח טוב - רמז על המידות הטובות והמעלות הרמות, צדקה וחסד ומעשים טובים, יהיה ביתכם פתוח לעניים ודלים, וכל דרכיכם ומעשיכם יהיו נאים ומתוקנים באמונה ויושר, ובענוה והסתפקות, כאשר ראיתם כן ולמדתם מאבותיכם היקרים, ואז גם מזבח הקטורת וזר זהב שלו, יהיה בביתכם.
וג' זֵרים הללו יהיו לכם לשם ולתפארת, קרנכם תרום בכבוד, תתברכו בכל הטוב, ויהיה זיווגכם עולה יפה, אמן.
*
להספד
ועפ"י המאמר דלעיל, אמרתי בהספד על האשה הצדיקה חנה פישער ע"ה, שהיו בה כל הזֵרים הללו (וע"ע מש"כ לעיל עמ' שיז בפר' תרומה להספד):
זר של ארון, שבו התורה - כי השיאה בתה לתלמיד חכם מופלג, ה"ה הרבני הצדיק החו"ב מו"ה מרדכי קליין ז"ל(44*), וזר של שולחן - הכשר והטהור, וזר של מזבח הקטורת, דהיינו מידות ומעלות טובות שעטרוה - בטחון בה', וקבלת ייסורין בחיבה, וצדקה וגמ"ח, ונפטרה בשיבה טובה בת צ"ה שנה, תנצב"ה.
*
עוד להספד
ג' מעלותיו של ירא ה': אבותיו הצדיקים,
בניו שחינכם לתורה ומע"ט ומעלת עצמו
ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לה, ל).
איתא במדרש תנחומא (אות א): שלשה שמות נקראו לו לאדם - אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו וכו' - מנין, ממה שקראו בענין: ראו קרא ה' בשם בצלאל.
אמרתי על פי מה שכתב ביו"מ על מאמר הגמ' (כתובות קד.): אמר רבי אלעזר, בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, ג' כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו. אחת אומרת לו: בוא בשלום, ואחת אומרת לו: הולך נכוחו, ואחת אומרת לו: יבוא שלום ינוחו על משכבותם (ישעיה נז, ב).
כי לתאר שלמות הצדיק שנסתלק, יש ג' פנים:
מצד מעלתו מתולדת אבותיו הישרים והתמימים, ועל זה כת ראשונה של מלאכי השרת אומרת: בוא בשלום, ר"ל שתיכף בתחלת ביאתו לעולם בא בשלמות, מצד תולדתו מאבותיו הצדיקים.
וכת אחרת באה לפאר מעשי הנאסף עצמו ואומרת: הולך נכוחו, פירש"י: בדרך ישרה.
והכת השלישית, תפאר את הצדיק מצד בניו ובנותיו יוצאי חלציו, ואומרת: יבוא שלום ינוחו על משכבותם, כי ע"י פעולות הטובות של יוצאי חלציו ההולכים בדרך הישר, ינוח אביהם הנפטר במנוחה נכונה בשלום על משכבו בקבר, כמשה"כ: ושכבתם ואין מחריד (ויקרא כו, ו) עיי"ש.
וזאת כוונת המאמר הנ"ל: ג' שמות נקראו לו לאדם - ר"ל שאת האדם נוכל לפאר בג' שמות, לשם תהלה ולשם תפארת לו - אחד, מה שקראו לו אביו ואמו, ר"ל, מצד תולדתו מאבותיו הצדיקים הישרים והתמימים. ואחד שקראו לו בני אדם, מצד בניו יוצאי חלציו של אדם, שהולכים בדרך הטוב והישר, ועל ידי זה קוראים שם טוב לאביהם. ואחד, מה שהוא קונה לעצמו, מצד מעשיו הטובים והישרים בעצמו.
טוב מכולם, מה שקונה הוא לעצמו. ומנין, ממה שקראו בענין: ראו קרא ה' בשם בצלאל שהלך תמיד בצל אלקים, בדרך התורה והטוב והישר, והיינו מעלת עצמו. בן אורי בן חור, היינו מעלת אבותיו הצדיקים (עיי' לעיל עמ' שנו בפר' כי תשא להספד, מה הן המעלות הרמוזות בשמות אלו). למטה יהודה, היינו מעלת בניו, אשר גם הם ראויים למטה יהודה, ר"ל שע"י כך תתקיים שלשלת מטה יהודה, מטהו יפרח ולא ימות גזעו.
וכן הנפטר הלזה, יש לקונן עליו ולהספידו ולפארו בג' מעלות הללו: מצד אבותיו ומצד מעשי עצמו, ומצד מעשי בניו - שחינכם וגידלם שילכו בדרכיו, ותהיה זאת נחמתו - ועל ידי זה, יבוא שלום ינוח על משכבו הולך נכוחו, עד כי יחיו מתיך וכו' הקיצו ורננו שוכני עפר, ובלע המות לנצח, אמן.
* * *