קיום המצות השכליות לשם שמים ולא מחמת טעמים שכליים
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה'’אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלקיכם. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני ה'’אלקיכם (יט, ב_ד).
צריך לבאר המשך ג' מצוות הללו ולמה סיים בכולם "אני ה' אלקיכם".
ונלע"ד לפרש, דהנה עיקר ויסוד קיום המצוות, שלא נקיימם מצד הארת השכל, יען כי שכל האנושי מחייב לעשותם - כגון כיבוד אב ואם, שלא לכחש ושלא לגנוב וכדומה. וכן שלא לעבוד ע"ז, לא מפני שהשכל והנסיון מעידים, כי הפסל והמסכה אין בהם מועיל - אבל נקיימם, רק יען כי הבורא ית"ש ציוה או אסר לנו כן.
והנפקא מינה, כי מי שעושה מצד הארת השכל, כגון מצות כבוד אב ואם - אם יעשנה יען שהשכל האנושי מחייב - אז גם אם יאמרו לו אביו או אמו לחלל את השבת, ישמע להם. אבל אם יקיים כבוד או"א רק מצד מצות הבורא ית"ש, אז כאשר כבודם מתנגד למצות הבוית"ש, כגון לחלל שבת, לא ישמע להם, יען כי הוא והם חייבים בכבודו.
וכן לענין עבודה זרה, אם יקיימנה רק מפני שהשכל והנסיון מעיד שאין בהם כח אלוהות, אז די לו שלא יעבדם ושלא יאמין בהם, אבל יהא סבור שמותר לו לעשות לאחרים בשכר, וכ"ש שמותר להסתכל בדיוקנא שלהם. אבל המקיים מצד מצות הבורא ית"ש, גם זאת לא יעשה, כי התורה אסרה שלא לעשות גם לא לאחרים, וגם שלא להסתכל בדיוקנא שלהם, כמו שדרשו בתורת כהנים ובמסכת שבת (קמט.) וכן פירש"י כאן: אל תפנו אל האלילים - שלא להסתכל בדיוקנא שלהם. ואלהי מסכה לא תעשו לכם - לא אתם לאחרים ולא אחרים לכם.
וכן לענין עריות, לא יתרחק מהם מפני שמזיק לבריאות גופו, כי אז יורה לעצמו היתר, פעם ופעמיים. וזהו המשך הכתובים: דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו ודרשו חז"ל: פרושים תהיו - אבל לא מפני שהבלתי פרוש מכלה בשרו וכוחו, אבל רק יען - כי קדוש אני ה' אלקיכם, המקדשכם במצוותי.
איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' אלקיכם, תקיימו כיבוד אב ואם, רק יען כי אני ה' אלקיכם מצווה אתכם כן, לכן אם יאמרו לחלל שבת לא תשמעו להם. אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם, אפילו רק להסתכל ואפילו לאחרים אסור - הגם שהשכל לא מחייב כן, צריך לקיים, רק יען כי - אני ה' אלקיכם מצווה כן, והבן.
*
קדושתו ית' נודעת וניכרת ע"י קדושת ישראל ומידותיהם הטובות
קדושים תהיו כי קדוש אני ה'’אלקיכם (יט, ב).
איתא בתורת כהנים (אות ב): לומר, אם מקדשים אתם עצמכם - מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי.
נראה לפרש עפ"י מה שכתב בספר אוהל יעקב על מאמר המדרש (דברים רבה ג, ג): מעשה ברבי שמעון בן שטח, שלקח חמור אחד מישמעאל אחד. הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה, הלך והחזירה לו, וקרא עליו אותו הישמעאלי: ברוך אלקי שמעון בן שטח! הוי מאמונתו של בשר ודם, אתה יודע אמונתו של הקב"ה.
יען כי מציאות המעשה בזאת ברשב"ש בעבור היותו חלק חבל נחלת ה', א"כ יפה נאמר עלינו (ישעיה מט, ג): ישראל אשר בך אתפאר - כי ע"י שלמות מידותינו ופאר מעשינו, יתעלה ויתהלל שם הבורא ית', אשר ממנו נאצלו הכחות והמידות האלה. כי הרואה המעלות טובות ומידות החמודות אשר בישראל, הנאמר עליהם (דברים לב, ט): כי חלק ה' עמו, כי רק אפס קצהו מן החלק אשר חלק ה' לעמו, כל שכן איך יערוך גדולתו יתברך ומידותיו לאין סוף ותכלית, אשר ממנו נאצלו המידות האלה, כמו שסיפרו ז"ל באלכסנדר מוקדון (ויקרא רבה יג, ה): כד הווי חמי לר"ש הצדיק, אמר: ברוך אלקי שמעון הצדיק, עכ"ל ודפח"ח וש"י.
וזאת נ"ל כוונת הפסוק: קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, ר"ל קדושים תהיו למען קדושתי, וע"י התעלות מידותיכם תתעלה ותהיה ניכרת לכל קדושתי, קדושת ה' אלקיכם, אשר ממנו נאצלו עליכם מידות הקדושה הללו.
וזהו שמפרש התו"כ: לומר, אם מקדשים אתם עצמכם, מעלה אני עליכם כאלו קידשתם אותי, כי ע"י קדושתכם ניכר ונתעלה קדושתי, כמ"ש.
*
תוכחת מוסר נגד בתי_חינוך הכופרים בתורה
ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וכו' אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן וכו' ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו. ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך מקרב עמם (כ, ב_ה).
אמרתי על דרך מוסר - דודאי מי שנותן מזרעו למולך, באופן שימיתו אותו בשריפה - כאשר כן היה דרכם של קצת עובדי המולך, לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, לאליליהם - וכיוצא בזה, הוא מי שיתן את בנו להשתמד, להמיר דת בפועל, אשר יתן מזרעו למולך מות יומת - שיתנהו למולך באופן שהוא מות יומת, שימיתוהו ממש בשריפה, וכן מי שמוסר בנו להמרת דת תחת מֵי השמד ממש, להמיתו תיכף מיתת הנפש, איש כזה בודאי - עם הארץ ירגמוהו באבן, ולא יעשו כמעשהו, כי תועבה הוא בעיניהם ושקץ ישקצוהו ותעב יתעבוהו! לכן ושמתי אני את פני רק באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו.
אבל היה עוד אופן אחר בעבודת המולך, שהיו רק מעבירים את בנם בין שתי מדורות אש, באופן שלא ימיתוהו. וכיוצא בזה, הוא מי שנותן בנו ללמוד בתוך בית חינוך הכופרים בדת משה ובאלקי ישראל, מחללי שבת, ואוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר (עפ"י ישעיה סו, יז), הגם שלא ישתמד מיד אבל סופו בא להשתמד, ע"ז אמר הכתוב:
ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך לבלתי המית אותו, שיתנהו וימסרהו למולך באופן שלא ימיתוהו תכף ממש, וכן הנותן בנו בבית חינוך הכופרים ומחללי שבת וכו', הגם שלא ימיתוהו מיד מיתת נפש להשתמד להמיר דת, ומפני זה יעלימו עיניהם ממנו וגם אחרים יעשו כמעשהו, בחושבם כי בזה לא עשו תועבה. לכן, ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, דייקא גם במשפחתו, והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחר המולך, כי גם אלה הם זונים אחר המולך, כי סופו בא לידי כפירה והמרת דת להשתמד, והבן.
*
לפרק ראשון ולפרשת קדושים
ע"י זיכוך החומר מכח התורה,
נבדל הבורא מן האדם רק בקדושה אחת
כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר (ישעיה ס, כא): ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר. משה קיבל תורה מסיני וכו' (משנה א).
הדקדוקים רבו, עיי' במדרש שמואל, ובפרט יש לדקדק למה נקט "כל ישראל" הוי ליה למימר "בני ישראל יש להם חלק לעוה"ב" ואז שייך שפיר לשון "להם", אבל השתא דנקט "כל ישראל" הול"ל "יש לו" - דכל ישראל היינו כמו כל איש ישראל, וא"כ שייך טפי לומר "יש לו" - ונלע"ד לבאר, ואקדים הפסוק בראש פרשתנו:
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.
מדרש (ויק"ר כד, ט): יכול כמוני - תלמוד לומר, כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם.
ובארתי עפ"י מה שהביא בספר דמשק אליעזר(56*) (אות י) בשם מהר"י אברבנאל (בפירושו לישעיה פרק ו) על מאמר הגמרא (חולין צא:): שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום וכו' אחת אומרת קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש, ואחת אומרת קדוש קדוש קדוש - דהכוונה, שכל הברואים בג' עולמות הן נמצאים, דהיינו: עולם השפל הוא עולם התחתון, ועולם האמצעי הוא עולם הגלגלים, ועולם העליון הוא עולם המלאכים והנשמות.
והנה הנמצאים בעולם התחתון והשפל הם נבדלים מהשי"ת בשלשה הבדלים: א. הוא בורא והם נבראים. ב. הוא נצחי והם נפסדים. ג. הם גופניים, חומר גשמי, והוא אינו גוף וגשם. ובעולם האמצעי, הגלגלים הנמצאים בו, נבדלים מהבורא רק בשני הבדלים, דהיינו שהם גשמיים ונבראים, אבל אינם בגדר הפסד והעדר, כי מאז נבראו הם קיימים - כירח יכון עולם (תהילים פט, לח), כשמש וככוכבים לעד. והנמצאים בעולם העליון נבדלים רק בהבדל אחד, שהשי"ת הוא הבורא והם הנבראים, אבל העדר וגשם אין במלאכים ובנשמות, כי גם הם אינם גוף וגם הם נצחיים.
לכן, כת אחת, דהיינו עולם העליון, אומרת פעם אחת קדוש, שהשי"ת הבורא והם הנבראים. וכת אחת, דהיינו עולם הגלגלים, אומרת קדוש קדוש, שהשי"ת הבורא והם הנבראים והשי"ת אינו גוף וגשם והם בעלי גוף וגשם. וכת אחת, דהיינו עולם השפל, עולם התחתון, אומרת קדוש קדוש קדוש, שהשי"ת נבדל ונקדש בג' קדושות - שהוא הבורא והם הנבראים, הוא אינו גוף וגשם והם גופים וגשמיים, הוא נצחי והם כלים ונפסדים [עכ"ד האברבנאל].
ועל פי זה בארתי מאמר הנביא ישעיה (מ, כה): ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש, ר"ל, דאפילו אם תדמיוהו למלאכים ורוחניים, בכל זאת יודה ויאמר וישבח להקב"ה בקילוס קדוש אחד - דהוא הבורא והם הנבראים [ע"כ ביאורו של רבינו המחבר זצ"ל].
אמנם, ע"י שנתן לנו הקב"ה את תורתו הקדושה, נוכל לטהר ולזכך גם את החומר והגוף לעשותו כולו רוחני, כמשה רבינו ואליהו שעלו לרקיע בגופם - משה עלה למרום, אליהו עלה בסערה השמימה, וכן חנוך ושרח בת אשר (כמובא בילקוט שמעוני בראשית רמז מב ועי' בתרגום יונתן בראשית מו, יז), נזדכך גופם כל כך שגם הגוף עלה למרום וגם השיגו חיי נצח - ולכן אנו אומרים בברכת התורה: אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו. וא"כ אין הבדל בין השי"ת וביניהם רק בקדושה אחת, שהוא הבורא והם הנבראים, עיי"ש [בספר דמשק אליעזר] מה שביאר בזה.
ואמרתי, שזאת כוונת הפסוק קדושים תהיו - ותזדככו ותגיעו למדרגה - כי קדוש אני ה' אלקיכם, שלא יהיה לי עילוי עליכם רק במעלת קדושה אחת, דהיינו אני הבורא ואתם הנבראים. וזאת כוונת המדרש: יכול כמוני - ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם, דמכל מקום, נבדל אני במעלת "קדוש" אחד, וכמו שבארתי.
וזו גם כוונת הכתוב בסוף פרשת שמיני (יא, מד): והתקדשתם והייתם קדושים, שתקדשו עצמכם ותזדככו ותגיעו למדרגה - כי קדוש אני - שלא יהיה לי עילוי עליכם רק ב"קדוש" אחד.
וזו כוונת המשנה [עיי' אלשיך שמיני ט, ה_ו ובמש"כ רבינו לעיל פר' אחרי עמ' תנא]: כל ישראל, ר"ל, לא רק הנפש והרוח באדם הישראלי, אבל הישראלי כולו, דהיינו הגוף והנפש יחדיו, יש להם - להם דייקא, לשניהם - לגוף כלנפש, יש להם חלק לעולם הבא הנצחי, שנאמר: ועמך כולם צדיקים, אם כולו זכאי, הגוף והנפש יחדיו, אזי - לעולם ירשו ארץ - גם חלק ארצי שלהם יירש נצחיות, כאשר - נצר מטעי מעשי ידי להתפאר - אם מה שנטעתי יחד, הנפש והגוף, שניהם יהיו לי להתפאר וזה יוכל להיות ע"י התורה, משה קיבל תורה מסיני וכו'.
*
לפרק שני ולפרשת קדושים
אין לקיים מצוות מפני טעמים שכליים או פניה אישית,
אך בדיעבד, גם מצוות כאלו נחשבות
רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם - כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות. והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך - עין רואה, ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים (משנה א).
הדקדוקים עיי' במדרש שמואל.
ונלע"ד לפרש, בהקדים מה שיש להעיר על דברי הפסוקים שבפרשתנו, שהם רובם מצוות שבין אדם לחבירו, ובכל אלה המצוות מסיים הכתוב "אני ה'" או "אני ה' אלקיכם" - איש אמו ואביו תיראו וכו' אני ה' אלקיכם, לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר וכו' אני ה', לא תעשוק את רעך ולא תגזול ולא תלין וכו' לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלקיך אני ה', לא תעשו עול במשפט וכו' לא תלך רכיל בעמך לא תעמוד על דם רעך אני ה', לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה', מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלקיך אני ה', כאזרח מכם יהיה לכם הגר הגר אתכם ואהבת לו כמוך וכו' אני ה' אלקיכם, לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, מאזני צדק ואבני צדק איפת צדק יהיו לכם אני ה' אלקיכם. ובסוף הפרשה של המצוות האלה, מסיים הפסוק: ושמרתם את כל חוקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אני ה'.
ונראה לענ"ד הכוונה, כי בקיום המצוות, עיקר הדבר שנקיים אותם במחשבה זכה וברה רק לקיים מצות הבורא ית"ש - רק יען כי כן ציוה הקב"ה - ולא מתוך מחשבה אחרת. כגון במצוות שבין אדם לחבירו, ובמשפטים שהשכל האנושי מחייב לעשות אותם, בכל זאת לא נקיים אותם מפני הארת השכל, אבל רק מפני מצוות וגזירות הבורא ית"ש.
וזה דבר קשה מאד, כי בודאי כל חוקי התורה - כגון שלא לאכול חזיר ושלא ללבוש שעטנז, שלא להקיף פאת הראש ושלא להשחית פאת הזקן, ושלא לאכול דם וחלב - וכן במצוות עשה - כגון להניח תפילין וללבוש ציצית, לישב בסוכה ונטילת לולב, לאכול מצה ומרור, להתענות ביוה"כ וכיוצא בזה - בודאי קל מאד לעשותם במחשבה זכה וברה, רק בשביל שכך ציוה הקב"ה, כי לולי ציווי הבורא ית"ש, לא היה השכל האנושי מחייב לעשותם.
אבל המצוות השכליות - כגון כיבוד אב ואם, שלא לגזול ושלא לשקר, שלא לרצוח ושלא לנאוף, שלא לעשות עוול במשפט במדה ובמשקל ובמשורה, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק וכיוצא באלו, מצוות שבין אדם לחברו, שהם מצוות שהשכל מחייב לעשותן ולשמרן, גם בלתי ציווי הבורא ית"ש עליהן - הנה מאד קשה הדבר לקיימן במחשבה זכה וברה, רק בשביל שציוה הקב"ה לעשות אותן. לכן כתוב בתורה בסוף הציווי של המצוות השכליות: אני ה' או אני ה' אלקיכם, להזהיר אותנו, כי אע"פ שהשכל מחייב לעשותן מ"מ לא נקיימן משום כך, אבל נקיים אותם - רק מפני כי הַמְצַוֶה הוא: אני ה', אני ה' אלקיכם, במחשבה זכה וברה, לעשות רצון אבינו ואלקינו שבשמים.
על כן סמך הכתוב ואת שבתותי תשמורו אצל איש אמו ואביו תיראו, בפסוק אחד, להזהיר, כי כמו ששמירת שבת שהיא מן המצוות השמעיות ובלתי ציווי הבורא ית"ש לא היינו שומרים שבת - כן גם כיבוד אב ואם שהיא מן המצוות השכליות, נקיים רק בשביל ציווי הבורא ית"ש, איש אמו ואביו תיראו רק יען כי אני ה' אלקיכם, מצוה לעשות כן. וכן, לא תגנובו, לא תכחשו, לא תעשוק וכו', וכל הפסוקים שהבאתי לעיל, כולם מסיימים: אני ה' או אני ה' אלקיכם, להזהיר שהכוונה בקיומן תהיה רק בשביל שציוה הקב"ה כן.
ובסוף הפרשה אמרה התורה: ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי, בין החוקים שחקקתי, שאין השכל מחייב לעשות אותם, בין המשפטים, אשר השכל מחייב אותם - כי בפרשה נצטווינו על חוקים, כגון אזהרת פיגול ונותר, הקפת ראש והשחתת זקן, ערלה, כלאים, שעטנז וכו', והם מעורבים עם מצוות שכליות, דינים ומשפטים שהשכל מחייב אותם - כל אלה - ועשיתם אותם אני ה', תקיימום רק יען כי אני ה' מצווה על כך ולא מפני הארת השכל, רק לעשות רצון הבורא ית"ש, בדחילו ורחימו, לשם יחוד קוב"ה.
כן הוא הדרך הנכון והישר, שיעשה כן כל איש תם וישר ירא אלקים - כי בקיום המצוות ישתדל שתהא מחשבתו בהם זכה וברה, רק לשמו ית' ולא מפני הארת השכל המחייב לעשותן, וק"ו שלא יעשה אותם בפנייה לקבל שכר, או מפני יראת עונש בעוה"ז או בעוה"ב.
אמנם באמת, בדיעבד, אם עשה איזה מצוה שלא במחשבה זכה הלזו - אבל עשאה מתוך מחשבה ופניה אחרת - בכל זאת יצא ידי חובתו. ולכן, אם לא יוכל לטהר רעיונות לבו לעשות המצוות במחשבה זכה וברה כנ"ל, מ"מ לא יתרשל וימנע מלעשותה, כי כבר אמרו חז"ל (פסחים נ:): לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
וכן נאמר בסוף הסידרא (כ, כב_כו): ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ וכו' - הרי קיום מצוות מיראת העונש בעוה"ז - ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם וכו' ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה ארץ זבת חלב ודבש - הרי כאן קיום מצוות בשביל שכר עוה"ז - והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה', הרי קיום המצוות בלי שום פניה, רק לשם ה' הבוחר בעמו ישראל ומקדש ישראל.
ועתה, נבוא לפרש דברי התנא דמשנתנו. בבבא קמייתא הזהירנו התנא: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, מלת "שיבור" אין הוראתה שיברור ויבחר, אבל הוראתה "לברר" דהיינו לזכך ולטהר - כלשון: כבורי לנגד עיניו (שמואל ב' כב, כה), מצות ה' ברה (תהלים יט, ט), ובר לבב (שם כד, ד), ובר הייתי בעיניך (איוב יא, ד), וכן בדניאל: ולברר וללבן (יא, לה), יתבררו ויתלבנו ויצרפו (יב, י) - ר"ל, שיטהר ויזכך ויברר מחשבותיו, לעשות רק במחשבה זכה וברה לשם שמים, גם אותן המצוות - כל שהיא תפארת לעושיה - שהשכל האנושי מחייב לעשותן, כי רואה שהם תפארת והוד והדר לעושיהם, וטוב בעיני הארת שכלו לנהוג במדות הללו - ותפארת לו מן האדם - והחברה האנושית ג"כ רואה זאת לתפארת וטוב וראוי, כגון כיבוד אב ואם, שלא לעשוק ושלא לעשות עוול, וכל מצוות בין אדם לחבירו שהשכל מחייב אותן, בכל אלו צריך שיבור ויזכך מחשבתו לקיימן לשמה.
ולפי הגירסא בספרים: כל שהיא תפארת לעושהו, הכוונה היא על ב' סוגי המצוות, דהיינו: בין אדם למקום, שהן לכבוד שם תהילתו ותפארתו ית"ש, ועל אלה אמר התנא: כל שהיא תפארת לעושהו, לבוראו וקונהו ית"ש. ומצוות שבין אדם לחבירו שהם תפארת לו בחברת אנוש, ועל אלה יאמר התנא ותפארת לו מן האדם, מצד שכל האנושי. בשני סוגי המצוות, צריך שיבור ויזכך רעיוניו ומחשבותיו, לעשותן בנפש זכה וברה ובלב טהור לשמים.
ובבבא הב' הזהיר התנא, שלא נעשה המצוות במחשבה על מנת לקבל שכר - והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה - הן מצוות שהשכל מחייב לקיימן ואין ראוי לקבל שכר עליהן מאת הקב"ה, ובעשותך אחת מהמצוות האלה, נקל הדבר להרחיק ממחשבתך מחשבת ע"מ לקבל שכר ולכן היא נקראת מצוה קלה, והן במצוות השמעיות שאין השכל מחייב לעשותן, ולכן היה ראוי לצפות לקבל שכר עליהן מאת הקב"ה, וקשה להרחיק בקיומן את המחשבה ע"מ לקבל פרס, על כן היא מצוה חמורה(57*) - בכל אלה הוי זהיר לעשותן באופן שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, ר"ל בטוהר ובר לבב, כמי שאינו יודע כלל שיש מתן שכר של מצוות.
ובבבא שלישית בא התנא ללמדך: והוי מחשב הפסד מצוה - ר"ל, כמה תפסיד ערך המצוה - כנגד שכרה, אם תשים לנגד עיניך בשעת עשייתה לקבל שכר עליה. ושכר עבירה כנגד הפסדה - ר"ל, שכר הפורש מן העבירה מהו נחשב - כנגד הפסדה, כנגד הפסד ערך מעשה הפרישה [כשהכוונה אינה לשם שמים], או ר"ל, הפסדה היינו עונשה, [הוי מחשב הפסד ערך הפרישה מעבירה] אם תפרוש ממנה רק מיראת העונש. וא"כ, הוי זהיר שעשיית המצוה והפרישה מן העבירה, לא יהיו ע"מ לקבל שכר או מפני יראת עונש.
כן הוא דרך ישרה ונכונה בקיום המצוות, לנהוג כן לכתחילה. אבל אם לא יוכל האדם, לטהר ולזכך רעיונותיו ומחשבותיו כל כך, שלא תהיה בו איזה פניה - או מפני שהשכל האנושי מחייבו לעשותה, לתפארת וכבוד לו בחברה האנושית, או ע"מ לקבל פרס או מפני יראת העונש - אל יחשוב שאם עושה כן לא חשובה עשיית המצוה למצוה כלל, ועי"ז ימנע עצמו ח"ו מקיום המצוות בכלל, כמו צדוק ובייתוס שטעו כן בדברי אנטיגנוס איש סוכו, שאמר: אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' (אבות פ"א מ"ג ע"ש בפרש"י והרמב"ם). כי באמת, אפילו עשה המצוה מאיזה פניה, בכל זאת חשובה עשייתה למצוה, וכמ"ש חז"ל (פסחים ח.): האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או בשביל שאזכה לחיי עוה"ב, הרי זה צדיק גמור - וחלילה שימנע עצמו מעשיית המצוה, בשביל שאין מחשבתו זכה וברה.
וע"ז הזהיר התנא: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, בשלושת הדברים יחדיו הסתכל, למען לא תבוא ח"ו לידי עבירת מניעת קיום המצוות, דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת - ר"ל, שהקב"ה רואה ומאזין כל מה שבקרב לבך, רואה כל מחשבותיך, מבין ומאזין, מביט ומקשיב לכל רגשי פניות לבבך, אם הם לש"ש או לא. אמנם, בכל זאת דע לך כי - וכל מעשיך בספר נכתבים - גם מעשיך לחוד, אפילו אלו שנעשו בלא הכוונה הראויה, בלא המחשבה הזכה אבל באיזו פניה, גם אלו בספר נכתבים, עולים הם לך במנין המצוות ויחשבו לך למצוה לפני הקב"ה.
כמו שאמר המלך דוד ע"ה (תהלים סב, יב_יג): אחת דיבר אלקים שתים זו שמעתי - בכל דיבור מצוותו של הקב"ה, לא רק חיוב וקיום המצוה למדתי, אבל עוד אחרת הבנתי, דהיינו - כי עוז לאלקים, כי כח ותוקף התורה והמצוה שנקראת עוז, היא כשמקיימים אותה לשם אלקים, בדחילו ורחימו לשם יחוד קב"ה. אבל, ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, כי אתה בחסדך הגדול תשלם לאיש כמעשהו לבד, גם כשהמעשה נעשה בלא הכוונה הרצויה, בכל זאת הקב"ה גומל לאיש חסד כמפעלו (עפ"י תפילת יגדל), בלי הסתכל בפניית לבבו ומחשבתו, רק לפי מעשיו - פועל אדם ישלם לו (איוב לד ,יא).
*
לפרק שלישי ולפרשת קדושים
התבוננות במעלות הנפש - תציל מן החטא,
ההכרה בצרכי הגוף - תמנע את ההתבדלות הגמורה מהעוה"ז
עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה - דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (משנה א).
עיי' הדקדוקים שכתבתי לעיל בפר' אחרי (עמ' תנב), ואקדים מה שכתב האוהל יעקב על מאמר המדרש (תנחומא אות ב ועיי' ילקוט שמעוני רמז רפד):
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם - אמר הקב"ה לישראל, הואיל והקדשתי אתכם לשמי עד שלא בראתי את העולם, לפיכך היו קדושים, כשם שאני קדוש.
וביאר הדברים, עפ"י משל לעשיר בעיר קטנה, ולו בת יחידה, וגמר בדעתו ללכת ולתור בארץ, לבקש לו בחור מופלג בתורה וירא שמים מאד, לחתן לבתו. ובא אל הישיבה הגדולה והרמה אשר במרחקים, וביקש את פני הרב ראש הישיבה לאמר, הרבה עלי מוהר ומתן ואתנה ככל אשר יצוה עלי אדוני, רק בחר לי חתן בחור מופלג וירא שמים המעולה מכל הבחורים, כחפץ לבבי. ויען ראש הישיבה ויאמר, אם תפזר בעבורו כך וכך נדוניא ובגדים להלבישו וכל הצריך לו, הנה לפניך בחור מופלג הטוב והמעולה מכל בני הישיבה, הן בשכלו הזך והישר ובחריפותו ובקיאותו העצומה, הן בהתמדתו הנפלאה, כי משים לילות כימים בלימוד התורה, הן ביראת שמים המרחפת על פניו, והוא ראוי לך לספחהו אל ביתך וליתן את בתך לו לאשה, ונחת תנחת בו. ויואל האיש, ויקח את הבחור אל ביתו, ויתן לו את בתו לאשה, והרבה לו נדוניא, וילבישהו בגדי כבוד, ויושב אותו בבית מלא ספרים רבים ויקרים, למען ישב על התורה ועל העבודה.
ויהי אחרי איזה ירחים, ראה העשיר כי חתנו מתעצל בלימודו, ואינו לומד בבהמ"ד רק שעה או שתיים ביום, וגם אינו ירא שמים כאשר עד הנה, כי הולך לבתי קפה להשתעשע בתענוגי הבל וכדומה, ופעם בפעם יעבור זמן תפילה ואינו הולך לביהכ"נ להתפלל בציבור וכדומה מענייני קלוּת, ויחר לחמיו מאד ויתעצב אל לבו, ויקרא לחתנו אל חדרו והוכיח אותו על פניו, והתמרמר מאד על התעצלותו בתורה ובעבודה ועל קלותו בענייני יראת השם.
ויען חתנו ויאמר אליו, שאל נא את השמש של ביהכ"נ וביהמ"ד, אם אחד מכל בני העיר לומד אף שעה אחת כמוני, או שוקד על דלתות ביהכ"נ כמוני, הלא אין אחד מהם פותח ספר אף לא פעם אחת בחודש, ואינם רואים פני ביהכ"נ משבת לשבת, ומבלים כל ימיהם בטיול ושחוק! ועתה ראה נא אבי מה ביני וביניהם, כי לפי ערכם אני מתמיד וחסיד וצדיק, ואם לא אלמד רק שעה אחת בשבוע, תשאר בידי הרבה יותר מאשר תמצא בכל בני העיר הזאת, ואהיה למדן וצדיק יותר מכולם והמעולה מכל בני העיר, ומדוע אתה מתמרמר כל כך אבי, וכי אין אני המובחר מכל בני הקהילה, ועולה על כל בעלי בתים דפה?!
אז ענה לו חמיו, זכור נא בני, כאשר נסעתי למרחקים לבחור בך לחתן לבתי, לא על דעת כן לקחתיך שם, בעבור היותך המעולה פה בין אנשי העיר הזאת, כי לא בעיר הזאת לקחתיך, אבל הלכתי לישיבה הגדולה והרמה, לקחת את המעולה בין בני הישיבה של מעלה ומשם לקחתיך, לפי שהיית המעולה בין אנשי המעלה מופלגי תורה וצדיקים אשר שם, ושם היית המובחר והמחודד והמתמיד והמופלג בתורה ויראה טהורה, ועל דעת כן לקחתיך לי לחתן. לכן אין דעתי מתקררת במה שאתה המעולה בין בעלי בתים בעיר הזאת, לא על דעת כן בחרתיך, אבל צריך אתה להתמיד בתורה, לשקוד על דלתות ביהמ"ד וביהכ"נ ולהיות ירא שמים, כהמעולה בין אנשי קודש ואנשי מידות ומעלות, אשר שם בישיבה הרמה אשר לקחתיך משם, ועל דעת כן לקחתיך!
הנמשל, כי אמת הדבר, כי בערך אומות העולם הכופרים והפוקרים, הנה עם בני ישראל הם במדרגה מעולה, וכמו שאמר הכתוב (שמות יט, ה): והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ - כי בערך כל העמים עובדי עבודה זרה, אנחנו עם סגולה. וכן אמר שלמה המלך ע"ה (שיר השירים ז, יב): לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים, ודרשו רז"ל (שה"ש רבה שם): בכופרים בך - ואח"כ - נשכימה לכרמים, אלו ישראל. כי בערכם של הכופרים בך אנחנו מעולים, אבל אין אנו רשאים להסתפק בכך ולחשוב כי דיינו להיות סגולה בערך העמים, אבל אמר הקב"ה (שמות שם, ו): ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש - במעלה מצד עצמכם ולא בערך הפחותים - אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל!
וזה כוונת המאמר: קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם - זאת היא טענת הקב"ה נגד ישראל, הרוצים להסתפק ולומר, דיינו במה שאנו המעולים בערך שאר האומות - אמר הקב"ה לישראל, לא כן הדברים! הואיל והקדשתי אתכם לשמי עד שלא בראתי את העולם, בטרם נבראו והיו למציאות האומות אשר הם פחותי הערך - כי לא היו אז בעולם רק המלאכים, משרתי עליון - לפיכך היו קדושים כשם שאני קדוש, בלי הצטרפות נגד פחותי ערך, והבן.
ועתה עפ"ז נבוא לפרש משנתנו - דהנה האדם הוא מורכב מגוף ונפש, הגוף הוא בא מטיפה סרוחה, והולך למקום עפר רימה ותולעה, מקורו תאוה בהמית ודמו מורתח ועלול לחטוא, בו תבער אש יצר הרע, יצר לב האדם מנעוריו, אשר בחומרו של הגוף יסודו. והנפש היא חלק אלוק ממעל, הנשמה שנתן בנו טהורה, רוחה עולה למעלה למעלה להקדיש עצמה, ולהשלים הנפש בהשלמה כרצון הבורא ית"ש, כי בקודש מחצבתה ויסודתה.
ועתה אם יבוא החוטא בטענה להתנצל על חטאיו ופשעיו, ויאמר: הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי (תהלים נא, ז), מקורי מקור משחת ומעין נרפש (עפ"י משלי כה, כו), באתי מטפה סרוחה, בדמי בוער אש התאוה מתולדתי, יצר הרע שוכן בקרבי, ומושל ושליט בכל אברי גופי אשר מעפר יסודו, ומושך אל הנאות העולם השפל האדמה הארורה, ואיך לא אחטא? ועוד, כי לא רק יסודי מעפר, הלא גם סופי לעפר, למקום רימה ותולעה - ולא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה (קהלת ט, יב), היום בכאן ומחר בקבר (ברכות כח:) - לכן, אין טוב באדם רק שיאכל ושתה והראה את נפשו טוב בעמלו (עפ"י קהלת ב, כד), בששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן, אכול ושתו כי מחר נמות (ישעיה כב, יג)!
נגד טענה זו של אנשי האספסוף התאוו תאוה (עפ"י במדבר יא, ד), המתנצלים על עוונותיהם, באמרם, כי חומר הגוף ותאוותיו אשר בדמו ובבשרו ושאור שבעיסה הוא בעוכרינו, הוא מעכב השלמתנו ומביא אותנו לידי חטא ולידי עבירה ודי לנו שאין אנו שטופי זימה כל כך כמו שאר אומות העולם, אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם (יחזקאל כג, כ), נגד התנצלות טענה זו בא התנא להורות:
הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, אמר "הסתכל", ולא אמר "הבט" או "ראה" - כי הבטה או ראיה, הן רק לנקודה אחת או לצד אחד, אבל "הסתכל" היא ראיה מכל צדדים כאחת - וכוונת התנא, שתסתכל בג' דברים הללו לשני צדדים, דהיינו לא לבד לשפלות נשמת גופך, אבל גם על עילוי נשמתך, תביט ותציץ.
בתחילה הבט אל הנשמה - דע מאין באת, שהיא חלק אלוק ממעל אשר נפחה בקרבנו, ולאן אתה הולך, שהנשמה לא תמות ולא תאבד, אבל היא תשוב אל האלקים אשר נתנה, כי הנשמה היא נצחית, חיה וקיימת, וגם נפש החוטאת לא תמות באבדון, אבל תתגלגל עוד הפעם וגם פעמיים בגוף עד שתגיע לתכלית הנרצה לפני ה', כמו שאמר איוב (לג, כט): הן כל אלה יפעל א_ל פעמיים שלוש עם גבר - כי הנשמה תתגלגל עד כי תבוא פעם שלישית לארץ [עי' זוה"ק רע"מ פנחס רטז.].
ולזה כוונו באומרם: ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, ר"ל, לא רק פעם אחת תעמוד לדין אבל פעמים רבות עתיד אתה ליתן דין - לכן אמר דין וחשבון, דלכאורה דין היינו חשבון, ולמה כפל דבריו? ואם יש הבדל בין דין לחשבון, דחשבון, היינו חשבון מעשיו בעוה"ז, ודין היינו הפסק דין אשר יפסקו עליו ביום הדין לעתיד לבוא, א"כ הול"ל: ולפני מי אתה עתיד ליתן חשבון ודין? - אמנם לפי מה שכתבתי אתי שפיר כי לפעמים הנפש כבר עמדה בדין, ויצא הפסק שתתגלגל עוד הפעם בגוף, ואז תעמוד עוד הפעם לתת חשבון על מעשיה בגלגול השני, כי זאת מחסדי הבורא ית"ש לבלתי ידח ממנו נדח (עפ"י שמואל ב', יד, יד), שלא תאבד נשמה לנצח.
הנה כי כן, הבל הוא להתנצל, במה שגופו הוא מקור משחת ומעיין התאוות ודי לו שלא ישטפוהו גלי התאוה והזימה כמו אצל אומות העולם, ועל זה בא התנא להשיב מענה - וכי רק חלק גוף וחומר יש לך, והלא יש לך גם חלק טוב ומעולה הוא נפשך ונשמתך, חלק אלוק ממעל, אשר היא באה לך מישיבה העליונה והרמה, מעולם הנשמות, אשר אין שם תאוה ויצר הרע, ולמה לא הלכת אחר עצת נפשך ונשמתך, וזנית תמיד אחרי תאות גופך ויצר לבך הרע?!
ועיין במדרש שמואל שפירש מאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, נז): חלקי ה' אמרתי - נפשי תאמר ותשים לנגד עיניה תמיד, כי היא חלק אלוק ממעל - לשמור דבריך, שעי"ז תזדרז בכל עת לשמור ולעשות דברי התורה והמצוה, ודפח"ח וש"י.
אמנם יש גם דרך אחר המביא לידי עבירה ועוון, והיא ההיפוך מן טעות האנשים הנזכרים לעיל - דיש אנשי מעלה, אשר מפני שיודעים מעלת הנפש שהיא חלק אלוק ממעל ויודעים כי הנאות עוה"ז מביאים סכנה לנשמה, כי על ידם יוכל להשטף מהמון גלי התאוות, לכן אותן האנשים פורשין עצמן לגמרי מכל הנאות עוה"ז - מסגפין עצמן ואינם אוכלין רק עשבים וירקות, ופורשין לגמרי מחברת בני אדם ומכל הנאות עוה"ז - למען יוכלו לשמור טהרת נפשם, ולעלות בקדושה עד מדרגה העליונה, והם אינם חיים חיי עולם הזה כלל.
אמנם גם דרך זה אינו דרך ישרה שיבור לו האדם, כי הקב"ה ברא את האדם ויפח באפיו נשמת חיים, ושלחו על ארץ לחיות בה חיי עולם, לשבת על האדמה, ולפרות ולרבות בה לאכול מפריה ולשבוע מטובה - לא תוהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח). ולוּ היה חפץ הקב"ה שלא נהיה נהנים מעוה"ז כלל ונהיה פרושים מכל הנאת הגוף, לא היה נותן הנשמה בגוף, אבל היה בורא אותנו כעליונים, כולנו רוחניים, ולא היה שולח חלק אלוק ממעל, הנפש היקרה האצילה מתחת כסא כבודו, אל עולם השפל הזה.
אבל אין הקב"ה חפץ בכך, שנפרוש לגמרי מהנאת הגוף ועונג עוה"ז, כי - ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים, הם הפילוסופים של אומות העולם, החושבים כי אם רצוננו לשמור קדושת נפשנו, צריך לפרוש למדבריות ושלא ליהנות מעוה"ז כלל, כדיוגנס וחבריו - לא כאלה חלק יעקב (עפ"י ירמיה י, טז), אשר בחר בנו א_ל ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו! שנחיה כמו שאר יושבי תבל הארץ, להנות מעוה"ז עפ"י התורה והמצוה. וכמה מצוות התורה הם בהנאת הגוף, כגון מצות פריה ורביה, ואכילה ושתיה בשבת ויו"ט, וכמה מצוות תלויים בעבודת הארץ ותבואתה, כגון תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה, כלאים וכדומה, וכמה מצוות בחברת בני אדם, במשא ובמתן באמונה, צדקה וגמ"ח, ושאר מצוות בין אדם לחבירו. לכן, טעות גדולה ודרך לא נכון הוא, לפרוש לגמרי מחברת בני אדם ולסגף עצמו, לבלתי להנות מעוה"ז.
וכבר אמרו חז"ל (תענית יא.): כל היושב בתענית הרי זה חוטא, ונזיר מביא אשם על שציער עצמו מן היין. ושני בני אהרן, נדב ואביהוא, מתו על שלא נשאו נשים (ויק"ר כ, ט), כי לפי גודל מעלתם חשבו לפרוש מכל הנאת הגוף והעוה"ז ולקדש עצמם בקדושה עליונה כמלאכים, ואולי זאת כוונת מאמר רז"ל: שנכנסו לפני ולפנים (שם אות ח), שנכנסו בשער הקדושה בקודש קדשים, יותר מן הראוי, כמאמר הכתוב בר"פ אחרי ( טז, א): אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' - שנכנסו בקריבה לה', לפני ולפנים, יותר מן הנכון, שרצו לפרוש לגמרי מעוה"ז, ואפילו לישא אשה ולקיים מצות פריה ורביה לא רצו, מתוך פרישת קדושה יתירה, לכן - וימותו.
ועפ"ז יש לבאר הפסוק: דברו אל כל עדת בני ישראל, פירש"י: פרשה זו בהקהל נאמרה, לפי שרוב גופי תורה תלויין בה - הכוונה, כי הגם כי ציוה הקב"ה "קדושים תהיו", אין רצונו שנפרוש מחברת בני אדם ושלא נהנה מעוה"ז והנאת הגוף כלל - כי פרשה זו בהקהל נאמרה בהקהל כל ישראל יחד בחבורת בני אדם, לפי שרוב גופי תורה תלויים בחבורת בני אדם וקהילתם, כמו שכתבתי, ובכל זאת ציוה הקב"ה לנו: קדושים תהיו, פירש"י: הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.
אבל לעלות בקדושה במדרגה עליונה כמלאכי מעלה, אי אפשר לבני אדם - שאינם רוחניים כמלאכים בשמים, אבל הם גופניים, באים מטיפה סרוחה וכו' ואי אפשר להם להתקדש כמו הרוחניים בעולם העליון - וכמו שאמרו רז"ל במדרש (רבה כד, ט): קדושים תהיו, יכול כמוני - ר"ל כמו הרוחניים שבראתי כמוני - ת"ל, כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם, והבן.
לכן, אחר שבבבא קמייתא דמתניתין הזהירנו התנא הסתכל במעלת הנפש, שהיא חלק אלוק ממעל ונצחית, הזהירנו התנא בבבא בתרייתא, שנסתכל גם לצד האחר, חלק הגוף שלנו, למען לא ניטה לקצה האחר - שנרצה לשמור מעלת הנשמה שבתוכנו ע"י קדושה יתירה, שלא ליהנות מעוה"ז כלל ונפרוש מכל הנאת הגוף - ואמר:
מאין באת מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה, ואיך נעלה על דעתנו, לעלות במעלות הקדושה כל כך למעלה לפרוש לגמרי מעוה"ז, אנו שבאנו מטיפה סרוחה ובגופנו נטועים כל תאוות ויצרי הדם והלב, ולא לחינם נטע הקב"ה את אלה בתוכנו ויצר בנו את כל הכוחות הללו וגם נפח בנו נשמה טהורה, אלא ודאי כן ראתה חכמתו, שע"י שעבוד הכוחות הבהמיות והתאוות למצוות הבורא ותורתו, עי"ז נוכל להשלים נפשנו ונשיג תכלית יצירתנו על האדמה בגוף ונפש, אשר רק לתכלית זאת נשלחנו על הארץ! וא"כ, דע גם לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, על מעשיך בארץ, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כן נ"ל. (ועיי' היטב בפירש"י הנ"ל).
*
לברית מילה
אות הקדושה הוא אות כבוד לכלל ישראל כולו
דבר אל כל עדת ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה'’אלקיכם.
איתא במדרש תנחומא (אות ב): משל למה הדבר דומה - למלך שקידש אשה. אמר לה, הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה - כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה, שאת אשתי. כך אמר הקב"ה למשה, לך וקדש את העם וכו' קידשם הקב"ה ואמר להם לישראל (שמות יט, ו): ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. למה, כי קדוש אני ה'’אלקיכם - אף אתם תהיו קדושים כשם שקידשתי אתכם לשמי, שנאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו.
נראה לפרש, דהנה הגם שהרמב"ם והרמב"ן ובעל העקידה ושאר מחקרים כתבו טעמים ובחינות שונות בענין מצות מילה, - כמו שכתבנו בפר' תצוה (לעיל עמ' שכד) - מ"מ, אנו אין לנו לזוז ממה שכתוב בפירוש בתורה הקדושה, בפרשת מילה (בראשית יז, יא - יג): ונמלתם את בשר ערלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם וכו' והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. הרי כתוב באר היטב, טעם ובחינת המילה, שהיא לאות ברית בינינו ובין הקב"ה, אשר בחר בנו וקדשנו לעם סגולתו, לכן חתם אותנו באות ברית קדשו בבשרנו, והרי זה אות כבוד לנו, כי אנחנו כולנו חתומים בחותמו של המלך הקדוש - מה לנו לחקור אחר טעמים אחרים, הרי כתוב מפורש ושום שכל (עפ"י נחמיה ז, ח), כי המילה היא אות כבוד, אות ברית קודש בבשרנו, כי קודש ישראל לה' (עפ"י ירמיה ב, ג).
וע"ז אמר הכתוב: דבר אל כל עדת ישראל ואמרת אלהם - ר"ל, כי זו אמירה לכל כלל עדת בני ישראל - קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, ומפרש המדרש תנחומא: משל למה הדבר דומה למלך שקידש אשה. אמר לה, הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה שאת אשתי, כך אמר הקב"ה למשה וכו' אף תהיו קדושים כשם שקידשתי אתכם לשמי - ר"ל, כי אות הקדושה הוא אות כבוד לכם, כי נתקדשתם לעם סגולה וגוי קדוש, למלך הקדוש, ואין כבוד גדול מזה, שנאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל וכו' קדושים תהיו וכו', כי כולכם קדושים, חתומים בחותם הקדוש של אלקיכם ומלככם הקדוש. וכן הילד הרך הנימול בא היום בברית הקודש, וכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמע"ט, אמן.
*
לנישואין
הקדושה היא פרישה מעבירה, אך לא מחיי העולם
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו.
פירש"י ע"פ מדרש חז"ל (בתו"כ ובויקרא רבה כד, ד, ו): פרשה זו בהקהל נאמרה. קדושים תהיו - פרושים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה.
נראה לפרש הכוונה(57*), כי בל נטעה לחשוב כי מה שציוה לנו הקב"ה בתורתו הקדושה, שנהיה קדושים, כמו שאמר הכתוב כאן "קדושים תהיו" ובמקומות הרבה בתורה "והתקדשתם והייתם קדושים", דרצה לומר, שנפרוש עצמנו מכל תענוגי וחיי עוה"ז הנצרכים לקיום העולם - שלא לישא אשה ושלא להעמיד בנים ובנות, כמו שעושים הכומרים המתקדשים של או"ה, וכן שלא לאכול בשר כלל ושלא לשתות יין או שכר כלל, רק עשב השדה ושרשי הצמחים כמהין ופטריות, ושלא לדור בישוב בבית כי אם במדבריות וביערות, כמו שעשה הפילוסוף היווני דיוגנס שהיה דר בפיטוס [בחבית] ואכל רק שרשי צמחים.
- חלילה, לא כן דעת התורה הקדושה! ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים האלה, וחיי עולם נטע בתוכנו, שנהיה חיים בתוך ישוב העולם, לאכול ולשתות כבני הישוב, לישא אשה ולהעמיד בנים ובנות. רק שנתרחק מן העריות ומן העבירות, ולשום רסן לתאוות גופנו, שלא לזנות אחרי לבבנו ואחרי עינינו במה שאסרה לנו חכמת הבורא ית"ש בתורתו הקדושה, ובזה נהיה קדושים, דהיינו גדורים מן העבירות ועריות האסורות, אבל לא שנהיה מובדלים ומופרשים מכל חיי העולם של בני הישוב - כי אין בזה קדושה! אדרבה, אמרו חז"ל בירושלמי (קידושין פ"ד הי"ב), שמי שפורש עצמו מליהנות מן מה שברא הקב"ה ליהנות ממנו, הוא עתיד ליתן דין וחשבון על זה.
ולכן אמר הכתוב: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו, פירש"י: פרשה זו, של קדושים תהיו, בהקהל נאמרה, בהקהל כל העדה יחד, ולא באופן להבדל ולפרוש מתוך קהל בני הישוב. קדושים תהיו דרשו חז"ל: גדורים תהיו, הוו פרושים מן העריות ומן העבירה - אבל לא להיות פרושים מחיי עולם הישוב - שכל מקום שיש גדר ערוה אתה מוצא קדושה, ר"ל, לתת רסן לתאוותיו בתוך חיי עולם הישוב, זאת היא הקדושה!
לכן מצוה ראשונה שציוה הבורא ית"ש היא חיבור הזיווג לישוב העולם, וברוך שהכל ברא לכבודו, ברוך אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רינה דיצה וחדוה, שמח תשמח רעים האהובים, ויהיה הזיווג עולה יפה למזל ולברכה, ולחיי עולם נטע בתוכנו אמן.
*
להספד
אמונה בהשארת הנפש
ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (יט, כח).
איתא בגמ' (מכות כ:): ת"ר יכול אפילו שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, יהא חייב, תלמוד לומר, לנפש. תניא רבי יוסי אומר, מנין למשרט שריטה אחת על חמש מתים, שהוא חייב על כל אחת ואחת, ת"ל ושרט לנפש - לחייב על כל נפש ונפש.
יש לדקדק דלנפש משמע רק לשון יחיד, נפש אחת, ואיך יליף חמש מתים? ועוד יש לדקדק למה נקט דוקא חמש, ולא ב' או י' מתים?
וי"ל בדרך אגדה - דהנה האדם מורכב מגוף ונשמה, וכשמת האדם רק הגוף מת וכלה מן הארץ ושב לעפרו, אבל הנפש לא מתה כי היא חיה וקיימת כמו שאמר הכתוב (קהלת יב, ז): וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. לכן אין להצטער ולבכות יותר מדי, כמו שאמרו חז"ל (מועד קטן כז:): כל המתקשה על מת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה, ר"ל, כי באמת לפי אמונתנו בהשארת הנפש לאחר מיתת האדם, אין כאן במיתת חלקי האדם רק מת אחד - דהיינו מיתת הגוף, כי הנפש דהיינו חלק האחר שבאדם לא מתה - לכן אין להצטער ולבכות יותר מדאי, כי לא מת כולו רק חלק אחד ממנו. אבל המצטער ובוכה על המת יותר מדאי, הרי זה כאלו אינו מאמין בהשארת הנפש וסבור שגם הנפש מתה וכלה ונפסדה, וזהו שאמרו: על מת אחר הוא בוכה - לא רק על הגוף שמוטל לפנינו מת הוא בוכה, אבל עוד על מת אחר דהיינו על הנפש, כאילו גם היא מתה, דאילו היה מאמין בהשארת הנפש לא היה מצטער ובוכה כ"כ.
וזה כוונת המאמר: יכול שרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים, שיהא חייב - ר"ל, אם מצטער רק על שנפל ביתו וטבעה ספינתו, דהיינו חלק הגוף שבאדם - שהגוף הוא ביתו של נפש האדם כמש"כ (קהלת יב, ג): ביום שיזועו שומרי הבית, וגם ספינתו כמשה"כ (משלי לא, לא): היתה כאניות סוחר, אבל מאמין הוא שהנפש לא מתה - ת"ל לנפש, כי רק אם הוא מצטער גם על מיתת הנפש ואינו מאמין בהשארת הנפש, אז הוא חייב.
תניא רבי יוסי אומר, מנין למשרט שריטה אחת על חמש מתים - ר"ל, שמצטער גם על מיתת הנפש שיש לה חמש שמות: נפש, רוח, נשמה, יחידה, חיה (בראשית רבה יד, ט - ע"ש מיני תכונותיה כמו שבארנו במקום אחר) - שהוא חייב על כל אחת ואחת, ת"ל ושרט לנפש לחייב על כל נפש ונפש, כי כל חמשת חלקי תכונות הנפש חיים וקיימים ולא מתו, לכן אין להצטער עליהן.
גם אתם, יו"ח של הנפטר הירא ושלם, תדעו כי רק גופו מת ושב לעפר, אבל נשמתו הטהורה חיה וקימת בעולם הנשמות, ומשם תביט ותגן עליכם ותמליץ בעדכם לטובה, אמן.
* * *