בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר, והלא במאמר אחד יכול להבראות - אלא להפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות (משנה א).
הדקדוקים עיי' במדרש שמואל ועיקר מה שצריך ביאור, אם העולם יכול להבראות במאמר אחד - ובודאי היה יכול להבראות - א"כ לאיזה כוונה ברא הקב"ה את עולמו בעשרה מאמרות, שעי"ז יש להפרע מן הרשעים יותר מאילו נברא במאמר אחד, ואיך תלוי זה בזה? ואקדים לפרש מאמר הירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א מובא בתורה תמימה):
בראשית ברא אלקים - תניא למה נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף, מפני שהבי"ת לשון ברכה והאל"ף לשון ארירה. אמר הקב"ה: אינני בורא אותו באל"ף, שלא יאמרו איך יעמוד העולם שנברא בלשון ארירה, אלא הרי אני בורא אותו בבי"ת בלשון ברכה, ולוואי יעמוד.
והמאמר הפלא ופלא - דאם נפרש כפשוטו דאלף לשון ארור, מפני שתיבת ארור מתחלת באל"ף, הלא מצינו כמה תיבות שמתחילים באל"ף והם לשון ברכה, כגון: אשרי האיש, אהבתי אתכם אמר ה', אזר נא כגבור חלציך, אור זרוע לצדיק, אילת אהבים ויעלת חן, איתן מושבך, אאלפך בינה, אמונתך עד שחקים, אמת מארץ תצמח וכו', שהם מתחילים באל"ף וכולם לשון ברכה.
וכי לא מצינו תיבות רבות שמתחילים בבי"ת והם לשון קללה, כגון: בגדה יהודה, הנה ה' בוקק ארץ ובולקה, בכה תבכה בלילה, בלע ארמנותיה, והפקדתי עליכם בהלה, בושו בית ישראל, חש בז, בזוי אתה מאד, ואשיתהו בתה - שהם מתחילים בבי"ת וכולם לשון קללה?! וא"כ אין להבין מאמר הירושלמי שהחליט שהאל"ף לשון קללה והבי"ת לשון ברכה ולפיכך לא ברא העולם באל"ף אלא בבי"ת!
ונראה לומר כוונה עמוקה ונכונה בזה - דהנה אם נסתכל ונתבונן בכל מיני הברואים והנמצאים ובכל כוחות הטבע בעולם הזה, נראה עין בעין ונביט ונשקיף, איך הברואים והנמצאים המשונים זה מזה וכוחות הטבע השונים זה מזה, כולם קשורים ואגודים זה אל זה ומשמשים זה את זה, וקיומם וחיותם ותולדת הווייתם תלויים זה בזה.
ונתחיל בברואים שהם תחת סוג הדומם, הלא ידוע כי אין רגבי הדומם מתדבקים זה לזה בלתי כח ארבע יסודות ארמ"ע (אש רוח מים עפר), כי כל מה שנמצא בסוג דומם הוא מורכב מד' יסודות אלה. כוחות האש ותולדתו האור, האויר ותולדתו הרוח, המים ותולדתו הליחה, הם המסבבים כי רגבי העפר ותולדותיו החול והאדמה, יחדיו יידבקו או יתפרדו, ואלה הם תולדות האבנים והסלעים והברזל והנחשת והזהב והכסף והבדיל והעופרת וכל האבנים הטובות ומרגליות. ולולי כי האש והאור והאויר והרוח והמים והליחה והעפר והאדמה, משמשים זה את זה ומרתיחים או מקררים זה את זה, ומתמסמסים ומתדבקים זה בזה, לא היו מתהווים מיני הדומם בבטן האדמה - נמצא כי הוויית וקיום ורביית הדומם תלוי בד' יסודות ארמ"ע וכוחותיה ותולדותיה.
ועתה נביט ונתבונן באותם הברואים והנמצאים שהם תחת סוג הצומח - הלא עינינו רואות כי כל הצמחים הם יונקים חיותם מן לחות האדמה ועפרה, ומן לחות האויר היורד עליהם בטל ומטר לברכה, ומן חום אור החמה אשר תזרח עליהם ותופיע עליהם זוהרה ושביבי ניצוציה. ולולי המאורות הגדולים המשמשים בתבל ביום ובלילה, הנבדלים זה מזה ואין אחד מהם נכנס לגבול חברו, לא ישנו את תפקידם, אבל כולם ששים ושמחים לעשות רצון קונם אשר נתן אותם ברקיע השמים להאיר על הארץ ולמשול ביום ובלילה, ולולי האויר והרוח המרחף על פני תבל וכל הצמחים שואפים בו רוח חיים, ולולי הגשם והשלג היורד מן השמים על הארץ והולידה והצמיחה, ולולי לחות העפר והאדמה אשר ממנה יונקים הצמחים חיותם וממנה יונקים כח גידולם והולדתם, לולי כן לא היה צומח כל עץ ועשב וירק הארץ והאדמה לא תתן יבולה. נמצא כי הוויית וחיות וקיום ורביית הצומח, הן הם תלויים וקשורים אל הדומם - דהיינו האדמה וארבע יסודותיה: אש רוח מים עפר - וכוחות מאורי הרקיע.
ועתה נביט אל הברואים והנמצאים תחת סוג החי - והנה כל חיותם וקיומם ופרנסתם מן הסוג של הצומח! כי מתחילת הבריאה ניתן כל ירק עשב ופרי העץ והשדה, לאכלה לכל בהמת וחית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה. נמצא, כי סוג החי חיותו קשורה לסוג הצומח.
ואחרון חביב סוג הַמְדַבֵּר - הוא מבחר היצורים - הנה חיותו וקיומו ופרנסתו קשורה אל סוג החי והצומח, כי פרנסתו מן הבהמה והחיה והעוף ודגי הים ומפרי העץ והשדה, אשר כל אלו לו לאכלה ולהחיות את נפשו.
כל סוגי הבריאה - כל אשר בהם רוח חיים וכל הצמחים אשר בהם כח הגידול והצמיחה, הן האדם המדבר, הן הבהמה והעוף מכל נפש החיה על הארץ, והן הצומח - כולם קשורים בחיותם אל ד' יסודות ארמ"ע, אשר אם ימנע מהם האויר והאור והמים וארץ החיים שלהם הלא הם כלים ונפסדים. נמצא כי כל ד' סוגי הבריאה דצח"מ (דומם צומח חי מדבר), חיותם וקיומם, הווייתם וכח תולדתם קשורים זה לזה ואין אחד מהברואים אשר יוכל להתקיים בעצמו לבדו, ואשר חיותו איננה תלויה בברואים אחרים.
ועתה, אם נחקור ונתבונן מה היתה כוונת הבורא ית"ש, אלקי עולם בורא הכל, כי ברא את העולם וכי יצר את כל הברואים והנמצאים באופן אשר הם קשורים זה בזה, וכל אחד ואחד מהברואים חיותו וקיומו תלויים בחברו, בבריאה אחרת? וכי קצור קצרה יד הבורא ית"ש לברוא עולמו באופן שלא יהיו קשורים זה בזה, אבל כל אחד ואחד מן הברואים יוכל לחיות ולהתקיים ולרבות ולפרות מכח עצמו - כגון שהעץ יוכל לחיות ולהתקיים בלי אור החמה ואויר ורוח ולחות המים והעפר, ועשב וירק השדה ירבה ויפרה ויעשה גידולים בלי גשמי נדבה וזהרי חמה מן השמים, והבהמה והעוף ימצאו פרנסתם ללא הצומח וכן האדם - היד ה' תקצר (עפ"י במדבר יא, כג) והיפלא מה' דבר (עפ"י בראשית יח, יד), לברוא כל נברא בריאה יחידה ונפרדת משאר הברואים ואינה קשורה ותלויה בהם כלל?!
אבל כוונת הבורא ית"ש להורות לנו ולהאיר עינינו בדרך נלך בה, למען נשכיל ונדע, כי כמו שכל הברואים והנמצאים, אין אחד מהם עומד רק לתכלית לו לבדו, אבל עומד לשרת ולשמש ולספק פרנסת החיים לשאר הברואים והנמצאים. האור והאויר והמים והעפר, המאורות הגדולים השמש והירח והכוכבים, הגשמים והרוחות והטללים לא למענם לבדם - להשתמש לעצמם - נבראו, אבל הם עומדים לשמש לכל ד' סוגי הבריאה דצח"מ, ולהספיק להם כח ופרנסת חיותם, להחיות את הארץ להולידה ולהצמיחה, להוציא לחם מן הארץ ועשב ועץ עושה פרי, והצמחים משמשים להספיק מזון ומחיה לסוג החי והמדבר, וכן סוג החי משמש להאדם לכל תשמישיו ולהספיק פרנסת חיותו וקיומו -
כן אנחנו בני אדם, לא נחשוב כי תכלית חיינו רק לנו לעצמנו, כמו אותם הרשעים האומרים: אני ואפסי! וכל הברואים סביבותם כאין לפניהם ולא יחושו אם יאבדו כולם, ובלבד שהם יעמדו וישיגו מאוויי נפשם, תחילה. חלילה לחשוב מחשבת פיגול כזאת! אבל נתבונן ונדע, כי גם אנחנו עומדים לשמש לקיום חיות חברינו, איש את רעהו יעזורו, החזק יחזיק לחלש והעשיר יתמוך אחיו האביון, החכם יחכים פתי וישכיל בער, כמו שאמר הנביא (ירמיה ט, כג): אל יתהלל חכם בחכמתו, לו לעצמו, ואל יתהלל הגבור בגבורתו, לו לעצמו, אל יתהלל עשיר בעשרו, לו לעצמו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאם ה', והבן.
ובאמת, אין לך מידה מגונה אשר קללתה מרובה ממידת אותם האנשים הרשעים, אשר טובת עצמם ושלום עצמם הם דורשים, המה הנקובים בשם 'אגואיסטים', אשר רק לעצמם מטרת חיותם, ולא יחושו לאחרים כלל - זו מידה מגונה הגורמת אבדון לכלל האנושות.
אבל המידה המשובחת, לחיות ולהחיות גם אחרים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק (עפ"י ישעיה מא, ו), כמאמר הפסוק בפרשתנו (כה, לא): וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, זו היא המידה הטובה, אשר היא מקור כל הברכה לכלל האנושות ולחברת בני אדם, הגורמת קיום העולם והבריות.
וזאת כוונת מאמר הירושלמי:
למה נברא העולם בבי"ת ולא באל"ף, ר"ל, למה נברא העולם בבי"ת, דהיינו, באופן שהברואים כל אחד קשור ותלוי בחבירו בענין חיותו וקיומו, ולמה לא נברא באל"ף, דהיינו ברואים יחידים, שחיותו וקיומו של כל אחד מהם לא יהיה קשור ותלוי בחבירו, אלא בו בעצמו?
ועל שאלה זו שפיר השיב התנא: מפני שהבי"ת לשון ברכה, והאל"ף לשון ארירה, כי הבי"ת - דהיינו התקשרות הברואים זה בזה - היא מקור הברכה לכלל הנבראים והנמצאים. והאל"ף, דהיינו מדת "אני ואפסי", אשר מטרתה רק טובת עצמה, היא קללה וארירה.
אמר הקב"ה, איני בורא אותה באל"ף, שלא יאמרו איך יעמוד העולם שנברא בלשון ארירה, ר"ל, שאילו נברא העולם בברואים יחידים, כל אחד ואחד חיותו וקיומו בו בעצמו, אז היה פתחון פה לרשעים, שגם הם רק טובת עצמם ידרשו, ולא יחושו על אחרים כלל, ואיך יעמוד העולם?! כי זה גורם איבוד עולם כלל האנושות ח"ו!
אלא הרי אני בורא אותו בבי"ת, דהיינו שהברואים יהיו קשורים אחד בחבירו, וחיותו וקיומו תלוי בחבירו, וזה לשון ברכה, כי מן אופן הבריאה יכירו וידעו בני אדם, כי גם הם צריכים להיות קשורים זה בזה, ואיש את רעהו יעזורו. ולוואי יעמוד, והלוואי שיבינו וילמדו מההסתכלות באופן הבריאה - במה הוא קיום העולם וכלל האנושות, לו חכמו וישכילו יבינו את זאת! והבן, כי פירוש נחמד הוא.
וזה כוונת משנתנו: בעשרה מאמרות נברא העולם - וזה סדרן: א. ויאמר אלקים יהי אור ב. יהי רקיע ג. יקוו המים ד. תדשא הארץ דשא ה. יהי מאורות ו. ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף ז. תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה וכו' ח. נעשה אדם ט. ויאמר להם אלקים פרו ורבו. ופריך הגמרא (ראש השנה לב.), ט' הוו? ומשני, בראשית נמי מאמר הוא, דכתיב (תהלים לג, ו): בדבר ה' שמים נעשו.
והנה בסדר המאמרות אנו רואים, כי במאמר ראשון, דהיינו בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, ברא ה' את יסודות החיות לכל ברואי שמים וארץ, דהיינו ארמ"ע [אש רוח מים עפר] - דמלת שמים כפירש"י על פי דרשת חז"ל היא אש ומים, ורוח אלקים מרחפת היינו רוח, והארץ היתה תהו ובהו היינו עפר - כי בלי ד' יסודות הללו, אין לשום נמצא חיות וקיום כמו שבארנו למעלה. ואח"כ ברא האור, והבדיל בין מים למים, ובין הים והיבשה, ואח"כ ברא הדשאים ועץ פרי, אשר חיותם וקיומם תלויים באור ובמים שנבראו קודם להם, ואח"כ כל נפש החיה, אשר חיותם קשורה בנבראים הקודמים, ולבסוף את האדם, אשר גם הוא, חיותו וקיומו קשורים במה שקדם לו בבריאה. בעשרה מאמרות הללו, בכל מאמר הקדום, הקדים השי"ת לברוא מה שצריך לחיות וקיום הנברא המאוחר לו בבריאה.
והקשה התנא: ומה תלמוד לומר, למה כתבה לנו התורה סדר המאמרים וסדר הברואים אשר מתוכו אנו רואים התקשרות הברואים זה בזה, מה בא הכתוב ללמדנו בזה? והלא במאמר אחד יכול להבראות, וכי לא היה יכול הבורא ית"ש לברוא עולמו בברואים יחידים ונבדלים, שלא יהיו קשורים ותלויים זה בזה בענין חיותם וקיומם (וכעין שהקשה התנא הירושלמי, למה לא נברא באל"ף)?
ועל זה קאמר: אלא להפרע מן הרשעים, שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, ר"ל, להפרע מן הרשעים הארורים, שאינם חשים לעזור איש את אחיו ורק לעצמם דורשים טוב ומועיל, ומניחים את כל העולם סביבותיהם לילך לאבדון ואינם לוקחין מוסר השכל ממה שנברא העולם בעשרה מאמרות, שכל אחד ואחד מהם קשור ותלוי בחבירו במעשה הבריאה. וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, שהם מבינים שתכלית הברואים היא לקיים ולהחיות זה את זה, דהרי העולם נברא בזה האופן בי' מאמרות, דהיינו שקשורים זה בזה, להשכיל ולהורות כל אשר ביארנו.
ועל פי זה נוכל לפרש חיבור הפרשיות בהר ובחקתי.
דהנה בפרשת בהר, כל הפרשה מלאה מצוות גמילות חסד איש לרעהו - השבת אחוזה ביובל, איסור אונאה במקח וממכר, כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ויצא ביובל ושב לאחוזתו, וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, וכי ימוך אחיך ונמכר לך וכו' - כי מחוייבים אנחנו לעזור ולהחיות איש את אחיו, ואנו למדים זה גם מחקות שמים וארץ, מאופן הבריאה והתקשרות הברואים זה בזה.
ולכן שפיר שייך חיבור פרשת בהר לפרשת בחקתי: אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו וכו' - מוסב לפרשת בהר הקודמת - אם תקיימו מצות גמילות חסדים זה לזה, שתעזרו זה לזה ותחזיקו בעני ואביון וחי עמך, אז ראויים אתם כי הבריאה לא תשנה סדר תפקידה, הגשם ירד בעתו להרוות את הארץ ונתנה יבולה ואכלתם לשובע.
ויובן מאמר המדרש רבה פרשת בחקתי (לה, ד): אם בחקתי תלכו, חוקים שבהם חקקתי את השמים והארץ, שנאמר: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח, שנאמר: כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה. חוקות שבהם חקקתי את הים, שנאמר: בשומו לים חוקו. חוקות שבהם חקקתי את החול, שנאמר: אשר שמתי חול גבול לים חק עולם ולא יעברנהו. חוקות שבהם חקקתי את התהום, שנאמר: בחקו חוג על פני תהום, עכ"ל.
כוונת המדרש, כי מן חוקות השמים והארץ, השמש הירח והכוכבים, חול ותהום, וסדרי בריאתם ותפקידם לשמש ברואי ארץ בענין חיותם וקיומם - כאשר תסתכלו ותתבוננו בם, איך הם קשורים זה בזה ומקיימים זה את זה - תראו ותשכילו גם אתם ללכת באורחות הקבועים בבריאה, להיות מקושרים בברית אהבה זה בזה, לקיים ולהחזיק ולעזור זה את זה.
כי להורות לנו הדרך נלך בה, חקק הקב"ה החוקים האלה בשמים ובארץ, בים וכל אשר בם, ולולי כן, היה בורא את עולמו באופן אחר, וזו כוונת הפסוק: אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והבן כי נכון הוא.
* * *