א. בראשית
תכלית דרשת הרב תהיה להורות לעם ה'
את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון
בראשית ברא אלקים (א, א).
מדרש רבה (א, ד): ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות. התורה וכסא הכבוד נבראו. תורה מנין, שנאמר (משלי ח, כב): ה' קנני ראשית דרכו. כסא הכבוד מנין, דכתיב (תהלים צג, ב): נכון כסאך מאז וכו'. אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד ואם כסא הכבוד קודם לתורה - אמר רבי אבא בר כהנא, התורה קדמה לכסא הכבוד, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז - קודם לאותו שכתוב בו: נכון כסאך מאז.
נראה לומר הכוונה בדרך מוסר.
כי יש רבנים ומורים, אשר כל דרשותיהם ולימודיהם מלאים חקירות ובחינות במהות האלוקים ובידיעתו, והנהגת עולמו היאך היא מכוונת ואינה מכחשת את הבחירה החופשית אשר לאדם, ואת צדק שכר ועונש, ושאר חקירות בענייני "מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור" (עפ"י חגיגה יא: עיי"ש). אבל בעיקר תורת ה', להודיע לעם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, להורות להם דיני והלכות חג בחג והלכות אורחות חיים, למען ידעו להניח תפילין כהוגן ולשמור שבת ויו"ט, משא ומתן באמונה, הלכות ריבית והונאה והלכות דרך ארץ, דיני טהרה ופרישות, הלכות ברכות ק"ש ותפילה, ושאר דינים והלכות של מצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אשר הן הן גופי התורה והמצוה - בדברים האלה אינם מדברים כלל בדרשותיהם ולימודיהם לפני עם ה', רק מדברים תמיד בענייני חקירות ובחינות נשגבות ורמות כנזכר למעלה.
ואין זה דרך הנכון אשר יתנהג בה הדרשן והמורה עם ה', כי עיקר תכלית הדרשה, תהיה להורות לעם ה' את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, לשמור ולקיים מצוות ה' כהוגן כדיניהם והלכותיהם [עיי' מג"א או"ח סי' תכט סק"א: והעיקר להורות לעם ה' דרכי ה', ללמד המעשה אשר יעשון].
ואמרתי בדרך הלצה, כי על הדרשנים העוסקים רק בחקירות אלוקיות ואינם מורים לעם תורת המצוות, עליהם מוסב מה שדרשו חז"ל (איכה רבתי פתיחתא דחכימי, ב ; ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז) על מאמר הנביא ירמיה ע"ה (טז, יא): ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו - הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, ר"ל, כי הלואי אותי עזבו, שלא יעסקו תמיד עמי, בחקירות אלוקותי, אבל יעסקו בשמירת חוקי ומצוות תורתי, בדיניהם והלכותיהם, להורות לעם ה' דרך המצוות והחוקים והמשפטים אשר ילכו בה. שמתוך שהיו מתעסקים בה, דהיינו בקיום המצוות, המאור שבה, בתורה ובמצוה, בהתעסקות עם דיניהם והלכותיהם וקיום המצוות - היה מחזירן למוטב, אבל לא החקירות והבחינות הרמות והנשגבות של העוסקים רק עמי, דהיינו בחקירות אלוקותי.
וזו כוונת המדרש: התורה וכסא הכבוד - תורת המצוות וחקירות אלוקיות בעניין כסא כבודו, להבין מציאות אלקים ודרכיו והנהגת עולמו, דהיינו כסא כבודו - קדמו לבריאת העולם, דעל מנת כן ברא הקב"ה עולמו, שבני אדם יכירו אותו ויעסקו בתורתו אשר יתן להם, תורה ומצוות חוקים ומשפטים, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ר שם הובא ברש"י א, א): בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית וכו'.
אבל איני יודע איזה מהם קודם, אם התורה קדמה לכסא הכבוד, או כסא הכבוד קודם לתורה - ר"ל, אבל לכאורה יש להסתפק, לאיזה מהם צריך ליתן משפט הקדימה, אם לכסא הכבוד, דהיינו להחקירות האלוקיות, להכיר מציאותו ודרכיו, כמו שאמר משה רבינו ע"ה: הראני נא את כבודך (שמות לג, יח), הודיעני נא את דרכיך (שם, יג), וכמו שדרשו חז"ל: מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו (ברכות ז, א), ובחינות הידיעה והבחירה וכדומה לזה, שכל אלה הן בכלל כסא הכבוד, לחקור בכבוד אלוקים וכסא צדק שלו. או צריך ליתן הקדימה לתורה, דהיינו: תורה צוה לנו משה (דברים לג, ד), להורות לנו את הדרך נלך בה, אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי -
על זה אמר רבי אבא בר כהנא, התורה קדמה לכסא הכבוד, לימוד ועסק התורה והמצוה, קדמה לעסק בחקירות כסא הכבוד של הקב"ה, שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, קודם לחקירה במפעליו מאז - בחקירות להכיר מציאות הבורא ודרכיו והנהגת עולמו ע"י חקירה ובחינה - כי העיקר ללמוד ללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתו באהבה, והבן.
*
סמיכות סיום התורה לתחילתה
גנותם של הרשעים הדורשים טובת עצמם בלבד - ה'אגואיסטים'
ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים וכו' אשר עשה משה לעיני כל ישראל – בראשית ברא אלקים וכו'.
ואקדים לפרש מאמר הירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א מובא בתורה תמימה): בראשית ברא אלקים - תניא למה נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף, מפני שהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה. אמר הקב"ה, אינני בורא אותו באל"ף, שלא יאמרו איך יעמוד העולם שנברא בלשון ארירה. אלא הרי אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה, ולוואי יעמוד.
והמאמר הפלא ופלא - דאם נפרש כפשוטו דאלף לשון ארור, מפני שתיבת ארור מתחלת באל"ף, הלא מצינו כמה תיבות שמתחילים באל"ף והם לשון ברכה, כגון: אשרי האיש, אהבתי אתכם אמר ה', אזר נא כגבור חלציך, אור זרוע לצדיק, אילת אהבים ויעלת חן, איתן מושבך, אאלפך בינה, אמונתך עד שחקים, אמת מארץ תצמח וכו', שהם מתחילים באל"ף וכולם לשון ברכה. וכי לא מצינו תיבות רבות שמתחילים בבי"ת והם לשון קללה, כגון: בגדה יהודה, הנה ה' בוקק ארץ ובולקה, בכה תבכה בלילה, בלע ארמנותיה, והפקדתי עליכם בהלה, בושו בית ישראל, חש בז, בזוי אתה מאד, ואשיתהו בתה - שהם מתחילים בבי"ת וכולם לשון קללה?! וא"כ אין להבין מאמר הירושלמי שהחליט שהאל"ף לשון קללה והבי"ת לשון ברכה ולפיכך לא ברא העולם באל"ף אלא בבי"ת!
ונראה לומר כוונה עמוקה ונכונה בזה - דהנה אם נסתכל ונתבונן בכל מיני הברואים והנמצאים ובכל כוחות הטבע בעולם הזה, נראה עין בעין ונביט ונשקיף, איך הברואים והנמצאים המשונים זה מזה וכוחות הטבע השונים זה מזה, כולם קשורים ואגודים זה אל זה ומשמשים זה את זה, וקיומם וחיותם ותולדת הווייתם תלויים זה בזה.
ונתחיל בברואים שהם תחת סוג הדומם, הלא ידוע כי אין רגבי הדומם מתדבקים זה לזה בלתי כח ארבע יסודות ארמ"ע (אש רוח מים עפר), כי כל מה שנמצא בסוג דומם הוא מורכב מד' יסודות אלה. כוחות האש ותולדתו האור, האויר ותולדתו הרוח, המים ותולדתו הליחה, הם המסבבים כי רגבי העפר ותולדותיו החול והאדמה, יחדיו יידבקו או יתפרדו, ואלה הם תולדות האבנים והסלעים והברזל והנחשת והזהב והכסף והבדיל והעופרת וכל האבנים הטובות ומרגליות. ולולי כי האש והאור והאויר והרוח והמים והליחה והעפר והאדמה, משמשים זה את זה ומרתיחים או מקררים זה את זה, ומתמסמסים ומתדבקים זה בזה, לא היו מתהווים מיני הדומם בבטן האדמה - נמצא כי הוויית וקיום ורביית הדומם תלוי בד' יסודות ארמ"ע וכוחותיה ותולדותיה.
ועתה נביט ונתבונן באותם הברואים והנמצאים שהם תחת סוג הצומח - הלא עינינו רואות כי כל הצמחים הם יונקים חיותם מן לחות האדמה ועפרה, ומן לחות האויר היורד עליהם בטל ומטר לברכה, ומן חום אור החמה אשר תזרח עליהם ותופיע עליהם זוהרה ושביבי ניצוציה. ולולי המאורות הגדולים המשמשים בתבל ביום ובלילה, הנבדלים זה מזה ואין אחד מהם נכנס לגבול חברו, לא ישנו את תפקידם, אבל כולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם אשר נתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה, ולולי האויר והרוח המרחף על פני תבל וכל הצמחים שואפים בו רוח חיים, ולולי הגשם והשלג היורד מן השמים על הארץ והולידה והצמיחה, ולולי לחות העפר והאדמה אשר ממנה יונקים הצמחים חיותם וממנה יונקים כח גידולם והולדתם, לולי כן לא היה צומח כל עץ ועשב וירק הארץ והאדמה לא תתן יבולה. נמצא כי הוויית וחיות וקיום ורביית הצומח, הן הם תלויים וקשורים אל הדומם - דהיינו האדמה וארבע יסודותיה: אש רוח מים עפר - וכוחות מאורי הרקיע.
ועתה נביט אל הברואים והנמצאים תחת סוג החי - והנה כל חיותם וקיומם ופרנסתם מן הסוג של הצומח! כי לכל בהמת וחית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה, מתחילת הבריאה ניתן כל ירק עשב ופרי העץ והשדה לאכלה. נמצא, כי סוג החי חיותו קשורה לסוג הצומח.
ואחרון חביב סוג הַמְדַבֵּר, הוא מבחר היצורים - הנה חיותו וקיומו ופרנסתו קשורה אל סוג החי והצומח, כי פרנסתו מן הבהמה והחיה והעוף ודגי הים ומפרי העץ והשדה, אשר כל אלו לו לאכלה ולהחיות את נפשו.
כל סוגי הבריאה - כל אשר בהם רוח חיים וכל הצמחים אשר בהם כח הגידול והצמיחה, הן האדם המדבר, הן הבהמה והעוף מכל נפש החיה על הארץ, והן הצומח - כולם קשורים בחיותם אל ד' יסודות ארמ"ע, אשר אם ימנע מהם האויר והאור והמים וארץ החיים שלהם הלא הם כלים ונפסדים. נמצא כי כל ד' סוגי הבריאה דצח"מ (דומם צומח חי מדבר), חיותם וקיומם, הווייתם וכח תולדתם קשורים זה לזה ואין אחד מהברואים אשר יוכל להתקיים בעצמו לבדו, ואשר חיותו איננה תלויה בברואים אחרים.
ועתה, אם נחקור ונתבונן מה היתה כוונת הבורא ית"ש, אלקי עולם בורא הכל, כי ברא את העולם וכי יצר את כל הברואים והנמצאים באופן אשר הם קשורים זה בזה, וכל אחד ואחד מהברואים חיותו וקיומו תלויים בחברו, בבריאה אחרת? וכי קצור קצרה יד הבורא ית"ש לברוא עולמו באופן שלא יהיו קשורים זה בזה, אבל כל אחד ואחד מן הברואים יוכל לחיות ולהתקיים ולרבות ולפרות מכח עצמו - כגון שהעץ יוכל לחיות ולהתקיים בלי אור החמה ואויר ורוח ולחות המים והעפר, ועשב וירק השדה ירבה ויפרה ויעשה גידולים בלי גשמי נדבה וזהרי חמה מן השמים, והבהמה והעוף ימצאו פרנסתם ללא הצומח וכן האדם - היד ה' תקצר (עפ"י במדבר יא, כג) והיפלא מה' דבר (עפ"י בראשית יח, יד), לברוא כל נברא בריאה יחידה ונפרדת משאר הברואים ואינה קשורה ותלויה בהם כלל?!
אבל כוונת הבורא ית"ש להורות לנו ולהאיר עינינו בדרך נלך בה, למען נשכיל ונדע, כי כמו שכל הברואים והנמצאים, אין אחד מהם עומד רק לתכלית לו לבדו, אבל עומד לשרת ולשמש ולספק פרנסת החיים לשאר הברואים והנמצאים. האור והאויר והמים והעפר, המאורות הגדולים השמש והירח והכוכבים, הגשמים והרוחות והטללים לא למענם לבדם - להשתמש לעצמם - נבראו, אבל הם עומדים לשמש לכל ד' סוגי הבריאה דצח"מ, ולהספיק להם כח ופרנסת חיותם, להחיות את הארץ להולידה ולהצמיחה, להוציא לחם מן הארץ ועשב ועץ עושה פרי, והצמחים משמשים להספיק מזון ומחיה לסוג החי והמדבר, וכן סוג החי משמש להאדם לכל תשמישיו ולהספיק פרנסת חיותו וקיומו -
כן אנחנו בני אדם, לא נחשוב כי תכלית חיינו רק לנו לעצמנו, כמו אותם הרשעים האומרים: אני ואפסי! וכל הברואים סביבותם כאין לפניהם ולא יחושו אם יאבדו כולם, ובלבד שהם יעמדו וישיגו מאוויי נפשם, תחילה. חלילה לחשוב מחשבת פיגול כזאת! אבל נתבונן ונדע, כי גם אנחנו עומדים לשמש לקיום חיות חברינו, איש את רעהו יעזורו, החזק יחזיק לחלש והעשיר יתמוך אחיו האביון, החכם יחכים פתי וישכיל בער, כמו שאמר הנביא (ירמיה ט, כג): אל יתהלל חכם בחכמתו, לו לעצמו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, לו לעצמו, אל יתהלל עשיר בעשרו, לו לעצמו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה', והבן.
ובאמת, אין לך מידה מגונה אשר קללתה מרובה ממידת אותם האנשים הרשעים, אשר טובת עצמם ושלום עצמם הם דורשים, למען ימצא כל משאלות ליבו ויוכל למלא כל חפצו ומאוויי נפשו, ומה לו לחוש על חבירו לדרוש טובתו, השומר אחיו הוא?! וכי אחריות אחרים עליו?! יחוש כל אדם לעצמו!
ובעוונותינו הרבים בזמן הזה, רבים הם החושבים כן, ואומרים "אני ואפסי", רק טובת וכבוד עצמם הם דורשים, והם הנקראים 'אגואיסטים'.
והנה האגואיסטיות הוא מקור הקללה לחברה האנושית! לכן, לא ברא הקב"ה את עולמו באופן שכל אחד מהברואים יוכל לעמוד ולהתקיים ולחיות מכוח עצמו, אבל ברא כל יצורים שקיומם וחיותם תלוי זה בזה, ואחד מעמיד את חבירו ומשמש לקיום וחיות חבירו - ומזה נלמד מוסר השכל, כי גם אנחנו בני אדם, לא נבראנו רק לעצמנו, אבל צריך שנחוש גם לטובת חברינו. כי כמו הברואים שנבראו לשמשנו, כן גם אנחנו עומדים לשמש חִיוּת וקיום ברואים אחרים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק (עפ"י ישעיה מא, ו), וזה מקור הברכה לחברה האנושית!
וזאת כוונת המאמר: למה נברא העולם בבי"ת - ר"ל, שכל אחד מהברואים קשור ותלוי בחבירו בעניין חיותו וקיומו - ולא באל"ף, ולא נבראה כל בריאה יחידה לבדה, שתוכל לעמוד ולהתקיים ולחיות בלתי חבירו, לבלי היותו קשור בשאר ברואים? - ואין כוונת המאמר על האותיות אל"ף בי"ת, אבל כוונתם על קשור ובלתי קשור לברואים אחרים חבריו - על זה שפיר אמרו חז"ל: מפני שהבי"ת לשון ברכה, יען כי ההתחברות והקשר של הברואים זה בזה, היא מקור הברכה לעולם [ההדדיות בין הבריות, היא ביטוי הברכה], והאל"ף לשון ארירה, אבל אופן האל"ף, דהיינו שכל אחד ואחד מן הברואים יעמוד ויתקיים לבדו, זאת היא קללה לעולם [האגואיזם הוא ביטוי הקללה].
לפיכך, אמר הקב"ה אינני בורא אותו באל"ף, שלא יאמרו איך יעמוד העולם שנברא בלשון ארירה - כמו שפירשנו, שלכן לא בראם ברואים יחידים, העומדים להם לבדם לעצמם - למען לא יחשבו ויאמרו בני אדם, שגם הם רק לטובת עצמם ידרשו, ודרך זה הוא קללה לעולם ולחברה האנושית. אלא הרי אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה, אלא בראם באופן שהם מקושרים זה בזה, ויעמידו ויקיימו זה את זה, שהיא מקור ברכה לעולם ולחברה האנושית. ולוואי יעמוד, הלואי שילמדו מוסר מסדר הברואים שהם קשורים זה בזה, שיהיו גם הם קשורים זה לזה, וידבקו זה לזה להחזיק ולהקים ולתמוך ולהחיות זה את זה באהבה וחסד, כי - עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). (ועיין להלן עמ' תצט בפירושי לפרקי אבות (לפרק חמישי ולפר' בהר) על המשנה: בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' והבן ותדרשהו לכאן<FX51.0>* [כי שם ביאר רבינו המחבר את מאמר חז"ל: "בראשית נמי מאמר הוא", עפ"י מש"כ המפרשים, שבתחילה ברא הקב"ה, יש מאין, חומר היולי אשר בו היו כלולים כל אשר בשמים ובארץ, ולאחר מכן בששת ימי בראשית, הפריד והבדיל ביניהם ויצר את הכל יש מיש]).
ועל פי זה יש להמשיך סוף פסוקי התורה הקדושה לתחילתה -
דהנה פרעה הרשע ועמו המצריים העבידו את ישראל וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, לבנות להם ערי מסכנות, גם תבן לא ניתן להם, גם רצה לאבדם במים, כי פרעה אמר: לי יאורי (יחזקאל כט, ד), וכן המצריים רק טובת עצמם היו דורשים, ולא היתה בהם רגשת אהבת הבריות ולא רגשת רחמנות, לחוס על דלים ואביונים עם בני ישראל, הנאנחים והנאנקים תחת סבלותם, ולכן נענשו בעשר מכות, כי שאר הברואים נהפכו להם למשחית מידה כנגד מידה - המים נהפכו לדם וימת את דגתם, צפרדעים, כנים, ערוב, דבר וארבה עלו בהם וישחיתו בם וביבולם ובמקניהם - משה ואהרן שמו אותותם בהם בשליחות הקב"ה, למען ילמדו וישמעו בני ישראל, כי תעודת האדם לא לעצמו לבדו, אבל, לשמש קיום הברואים ולדרוש טובתם, כאשר ביארנו.
וזהו שאמר הכתוב (דברים לד, יב): ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים - ר"ל, תעודתו להורות, כי כל הברואים יהיו פניהם זה אל זה, זה לטובת זה ולעזור זה את זה, ועיין במדרש רבה (שמות ב, ב) שבשביל שהיה למשה רחמים לרעות צאן בשר ודם, לכן ייעדו הקב"ה להיות רועה צאנו, עמו ישראל צאן מרעיתו, עיי"ש.
להורות לנו את כל זאת, נענשו מצרים ע"י אותות ומופתים וזהו: לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו - כל זה היה להורות לנו שיהיה תמיד לעיני כל ישראל - בראשית ברא אלקים וכו', העולם נברא בבי"ת לשון ברכה, להיות אגודים זה בזה, לשמש זה לזה באהבה ואחוה, והבן.
*
מה טעם פתח בבראשית - ללמדנו בזה האמונה בהשגחה פרטית
בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ.
רש"י (עפ"י מדרש ילקוט שמעוני פר' בא קפז): אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות יב, ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית, משום: כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו). שאם יאמרו אומות העולם לישראל, לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
רבים ראו כן תמהו, איך ס"ד לומר דלא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם לפי שהיא מצווה ראשונה, והלא קודם שנקבל עלינו עול מצוות, צריך שנדע ונכיר מי הוא המצווה לנו את אלה המצוות, ואם כן, ראוי ונכון להתחיל ולהודיע לנו כי ה' האלוקים אשר מצווה לנו מצוות, הוא האלוקים אשר ברא את השמים ואת הארץ ואת כל אשר בהם! כי מציאות הבורא וידיעת אלוקים, היא שורש ויסוד הראשון של עבודת השם, התורה והמצוות - ולכן, צריך מתחילה לדעת כי יש אלוקים, אלוקי עולם בורא קצות הארץ ואח"כ יש להודיע לנו מצוותיו וחוקותיו, ואיך אמר ר' יצחק כי לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם?!
ונלע"ד לפרש כוונת ר' יצחק, עפ"י מה שפירש בספר מעשי ה' (לרבי אליעזר אשכנזי, בפירוש ההגדה) את דברי המשורר דוד המלך ע"ה (תהלים קיג, ד_ט): רם על כל גוים ה' על השמים כבודו מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה.
הבחינה - כי גם חכמי הגויים הכירו וידעו כי העולם, דהיינו השמים והארץ, תבל ומלואה, לא נהייתה מעצמה, אבל יש אלוקים אשר בראה.
כי כאשר מסתכלים למעלה השמיימה - ורואים את השמש ואת הירח ואת הכוכבים, אשר במסילותם בנתיבות עולם ילכו עפ"י חק וזמן נתן להם ולא ישנו את תפקידם, השמש תזרח תמיד במזרח ותשקע במערב, ולא תשנה לזרוח בדרום ולשקוע בצפון, הירח יסובב גלגל הארץ במשך זמן קבוע, כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג מתתר"ף חלקים, הוא חדש ימים. הארץ תיסוב על צירה בתוך כ"ד שעות ויום ולילה לא ישבותו ע"י מסיבתה, וגלגל הארץ יסובב את גלגל השמש בשס"ה ימים אשר בהם יסובבו י"ב מזלות את מסילת גלגל השמש, וכן שאר הגלגלים הגדולים כל כוכבי אור והמזלות אשר סובב סובב ילכו, מעולם לא ילוזו ממעגלותם.
בהסתכלות כל אלה, הנה כל אשר לו מוח בקדקדו יכיר ויידע, כי לא מעצמם ובמקרה נתהוו, אבל יש אלוקים אשר בראם, מושל בהם ומנהיגם בנתיבתם. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט, ב): השמים מספרים כבוד א_ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וכו', וכן אמר הנביא ישעיה ע"ה (מ, כו): שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם וכו'. לכן, מהסתכלות צבאי השמים ותהלוכותם עפ"י חוקות שמים וארץ, גם חכמי האומות הכירו כי יש בורא שמים וארץ וכל צבאם ומנהיגם, אשר שם חוקות שמים וארץ, הליכות עולם להם.
אבל טעותם אשר טעו חכמי האומות היה: כי חשבו ודימו, כי האלוקים הגדול, הבורא הנפלא, אשר ידו עשתה את כל זאת - אשר ידו יסדה ארץ וימינו טיפחה שמים (עפ"י ישעיה מח, יג) ונעשו ברוח פיו כל צבאם - אין כבודו להשגיח גם על יושבי ארץ שוכני מטה ועל כל אשר בארץ מתחת, אבל כבודו רק להנהיג כל אשר בשמים ממעל, את השמש ואת הירח ואת הכוכבים וכל צבאם. אבל את כל אשר בארץ, הן בני אדם קרוצי חומר זוחלי עפר, הן הבהמות והחיות וכל רמש האדמה הימים והנהרות וכל אשר בהם, את כל אלה מסר ביד שרי צבא מעלה משרתיו עושי רצונו, להנהיגם ולשלוט בהם, כדמיון מלכי הארץ ושריו ומשרתיו - אשר אל השרים הגדולים הקרובים אליו רואי פני המלך, יטה חסדו לפקוד אותם ולהנהיגם ולצוות להם והם ישרתוהו כרצונו. אבל המון העם במדינות המלך, נתונים תחת שופטים ושוטרים, שרי מאות ושרי אלפים, גבוה על גבוה שומר וגבוהים עליהם (עפ"י קהלת ה, ז) - וכן הוא במלכותא דרקיע, לפי טעות חכמי האומות.
וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ב_ה): כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת - אז נפלאת בעיניי, כי השליט הגדול והעצום בצבא מעלה הללו, יביט וישגיח גם למטה על קרוצי חומר - מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, תנה הודך על השמים!
וזה גם כוונת המשורר: רם על כל גוים ה' - בעיני האומות, האלקים הוא רם ונשא עליהם, הם חושבים כי אין כבודו להביט ולהשגיח עליהם, כי רק - על השמים כבודו, כי רק על צבא השמים יביט ורק אותם יקריב לשרתו, כי רק זאת היא לפי כבודו.
אבל באמת טעו בזה טעות גדול! כי הנה האלקים אשר אנחנו מאמינים בו, הוא גדול ורם ונשא וגבוה כל כך, כי גם השמים ושמי השמים וכל צבאם כאין נחשבו לפניו, יִנשְׁוֹף בהם ויאבדו ויחלופו, כַּדַק יטלם וישחקם, ואם עליהם יביט וישגיח וינהלם - גם אז בשפל יראה (עפ"י תהילים קלח, ו)! ולכן מה בין להשפיל להביט בצבא השמים, או להשפיל ולהביט למטה בארץ - בין כך ובין כך משפיל לראות! הוא הרם והנישא שוכן עד מרום וקדוש, אשר כל צבא מעלה מלאכים גבורי כח כאין לפניו, וגם הם שפלים מאד בערך רוממותו הנפלאה, אשר אין להשיג ולערוך דמות לו.
וזהו שאמר דוד המלך ע"ה - נגד החושבים: רם על כל גוים ה' על השמים כבודו, כמו שפרשתי לעיל - מי כה' אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ, ר"ל, מי גדול כמו אלקינו, שהוא משפיל לראות בין כשהוא מביט על השמים וצבאיו, בין כשהוא מביט על הארץ ומלואה, בין כך ובין כך הוא משפיל לראות למטה למטה. ולכן, כמו שהוא מביט ומשגיח על צבאי מעלה, מנהיגם ושם להם חוקם, כן הוא מביט ומשגיח גם על הארץ ויושביה, וזן ומפרנס ומכלכל לכל, מקרני רֵמים עד ביצי כנים, והשגחתו הפרטית על כל בני אדם.
והוא הוא אשר: מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו, מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה - הכל נעשה עפ"י השגחתו, כי הוא המשגיח בעליונים ובתחתונים, אין כל דבר נעלם ממנו ואין נסתר מנגד עיניו, צופה ומביט, חותך חיים לכל חי, ונותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו. ועל המדינות הוא גוזר איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לשובע ואיזו לרעב (עפ"י תפילת מוסף לר"ה), מנחיל ארצות גויים יציב גבולות עמים (עפ"י דברים לב, ח), כאשר סיפרה לנו תורתנו הקדושה מן בראשית עד סוף חמישה ספרי תורה - איך ברא עולמו בעשרה מאמרות והכין למבחר היצורים, לאדם, שלחן ערוך ויניחהו בגן עדן, וכאשר חטא גרשהו משם. ואיך עשה דין בקין אשר הרג את אחיו, ובדור המבול ובדור הפלגה ובסדום ועמורה. ואיך ניסה את אברהם והוציאו מאור כשדים והרבה שכרו ונתן לו את יצחק, וליצחק נתן את יעקב ועשו, ואיך ברך את יעקב בי"ב שבטים, ואיך הוציא את יוסף מבית האסורים למלוך. ואיך גאל את ישראל ממצרים מבית עבדים, ונתן להם תורתו בסיני, והכניסם לארץ ישראל, לתת להם נחלת שבעה עמים אשר הוריש מפניהם, וכל מופתי השגחתו הפרטית.
ועתה נחזור למאמר שהתחלנו בו - כוונת ר' יצחק לומר, כי למען דעת ולהכיר כי יש אלקים בורא שמים וארץ תבל ומלואה, לתכלית זה - לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, כי ע"י מצות קידוש החודש, בהתבוננות מסילות ותהלוכות השמש והירח והכוכבים אשר לא ישנו את תפקידם, יש להכיר ולדעת מציאות הבורא ית"ש, כי השמים מספרים כבוד א_ל וכו'.
ומה טעם פתח בבראשית - כי לתכלית ידיעת מציאות הבורא בכלל, לא היה צריך להתחיל בכל הסיפורים הללו מבראשית עד מתן תורה - ועל זה שפיר קאמר ר' יצחק, דהתורה התחילה בסיפור דברים הללו, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שבא ללמדנו בזה האמונה בהשגחתו הפרטית. כי לא רק בריאת העולם השמים והארץ וכל צבאם, היא מעשה כוחו וגבורתו, אבל גם הַנְחֵל גויים והצב גבולות עמים בארץ, הכל הוא כח מעשיו והשגחתו הפרטית.
שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, שאומות העולם יאמרו כי אתם לסטים כמונו, הגבור יקום על החלש ויגזול ממנו, ואין משגיח ואין דין וחשבון למעלה מן השמש על כל אשר תחת השמש - כי הבורא, הוא האלקים הגדול הרם ונישא, אין כבודו להשגיח על התחתונים, אשר איש את רעהו חיים בלעו, ונסתרה דרכם מה', בל ידרוש, מרום משפטיו מנגדם.
על זה - הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, לא כאשר אתם חושבים, כי רם על כל גויים ה' על השמים כבודו, ואת הארץ נתן תחת יד המזלות והכוכבים, מלאכי ושרי צבאיהם, אשר ישלטו בהם כרצונם ואין לו עסק בהם - לא כן! כי כל הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, גם עתה כולה של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו - לא רק שבראה, אבל הוא הנותן ומנחיל הארצות לאשר ישר בעיניו, בהשגחתו הפרטית ובעיניו המשוטטות בכל הארץ - ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו, כי הכל בהשגחתו ועל פי רצונו וגזירתו. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים סו, ז): מושל בגבורתו עולם עיניו בגויים תצפינה הסוררים אל ירומו למו סלה, והבן.
*
לברית מילה
לימוד התורה מציל מהתגברות היצר על כוחות השכל,
ומצות מילה מחלישה את תאוות הגוף
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ.
כתב בעל הטורים: בראשית אותיות ברית אש - שבזכות הברית שהיא המילה, ובזכות האש שהיא התורה, ניצולים מדינה של גיהנם.
נ"ל הכוונה - דהנה האדם נברא גוף ונשמה. הגוף, יסודו מעפר וחומרו מושך למטה לארץ ולתאוותיו. והנשמה, היא חלק אלוק ממעל (עפ"י איוב לא, ב) והיא משתוקקת תמיד למעלה, להנאות רוחניות לנצח.
ומפני זה, יש אדם שתאוות הגוף והחומר מושלת עליו ועי"ז הוא חוטא, ויש אדם אשר הנפש היא החוטאת - כי הוא תועה מדרך השכל ע"י רוחו העולה למעלה, לחקור חקירות מה למעלה ומה למטה, מה לפנים ומה לאחור (עפ"י חגיגה יא:), ועי"ז נופל ברשת הטעות והאפיקורסות.
וכמו שפרשו המסורה: והנה תועה בשדה (בראשית לז, טו), או חמורו תועה (שמות כג, ד), אדם תועה מדרך השכל (משלי כא, טז) - ר"ל או שתעה, עוה, פשע, ע"י התגברות החומר, דהיינו תאוות הגוף המושל עליו, או שתעה וחטא ע"י השכלה וחקירה בטעות רוחו [המגיד מדובנא זצ"ל בספרו אהל יעקב פר' כי תצא].
והנה הקב"ה הקדים וברא רפואה למכה - כדי שלא נחטא בגוף וחומר, דהיינו חלק האדמה והארץ אשר בנו, מצד גופנו, לכן נתן לנו מצות מילה להחליש כח התאוות החומריות אשר יסודן בגופנו ודמנו ובשרנו. וכדי שלא נחטא בטעות הרוח והנפש המשכלת ע"י חקירות כוזבות מינות ואפיקורסות, נתן לנו את תורתו, אשר היא חכמתנו ובינתנו, המלמדת אותנו דרך האמת, שלא נטעה ולא נכשל ח"ו.
נמצא, כי ע"י ברית מילה וע"י תורתנו הקדושה, נלך לבטח דרכנו ולא נחטא, לא בחלק שמיימי אשר בנו, דהיינו רוחנו נפשנו ונשמתנו חלק אלוק ממעל, ולא בחלק הארצי שלנו, דהיינו גופנו וחומר אדמה ועפר אשר בנו, ואנחנו ניצולים מלנפול בגיהנם ע"י חטא הגוף או הנפש ח"ו.
וזאת כוונת המאמר הנ"ל: בראשית - אותיות ברית אש - ברא אלקים את השמים ואת הארץ, דע"י שנתן לנו הקב"ה מצות ברית מילה ואש_דת תורתנו הקדושה, עי"ז שפיר ברא אותנו בחלק שמיימי, דהיינו רוח נפש ונשמה, ובחלק ארצי, דהיינו הגוף והחומר.
שבזכות הברית שהיא המילה, הבאה להחליש תאוות הגוף והחומר, ובזכות האש שהיא התורה, המאירה לנו דרך האמת והנכון בהשכלת רוחנו ונפשנו, שלא נפול ברשת הטעות והאפיקורסות - ניצולים מדינה של גיהנם, שלא ישלוט בנו לא בחלק השמיימי ולא בחלק הארצי אשר בנו, כן יהי רצון, אמן.
*
ללידת ולד
את מהותו וטבעו של ולד הנולד נוכל לשער עפ"י טיב אבותיו
זה ספר תולדות אדם וכו' ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת (ה, א_ג).
נראה לפרש עפ"י הגמרא במסכת נדה (ל:): דרש רבי שמלאי, למה הולד דומה במעי אמו, לפנקס מקופל וכו' ונר דלוק לו על ראשו וכו' - צריך להבין המשל לפנקס שמקופל, וגם מה זה נר דלוק על ראשו?
ואמרתי הכוונה - דהנה בתינוק הנולד, אין אנו יודעים מה טיבו, אם יהיה צדיק ובעל מידות טובות, הולך תמים וירא שמים, חכם ונבון ומשכיל להיטיב, או ח"ו רשע ובעל מידות רעות, פושע ועוָל, כסיל ובער לא ידע ולא בינת אדם לו - ולכן לא נוכל להכריע בפלס המאזנים, אם ראוי לשמוח בו או לא.
אמנם, פעמים נוכל לשער ולהכריע במאזני שכלנו קרוב לודאי - האמנם כי לא ודאי גמור הוא - מה יהיה מן הנולד. והעניין הוא בדמיון פנקס שמקופל - הגם כי אין אנו יודעים תוכן עניינו, הטוב הוא אם רע, כי לא נוכל לקרוא בו כל זמן שהוא מקופל, בכל זאת - אם נביט ונראה שם המחבר הכתוב בחוץ על הפנקס, מזה נוכל לשער תוכן עניינו, הטוב הוא אם רע. כי אם המחבר הוא איש חכם מופלג בעל מדע, גדול בתורה וצדיק, נוכל לשער כי גם ספרו הוא טוב ויקר ערך, כי אין חבר מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (עפ"י פסחים ט.), ואם המחבר הוא איש בער וכסיל ורשע, מזה נוכל לדון גם על חיבורו - כי מרשעים יצא רשע (עפ"י שמואל א' כד, יג).
כן הדבר בעניין ולד הנולד - אם אבותיו הם צדיקים תלמידי חכמים בעלי מידות טובות, נוכל לשער ולהכריע קרוב לודאי, כי גם בניהם יגדלום לתורה וחכמה ויראת שמים ומידות טובות כמוהם, אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכז, ד): כחצים ביד גבור כן בני הנעורים – ר"ל, אם יורה מורה את החץ, ונרצה לדון ולהכריע אם יגיע החץ אל מטרתו, אנו דנין ומכריעים זאת לפי המורה אשר יורהו, אם גבור הוא, ויודע לכוון לאמץ ולאמן ידו, קרוב לודאי שיגיע אל המטרה - כן בני הנעורים, וכמו שדרשו חז"ל: הנֵעוֹרים, ת"ח ההוגים בתורת ה' יומם ולילה, ומי שהם נֵעוֹרים, דהיינו לבם עֵר להדריך בניהם בדרך הטוב והישר, בודאי גם בניהם יהיו כמותם.
וזה שאמר ר' שמלאי: למה התינוק דומה במעי אמו - ועדיין אין אנו יודעים מה טיבו של עובר זה - לפנקס שמקופל, כמו בפנקס מקופל, אנו רואים ומביטים על שם המחבר הכתוב חוץ לפנקס, כן אנו דנים את ולד הנולד, לפי מה שאנו מכירים אבותיו. וזהו שאמר: ונר דלוק לו על ראשו - ר"ל, מקורו ושרשו הוא מאיר עליו את עינינו, להבין מה יהיה טיבו, והבן.
וזאת כוונת הפסוק: זה ספר תולדת אדם - תולדותיו של אדם הם דומים לספר, לפנקס שמקופל, כי מן האבות אנו דנין על הבנים, כי מעשי אבות יורשים בנים. כמו שסיפר הכתוב באדם הראשון: ויולד בדמותו כצלמו ויקרא את שמו שת, שהיה צדיק כמוהו, דהיינו אחר שעשה אדם הראשון תשובה, ונפטר מן הנידוי. (אבל כל אותן השנים שהיה אדה"ר בנידוי, לא הוליד בצלמו כדמותו, אבל הוליד רוחין ושדין ולילין, כדאיתא במסכת עירובין [יח:]).
*
להולדת בת
בזמן הזה ראוי לשמוח יותר בלידת נקבות, מאשר בזכרים
ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם (ו, א).
מדרש רבה (כו, ד): רבי שמעון בר אמי ילדה אשתו נקבה. חמתיה [ראה אותו] רבי חייא רבה, אמר ליה, התחיל הקב"ה לברכך. אמר ליה, מנא לך הא - אמר ליה, דכתיב: ויהי כי החל האדם לרוב וכו'.
נלע"ד לפרש בדרך מוסר הנוגע לזמן הזה.
דהנה ודאי בימים הראשונים, בימי קדמונינו הצדיקים והישרים והתמימים, כשנולד בן זכר, היה ראוי לאבותיו לשמוח בו שמחה גדולה, כי זכו לבן אשר יגדלוהו לתורה וליראת שמים, שיהיה צדיק וגדול בתורה - בן חכם ישמח אב (משלי טו, כ), גיל יגיל אבי צדיק (שם כג, כד) - ולא היה להם מורא שמא יסיתוהו אנשי רשע וידיחוהו מדרך התורה והיראה, כי הדורות הראשונים היו דור שכולו זכאי ולא שכיחי רשיעי.
אבל בדור הזה, אשר רבו הפושעים והמורדים - מחללי שבת, אוכלי בשר החזיר ונבילות וטריפות, ורבו וגברו המינים והכופרים בתורת ה', האפיקורסים והמדיחים והמלעיגים על התורה ועל תלמידי חכמים וצדיקים - ואין אנו בטוחים כי נזכה לגדל את בנינו לתורה וליראת שמים, כי יראים ומפחדים אנחנו אולי יפלו ח"ו ברשת המסיתים והמדיחים, המינים והכופרים.
וגם קשה מאד למצוא משא ומתן ואומנות בזמן הזה בלי חילול שבת ויו"ט, ולכן אם נגדל בנינו לתורה ויראה, ונגיע העת והעונה להמציא להם איזה פרנסה, או אומנות או מסחר, אין אנו מוצאים מקום חנות או אומנות בלי חילול שבת ויו"ט. ועינינו רואות, כי אף בני ישרים ותמימים, אם לא ימצאו חנות סגורה בשבת ויו"ט, ילכו מתוך ההכרח אל חנויות ובתי אומניות הפתוחות בשבת ויו"ט, ומחללים גם הם שבת ויו"ט. ורבים מבני ישיבה הולכים אל בתי מדרש המינות והאפיקורסות, ונדחו מדחי אל דחי בעו"ה, וקשה מאד בזמן הזה לגדל בנים לתורה ויראת שמים.
לכן, בזמן הזה, אין אנו רואים ברכה הראוי לשמוח בה, בלידת בנים זכרים. אדרבה, הדאגה גדולה יותר מן דאגת הבנות הנולדות לנו, כי הבת היא נתגדלת בתוך הבית - כל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מה, יד) - ונוכל לגדלה כפי חפץ ואוות נפשנו, ביראת שמים וצניעות וכשרות. וכשתגיע לפרק בתולה נשאת, נוכל לבחור לה בעזה"י זיווג הגון, איש תם וישר ירא אלקים, בחור מופלג בתורה, כחפץ לבבנו, כי הקב"ה יסייע בידינו, הבא לטהר מסייעין לו מן השמים (עפ"י יומא לח:), ולכן בזמן הזה הבנות הן ברכה יותר מן הבנים.
וזאת כוונת המאמר: ר"ש בר אמי ילדה לו אשתו נקבה, חמתיה ר' חייא רבה, א"ל התחיל הקב"ה לברכך. א"ל מנא לך הא, א"ל דכתיב ויהי כי החל האדם לרוב – בעת ובזמן אשר רוב בני אדם נעשים חולין (וכמ"ש רש"י על דברי הפסוק [להלן ד, כו]: אז הוחל לקרוא בשם ה' - לשון חולין), ולא קדושים כאשר עד הנה, כי הם ומעשיהם חולין - ובנות יולדו להם - אז ראה הקב"ה, כי טוב שלא ייוולדו זכרים, אבל נולדו להם נקבות.
ואולי גם בימי ר"ש בר אמי היה הדור חולין, ולכן אמר לו כי לא יכאב לבבו שלא נולד לו בן זכר, אדרבא, לברכה נחשבת לו כי נולדה לו בת, אשר בלי מורא ופחד יוכל לגדלה ליראת שמים ומעלות ומידות טובות, בעזה"י.
- זאת אמרתי בבית איש ירא שמים, אשר י"ד שנים לא היה לו ילד, ואח"כ נפקדה אשתו וילדה לו בת.
ועל פי הבחינה הנ"ל, אמרתי לפרש כוונת דברי הנביא ישעיה ע"ה (ט, טז): על כן על בחוריו לא ישמח ה' וכו' כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה - כי בעולם שכולו חנף ומרע, אין להקב"ה שמחה במה שיוולדו זכרים, כי יש סכנה לבחורים, שיודחו מדרך הטוב והישר, ע"י הכלל אשר כולו חנף ומרע. ורק אז ישמח לבנו ותגל נפשנו, ונראה שכר טוב בבנים זכרים, אם נוכל לגדל אותם לה' ולתורתו ועבודתו. כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכז, ג): הנה נחלת ה' בנים - רק כשנוכל לגדל את בנינו באופן שיהיו נחלת ה' לעבודתו וליראתו - שכר פרי הבטן, רק אז נראה שכר טוב בפרי בטננו, ורק אז נשמח בהם - כשכבודו של הקב"ה עולה בהם, כדאיתא במדרש רבה (במדבר ג, ח): מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים, אמר דוד: הנה נחלת ה' בנים, ואם באו הנקבות אף הן שכר.
ומובן מה שמסיים המדרש: ואם באו נקבות אף הן שכר - כמו שפרשתי לעיל, דאם בנות ייוולדו, לא נתלונן בשביל זה, כי אף הם שכר - כי בודאי לכן באו הנקבות ולא זכרים, יען כי הזמן גורם שיש סכנה שלא נוכל לגדלם לנחלת ה'. מה שאין כן בבנות, שאין לדאוג בעניין זה, הן לנו לברכה ובהן שכר טוב בעמלנו.
והבן המוסר לזמן הזה, ה' ירחם.
*
להולדת בן
על אם הילד להשגיח בזריזות יתירה על שלמות נפשו
ואין די בהשגחה על בריאות גופו
מדרש רבה (כו, ד): רבן גמליאל אסיב ברתיה וכו' ילדה בן זכר, אמרה ליה: אבא, צלי עלי. אמר לה: לא ישלה ווי מפומך וכו' - ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אכל ברי, ווי דלא אזיל ברי לבי כנישתא [פירוש: רבן גמליאל השיא את בתו וכו' ילדה בן זכר, אמרה לו: אבא, התפלל עלי. אמר לה: לא תיפסק קריאת 'ווי' מפיך וכו' - ווי שלא שתה בני, ווי שלא אכל בני, ווי שלא הלך בני לבית הכנסת].
נ"ל הכוונה בדרך מוסר.
שלא די אם אמו של הילד היא זריזה להשגיח על בריאות גופו של בנה, שלא יחסר לו מזונו והספקתו לחזק גופו, דהיינו: ווי דלא שתי ברי, ווי דלא אכיל ברי - אבל צריכה גם להשגיח בזריזות יתירה על השלמת נפשו רוחו ונשמתו, לחנכו ביראת ה', ולהרגילו לעבודתו יתברך שמו.
והיינו מה שרמיזא: ווי דלא אזיל ברי לבי כנישתא, וכמו שאמרו חז"ל במס' ברכות (יז.): הני נשים במאי זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנישתא.
והארכתי במוסר לנשים בזמן הזה...
*
לבר מצוה
יש לגדל ולחנך את התולדות - לשלמות השמיימית והארצית גם יחד
אלה תולדות השמים והארץ (ב, ד).
מדרש (ב"ר יב, ו): אמר רבי שמואל בר נחמן, כל תולדת שנאמרו בתורה חסרין, בר מן תרין: אלה תולדות פרץ (רות ד, יח), והדין - אלה תולדות השמים והארץ.
בסעודת בר מצוה של בנו של ידידי מו"ה פרץ ד"ר פעהער שיחי', אמרתי לפרש כוונת המאמר על דרך מוסר:
כי יש אבות אשר מגדלים בניהם בהשגחה ובזריזות ללמדם חכמה ומדע מדינית, או ללמדם מסחר או אומנות, למען יוכלו למצוא פרנסתם ומחיתם על הארץ כאשר יגדלו ויגיע התור לעסוק בענייני מחיה וכלכלה. אבל אינם משגיחים, כלל וכלל לא, להדריכם בדרכי התורה ויראת שמים ולחנכם במצוות. נמצא, כי ב'תולדותם' נמצאת השלמות המדינית הארצית, אבל חסרה השלמות הרוחנית השמימית - כי אבותם גידלו וחינכו אותם לארץ, אבל לא גידלו וחינכו אותם לשמים.
ויש אבות אשר הם זריזים לגדל בנם לתורה ומשגיחים לחנכו במצוות, אבל אינם מקפידים כלל ללמדו אומנות או מסחר, אשר בו יוכל לבקש פרנסתו וכלכלתו כשיגדל ויגיע זמנו להשתדל על המחיה ועל הכלכלה - נמצא, כי גידלו אותו לשמים, ולא גידלוהו לארץ - יש בו שלמות השמיימית, אבל חסרה בו שלמות הארצית.
נמצא, כל תולדת חסרין, כי חסר בהן אחת מן השלמות. אבל, אלה תולדות פרץ, עלינו לשבח תולדותיו של ידידי מו"ה פרץ הנ"ל, שאין בהם שום חסרון, כי - אלה תולדות השמים והארץ - תולדותיו נתגדלו הן לשמים והן לארץ, כי גידלם ולימדם וחינכם לתורה ולמצוות הבורא ית' וגם לימדם חכמה ומדע מדינית, תולדותיו שלמים בשלמות השמיימית ובשלמות הארצית.
- דבר בעתו!
*
לנישואין
שלמות התואר 'אדם' לעומת הכינוי המקובל 'מענטש',
תלויה היא בנישואיו ובקיום ושמירת כל המצוות
זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו. זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם (ה, א_ב).
איתא במסכת יבמות (סג.): אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם.
והמאמר אומר דרשוני, ונלפע"ד לבאר עפ"י בחינה ומוסר.
דהנה כל מי שהוא בגדר אנשי מעלה במעלת הציויליזציה [הקידמה והתרבות הנאורה], משתדל בכל כחו להשלים עצמו בכל מידות נכבדות אשר יתארו בהם את אנשי מעלה, למען יגיע למדרגה המעולה: 'מענטש' - אדם, במלוא מובן משמעות המילה. אבל האיש הישראלי, אין די לו להשיג שלמות להיות 'מענטש' השלם, אבל צריך שישתדל להשיג מעלת השלמות, להיות 'אדם' שלם!
וכי תשאל: וכי אין 'מענטש' השלם הוא 'אדם' השלם?! הלא כן מתרגמינן בכל לשון, 'אדם' היינו 'מענטש', הוא הוא!
- הנני אומר לך, כי אין הדבר כן! האיש יוכל להיות 'מענטש' שלם בכל מעלות השלמות, אבל עדיין איננו 'אדם' שלם!
האנוש דהיינו מענטש, הוא נולד בבטן אמו ונתגדל ונתעלה על שדי הורתו וחיק אבותיו, אבל האדם, לא מבטן אמו יולד, אבל ע"י האנוש מענטש השלם יולד האדם השלם!
דהנה תואר 'אדם', אינו בהוראת נולד מן האדמה, כאשר רגילים לפרשו כן. אבל מלת 'אדם' נגזר מן שורש 'דומה', והוראתה כמו: אֶדַמֶה לעליון (ישעיה יד, יד) - שיש בו כח להתדמות לבוראו העליון, עיין רמב"ן [עה"פ נעשה אדם (א, כו) ועיי' של"ה פר' בראשית תו"א], ע"י שיתדבק במידותיו של הקב"ה, כמו שדרשו חז"ל (שבת קלג.): מה הוא רחום וחנון וכו' אף אתה תהא רחום וחנון וכו'. וע"י התדבקות במידותיו של הקב"ה, וקיום תורתו ומצוותיו, יוכל האנוש דהיינו ה'מענטש', לעלות ולהשיג שלמות האדם.
וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יב, יג): את האלקים ירא, דהיינו קיום מצוות לא תעשה, ואת מצוותיו שמור, דהיינו קיום מצוות עשה, כי זה כל האדם - זהו האדם השלם!
ושמעתי רמז נפלא מאת הרב הגאון הקדוש רבי הילל ליכטנשטיין זצ"ל (1*), דתיבת אדם ראשי תיבות: אשמרה דרכי מחטוא (תהלים לט, ב), דהיינו שמירת מצוות לא תעשה, ועוד ראשי תיבות: דרך מצוותיך ארוץ (שם קיט, לב), דהיינו קיום מצוות עשה - זה הוא האדם השלם!
והנה ידוע, כי כמה מצוות חמורות ויקרות, לא יוכל איש לקיים, רק כשישא אשה. וכן האשה לא תוכל לקיימן, רק כשתינשא לאיש. כגון: מצות פריה ורביה, ומצות פרישות טהרה בנדה, וכללותיהם ופרטיהם וכל מצוות התלויות בהן. ולפי זה, לא יוכלו להשיג שלמות האדם, דהיינו לקיים כל מצוות עשה ולא תעשה, רק איש ואשה יחדיו.
ולכן שפיר אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה, אינו אדם - ר"ל, אינו 'אדם' השלם - הגם שהוא איש דהיינו זכר, והיא אשה דהיינו נקבה, אבל אין אחד מהם עדיין 'אדם'. ורק ע"י הנישואין, יוכלו לעלות לשלמות מדרגת אדם. כמו שאמר הפסוק: זה ספר תולדות אדם, דספר התורה הזאת, תּוֹרֶה לנו אופן הולדת ה'אדם', ומפרש ואזיל: ביום ברוא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אותו - כי בשעת הבריאה, נתן אלקים כח באדם להדמות אליו, וכמו שביארנו דע"י התדבקות במידותיו וקיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה, יוכל להדמות לעליון, וכי זהו הוראת מלת 'אדם' ולא מפני שנוצר מאדמה.
ומפרש ואזיל: זכר ונקבה בראם - בשעת בריאתם הם רק 'זכר' או 'נקבה', אבל אין אחד מהם ראוי עדיין להקרא 'אדם' - ויקרא את שמם אדם, רק לשניהם יחד קרא הקב"ה 'אדם', והיינו ביום הבראם, כאשר המה יחד, בוראים את עצמם להיותם 'אדם' [בהתמזגותם ובהתאמתם נברא 'האדם'].
והארכתי במוסר, בגודל יקרת המצוות אשר על האיש והאשה לקיים מיום הנשואין ואילך - גודל החיוב להזהר בצניעות ובפרישות טהרה, וחובת האשה להזהר במצוות המוטלות עליה בכשרות הבית ובשמירת הנדה חלה והדלקת הנר, והבעל בפרישות טהרה, ובשמירת שבת ויו"ט במלאכתו לפרנס אשתו ובניו, במצוות עשה ולא תעשה - כי זה כל האדם!
*
לחנוכת הבית
כוונת האדם בבניית ביתו ובכל מעשיו - תהיה למען יוכל לקיים
את המצוות התלויות בהם
בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ.
איתא במדרש תנחומא (אות ד): ילמדנו רבינו, הבונה בית חדש כיצד צריך לברך - כך שנו רבותינו: הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו וכו'.
אמר רבי יצחק, בשר ודם בונה פלטרין, בונה התחתון ואח"כ בונה העליון. והקב"ה בתחילה ברא עליונים ואח"כ ברא התחתונים, שנאמר: בראשית ברא אלקים את השמים ואח"כ ואת הארץ.
נראה לפרש עפ"י מדרש רבה (אמור כז, ב) על מאמר הפסוק באיוב (מא, ג): מי הקדימני ואשלם - מי קילס לפני עד שלא נתתי לו נשמה, מי מל לשמי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית וכו', עיי"ש.
דהמאמר פלאי - דפשיטא דאם אין לו נשמה אינו יכול לקלס להקב"ה, ואם אין לו בן זכר אינו יכול למול בנו, ואם אין לו בית וגג אינו יכול לעשות מזוזה ומעקה, ומה בא ללמדנו בזה?
אבל לענ"ד, הכוונה על מחשבות האדם השלם - דאם מבקש מאת הקב"ה לשמור בו נשמתו שיחיה, אל תהיה כוונתו למען יוכל ליהנות חיי תענוגים, לאכול ולשתות, ולראות טוב בעמלו לאסוף ולהרבות הון. אבל תהיה כוונתו, למען יחיה ויוכל לקלס להקב"ה ולעסוק בתורה ובמצוות, אשר מהם עולה קילוסו של הקב"ה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיח, יז): לא אמות כי אחיה ואספר מעשי י_ה - כי רק לכוונה זאת מבקש לחיות עוד, למען יוכל עוד לקלס להקב"ה.
וכן אם מתאווה האדם השלם לבנים זכרים - אל תהיה כוונתו למען יהיו חוטרא לידיה (כלשון הגמ' ביבמות סה:), שישמשוהו ויעזרוהו בעסקים וכדומה. אבל תהיה כוונתו, למען יוכל לקיים בהם מצוות מילה ופדיון הבן, ומצות ושננתם לבניך (דברים ו, ז), ולמדתם אותם את בניכם וכו' (שם יא, יט).
ואם יחמוד שיהיה לו בית ועליה עם גג - אל תהיה כוונתו שיוכל לשבת במשכנות מבטחים, שאנן ושקט בנוה שלום ובארמון כליל יופי. אבל תהיה כוונתו, למען יוכל לקיים בו מצוות מזוזה ומעקה, ומצות הכנסת אורחים בבית פתוח לרווחה, ושאר מצוות שבבית, כגון כשרות הבית, ושמירת מלאכה שבבית בשבת ויו"ט.
וכן אם מתאווה לשדות וכרמים - תהיה עיקר כוונתו לקיים מצוות התלויות בהם, דהיינו תרומות ומעשרות, לקט שכחה ופאה, פרט ועוללות, ושלא לחרוש ולזרוע כלאים וכו'.
ואם יחמוד ויבקש שיהיה לו ממון הרבה - תהיה כוונתו למען יוכל לפזר לצדקה לעניים ואלמנות ויתומים, ולהדר בהידור מצוה, לקנות לולב ואתרוג פרי עץ הדר, לעשות סוכה נאה, ולקנות תפילין וטלית וציצית בתכלית הכשרות וההידור.
וכן בכל מאווייו וחמדותיו, תהיה הכוונה רק לשם שמים, לכבוד צורו וקונו. וכיון שהקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה (זוהר ח"ג כט: רע"מ) - אז באמת במחשבתו, הוא הקדים את הקב"ה, בעניין המצוות הנזכרים.
ועל זה אומר הכתוב: מי הקדימני ואשלם, ר"ל, מי הוא אשר במחשבתו ובמאוויי נפשו הקדים לכווין לשמי - שביקש חיי נשמתו למען יוכל לקלס להקב"ה, ומי איווה לבנים רק למען קיום מצות מילה ולגדלם לתורה, ומי איווה לו בית במחשבתו למצוות מזוזה ומעקה וכו', ונחשב לו כאילו עשאם טרם נתתי לו כל אלה אשר איווה לו - מי הוא זה אשר רק זאת היתה מחשבתו מתחילת מאווייו, שיהא ראוי שאשלם לו, ויבוא ויטול שכרו.
וזה כוונת המאמר: ילמדנו רבינו, הבונה בית חדש כיצד צריך לברך - כך שנו רבותינו, הבונה בית חדש מברך שהחיינו כדי שיעשה נחת רוח ליוצרו, כי הוא מברך ונותן הודאה להשי"ת, לא על אשר עזרהו לשבת שקט ושאנן בנוה שלום ובחדרי משכיות, אבל על זה מברך ונותן הודאה להשי"ת, שעזרהו וזיכהו שיוכל לקיים מצוות התלויות בבית: מזוזה, מעקה, הכנסת אורחים, ושיהיה ביתו ועד לחכמים, ופתוח לרווחה לעניים ואביונים, ומצוין בכשרותו ובשמירת שבת ויו"ט, ובאלה - יעשה נחת רוח ליוצרו ית"ש.
ועל זה אמר ר' יצחק: בשר ודם, מי שמחשבתו בבניית הבית רק על ענייני בשרו ודמו, רק לתועלת גופו, אשר איווה מושב לו נוה שאנן - בונה תחתון תחילה - כל מגמתו ומטרת חפצו רק על עניינים תחתוניים גופניים ארציים תחילה, ואח"כ בונה העליון, ורק אח"כ, כאשר כבר כילה בנין הבית, הוא עושה מזוזה ומעקה, ומקיים גם שאר מצוות שהם עניינים עליונים - דלאו ברשיעי עסקינן -
והקב"ה - ר"ל, מי שמחשבתו באיווי בית להקב"ה לשם שמים, לא על בשרו ודמו לבד - בונה עליונים תחילה, ואח"כ התחתונים, איש כזה, מחשבתו תחילה על עניינים העליונים, ענייני הנשמה, לקיים מצוות שבבית, מזוזה מעקה וכו', ואח"כ מחשבתו על התחתונים, לצורך ולטובת גופו ובשרו ודמו.
שנאמר: בראשית - אותיות ראש בית (תיקוני זוהר תיקונא ג), ר"ל ראשית מחשבת בנין בית תהיה - ברא אלקים את השמים, לבנות בית לה' לשם שמים, תחילה לתכלית העניינים השמיימים, לקיים מצוות שבו, ואח"כ ואת הארץ, לתכלית וצורך העניינים הארציים, כמו שביארתי.
והארכתי במוסר וברכה לחנוכת הבית לר' ישעי' שאן (שיחי') היקר והחשוב, ולאשתו אשת חיל מרת מרים (תחי'), אשר ביתם בכשרות, והם בעלי מעשים טובים. יברכם ה' ויחיים וישמרם עם כל יוצאי חלציהם, עד מאה ועשרים, אמן.
*
להספד
כל הדברים שנקראו 'ראשית' כלולים בג' עמודי העולם –
התורה והעבודה וגמ"ח
בראשית ברא אלקים וכו' יום אחד.
איתא במדרש (בראשית רבה א, ד ועיי' ויק"ר לו, ד): בראשית - בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר (ירמיה ב, ג): קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. בזכות התורה שנקראת ראשית, שנאמר (משלי ח, כב): ה' קנני ראשית דרכו. בזכות משה, שנאמר (דברים לג, כא): ראשית לו. בזכות חלה, מעשרות, ביכורים, שנאמר: ראשית עריסותיכם (במדבר טו, כ), ראשית דגנך (דברים יח, ד), ראשית בכורי אדמתך (שמות כג, יט).
ובירושלמי (תענית פ"ד ה"ב) אמרו: אין העולם עומד אלא על הקרבנות, תמן תנינא (אבות פ"א מ"ג): שמעון הצדיק היה אומר על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, ושלשתן בפסוק אחד (ישעיה נא, טז): ואשים דברי בפיך – זו תורה, ובצל ידי כסיתיך – זו גמילות חסדים וכו', לנטוע שמים וליסוד ארץ - אלו הקרבנות.
עוד דרשו חז"ל במדרש (בראשית רבה ג, ח): לאור יום - אלו מעשיהם של צדיקים, ולחשך קרא לילה - אלו מעשיהם של רשעים. ויהי ערב - אלו מעשיהם של רשעים, ויהי בקר - אלו מעשיהם של צדיקים, יום אחד - זה יום הכפורים.
אחיי ורבותי! להיות כי לפי דרשות חז"ל במאמרים הנ"ל, בריאת ועמידת העולם הם על ג' דברים, על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח - הוי ואבוי! אוי נא לנו, כי בפטירת הרבני המופלג החריף ובקי הצדיק האמיתי מו"ה מרדכי קליין נ"ע, אשר אנו עומדים ברוח נשברה ובלב נשבר ונדכה ובאבל כבד סביב מטתו, נתמוטטו כל ג' העמודים של העולם, כי הרבני הצדיק הנ"ל, היה לנו עמוד התורה ועמוד העבודה ועמוד גמילות חסדים!
עמוד התורה - כי היה תלמיד חכם גדול, חריף ובקי נפלא. הוא היה אחד המיוחד ממופלגי תלמידי מרן רבן של כל בני הגולה אדמו"ר הגאון הגדול בעל כתב סופר זיע"א, אשר למד בישיבתו הרמה בשקידה רבה והתמדה נפלאה, לא פסק פומיה מגירסא, שם לילות כימים להגות בתורת ה', מקרא משנה ותלמוד ופוסקים, מילא כפו קוצר וחצנו מעמר (עפ"י תהלים קכט, ז) בשיטות ראשונים ואחרונים ופוסקים, מלא וגדוש בהלכות גדולות שנו כאן.
ואחרי הפרדו מישיבה עליונה ק"ק פרעשבורג יע"א, והלך אצל זיווגו פה דעברעצין יע"א, לבית חמיו המנוח הירא ושלם ר' יצחק פישער ז"ל, ועסק במסחר ובמשא ובמתן לעשות לביתו, גם אז לא פסק מלעסוק בתורה בהתמדה. לא כמו הרבה בחורי ישיבה מופלגים, אשר בשובם מהישיבה ונושאים אשה בשידוך הגון ועוסקים במשא ובמתן או בשאר עסקי עולם השפל, הם פונים עורף ללימוד תורה, וכל עת אשר הם פנויים מעסקיהם הם מבלים זמנם בהבלי עוה"ז, לישב בבתי קפה או בטיאטראות וקרקסאות ומשחקים בקלפים ודומינו, או מבלים זמן בקריאת עיתונים וכיוצא בהם, ותורה מונחת בקרן זוית ולא קובעים עיתים לתורה.
לא כן הרבני הצדיק מו"ה מרדכי קליין, נשמתו תנוח בגן עדן - הוא קידש כל עתותיו הפנויות לתורה, ולא לבד ביום, בשעה שהיה פנוי מעסקי משא ומתן שלו, ישב ולמד תורה, אבל גם באישון לילה היה נעור בלילה ללמוד תורה, בשעה אשר שאר בני תורה היו שוכבים סרוחים על מטותיהם וישנים, היה הרה"צ מו"ה מרדכי הנ"ל יושב ועוסק בתורה. וכמה פעמים ראיתיו אחר חצות לילה באשמורת, יושב בחדרו ונר דלוק לפניו, ולמד גמרא תוס' בעיון והעמק דבר. כי אירע לפני שהייתי עובר דרך ביתו בלילה ותמיד מצאתיו ער ועוסק בתורה, כאשר היתה רגילותו בישיבה הרמה ק"ק פרעשבורג יע"א - כמנהג רבו מרן רשכבה"ג זי"ע - כן נהג ודבק במידותיו גם בהיותו סוחר ועמל הפרנסה עמוסה על שכמו, לכלכל את ביתו ביגיעה רבה.
ועליו נוכל לומר בדרך מליצה מאמר הגמ' (ברכות לא.): רב מרדכי אלוייה לרב אשי שהיה רבו, ר"ל: דבק במידותיו [אלוויה מלשון: הפעם ילווה (להלן כט, לד)], מהגרוניא ועד בי כיפי - ר"ל, לא לבד כאשר היה גר בישיבה, בי כיפי, בין כותלי בית מדרשו, אבל גם - ועד בי דורא, כאשר כבר ישב בדירת ביתו, דירת איש ואשתו ובני ביתו, ועמל פרנסת ביתו מוטלת עליו, גם אז דבק במידות רבו והלך בעקבותיו, להיות יושב ועוסק בתורה בהתמדה ובשקידה רבה. ולא לעצמו בלבד עסק בתורה, אבל גם לימד לאחרים תורת ה' - בכל שבת קודש למד שיעור ברבים עם בעלי בתים הבאים לשמוע דברי תורתו ולשתות בצמא דברי אגדה ומוסר השכל ודינים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אשר שם לפניהם דבר בעתו להורותם.
אוי ואבוי, לא נמצא כמוהו בקהילתנו! ועלינו לקונן עליו על הסתלקותו מאתנו (ירמיה ו, כו): בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים - כי יחיד הוא בקהילתנו, אין כמוהו נמצא בעירנו עוד! אהה! - כי פתאום יבוא השודד עלינו (שם) ודרשו חז"ל: עליך לא נאמר אלא עלינו (גיטין נח, א עיי"ש), כולנו שודדנו, כי אבדנו ת"ח וצדיק גדול אשר היה לנו עמוד התורה ללמוד וללמד, ועי"ז היה לנו עמוד העולם שנברא - בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו, שלמד תורה בהתמדה רבה, ובשביל משה שנקרא ראשית שנאמר וירא ראשית לו וכו' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שלימד תורה לישראל, זכה וזיכה את הרבים (אבות פ"ה מ"ח), כן הרבני הצדיק הנ"ל למד ולימד תורה לישראל, זכה וזיכה את הרבים.
חבל על דאבדין ולא משתכחין (עפ"י סנהדרין קיא.)! לן יאות למבכי לן יאות למספד (עפ"י מדרש הנעלם איכה)! על צדיק כתמר, על שם לילות כימים לתורה, נבכה יומם ולילה (עפ"י מו"ק כה:)! על שברנו כי גדול מאד, מי ירפא לנו, אין תמורתו, ואיך ובמה ננחם?!
וגם היה לנו עמוד חזק בעבודה, שהיא עמוד השני לעולם - אין לספר גודל שבח עבודתו, עבודת השי"ת תמה וברה, אשר עבד את בוראו בכל לבבו ובכל נפשו. כל חייו וכל מעשיו, כל דרכו וכל פסיעה ופסיעה שלו, היו בתכלית השלמות בעבודת השם ובקיום מצוותיו וחוקיו בכל פרטיהם ודקדוקיהם וכוונותיהם.
ואם באנו לדבר בשבח עבודתו שבלב זו תפילה - מי יוכל למלל כל תהילתו, איך עמד באימה ויראה ופחד וכובד ראש להתפלל, ואיך היה זריז וחרד לחתוך בשפתיו כל תיבה ותיבה, שלא לבלוע ח"ו שום מלה או הברה או נקודה, ואיך היה מדקדק בכל מלה ומלה, אות ואות, כאלו היה מונה מטבעות זהב או מרגליות, ומשגיח היטב שלא תאבד אף אחת מהן. אני הייתי מסתכל ומתבונן בתפילתו, ונפלאת היתה בעיניי הכוונה העצומה ודקדוק המבטא והזהירות בכל תיבה ואות ונקודה בתפילתו הזכה והברה, והאימה והיראה אשר היתה מרחפת על פניו, והרתת וחלחלה אשר בכל גופו ובכל עצמותיו, והדמעות אשר ירדו על לחייו נזלו מעפעפיו בעמדו לבקש ולחנן בתפילה לאלקיו.
מי אשר ראה כזאת והבין וידע מה זאת, ישכיל ויכיר כי עבודת השם זו תפילה - עבודה אמיתית כעבודת הרבני הצדיק הנ"ל - היא אחת מעמודי העולם בזמן הזה, אשר נהרסה בעו"ה ונפלה לארץ תחתית ע"י הסתלקות הרבני הצדיק מו"ה מרדכי הנ"ל נ"ע. ותפילה כזו נחשבה כקרבנות, ועליה נאמר (תהלים נא, יט): זבחי אלקים רוח נשברה וכו', ודרשו חז"ל: זו תפילה בלב נשבר ורוח נמוכה [עיי' סוטה ה:].
גם עמוד גמ"ח, עמוד השלישי של קיום העולם, נהרס בהסתלקות הרבני הצדיק מו"ה מרדכי קליין נ"ע, כי הוא היה גבאי ראשון דחברא קדישא שלנו זה ארבעים שנה, ועסק תמיד בגמ"ח - הן בצדקה שהיא גמ"ח בממון, הן בביקור חולים וצרכי המת והלוית המת וניחום אבלים, דהיינו גמ"ח בגוף, חסד של אמת. ותמיד היה נזהר שתהא מעשה הצדקה והגמ"ח עפ"י הצדק והיושר, ועפ"י דין שו"ע ומנהגי ישראל הישנים.
נמצא כי הרה"צ מהרמ"ק נ"ע היה אחד המיוחד, אשר כל ג' עמודי העולם בו נתאחדו, ובשביל צדיקים כמוהו נברא העולם, ובזכותם העולם עומד על יסודותיו, כמו שנאמר: וצדיק יסוד עולם (משלי י, כה ועי' יומא לח:).
בראשית ברא אלקים וכו' בשביל ישראל שנקראו ראשית, שנאמר: קודש ישראל לה' ראשית וכו' - ר"ל, בשביל ישראל, בשביל יהודי כזה, שהוא מובחר ומעולה במעלות שנקראו ראשית - התורה שנקראת ראשית, משה שנקרא ראשית, ר"ל לומד ומלמד תורה לישראל. ביכורים, ר"ל מעשי עבודת קרבנות, כביכורים שנקראים קרבן (ויקרא ב, יב), חלה ומעשרות הן בכלל צדקה וגמ"ח - הרי ג' עמודי העולם תורה עבודה וגמ"ח, שאמר עליהם שמעון הצדיק: על ג' דברים העולם עומד וכו', כל מעלות של "ראשית" הללו, היו בו בהרה"צ מהרמ"ק נ"ע, כי היה עמוד חזק לתורה ולעבודה ולגמ"ח בתוכנו פה על הארץ.
ועתה בעוו"ה, והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וכו' - כי בהסתלקותו נהפך לנו הארץ לתהו ובהו, כתרגומו: צדיא וריקניא, רבה השְׁאִיָה והשוממה, נתרוקנו מזכות השוקד על התורה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, נתרוקנו מזכות עבודה וגמ"ח, אך חושך ישופנו, מי יאיר לנו ויורנו דרך, תמורתו!
אמנם זאת נחמתנו, כי רוחו ונשמתו של הצדיק הרבני מהרמ"ק הנ"ל - ורוח אלקים מרחפת על פני המים - אם רוחו רוח אלקים אשר הופיעה עלינו ע"י תורתו מקור מים חיים, מים נאמנים, עדיין מרחפת עלינו ונלכה בה ונשמור תורותיו ומוסריו, אז: ויאמר אלקים יהי אור וכו', יאיר לנו אור חדש, אור זכיותיו ממעלה למטה, כי גדולים צדיקים במיתתם (חולין ז:), וירא אלקים את האור כי טוב, אלו מעשיהם של צדיקים.
ואם אמנם כי בעו"ה, ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים - עוונותינו וחטאינו גרמו שנחשך מאור הרה"צ הנ"ל פה עלי ארץ ובא שמשו, מכל מקום - ויהי בקר אלו מעשיהם של צדיקים, אם יבקע בנו אור בוקר, להדבק במעשי ובדרכי הרה"צ הנ"ל, אז זכותו יעמוד ויגן עלינו ויאיר לנו בקר. יום אחד זה יום הכפורים, כי כשם שיוה"כ מכפר, כך מיתת צדיקים מכפרת (ילקו"ש שמיני תקכה), וימליץ בעדנו בזכות תורתו ועבודתו וגמ"ח שלו.
כי מרדכי היהודי משנה למלך (אסתר י, ג), במשנה תורתו. דורש טוב לעמו, זו גמ"ח. ודובר שלום, זו העבודה, שהיא עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וגדול כוחו למעלה - כי גדול מרדכי בבית המלך (שם ט, ד) - ויהי מליץ יושר לביתו ומשפחתו, ולכולנו בני הקהל הקדוש, והחברא קדישא וחברת ציון(2*) וכו'. זכותו יעמוד לנו עד תחית המתים, ויבולע המות לנצח וכו', אמן.
*
להספד
קיום המצוות בשלמות - הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום
אלה תולדות השמים והארץ (ב, ד).
מדרש רבה (יב, ו): אמר רבי שמואל בר נחמן: כל תולדת שנאמרו בתורה חסרין, בר מן תרין: אלה תולדות פרץ (רות ד, יח), והדין - אלה תולדות השמים והארץ.
בהספד על הירא ה' באמת, איש תם וישר כ"ה פרץ פראנקל ז"ל, אמרתי מאמר זה לפרש בדרך מוסר.
כי יש אנשים אשר הם שומרי שבת כהלכתו, נזהרים בכשרות ביתם ושלא לאכול דבר איסור, מניחים תפילין ומתפללים בכל יום, ונזהרים בכל מצוות שבין אדם למקום. אבל במצוות שבין אדם לחברו אינם נזהרים כלל - מכחשים ומשקרים ומונים איש את עמיתו, אָלָה פיהם מלא ומרמה ותוך (עפ"י תהלים נו, יב), פושטים ידיהם בגזל, מזלזלים במדה במשקל ובמשורה, באבן ואבן, איפה ואיפה (עפ"י דברים כה, יד), (הנפילים המה בארץ נפילת קרידא פעמים ושלש), לוה רשע ולא ישלם (עפ"י תהלים לז, כא), העושים עושר ולא במשפט (עפ"י ירמיה יז, יא) - הנה האנשים האלה, שלמים הם לאביהם שבשמים, אבל חסרה להם השלמות הארצית בין אדם לחברו.
ולא זה הדרך הנכון והטוב והישר, אבל צריך להיות כמו שאמר הנביא ישעיה ע"ה (נז, ב): אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע - ר"ל, אע"פ שהוא שומר שבת כהלכתו וחנותו סגורה בשבת ויו"ט, בכל זאת אינו מזלזל לפשוט ידו בממון אחרים ולהונות את עמיתו, אבל הוא - שומר ידו מעשות כל רע, ואין עוול בכפו.
ויש אנשים, אשר הם נזהרים מאד שלא לעשות עוול במידה במשקל ובמשורה, ונושאין ונותנים באמונה ומדקדקים מאד שלא להונות את עמיתו, והם נקיי כפיים וברי לבב. אבל עוברים עבירות בין אדם למקום - מחללים שבת ויו"ט, ואוכלים נבילות וטריפות, וקרקפתם לא מנחי תפילין. הנה האנשים האלה - שלמים הם בעניינים ארציים, אבל חסרין הם במילי דשמיא.
אבל על הנפטר היו"ש ר' פרץ פראנקל ז"ל, עליו אני קורא: אלה תולדות פרץ, אלה תולדות השמים והארץ - כי כאשר נסתכל ונביט תולדות וקורות כל ימי חייו, נראה כי הוא שלם בכל צד, ולא נמצא בו שום אחד מן החסרונות שרגילין להמצא בתולדות וקורות חיי בני אדם. כל תולדת חסרין, או חסרים בשלמות מילי דשמיא, או חסרין בשלמות ענייני הארץ בין אדם לחברו, אבל ר' פרץ הנ"ל, עלינו לשבח אותו, ובתרין - כי הוא היה שלם הן במילי דשמיא הן במילי דארעא - היה צדיק ירא אלקים באמת, נזהר בשמירת שבת ויו"ט, חנותו סגורה, ונזהר בכשרות, ומדקדק במצוות, משכים ומעריב בבי כנישתא, אוהב ושוחר תורה, רחים ומוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד. ועם זאת, מעולם לא עשה עוולה ומשאו ומתנו באמונה, נקי כפים ובר לבב, ואף בשעת דחקו ושפל מצב מסחרו, לא עשה מזימה ומרמה כשאר סוחרים - אבל היה כל ימיו שלם ונאמן לשמים ולארץ, במילי דשמיא ובמילי דארעא, בין אדם למקום ובין אדם לחברו, אשרי לו וטוב לו (3*).
והלך לפניו צדקו וכבוד ה' יאספהו, ינוח בשלום ויעמוד לגורלו לקץ הימין, אמן.
* * *