ג. בא
ביאור מחודש בענין הכבדת לב פרעה -
ליישב קושיית הראשונים כיצד ניטלה ממנו הבחירה
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו (י, א).
פירש"י: בא אל פרעה - והתרה בו. שיתי - שימי, שאשית אני.
והנה דברי רש"י צריכים הבנה, אם כוונת האמירה "בא אל פרעה" כמו שפירש"י "והתרה בו" - אם כן, מה זה שאמר הקב"ה "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו", וכי בשביל שהכביד הקב"ה את לב פרעה ועבדיו, יבוא משה אליו להתרות בו?! אדרבה, כיון שהכביד הקב"ה את לבו, למה ילך משה להתרות בו, הלא לחינם תהיה ההתראה, כי לא יוכל לשמוע לדברי משה מפני הכבדת הלב. וא"כ אינו מובן מה שאמר הקב"ה: בא אל פרעה והתרה בו, יען כי אני הכבדתי את לבו, כלפי לייא [עפ"י שבת צג: ועוד. במשמעות: להיכן נהפך הדבר]?!
ועוד צריך להבין, מה זה שהכפיל רש"י לבאר מלת שיתי - שימי, שאשית אני, הלא במה שפירש "שיתי - שימי", יודע אני כי שימי הוא לשון מדבר בעדו?
ונלע"ד לפרש, בהקדים לתרץ קושיית המפרשים [עיי' רש"י, רמב"ן וראב"ע (ז, ג) ; רמב"ם בשמונה פרקים פ"ח ובהלכות תשובה פ"ו ה"ג והשגות הראב"ד שם]: איך ייתכן כי הקב"ה אשר נטל את הבחירה מאת פרעה, בהכבידו את לבו שלא לשמוע לדברי התראתו, יעניש את פרעה בשביל שלא שמע - הרי הקשה את לבו שלא לשמוע, וא"כ אין ראוי להענישו על כך - וכי הקב"ה אשר כל דרכיו משפט, א_ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא (עפ"י דברים לב, ד), בא בטרוניא עם בריותיו ח"ו?!
ונלע"ד לתרץ קושיה זו, ולפרש ענין הכבדת לב פרעה באופן אחר, לא כמו שנראה פשוט, שניטלה ממנו הבחירה - ואקדים מה שכתב בספר כסף נבחר(34*) [פרשת מקץ] על דברי הפסוק להלן (י, ז): ויאמרו עבדי פרעה אליו, עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלוקיהם הטרם תדע כי אבדה מצרים, פירש"י: העוד לא ידעת כי אבדה מצרים, ועמדו עליו הראב"ע והרמב"ן ז"ל, כי לא יתכן לפרש הכתוב כן - כי לשון "תדע" ידבר על העתיד, ורש"י מהפך על העבר, לשון ידעת.
אולם כפי הבנת הראשונים ומעט נופך משלי, הביאור הוא - כי כל דבר אשר נשלח פה בארץ, משפט ועונש, אם בגוף או ממון, הן לארץ וממלכה בכלל, או ליחיד בפרט, אז מתחילה נשלח כרוז למעלה: ארץ וממלכה פלונית, או בן אדם פלוני, בגין דעבר על פיקודיא דמאריה [משום שעבר על מצוות אדוניו] - כך וכך יהיה משפטו חרוץ, זה וזה יהיה עונשו [עיי' זח"ג צב:]. וזה הכרוז היוצא למעלה, הוא מוליד הרגשה בלב, כי ירגיש הלב באדם למטה.
והטעם - כי משכן הנשמה והנפש החיוני היא בלב ומוח, ועיקר שורשם בעולם העליון. ובפרט, בכל לילה, הנשמה באה למקורה בעולם העליון, ושומעת הכרוזין ומתרגשת מהן, ואז כשחוזרת אל הלב - בערב היא באה ובבקר היא שבה (עפ"י אסתר ב, יד) - אז הלב עדיין מרגיש ומתעצב, לב יודע מרת נפשו (משלי יד, י), מה שנגזר עליו למעלה בכרוז. ואולי זהו שאמרו חז"ל (מגילה ג.): האי מאן דמבעית, אע"ג דאיהו לא חזי, מזליה חזי [מי שנבעת בפחד, ללא סיבה, אע"פ שלא ראה את המתרגש לבוא עליו, מזלו ראה], ואולי זהו "ותפעם רוחו" האמור בפרעה (בראשית מא, ח), כאשר חלם חלום הפרות והשבלים.
אולם העונש הבא על הארץ בסוד ה', אשר הוא בעצמו פקוד יפקוד עוונה עליה, ולא בא כלל לשלוחי השגחה, לא נמסר לכרוזין כלל ולא בא להרגשת הלב והעונש יבוא עלי הארץ או עלי האדם, מבלי הרגשת הלב מתחילה כלל וכלל.
והנה זה היה טעות פרעה, כי ראה כי חזק לבו מאד - כאשר נאמר: ויחזק לב פרעה (ז, כב), כי לבו היה בתוקפו בלי הרגשת בואן של עונש וייסורים כלל - ובדעתו המוטעית שפט, כי בוודאי לא יצויר שיהיה אבדון למצרים. כי אילו יצויר שיהיה נפתח אבדון למצרים בכללה, היה מסתמא נשלח כרוז למעלה, אשר ממלכת מצרים תאבד ועל זה היה ראוי להיות הרגשת המלך בזה - כי המלך במדינה כמו לב באדם [עיי' רמב"ם פ"ג מהל' מלכים ה"ו], והיה ראוי להיות לפרעה הרגשה - ואחר כי לב המלך חזק בתוקפו ואין מרגיש, בודאי לא יהיה שום פגע רע.
אולם בזה טעה, כי נפילת ואבדון מצרים בא רק בסוד ה', ולא נמסר לא למלאך ולא לשום שליח ההשגחה, כמבואר בדברי רז"ל (מכילתא בא, ז והגדה ש"פ): ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח - רק הקב"ה בכבודו ובעצמו - הרי לא נמסר כלל נפילת מצרים לכרוזין ולשלוחי ההשגחה, והרי הוא באפשרות שמצרים תאבד, והמלך לא ירגיש כלל.
והוא אשר טענו עבדי פרעה אליו: הטרם תדע כי אבדה מצרים - ר"ל, אתה סובר בדעתך שטרם הנפילה והאבדון של מצרים, יהיה לך הרגשה וידיעה מזה, ומזה תשפוט, שאחר שלבך חזק באין הרגש כלל וכלל, על כן אתה בטוח שלא תהיה נפילה ואבדון למצרים - טועה אתה! כי באפשרות שמצרים תאבד בלי ידיעתך והרגשתך בתחילה, וזהו שאמרו: הטרם, וכי טרם הנפילה והאבדון, תדע - תהיה לך ידיעה - כי אבדה מצרים?! דילמא יהיו הנפילה והאבדון למצרים בלי שום ידיעה והרגשה מתחילה, כאשר בא באמת, כי הנפילה היה ע"י סוד ה', בלי הרגשה מתחילה, ודו"ק, ע"כ [ביאור דברי 'כסף נבחר'].
והנה לפי זה, י"ל כי הכבדת לב פרעה לא היה כמובן הפשוט, כי ניטלה הבחירה מאת פרעה ע"י הקב"ה שהכביד לבו - חלילה, אין הקב"ה עושה כן ליטול הבחירה מאדם, ולא עוולתה בו! אבל הקב"ה עשה רק זאת, שלא מסר הדבר לשליח, ולא השמיע כרוז למעלה, ועי"ז לא היתה לפרעה שום הרגשה וידיעה בלבו מתחילה, בענין האבדון הבא והרעה אשר תמצא את עמו. וטעותו ושיבוש דעתו גרמו לו הכבדת לבו - כי הוא לא האמין ולא רצה להבין, כי הקב"ה בעצמו ובכבודו ירד להכות את ארץ מצרים בשביל ישראל, אבל חשב ודימה, כי יימסר הדבר לשלוחיו, ואז יהיה כרוז למעלה וצריך שתהיה לו הרגשה בלבו, ויען כי לא הרגיש כלום מרת נפש בלבו, לכן לא האמין ולא שילח את בנ"י. אבל הבחירה לא ניטלה מאיתו כלל, ואילו היה רוצה לשמוע להתראת משה בשם ה' - הבחירה היתה בידו לשמוע ולעשות פקודת הבורא ית"ש, ולשלח את ישראל. אבל טעות וכזב דמיונו, גרם לו שלא שמע בקול ה' ומשה עבדו.
ולפ"ז נבין דברי הפסוק ופירש"י במתק לשונו: ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, פירש"י: והתרה בו - ואם תאמר, למה אלך אל פרעה להתרות בו, הלא אתה, רבש"ע, הכבדת את לבו ולא יוכל לשמוע ולשלח?!
ע"ז אמר הקב"ה כי לא כן הדבר, אבל בא אל פרעה והתרה בו, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, מה שאני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו הוא רק למען - מלת "למען" הוראתה "יען" כמו (בראשית יח, יט ע"ש ברש"י): כי ידעתיו למען אשר יצוה - שיתי אותותי אלה בקרבו, פירש"י: שיתי - שימי, שאשית אני, כי כל הכבדת הלב היא רק יען שאשית אני בעצמי את אותותי אלה בקרבו, ואינני מוסר את כל אלה ליד שליח השגחתי, ועי"ז אין לבו מרגיש מתחילה. והוא בטעותו נכשל, ולא שנטלתי מאיתו את הבחירה החפשית אשר לכל אדם, אבל הכבדת לבו באה רק בשביל שאשית אני בעצמי את המכות והאותות בקרבו, ודמיונו הכוזב הוא שהטעהו.
וזהו שאמר עוד: ולמען תספר וכו' את אשר התעללתי במצרים וכו', פירש"י: התעללתי - שחקתי, ר"ל שנתתי להם מקום לטעות, כמו שאמר הכתוב (איוב יב, כג): משגיא לגויים ויאבדם - ודרשו חז"ל, שהקב"ה נותן להם מקום לטעות (מכילתא בשלח; רש"י להלן יד, ב).
וזהו שאמר: את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה', ומתוך זה תדעו אתם בנ"י, כי אני ה' בעצמי ובכבודי, עשיתי את כל האותות והמופתים הללו, והבן.
עוד נראה לפרש עפ"י דברי הרמב"ן [עיי' רמב"ן בראש הפרשה וע"ע ראב"ע (ז, ג)], כי החזקת לב פרעה היה רק שנתן לו הקב"ה כח לסבול את ייסורי המכות הגדולות, אשר בדרך הטבע לא יוכל איש לסבול אותם - ומחמתם היה פרעה מוכרח לשלח את ישראל שלא מדעתו ורצונו - לכן נתן לו הקב"ה כח וחוזק לב, שלא הרגיש כובד המכות, ולא היה מוכרח מחמת המכות לשלח את ישראל, והדבר תלוי ברצונו וטוב בחירתו. נמצא, כי לא נטל הקב"ה מאיתו את הבחירה - אדרבה, ע"י שחיזק הקב"ה את לבו שלא להרגיש היסורין וכובד המכות, שמר את בחירתו החפשית להרע או להטיב.
ולפ"ז, י"ל דרק בשעת המכה היתה הכבדת הלב, למען יוכל לסבול את המכה. אבל קודם המכה ואחריה, לא היתה הכבדת הלב כלל. כי ההכבדה לא היתה במובן הפשוט, שניטלה מאתו הבחירה, רק שבשעת המכה לא הרגיש ייסוריה.
וזהו שאמר הקב"ה למשה: בא אל פרעה, וכמו שפירש"י: והתרה בו. וא"ת, מה מהני התראה, הלא אין לו בחירה לשמוע ולעשות כדבריי, כי אתה הכבדת את לבו? ע"ז אמר הקב"ה: כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו, פירש"י: שיתי - שימי, שאשית אני, ר"ל רק לעתיד - כאשר אשית, ובשעה שאשית - תהיה הכבדת הלב, כדי שלא ירגיש בייסורי המכות, ויהיו רק כשׂימת יד, שׂימה בנחת ולא כהכאה חזקה בכח, וזהו שדייק רש"י לפרש: שיתי - שימי.
והוסיף לפרש: שאשית אני, כי גם הכבדה זו תהיה רק במשך זמן שעתיד אני לשית אותותי אלה בקרבו. אבל עתה, בזמן שתלך להתרות בו, אין עדיין שום הכבדת לב, וגם אחר שתעבור המכה, שוב לא תהיה שום הכבדת לב, והבחירה בידו לשמוע לדבריך, גם עתה, גם אחרי שתעבור המכה מעליו.
וסיים דבריו: ולמען תספר וכו' את אשר התעללתי, כפירש"י שם: התעללתי - שחקתי, כי זה דומה לשחוק - כי בתחילה ובסוף אין הכבדת לב, ורק באמצע, בשעה שהמכה משמשת, יש הכבדת לב - יושב בשמים ישחק וכו' (תהלים ב, ד).
*
לברית מילה
לקיום האומה הישראלית אין די ברגש לאומי בלבד
אלא בחיזוק רגש האמונה בה' ובתורתו
והיה הדם לכם לאות על הבתים אשר אתם שם וכו' ולא יהיה בכם נגף למשחית וכו' (יב, יג).
תרגום יונתן: ויהי דם נכסת פסחא וגזירת מהולתא מערב לכון למיעבד מניה את על בתיא דאתון שריין תמן וכו' ולא ישלוט בכון מלאך מותא דאתיהב ליה רשותא למחבלא [ויהיה דם שחיטת הפסח ודם ברית המילה מעורב לכם, לעשות ממנו אות על הבתים אשר אתם שרויים שם, ולא ישלוט בכם מלאך המוות, שניתן לו רשות לחבל].
צריך לבאר, למה הוסיף דם מילה, דפשטיה דקרא בדם פסח איירי -
ובעל הטורים כתב, דתיבת לכם בגימטריא המילה. וכן דרשו במדרש רבה (יז, ג) על מאמר הכתוב (יב, כב): וטבלתם בדם אשר בסף - מה ראה הקב"ה להגן עליהם בדם, כדי לזכור להם דם מילת אברהם. ובב' דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם מילה, שנאמר (יחזקאל טז, ז): ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי - בדם פסח ובדם מילה.
הכוונה - כי הנה בכל האומות אשר רגשת הלאומיות חזקה בלב בני העם, הם מוסרים נפשם ודמם בעד עמם וארצם מכח אהבת אומתם וארץ מולדתם ומושבותם. רגש זה, הנקרא פטריוטיות [רגש לאומי], אשר מחייב אותם לשפוך דמם בעד עמם וארצם, אם קמו אויבים עליהם להשחית, הוא יסוד לקיום האומה והמדינה.
אבל לנו בני ישראל - לקיום אומתנו עם ישראל לא די ברגשת לאומיות, אבל צריך שתהיה בנו רגשת אמונה בה' ובתורתו. ורק אם רגשת האמונה הזאת תתחזק בלב בני ישראל נוסף על רגשת הלאומיות, אז יהיה קיום בטח לעם ישראל. אבל רגשת לאומיות לבד לא נותנת קיום לאומה ישראלית, כאשר תעידינה קורות תולדות עם יהודה וישראל - כי בכל פעם אשר עזבו מלכי יהודה וישראל את ה' אלקינו ופנו עורף לאמונתנו ותורתנו הקדושה, לא הועילה רגשת הלאומיות אשר בלב הגיבורים, אשר חרפו נפשם למות על מרומי שדה המלחמה, להצילם משחת ומאבדון וחרבה ארצם והעם הלכו בגולה. ובעת שבו אל ה' ואל אמונתם, ורגשת האמונה תואמה עם רגשת הלאומיות, כמו בימי החשמונאים, הועילה להם לעשות חיל, וגבר ישראל!
והנה דם פסח רומז על רגשת הלאומיות - כי בפסח נגאלו אבותינו ממצרים, ונהיה ישראל לעם, וזה יורה אותנו להיות מוכנים לשפך דמנו בעד עמנו מכח רגשת הלאומיות. ודם המילה רומז לרגשת האמונה באלקים א_ל ש_ד_י (עיי' בראשית יז, א) - אשר כרת בריתו עם אברהם וזרעו אחריו, ויורה אותנו למסור נפשנו ודמנו בעד אמונתנו באלקים ותורתו. ובזכות ב' דמים - דם פסח ודם מילה, דהיינו מסירת הנפש ברגשת הלאומיות וברגשת האמונה, ניצולו ישראל ממצרים, שנאמר: ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי.
וזאת כוונת מאמר הכתוב: והיה הדם לכם לאות - תרגום יונתן: נכסת דם פסחא וגזירת מהולתא, שניהם יחד יהיו עליכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית - ולא ישלוט בכון מלאך מותא וכו', דשני דמים אלו הם יסוד קיום עם ישראל.
וכן בילד הרך הנימול תתחזקנה ב' רגשות אלו, רגשת לאומיות עם רגשת האמונה, ויזכה לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
לנישואין
שקר בפי האומרים שאין לנשים חלק בעבודת השי"ת –
כי עיקר העבודה מסורה היא לנשים
במדרש ילקוט שמעוני (רמז רכ) על הפסוק (יג, ד): ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים בחדש האביב - רבי נתן אומר, מוציא אסירים בכושרות (תהילים סח, ז) - במעשה כשרות שלהן.
ובגמ' (סוטה יא:): בזכות נשים צדקניות נגאלו ממצרים.
נראה לפרש בהקדים מאמר הכתוב בפרשתנו (יב, כו_כז): והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם. ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל וכו'.
נראה לפרש ע"ד מוסר ובחינה, כי שקר הוא מה שאומרים, כי אין לנשים חלק בעבודתנו עבודת השם, יען כי אין הנשים מצטרפות למנין עשרה בצבור, וגם לזימון בשלשה אינן מצטרפות, ואינן עולות למנין הקרואים בתורה בבית הכנסת ואין להם שום חלק בעבודת ביהכ"נ - לעבור לפני התיבה, לתקוע בשופר להוציא רבים ידי חובתן וכדומה לזה - הרי לפי ראות עיניים, אין לנשים חלק בעבודת ה'(35*).
אמנם, באמת אין הדבר כן - כי אדרבה, עיקר עבודת השם מסורה ביד הנשים! כי הנה משונה עבודת השם שלנו, מעבודת שאר אומות ודתיהן לעבודת אלוהיהם. כי בדתות אומות העולם, עיקר עבודתם היא בהיכל ובמזבח שבהיכל, לכרוע ולהשתחוות שם ולזבוח זבח לאלהיהם. אבל חוץ להיכל ומזבח אלהיהם, כגון בבית ובשדה ובשאר מקומות מושבותיהם והליכותיהם, אין להם עבודת אלהים. אולם אצלנו בני ישראל, עיקר העבודה היא חוץ להיכל ה' ולמזבח, דהיינו בבית ובחדרי מושבותינו ובכל הליכות חיינו על האדמה, כמו שאמר הכתוב: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך (דברים ו, ז), כי חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות - תפילין בראשיהם ובזרועותיהם, וציצית בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהם (מנחות מג:).
ועיקר העבודה ועיקר הקרבנות, הוא מה שאנו זובחים יצרנו, הנאות עוה"ז, לכבוד ה' ולכבוד תורתו הקדושה - שאין אנו אוכלים ונהנים, רק מה שהתיר לנו השי"ת בתורתו, בהמות וחיות ועופות ודגים הטהורים, אבל מונעים אנחנו הנאת הגוף מאכילת בהמות חיות ועופות ודגים הטמאים, גם מונעים עצמנו מאכילת דם וְחֵלֶב, גיד הנשה, בשר בחלב, ערלה וכלאיים. ובשדה - אנו מונעים עצמנו מלזרוע כלאיים, ומלחרוש בשור וחמור, ומלחסום שור בדישו, ומצווים אנו להניח פאת השדה בקצרנו, לקט ושכחה, ושלא לאכול טבל שאינו מתוקן בתרומות ומעשרות וחלה. וכן בכל הליכותינו, במקח וממכר ואומנות, אנו זהירים שלא להונות, ושלא לעשות עוול במדה במשקל ובמשורה, ושלא ליהנות מריבית וסחורה בדברים אסורים. ובפסח - שלא לאכול חמץ ושלא ליהנות ממנו.
שמירת כל המצוות וזהירות מכל איסורים הללו, הן הן עיקר עבודתנו לאלקינו, עבודת כל אחד מישראל בביתו ובכל מקום מושבו והליכתו. ועבודת ההיכל והמזבח אשר בו, היא רק לכפר על עוון ופשע, ולהיות לנו לאמצעי לשאוב רוח קדושה בנו במקום הקודש אשר אנו באים שמה לֵירָאות את פני ה', ולהביא רוח הקדושה עמנו אל תוך בתינו, כמו שאמר הכתוב (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכמו שדרשו חז"ל (עיי' אלשיך פר' תרומה על הפסוק הנ"ל, ובשל"ה שער האותיות ערך לב טוב): בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, שהקב"ה יהיה לו משכנו בתוכם בתוך כל בית ישראל - כי כל בית ישראל כשר, משכן ה' הוא!
וכן אמר הנביא ירמיה (ז, ד): אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה, ר"ל, אל תבטחו לכם אל דברי השקר של האומרים: היכל ה', היכל ה', כי רק היכל ה' אשר שם העבודה, הקרבן והקטורת - ובזמן הזה התפילה בציבור - רק שם הוא היכל ה', ורק שם נעבדהו - לא כן, שקר אומרים בזה! אבל, היכל ה' המה, הם בעצמם, כל איש ואשה מבית ישראל, כל אחד ואחד היכל ה' יהיה, ע"י קדושת גופו וקדושת ביתו וכל דרכו והילוכו בקודש [עיי' אלשיך שם]. וזאת היא עיקר עבודתנו להקב"ה, לקדש גופנו ובתינו וכל מקומות מושבותינו קודש לה', מקדש ומשכן ה' בתוכנו, כמו שאמר הכתוב (ויקרא כו, ד_יב): אם בחקותי תלכו וכו' ונתתי משכני בתוככם!
והנה העבודה בבית, דהיינו כשרות הבית בענין איסור והיתר - להישמר מטריפות, ודם וחלב, ותערובת בשר בחלב, ושאר איסורי מאכל ומשתה, וכן קדושת הגוף בזיווג ע"י זהירות ופרישות מטומאת נדה ח"ו, וכן תיקון העיסה ע"י הפרשת חלה, וכן ביעור כל חמץ וזהירות מכל תערובת חמץ בפסח, וכדומה מעניני כשרות וטהרה בבית - כולם מסורים ביד הנשים. נמצא, כי שקר הוא מה שאומרים שאין לנשים חלק בעבודת השי"ת - אדרבה, עיקר העבודה, דהיינו עבודת השי"ת שבבית, לנשים היא מסורה.
ויען כי היא באמת עבודה חמורה וקשה וצריכה זהירות גדולה ודקדוקי מצוותיה רבות מאד, לכן פטרה התורה את הנשים מעבודת ביהכ"נ והתפילה, מתלמוד תורה, ומכל מצוות עשה שהזמן גרמן. למען יוכלו להשגיח היטב, ולעסוק במיטב כוחן בעבודתן לכשרות הבית, ובכל המצוות התלויות בנשים ומסורות לידיהן, למען תעשינה ידיהן תושיה לכונן בתינו לבתי מקדשות ומשכנות לה' בתוכן, והיה כל סיר וכל מטבח - וכל שלחן וכל חדר וחדר בבית - קודש לה' (עפ"י זכריה יד, כא), מזבח טהור לעבודת השי"ת, אשר מעליהם עולה ריח נחוח לה', ריח הכשרות והטהרה!
ולמען נדע ונשכיל ונבין כי עיקר עבודתנו להקב"ה היא בבית - לכן המצוות הראשונות שנצטוו אבותינו כשנגאלו ממצרים היו מצות קרבן פסח, ומצות מצה ומרור, ואיסור אכילת חמץ, והשבתת כל שאור וחמץ מבתינו ומרשותינו, וחוקת הפסח לאכלו רק בפנים בבית, ושלא להוציא מן הבשר חוצה, ועל מצות ומרורים יאכלוהו בבית, ואינו נאכל אלא למנוייו בבית. לא נתן לנו הקב"ה למצוה ראשונה איזה עבודה חוץ לבית, במקום כניסת כל העם יחד, כגון להביא קרבן עולת צבור באיזה מקום גלוי, בבמת ציבור, או לבנות מזבח ציבור להקריבו, אבל ציוה הקב"ה שיקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, וישחטו אותו, ויאכלו אותו צלי אש בבית על מצות ומרורים - הרי כי מצוה ראשונה שנתן הקב"ה היתה מצוה שבבית.
וציווה הקב"ה כי כן יעשו גם לדורות, כמו שאמר הכתוב: והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וכו' ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה, ר"ל עבודת קרבן הפסח ואיסור חמץ והשבתתו מן הבית, כמו שכתוב אחר זה: שבעת ימים תאכל מצות וכו' ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך - ופסוק זה לדורות נאמר, כי פסח מצרים לא היה רק יום אחד (פסחים צו:) - והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים, בעבור מצוות פסח מצה ומרור, והשבתת חמץ ושאור - שהם מצוות שבבית - בעבור עבודה זו שבבית, נגאלו אבותינו ממצרים.
וזאת הורתה לנו התורה גם בכתובים הללו: והיה כי יאמרו אליכם בניכם, והיא שאלת הרשע בהגדה של פסח, מה העבודה הזאת לכם, ר"ל לכם, אצלכם בבית, ולא בגלוי בהיכל בקהל עם?
ואמרתם זבח פסח הוא לה', עיקר עבודת השם וקרבן לה' היא זאת - אשר פסח על בתי בני ישראל, דייקא בשביל בתי בני ישראל - דהיינו מצוות הכשרות, השבתת חמץ ואכילת פסח מצה ומרור בבית - פסח הקב"ה עליהם. בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל, דווקא את בתינו, בתי ישראל הכשרים, הציל הקב"ה, כמו שאמר הכתוב (יב, כג): ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף, כשרות הבתים ומצוות שבבית, הן עמדו לנו להנצל במצרים מכל משחית!
ולהיות כי כשרות הבית בכל השנה וכשרות הפסח בכל מצוותיו, בהשבתת וביעור שאור וחמץ, הן מסורות לנשים, לכן יפה אמרו חז"ל על מאמר הכתוב: ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וכו' - מוציא אסירים בכושרות, במעשה כַּשְׁרוּת שלהן, המסורה לנשים.
בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, כמו שאמר הכתוב: אשר פסח על בתי בני ישראל, וכַּשְׁרוּת הבית היא מעשה הנשים - הני נשי זכיין (עפ"י ברכות יז.) במעשה כשרות שלהן - שעל ידן נגאלו אבותינו ממצרים ועל ידן תהיה הגאולה לעתיד, כמאמר הכתוב: כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות (מיכה ז, טו), הקב"ה יראנו לטובה אות, במהרה בימינו, אמן.
והנה עפ"י הבחינה הנ"ל, תדע הבתולה הכלה המהוללה, גודל תעודת הנשים בעבודת השם. כי עיקר העבודה בבית מסורה בידיה, וע"י כשרות הבית ושמירת טהרת הזיווג, גורמת שיהיה ביתה משכן ומקדש לה'. וגם הבחור החתן, הירא ושלם, יידע אשר ע"י שמירת שבת ויו"ט ומצוות אשר עליו בבית ובשדה ובכל עסקיו חוץ לביהכ"נ, נעשו האיש והאשה הם עצמם היכל ה' המה, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.): זכו שכינה שרויה ביניהם. ועי"ז יהי זיווגם עולה יפה לברכה והצלחה ושמחת עולם, כמאמר הכתוב בפרשתנו (יב, יד): והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם חוקת עולם תחגוהו - היינו, יום חתונתכם היום יהיה לכם חג של שמחה וחדוה לעולם, חג לה' אשר ישוש בכם לטובה, "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך" (ישעיה סב, ה), ע"י שיהיה משכנו בתוככם עד עולם, אמן סלה.
*
להספד
התעוררות מוסר עם פטירתו בדמי ימיו של צעיר בן כ"ח שנים
ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלקיכם מי ומי ההולכים. ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותינו בצאננו ובבקרנו נלך וכו' (י, ח_ט).
אמרתי בהספד על מת בדמי ימיו, על דרך מוסר.
כי הנה אם אומרים תוכחה לבני אדם אשר הם עדיין בדמי ימיהם ובתוקף כוחם, שיעשו תשובה ויתקנו מעשיהם - התקוששו וקושו וכו' בטרם לדת חק וכו' בטרם לא יבוא עליכם חרון אף ה' בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה' (צפניה ב, א_ב), כי זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא (כתובות סז: פרש רש"י - צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה), לכן, הכינו לכם צידה לדרך כל הארץ ע"י תשובה ומצוות ומע"ט - שִמרו שבת ויו"ט, וכשרות הבית, השכימו והעריבו לביהכ"נ, הרבו בצדקה וכו' -
הם עונים ואומרים: עוד היום גדול, רחוק ממנו קץ מועד לכל חי, מה לך אצל אגודים בחיים כלך אצל מנוגעים ויושבי אהלים [מליצת לשון עפ"י הביטוי (חגיגה יד. ועוד): מה לך אצל אגדה, כלך אצל נגעים ואהלות], זקנים וחלשים, מדוכאים בחליים רעים, אשר הם כבר הולכים בדרך כל הארץ, כבר חשכה שמשם מאור עינם, ואפסו כוחותם, ונרוץ הגלגל אל הבור (עפ"י קהלת יב, ו). הם יעשו תשובה ויתקנו מעשיהם, ויכינו להם צידה לדרך במצוות ומע"ט ובהשכמת שחרית וערבית לביהכ"נ ולבהמ"ד וכו', אבל אנחנו, עודנו בתוקפנו וכוחנו ובדמי שנותינו, יש לנו עוד שהות לזכור אחריתנו ולהיות מזומנים ליום פקודה, לראות יום המוות.
- כן מדברים הבוערים בעם, כי טח עיניהם מראות ולבבם מהשכיל (עפ"י ישעיה מד, יח), כי מצודה פרוסה על כל החיים (אבות פ"ג מט"ז), והמוות קוטף גם את אשר הם באיבם בדמי ימיהם, כאשר עינינו רואות במת המוטל לפנינו, אשר בשנת כ"ח לחייו נגזר מארץ החיים, וכמה וכמה הם אשר הם מתים בנעוריהם ובדמי ימיהם. לכן, אין מי שיוכל לומר - רחוק ממנו המוות, ויש שהות לשוב ולתקן מעשיו. אבל כולנו יחד, זקנים עם נערים, צריך שנהיה מוכנים ליום המיתה והפקודה ח"ו, וצריכים אנחנו להזמין צידה לדרך, כי לא נדע מה ילד יום (עפ"י משלי כז, א) - אדם להבל דמה ימיו כצל עובר (עפ"י תהילים קמד, ד), בבקר יציץ וחלף לערב ימולל ויבש (תהילים צ, ו).
על זה רמזו הפסוקים הנ"ל, כי פרעה היתה לו הדעה הכוזבת והנפסדת הנזכרת, ואמר למשה ולאהרן: לכו עבדו את ה' אלוקיכם, אבל - מי ומי ההולכים - רק אלו אשר כבר הם פונים בהליכת דרך כל הארץ, הזקנים והחלשים אשר קרבו ימיהם למות, והולכים הלוך ילך אל הבור - הם יעבדו את ה', למען יכינו להם צדה לדרך, אבל לא הנערים ואנשי החיל אשר הם בתוקף כחם עדיין.
ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך, כי כנער כזקן, מוכנים אנחנו תמיד ללכת בדרך כל הארץ, בבנינו ובבנותינו בצאנינו ובבקרינו נלך, בן כבת, עשיר כדל, מוכנים לילך - כי לא יועיל הון ביום עברה (משלי יד, א) - ולכן כולנו חייבים לעבוד את ה' ולשוב בתשובה ולתקן מעשינו, להרבות מצוות ומע"ט, וצדקה תציל ממוות העולם הבא. כמו הנפטר הלזה שהכין לו צדה לדרך, וימלט נפשו מיד שאול (עפ"י תהילים פט, מט) ותנצב"ה, אמן.
* * *