י. האזינו
הרב יוכיח את העם, הן בענייני מילי דשמיא,
הן בעניינים שבין אדם לחברו כמו"מ באמונה וכד'
לשבת שובה
האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי וכו' (לב, א).
איתא במדרש ילקוט שמעוני (רמז תתקמב): האזינו השמים, שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים. ותשמע הארץ, שלא עשו מצוות שניתנו להם בארץ.
ובמדרש רבה (י, ד) איתא: למה לשמים ולארץ - אמר רבי שמואל בר נחמן, למה הדבר דומה, לאיסטרטיגין [נציב] ששימש בב' מדינות. עשה יו"ט, אמר, קורא אני לאלו - אלו כועסים, ואם קורא אני לאלו - אלו כועסים. מה עשה, קרא לאלו ולאלו. כך משה וכו' אמר, אם קורא אני לשמים - הארץ רוגזת, ואם אני קורא לארץ - השמים רוגזין. אמר, הריני קורא לשניהם, לשמים ולארץ, שנאמר: האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.
נלע"ד הכוונה, דהנה ידוע שיש בתרי"ג המצוות שציוה לנו הבורא ית"ש, שני סוגי מצוות:
א. מצוות שבין אדם למקום - כמו אמונה בהקב"ה וקידוש שמו יתברך, שמירת שבת ויו"ט, מצות מזוזה, ציצית ותפילין, איסור עריות, זהירות שלא לאכול דם וחלב, נבלות וטריפות, ערלה, כלאים, בשר בחלב, וכיו"ב.
ב. מצוות שבין אדם לחברו - כמו לשפוט משפט צדק, שלא להונות איש את רעהו במקח וממכר, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק, שלא לכחש ולא לשקר איש בעמיתו, שלא לגנוב ולגזול, איסור הלנת שכר שכיר והשגת גבול, מצות צדקה וגמ"ח, מצות ואהבת לרעך כמוך, שימת מלך ומוראו וכיו"ב.
הסוג הא' נקראו גם מצוות 'שִׁמְעִיוֹת', כי אלמלא שמענום בהר סיני מפי משה ע"י הקב"ה, לא היה השכל האנושי מחייב אותנו לעשותם, ואומות העולם אינם עושים אותם, הם מתנה מאת הקב"ה רק לנו, כמו שאמר הכתוב (להלן לג, ד): תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב.
והסוג הב' נקראו מצוות 'שכליות', או מצוות 'מדיניות', כי השכל האנושי מחייב לעשותם גם לולא ציווי הבורא ית"ש, ואומות העולם גם הם עושים כן, לטובת ושלום המדינה.
אמנם לנו בני ישראל, המצוות השכליות והמדיניות, כמו השמעיות, מסיני נצטוו לנו, כמו שדרשו חז"ל על דברי הכתוב (שמות כא, א): ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני (הובא ברש"י שם). שגם הדינים והמשפטים, הגם שהם מצוות שכליות ומדיניות, גם אלה בסיני נאמרו למשה מפי הגבורה.
וכן אמר הנביא מיכה ע"ה (ו, ח): הגיד לך אדם מה טוב - הקב"ה הגיד לך בסיני, מהו הטוב לאדם בחברה האנושית, דהיינו מצוות בין אדם לחברו, מצוות מדיניות, וגם - ומה ה' דורש ממך, דהיינו מצוות שבין אדם למקום, שהם רק פקודי ה'. ומפרש הכתוב באר היטב: כי אם עשות משפט ואהבת חסד, מצוות מדיניות שבין אדם לחברו, והצנע לכת עם אלקיך, מצוות שבין אדם למקום, לשמור פיקודיו וחוקיו.
ולהיות כי שני סוגי המצוות האלה - אשר בין אדם למקום, ואשר בין אדם לחברו - מסיני נצטוינו עליהם ושקולים הם, כי אלו ואלו דברי אלקים חיים, לכן חיוב מוטל על הרב ומנהיג העדה להורות לעם ולהדריכם ולהוכיחם, הן בענין מצוות שבין אדם למקום, הן במצוות שבין אדם לחברו, כמו שאמר הנביא מיכה: הגיד לך וכו', כמו שפירשתי לעיל.
אמנם, יש קהילות, אשר בני העדה חפצים ברצון טוב לשמוע תורת ותוכחת הרב ומורה, אם יפתח פיו להוכיח במצוות שבין אדם למקום - כמו שמירת שבת ויו"ט, ומאכלות אסורות, מצות תפילה ותפילין וכיו"ב. אבל אם מרים קולו להוכיח על מצוות בין אדם לחברו - כגון האמונה במשא ובמתן, איסור אונאה וכחש וכזב, אהבת ריעים ושלום וצדקה וגמ"ח, מאזני צדק ואבני צדק - אז הם מתרעמים ואומרים: מה לך בעסק משא ומתן שאין אתה מבין עניינם, ואין אתה מגיע למקומם לדון אותם, מי שמך לשר ושופט (עפ"י שמות ב, יד), כלך אצל נגעים ואהלות (עפ"י סנהדרין לח:), טומאות וטהרות, איסור והיתר!
כמו שהתרעמו קרח ועדתו על משה, באמרם (במדבר טז, ג): רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', יהא די לכם במה שכל העדה כולם קדושים, שומרי שבת ויו"ט, זהירים במאכלות אסורות, מתפללים ערב ובוקר וצהרים, מניחים תפילין, טובלים טבילות טהרה, מחנם קדוש מכל טומאת הגוף ואין בהם ערוות דבר, לבם נכון עם אלוקיהם ונאמנים בבריתו - דהיינו ובתוכם ה' - ורק על זאת תשגיחו ותשתדלו, שיהיו קהל קודש בקדושה שבין אדם למקום.
ומדוע תתנשאו על קהל ה', ר"ל, ומדוע אתם מתנשאים על מה שעושה אותם לקהל ה', דהיינו בעניינים שבין אדם לחברו, מי שם אתכם לנשיאים ושופטים על מעשיהם אשר בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, אשר זו היתה מידתם של משה ואהרן - להשגיח במחנה שלא יריבו זה עם זה, שלא ילשינו זה על זה ולא יעשו עוול זה לזה, ושיהיה שלום ואהבה בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. כאשר סיפרה לנו התוה"ק על משה רבינו ע"ה, שיצא אל אחיו וירא שני אנשים עברים נצים "ויאמר לרשע למה תכה רעך" (שמות ב, יג). גם סיפרו לנו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני חקת סוף רמז תשסד), כי כך היתה מידתו של אהרן, לתווך שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, בהיותו הולך אליהם במחנה ואומר: הלא האיש אשר אתה שונא אותו הוא אוהב אותך וכך וכך שמעתי מפיו שדיבר רק טובות עליך, וכן אמר לכשנגדו, עד כשהיו פוגעים זה את זה, היו מנשקים זה את זה. וכן היו משתדלים בכל עניינים שבין אדם לחברו, להשבית כל עוולה וקנאה ושנאה ורכילות מביניהם, ולהדריכם בנתיבות השלום והריעות והצדק והיושר, וזאת לא הוטב בעיני עדת קרח ודתן ואבירם.
ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קו, טז): ויקנאו למשה במחנה, שהתעוררו והתרעמו על מה שעשה משה במחנה, ללכת בתוכם, להשגיח על מה שבין אדם לחברו. לאהרן קדוש ה', והתרעמו על אהרן שיהיה רק קדוש ה', ולא יתערב בין האנשים והנשים להשגיח עליהם להטותם לדרכי השלום והיושר.
ובאמת אין הדבר כן, כמו שהתחרחרו קרח ועדתו! כי הרב ומנהיג, כל נשיא בישראל, צריך שיהיה ברוחו פי שניים (עפ"י מלכים ב' ב, ט) - להשגיח ולהדריך את העם, הן במצוות שבין אדם למקום, והן במצוות שבין אדם לחברו.
ולכן נענשו קרח ועדתו - תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם (תהלים שם, יז) - והעונש היה מידה כנגד מידה, על מה שאמרו כי למשה ולאהרן די שישגיחו על מילי דשמיא בין אדם למקום ולא בענייני דרך ארץ בין אדם לחברו, לכן פתחה הארץ - דייקא הארץ, את פיה - ותבלע דתן, את אותם שאמרו כי בקיום דתנו, דהיינו האמונה והקדושה, דיינו. ותכס על עדת אבירם, על העדה אשר אמרה כי צריך רק להיות עם קדוש לאב רם ונשא שבשמים, ומה איכפת ליה להקב"ה אם אש השנאה והקנאה והמחלוקת בוערת ביניהם ואם הם עושים רֶשַׁע ועוול זה לזה - גם על זה נענשו מידה כנגד מידה, ותבער אש בעדתם להבה תלהט רשעים (שם), בעבור אש השנאה והקנאה והמחלוקת, היתה עדתם לשריפת אש, אשר להבתו תלהט רשעים, אנשי רשע ועוול בין אדם לחברו, והבן.
ורבים הם מאנשי קהל חסידים, אשר אזניהם קשובות כאשר ידרוש הרב במילי דשמיא ויכה בשבט פיו על קדקדי אוכלי נבלות וטריפות, מחללי שבת ויו"ט, קרקפתי דלא מנחי תפילין, וכדומה במצוות שבין אדם למקום. דרוש מוסר ותוכחה כזאת הוטב באזניהם, אבל אם לפעמים יפתח הרב את פיהו בתוכחת מוסר, בענייני עוול במידה ובמשקל ובמשורה, אונאה במקח וממכר, השגת גבול, אהבת שלום ואמת, משא ומתן באמונה, וכיוצא באלה המצוות בין אדם לחברו - דרשה כזאת לא נעמה להם, ויפנו עורף לדבריו ולא ילכו לשמוע דרשות כאלה.
ועל זה אמר הנביא ירמיהו ע"ה (ה, א): שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה - כי בימים הקדמונים, היו רגילים הרבנים הדרשנים לדרוש תוכחת מוסר בשווקים וברחובות ביום השוק וקיבוץ העם, וגם לפסוק פסק דין כדינה וכדת של תורה, ע"פ שלחן ערוך חושן משפט. וכן שמעתי כי עשה כן, גם בזמננו, הגאון הגדול הדרשן הנפלא הרב ר' וואלף באסקאוויץ ז"ל באובן_ישן(73*), וכמה רבנים מוכיחים גדולים ומפורסמים**.
והנה, אם היו דורשים דברי אגדתא ומוסר במילי דשמיא, נתמלאו השווקים והרחובות, ובאו לשמוע ולהקשיב. אבל אם הגיע שמה אדם גדול לעשות דין לאמיתו כדת של תורה בין אדם לחברו, או אם בא מוכיח להוכיח בעניינים שבין אדם לחברו - לא נמצא איש לבוא ולשמוע. וזהו שצועק הנביא: שוטטו בחוצות ירושלים וראו ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש, אם יש עושה משפט מבקש אמונה, ר"ל, אם תמצאו שם איש בשעה שיש עושה משפט רב ודיין העומד לדון דין ומשפט, או להוכיח תוכחת מוסר במילי דאמונה, במשא ובמתן בין אדם לחברו - אז אין שם איש לשמוע, גם לא נראה ברחובות בחוץ, כי אינם רוצים לשמוע מוסר תורה, בעניינים כאלה.
ויש מקהילות ישורון אשר מידתם היפך מאלה הנזכרים למעלה, כי רוחם נוחה ולאזניהם נעמו דברי הרב כשיוכיח בענייני מצוות שבין אדם לחברו - לאהבת השלום, לישא וליתן באמונה, להרבות בצדקה לעניים ואביונים, להחזיק יתומים ואלמנות, לשמור דתי וחוקי המלכות יר"ה, לאהבת המדינה באהבה נאמנה בפטריוטיות חזקה, וכיוצא בזה במצוות מדיניות - אבל אם יוכיח הרב במילי דשמיא, וירעם בקולו על עוון חילול שבת ויו"ט, פשעי מאכלות אסורות, טומאת נידה וזבה, גילוח בתער וכיוצא בזה, אז הם מחרפים את הרב המוכיח, כי הוא הולך חשכים ולא אור, וקוראים אותו: 'פאנאטיקער' 'פינסטרלינג' [פנאטי, קנאי וחשוך], כי בזמן הנאור הלזה, איך יהין לדבר קשות בפני קהל ועדה בדברים ישנים כאלה, אשר אינם לפי רוח הזמן.
ולכן, הרבנים המתחדשים ההולכים לרוח היום, אין שומעים מפיהם תוכחה בענין מצוות בין אדם למקום - כגון הנחת תפילין, שמירת שבת ויו"ט, איסור נבילות וטרפות, דם וְחֵלֶב, ומכל שכן שלא יזכירו זהירות מטומאת נדה, ואיסור שעטנז, וגילוח בתער. אבל מוכיחים רק על אהבת אדם לחברו - על מעשה הצדקה, על אהבת המדינה ושמירת דתי המלכות וכיוצא באלה - ועי"ז ימצאו חן בעיני בני עדתם, ואוהבים אותם אנשי מקומם. ועל אלו אמר אביי (כתובות קה.): האי צורבא מרבנן דמרחמי ליה בני מאתיה, לאו משום דמעלי טפי [תלמיד חכם שבני עירו אוהבים אותו, הסיבה לכך איננה מדותיהם המעולות] - דלא צריכי לתוכחה - אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, במצוות שבין אדם למקום, אבל רק במצוות שבין אדם לחברו הוא מוכיח, ולכן אוהבים אותו.
וזאת היתה חטאת עם ישראל בדורו של שמואל, כאשר נתקבצו אל שמואל ואמרו לו (שמואל א' ח, ה_ז): שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו וכו' ויאמר ה' אל שמואל שמע בקול העם וכו' כי אותי מאסו ממלוך עליהם, ודרשו חז"ל (מדרש שמואל יג עיי"ש): במלכות שמים מאסו.
וכבר נתחבטו המפרשים, למה הרע בעיני שמואל מה שביקשו לשום מלך בראשם, הלא מצות עשה מפורשת היא בתורה (לעיל יז, טו): שום תשים עליך מלך?!
אמנם פירוש ופתרון הדבר הוא - כי הן אמת כי צוותה התורה במצוות עשה למנות מלך בישראל, אבל תעודת המלך אינה רק לדון ולשפוט את העם בעניינים שבין אדם לחברו, בדין אמת ומשפט צדק, דהיינו השלטת הצדק, אבל צריך גם להדריכם ולנהלם לשמור ולעשות ככל תורת משה מסיני, גם במצוות שבין אדם למקום, להורות להם באיסור והיתר וטומאה וטהרה.
כמו שדרשו חז"ל (ברכות ד.) על דברי דוד המלך ע"ה (תהלים פו, ב): שמרה נפשי כי חסיד אני - כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ולא עוד, אלא שכל מה שאני עושה אני נמלך במפיבושת רבי ואומר לו, מפיבושת רבי, יפה דנתי יפה חייבתי יפה זיכיתי יפה טיהרתי יפה טימאתי? ולא בושתי! עיי"ש. ר"ל, כי כל מלכי אומות העולם רק משגיחים שישבו עמיהם באגודות שלום ושלוה, ולכן שופטים ודנין אותם בכל דבר ריב ומשפט בין אדם לחברו, שזהו כבודם של מלכויות, שתשרה אמת ודין ושלום במדינותיהם, וזהו שאמר: שיושבים לשפוט ולדון ולעשות אגודות שלום בעניינים הנוגעים לכבודם, [ומקימים אגודות וארגונים ממלכתיים לצדק ולשלום]. אבל במילי דשמיא אינם עוסקים כלל, להורות בהם לעם.
אבל, אני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, אני להם מלך ודיין, להורות ולדון להם גם במילי דשמיא - כגון טומאות וטהרות ואיסור והיתר - במצוות שבין אדם למקום. וכדי לדון ולהורות כהלכה, אני נמלך במפיבושת רבי, לא רק בעניין יפה דנתי יפה חייבתי יפה זיכיתי, דהיינו דין ודברים בין אדם לחברו, אלא גם בזאת - יפה טמאתי יפה טהרתי, דהיינו הוראה במילי דשמיא.
אמנם בדורו של שמואל הנביא, לא הוטב לעם כי ראש האומה יהיה להם מורה ומנהל גם במילי דשמיא, ולכן נתקבצו אל שמואל ואמרו לו: שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, דייקו לומר שהמלך יהיה רק לשפטנו ככל הגוים, דהיינו כמלכי אומות העולם, לדון ולשפוט ביניהם בענייני ריבות בין אדם לחברו, אבל לא להורות גם במילי דשמיא, כאשר עשה שמואל.
וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, ר"ל, זהו שהרע הדבר בעיני שמואל, יען כי אמרו ליתן להם מלך רק - לשפטנו - לעשות דין ומשפט רק בדברי ריבות בשעריהם, אבל לא להורותם ולהדריכם במילי דשמיא, בענייני איסור והיתר טומאות וטהרות, כיאות למלך ישראל. וע"ז אמר לו הקב"ה: כי אותי מאסו - מלכות שמים מאסו, שמאסו את זאת שתהיה המלכות בישראל גם מלכות במילי דשמיא, כמו שנאמר בפרשת שופטים במצות מינוי המלך (לעיל יז, יא): וכתב לו את משנה התורה הזאת, פי שניים שבתורה, דהיינו, מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחברו, וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלוקיו - ר"ל, למען יהיה דיין אמת, דן דין לאמיתו כאלקים, כי לכן מכונים הדיינים בשם אלקים, וגם - לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החוקים האלה לעשותם, כי לא לבד את המשפטים ישפוט וידון, אבל ישמור את כל דברי התורה הזאת, גם את החוקים, אשר הם כולם מילי דשמיא!
ונבוא למאמר שהתחלנו בו: האזינו השמים ואדברה, אתם העוסקים במילי דשמיא, האזינו לתוכחתי במילי דשמיא. ותשמע הארץ אמרי פי, אתם, העוסקים בעניינים ארציים, בעבודת אדמה, במשא ובמתן, באומניות ושאר דרך ארץ, שמעו לאמרי מוסרי.
יערף כמטר לקחי וכו', הן בשעה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו, דהיינו מצוות שבין אדם למקום, אשר בהם אנו משעבדים לבנו וכוחותינו להקב"ה - כמו שאנו אומרים במצות תפילין וציצית: "לשם יחוד קוב"ה וכו'" ובק"ש ותפילה אנו מקבלים עלינו קבלת עול מלכות שמים, ובכל המצוות שבין אדם למקום - הן במה שאני קורא ומכריז: הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט א_ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, וקורא אני לכם להידבק במידותיו, במידות התמימות, משפט הצדק היושר והאמונה בלא עוול בכל מעשיכם, במשא ומתן ובכל מלאכתכם.
ועל זה הביא המדרש המשל והנמשל: כך משה אמר, אם אני קורא לשמים, הארץ רוגזת, אם אני מוכיח רק במילי דשמיא, אז ירגזו אותם החפצים לשמוע תוכחת הרב ומורה בעניינים ארציים, בענין מצוות בין אדם לחברו כמו שבארתי. ואם אני קורא לארץ, השמים רוגזים, ואם אני מוכיח רק בענייני ארץ, במצוות בין אדם לחברו, ירגזו אותם החפצים שהרב יוכיח במילי דשמיא, במצוות בין אדם למקום. אמר, הריני קורא לשמים ולארץ, הריני מוכיח בתוכחת מוסר, הן במילי דשמיא, הן במילי דארעא, שנאמר: האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי.
וכמו שדרשו במדרש ילקוט שמעוני, שהוכיחם משה רבינו, שלא עשו מצוות שניתנו להם מן השמים, מילי דשמיא, מצוות שבין אדם למקום, אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום (מכות כד.). ותשמע הארץ, שלא עשו מצוות שניתנו להם בארץ, מצוות שבין אדם לחברו, שניתנו לקיימם במילי דארעא - ועל ב' סוגי המצוות הוכיח משה.
וכן צריך כל רב ומורה לעשות, להשמיע תוכחת מוסר, הן במילי דשמיא, הן במילי דארעא.
ועיין שם במדרש ילקוט שמעוני, המפרש כוונתו: מצוות שניתנו להם מן השמים - קביעות החודש והשנים והמועדים, דהיינו רמז לשמירת שבת קדש ויו"ט. ועל מצוות שניתנו להם בארץ, פירש: לקט שכחה ופאה, תרומות מעשרות, שמיטין ויובלות, דהיינו מצוות צדקה וגמ"ח. והוא כעין שכתבתי, מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, והבן. (ועיין בדרשה להפטרת פרשת במדבר, מה שכתבתי שם(74*). והארכתי בתוכחת מוסר בכל ב' סוגי מצוות הנ"ל.
ובפתיחה לדרשה לשבת שובה הלזו אמרתי דרך הלצה -
כי הת"ח מופלגי תורה חפצים לשמוע דברי שמעתתא ופלפולא חריפתא, ועם הארץ משתוקקים לשמוע דברי אגדה באמירה נעימה במשל ומליצה, כי רוב העם אינם מבינים דברי פלפול וחריפות.
וידוע, כי ת"ח מכונים בשם שמים, שהם וחייהם קרובים לשמים, ועמי הארץ מכונים ארץ, שהם וחייהם קרובים לארץ. ועתה, גם אני אומר בענין הדרוש, אשר אני עומד לדרוש היום:
אם אני קורא לשמים, שאדרוש רק דברי שמעתתא בפלפול וחריפות לאנשי שמים, דהיינו ת"ח, אז - הארץ רוגזת, אנשי הארץ המון רוב העם רוגזים עלי, כי אינם מבינים את זאת. ואם אני קורא לארץ, שאדרוש רק דברי אגדה המושכים ליבות אנשי הארץ, אז - השמים רוגזים, אנשי השמים דהיינו ת"ח מופלגי תורה, ירגזו עלי.
לכן, אני קורא לשמים ולארץ - אדרוש בשניהם ולשניהם - בתחילה דברי שמעתתא ופלפולא חריפתא בסוגיה שלמדנו יחד, שנאמר: האזינו השמים ואדברה, דהיינו לת"ח מופלגי תורה הי"ו, ותשמע הארץ אמרי פי, ואח"כ אדרוש אי"ה דברי אגדה לאנשי הארץ, שעוסקים בעבודת ומסחר הארץ, ויהיו לרצון אמרי פי וכו'.
*
עוד בעניין תוכחתו של הרב הצדיק המוכיח לבני עדתו, עיי' לעיל בפרשת תצוה עמ' שכא. שם ביאר רבינו זצ"ל את הפסוק בשירת האזינו (לב, לו): כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב.
* * *