עם התבדלותם של בני_ברית מכל העמים, שוררת בליבם
אהבת כלל האנושות הנבראת בצלמו של הקב"ה
בסוף פרשת לך לך (יז, כד_כז) כתיב: ואברהם בן תשעים ותשע שנה וכו' בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו. וסמיך ליה, בריש פרשת וירא (יח, א): וירא אליו ה' באלני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וכו' יוקח נא מעט מים וכו' ואל הבקר רץ אברהם וכו'. ובהמשך (פס' כב): ויפנו משם האנשים וילכו סדומה וכו' ויגש אברהם ויאמר וכו' אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר וכו' חלילה לך וכו' אולי ימצאון שם ארבעים - שלשים - עשרים – עשרה וכו'.
צריך להבין, מה המשך יש בין הסיפור שבסוף פרשת לך לך, דהיינו מה שהודיע לנו הכתוב, כי אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו נימולו, להסיפורים בריש פרשת וירא - דהיינו מה שהודיע לנו הכתוב מידת הכנסת אורחים של אברהם אבינו ע"ה, ואח"כ סמיך ליה מידת אהבת הבריות שלו, שהתפלל בעד סדום ועמורה לפני הקב"ה לבלתי השחיתם - מה ראה הכתוב להסמיכם זה אחר זה? זהו מה שצריך לבאר בכלל, ובפרטות הפסוקים יש לדקדק טובא:
א. למה שינה הכתוב לומר וירא אליו ה' - דראוי להקדים השם, כמו שכתוב למעלה (יז, א): וירא ה' אל אברם.
ב. למה הזכיר הכתוב באלוני ממרא - דמאי איכפת לן היכן נגלה אליו? ולמה באמת נגלה אליו באלוני ממרא ולא במשכן כבודו של אברהם, אשר הוא ראוי יותר לגילוי השכינה שם.
ג. למה פרט הכתוב: והוא יושב פתח האהל כחם היום.
ד. למה פרט הכתוב: וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים וכו' וירא וירץ לקראתם - מהו וירא וירא ב' פעמים?
ורבותינו דרשו מה שדרשו, לתרץ כל הדקדוקים הללו, כמו שהביא רש"י ז"ל דרשותיהם.
ונלע"ד לפרש, דהנה רבים מאויבי היהודים אומרים, כי היהודים אשר הם מובדלים ומופרשים משאר בני אדם של אומות העולם, לפי שהיהודים הם נימולים והמילה מבדלת אותם מן הערלים, לכן היהודים לא יוכלו להרגיש בלבביהם, רגש אהבה אמיתי לשאר בני אדם שאינם נימולים.
אבל הנסיון מכחיש את מלשינותם הלזו - כי אנו רואים, כי מטיבי ותומכי העניים של כלל האנושות, הפילונטרופים [נדיבי הלב] הגדולים, העולים על כל נדיבי עם ועם, הם יהודים בני עם ישראל, כמו: הבארון מארץ הירש, משה מונטיפיורי, משפחת רוטשילד, אלברט קאהן, משפחת בישיטץ וכו' וכו', אשר הם המטיבים עם אביוני כלל האנושות - בין נימולים, בין ערלים. וכל יהודי אמיתי, יש בו רגשת אהבת בני אדם, חזקה יותר מרגשת האהבה האנושית שבלב בני אומות העולם. כי לא נמצאו באו"ה פילונטרופים גדולים, כאשר נמצאו כן לרוב בקרב בני עמנו בני ישראל.
כי אנו בני ישראל, משימים תמיד לנגד עינינו מאמר הנביא מלאכי (ב, י): הלוא אב אחד לכולנו הלא א_ל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו - לכן חרותה בלבנו אהבה האנושית, לא כמו שרגילין לומר "רגש אנושי" אלא מפני מצות הבורא שהזהירנו לאהוב את הבריות, כי כולנו בני אב אחד אנחנו, וא_ל אחד ברא אותנו, כולנו בני פמליא של הקב"ה, כולנו בדמותו ובצלמו, כמ"ש הכתוב (א, כז): ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו.
והאהבה הזאת היא חזקה יותר מהאהבה האנושית של אומות העולם, אשר על רגשות אנוש יסודתה. כי הלא עינינו רואות, כי חיש קל נהפך הרגש האנושי לשנאה מקלקלת השורה, לרציחת אנשים חפים מפשע, כאשר עשו בזמן הזה אנשי 'המשמר הלבן'(6*), שהרגו כמה אלפים מבני מדינתנו על לא חמס בכפיהם, בעלילת שקר באו עליהם ושפכו דם זקנים ונשים וטף, ועוד ידם נטויה להתעולל עלינו ולרמוס לארץ חיינו. יען כי לא שמו אלקים לנגד עיניהם, ולא יבינו ולא ישכילו, כי טח עיניהם מראות כי בצלם אלקים עשה את האדם, וכי אב אחד לכולנו, ובני פמליא של הקב"ה כולנו.
אבל אנחנו בנ"י - אע"פ שאנו נימולים ומובדלים מן שאר בני אדם - בכל זאת אהבת אנוש אמיתית בלבנו לכל בני אדם, אשר יסודתה ומקורה, בחיבה יתירה נודעת לנו כי בצלם אלקים עשה את האדם, כמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ג מי"ח).
והמופת לזה - ראש האבות, אברהם אבינו ע"ה, אשר ביתו היה פתוח לרווחה לכל עוברים ושבים, מאמינים ואינם מאמינים בה', עובדי עבודה זרה ועוברי עבירה. וגם לאחר שנימול אברהם אבינו עם כל בני ביתו, והיו מובדלים ומופרשים מכל בני אדם ע"י ברית המילה אשר כרת ה' עם אברהם, והיו רבים חושבים, כי לא תהיה בו עוד רגשת אהבה לבני אדם שאינם נימולים, לא יקרבם אליו ולא יכניסם בביתו כאשר עד הנה. ובאמת, גם אברהם אבינו היה חושש שיחשבו עליו כן, כמו שמצינו במדרש רבה (בסוף פרשת לך לך מז, ט ובפרשתנו מח, ט):
אמר אברהם, עד שלא מלתי, היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינן באים אצלי, כי יחשבו שאחרי שאני מובדל מהם בברית מילה, אינני מרגיש עוד אהבה אליהם כאשר עד עתה - אמר לו הקב"ה, עד שלא מלת, היו בני אדם באים אצלך, עכשיו אני ובני פמליא שלי באים ונגלים אליך, ר"ל, עד עכשיו, קיימת הכנסת אורחים מאהבת בני אדם מתוך רגש אנושי, ועתה, שאתה מובדל ומופרש מהם ע"י ברית מילה, תקיים הכנסת אורחים במעלה יתירה - לפי שאתה רואה בהם שהם בני פמליא שלי, ברואים בצלם אלקים ובדמותו, ונגלה לך - בהם - אני ופמליא שלי, כנ"ל כונת המדרש.
ועתה נבוא לפרש המשך הכתובים שהערנו עליהם - בסוף פרשת לך לך נאמר: בעצם היום הזה נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמולו אתו, הרי שהיה אברהם וכל בני ביתו מובדלים מכל שאר בני אדם ע"י ברית המילה, והיה מקום לחוש שמעתה תהיה גם אהבתו אליהם, מובדלת ומופסקת.
לכן סיפר לנו הכתוב, סמוך למעשה המילה של אברהם ובני ביתו: וירא אליו ה' - דווקא אליו, לאברהם הנימול והמובדל באות ברית מילה, לאותו אברהם, נראה ה' - באלוני ממרא, שהראה הקב"ה, שאע"פ שאברהם מובדל מהם ע"י המילה, בכל זאת אינו מופרש מאהבת רֵעַ, ולכן נגלה לו הקב"ה בחלקו של ממרא האמורי.
וסיפר עוד הכתוב: והוא יושב פתח האהל כחם היום - וכמו שדרשו חז"ל (מובא ברש"י): לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו - הרי שאע"פ שהיה נימול, בכל זאת ישב פתח האהל כחם היום לעסוק בהכנסת אורחים, כי לא פסקה אהבתו אליהם, אע"פ שהיה מובדל מהם ע"י ברית מילה. ואע"פ שהיה לו כאב מילה, וצער חום השמש שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו, אעפ"כ ישב שם להכנסת אורחים.
וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, ואע"ג שנדמו לו כערביים עובדי ע"ז כמו שאמרו חז"ל (ב"מ פו: הובא ברש"י כאן), בכל זאת - וירא וירץ לקראתם וכו' - ר"ל, אחר שראה שהם נסוגו אחור, משום דחזוהו שרי ואסיר את המילה, כמו שאמרו חז"ל (ב"מ פו:), וחשבו שאברהם הנימול לא ירגיש עוד אהבה לאינם נימולים, לכן - וירץ לקראתם והכניסם אצלו, ויאכילם וישקם בהכנסת אורחים כמקדמת דנא.
הרי שברית המילה לא עכבו מלגמול חסד עם אינם נימולים - לכן הסמיך הכתוב פרשה זו, דהיינו הכנסת אורחים וגמ"ח של אברהם אבינו ע"ה, לפרשת מעשה מילת אברהם ובני ביתו. ועוד הסמיך לזה עניין סדום ועמורה "הרעים וחטאים לה' מאד", ואעפ"כ עמד אברהם להתפלל בעדם אל ה' שלא יאבדם, ויסלח להם, והאריך בתפלה בעדם - אולי יש חמישים וכו' אולי ימצאון שם ארבעים וכו'.
הרי מוכח מסמיכות העניינים הללו - כי המילה המבדלת אותנו מכל העמים, אינה מבדלת אותנו מלגמול חסד עמהם, ומלאהוב אותם באהבת כלל האנושות - פמליא של הקב"ה - ותאלמנה שפתי שקר, ולמלשינים אל תהי תקוה, הדוברים על היהודים שהם מחוסרי הרגשת אהבה וחסד לאינם נימולים. אדרבה, חסדנו לעולם תעמוד כמו שהנסיון מעיד, ירושה היא לנו מאבותינו, חסדי אבות!
*
אין להשתמט מנתינת צדקה בתואנה שהעניים מרבים לבוא,
או שהם אינם ראויים לתמיכה
וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום (יח, א).
פירש"י: לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו.
יש לדקדק בלשון "עובר ושב", למה לא נקט פשוט: אם יש "אורחים" ויכניסם בביתו, כמו שנקט בדיבור שאחר זה: שלא להטריחו באורחים, שלא היו אורחים באים, וכן הוא לשון הגמרא במסכת בבא מציעא (פו:), ולמה שינה רש"י טעמו ונקט לשון "עובר ושב" - ובודאי שיש בזה כוונת מוסר השכל, והיתה לבאר -
ונקדים לפרש מאמר הפסוקים להלן בפרשתנו (יח, כא): ויאמר ה' זעקת סדום ועמרה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה - והנה הלשון זעקת סדום ועמורה מוקשה מאד, דהול"ל הזעקה על סדום ועמורה רבה, כי לא הם זעקו, אבל עליהם ועל מעשיהם הרעים עלתה הזעקה אל הקב"ה. וכן הלשון הכצעקתה הבאה אלי - הוה ליה למימר עליהם הבאה אלי, כי לשון "הכצעקתה" משמע הצעקה שלה שהיא צועקת, ומפני קושי הלשון הזה כתב רש"י לפרש: הכצעקתה של מדינה, או כדרשת חז"ל - של ריבה אחת שהרגוה מיתה משונה על שנתנה מזון לעני, עיי"ש.
ולענ"ד נראה עפ"י מוסר - דהנה קול ענות אנחנו שומעים במחנה ההמונים, באשר רבו לבוא עניים ואביונים זה אחר זה לדפוק על דלתותם ורבים יחלו פני נדיב, הם מתנצלים שלא יוכלו שאת טורח האורחים, וצועקים עליהם, כי רבו מאוד המבקשים מתנות ותמיכה, ולא תשיג ידם ולא תספיק הונם לפזר לאביונים הרבים ההם, אשר ירבו כחול הים מדי יום יום. ובפרט אם האורח העני והאביון כבר דפק פעם אחת על דלתו, וחוזר ושב לבקש עזר ותמיכה ממנו, אז הוא צועק ומרעים עליו: כבר היית אצלי פעם אחת, ולמה זה באת להטריח עלי עוד הפעם, וכי לא די שנתתי לך פעם אחת, וכי אחזור ואתן לך עד אין קץ?!
נגד התנצלות ההמונים האלה, בא הכתוב בפרשת ראה (דברים טו, ז) להזהיר: וכי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלקיך נותן לך - ר"ל, אם יזדמן לך אביון רק מאחד אחיך, באחד שעריך, דהיינו רק פעם אחד, מזמן לזמן, רחוק הרבה זה מזה, אז בודאי - לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון, ר"ל, בעניין זה שרק פעם אחת לזמן מרובה בא אביון אחד לדפוק על דלתותיך, בלתי ספק הוא שלא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מלתמוך את אחיך האביון - כי פתח תפתח את ידך לו והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו, כי בני ישראל אינם אכזרים בליבותם, אבל הם רחמנים גומלי חסדים, ובודאי תתמוך ותעזור את אחיך האביון, את הבא מאחד שעריך, ואין צריך לצוות ולהזהיר אותך על כך.
אמנם, אם לא רק אחד, מזמן לזמן, בא לדפוק על דלתותיך, אבל - כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי ירבו העניים והאביונים מאוד מאוד, ולא יחדל הדופק בשעריך לשחר עזרתך, בכל יום ויום ובכל עת ובכל שעה, יבואו עניים ואביונים, זה בכה וזה בכה - זה מקרוביך שארי_בשרך, וזה מבני עירך מארצך ומולדתך, זה ירד מנכסיו, וזה טפלי תליא ביה, זה בן טובים, וזה צורבא מרבנן. פן תאמר בלבבך, רב מאד מחניהם, לא אוכל לפתוח ידי לכולם - לכן הזהירה תורה וציוותה לנו, שאם ירבו העניים, ולא יחדל אביון מקרב הארץ - על כן אנכי מצוך לאמר פתח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך - ר"ל שעל עניין זה, כי ירבו העניים מאד ולא יחדלו מקרב הארץ, אי לזאת, אנכי מצוך - פתח תפתח את ידך, תתן ותתן לכל אחד, לאחיך, ר"ל לקרוביך, לענייך ולאביונך בארצך, ר"ל לעניי עירך ומולדתך והבאים בארצך, לכל אחד ואחד. ואל תאמר כי רבים הם, איכה אוכל לתת לכל אחד מהם - כהתנצלות ההמונים.
ועוד התנצלות אחרת אנו שומעים מפי ההמונים - כי העניים והאביונים ועוברי דרך 'האורחים', הלא רובם ככולם הם חוטאים עוברי עבירות ואינם ראויים והגונים לתומכם ולסעדם, והם בודקים בעני ואביון ומחפשים במעשיו ודנין אותו לכף חובה שאין חיוב כלל לתומכו ולסעדו, אבל עבירה היא ליתן תמיכה לעניים כאלה, כי הם כולם בעלי עבירה, ולמה נכשל בתמיכת אנשים שאינם הגונים!
אולם כל שתי אופני ההתנצלות של ההמונים לא על אדני האמת הוטבעו, אבל שקר בפיהם ועוולה בשפתם. כי מה שמתנצלים, שרבים הם העניים והאביונים, ובכל יום ובכל עת ובכל שעה דופקים על פתחיהם לבקש עזרה - נשיב להם מענה: וכי אתם אינכם עושים כמעשיהם?! וכי לא בכל יום ויום, ערב ובוקר וצהרים, אתם באים בתחינות ובקשות לפני הקב"ה, זה בכה וזה בכה, על שמירת חיינו ובריאות גופנו - בעד רפואה למחלה ומכה, על המחיה ועל הכלכלה, שישלח הקב"ה ברכה והצלחה בשנה הזאת ובכל תבואתה לטובה, לישועה ולפרנסה. ושלוש פעמים ביום אנו באים אל הקב"ה בתפילתנו לבקש ולחנן על כל אלה, וכל אחד ואחד יש לו בקשה מיוחדת אל הבורא ית"ש, ואיך נעיז פנינו ונקשה ליבנו מאחינו העניים והאביונים יען כי הם רבים, ויען כי הרבה פעמים באים וחוזרים ובאים לדפוק על דלתותינו, וכי אין אנו גם כן עושים כן, לדפוק על שערי רחמים של הקב"ה, ולבוא כל אחד לפניו בבקשה, וחוזרים ובאים פעמיים ושלוש בכל יום תמיד?!
וגם מה שמתנצלים ומחפשים עלילה על העניים, שהם עוברי עבירה, חוטאים ופושעים, ואינם ראויים לעזור להם ולתמוך אותם, על זה נשיב להם - שתי תשובות בדבר:
האחת - מי שמך לשר ושופט עליהם, לשפוט ולדון את העניים האומללים בשעה שהם באים לבקש עזרה ממך, הן - כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו (ויקרא כה, לה); עזוב תעזוב עמו (שמות כג, ה); פתח תפתח את ידך לו (דברים טו, ח), זאת היא המצוה המוטלת עליך, אבל לא לשפוט ולדון אותו אם הוא בעל עבירה וחוטא, או שצדיק וישר, אם הוא ראוי והגון או לא. בשעה שהעני צועק ומתחנן לפניך בעד עזר וסעד, אין אתה רשאי לבדוק אחריו ולפשפש במעשיו, כי אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קדושין עו.) - דהיינו במעשה הצדקה, שהיא כקרבן על המזבח, אין בודקין אחריו אם הוא ראוי לכך, אבל נותנין ותומכים ועוזרים, לכל מי שפושט יד לקבל ולבקש עזרה בצרתו ודחקו.
ועוד תשובה בדבר - וכי תוכל לומר על עצמך: זכיתי, חף אני מפשע?! וכי אתה אינך מלוכלך בעבירות, בעוונות ובחטאים ובפשעים?! ובכל זאת אתה בא בתפילה ובתחינה לפני הקב"ה בכל יום ובכל עת ובכל שעה, שירחם עליך וישלח לך עזר ותשועה ברוב חסד וחנינה וחמלה, הגם שאינך ראוי לכך, כי עוונותיך רבו למעלה ראש, וחטאותיך גדלו עד לשמים. והיאך תעיז פניך לדון ולפקוד חטאי ועווני אחיך האביון, לבלתי שמוע צעקתו ולבלתי עזור לו, יען כי מצאת בו מום ושמץ חטא ועוון - וכי אתה אינך עושה כמעשהו, לגשת ולהתחנן לפני הקב"ה בעד עזרה ותשועה, הגם שאתה מלוכלך בעבירות, ואינך ראוי לרחמי ולתשועת ה'?!
ואם אתה דן אותי כמעשי (וידוי דרבינו נסים, תפילת יו"כ קטן) - ר"ל, אם הקב"ה ידון גם אותי, כאשר אני עושה כן לאחי האביון הבא אלי לבקש עזרה, ואני דן אותו ופוקד עוונו, אם גם הקב"ה יעשה כן עמדי בעת שאני בא לבקש ולחנן עזרתו, וידון וישפוט אותי ויפקוד עווני, אז - אוי לי, וי לי, אהה עלי, אויה על נפשי, הלא חוטא ופושע אנכי! או אם הקב"ה יעשה עמנו כמעשינו, ויאמר כי רבים מאד הבאים לבקש עזרה, וכבר באו וחוזרים ובאים באותה תחינה ובאותה בקשה - מה נענה ומה נשיב דבר אם יעשה עמנו כמעשינו, וכגמול ידינו ישיב לנו?!
וזאת כונת הפסוקים: ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה - ר"ל, אנשי סדום ועמורה אשר אינם נותנים מזון לעני ואביון, ואינם תומכים דל והלך, הם מתנצלים עצמם בשני דברים, והם צועקים ב' צעקות: הזעקה האחת, שצועקת סדום ועמורה, היא - כי רבה, ר"ל, כי רבה מאד להקת דל והלך, העניים ואביונים, הבאים לבקש תמיכה ועזרה. והשנית, מה שצועקת סדום ועמורה על העניים האומללים, היא זאת - וחטאתם כי כבדה מאד - כי אותם העניים עוברי דרך הבאים והולכים, הם פושעים וחוטאים עוברי עבירות כבדות, ואינם ראויים לתמכם ולתת להם עזרת מזון ומחיה כלל.
ועל זה השיב הקב"ה ואמר: ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו - ר"ל, ארדה ואראה, אם גם הם בעצמם אינם עושים ממש כאותה צעקה אשר הם צועקים, כי הלא גם הם מרבים לבקש כל אחד ואחד צרכיהם, זה בכה וזה בכה, והלא גם הם רעים וחטאים לה' מאד! ולכן - כלה, הם חייבים כליה, כי בדבר אשר זדו עליהם, כגמולם אשיב להם. ואם לא אדעה - ר"ל, ואם לא עשו הם בעצמם כדבר צעקתם שהזידו והעיזו פניהם לצעוק על העניים בשתי הטענות - כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאד - אז אדעה, ר"ל, אחוס עליהם - מלשון: יודע צדיק נפש בהמתו (משלי יב, י) - וארחם עליהם, הגם כי הם רעים וחטאים לה' מאד.
ועתה נשוב למאמר שהתחלנו בו - כי הפסוק וירא אליו ה' וכו' והוא יושב פתח האוהל כחם היום, מגיד לנו לפי פירש"י, שבחו של אברהם אבינו בעניין מידותיו בהכנסת אורחים. כי הנה ביתו של אברהם אבינו היה פתוח לרווחה בד' רוחותיו, וכל עובר אורח דל והלך, בא אל ביתו בלי שום מניעה ובלי בושת פנים, כי כבר נודעה מידת הכנסת אורחים שלו. ואם מפני זה, שיבואו האורחים אל ביתו לאכול על שלחנו, לא היה צריך אברהם אבינו לישב פתח האהל ולשמור שלא יעברו האורחים מעל ביתו, כי בלאו הכי לא עברו על ביתו, ויסורו אליו כל באי דרך ועוברי אורח.
אמנם, אברהם אבינו היה חושש, אולי אותם אשר כבר באו פעם אחת אל ביתו ואכלו על שלחנו, אם יחזרו וישובו בדרכם עוד הפעם לפני ביתו, יתביישו לסור אליו עוד הפעם, כי יחשבו, די במה שהיו אצלו באכסניא של גמילות חסד פעם אחת. ולכן ישב אברהם אבינו בפתח האהל, לראות אם יש עובר ושב - ר"ל, מי שכבר עבר פעם אחת בדרך הזה, והיה נהנה מטובו של אאע"ה לאכול בביתו, ועתה הוא שב באותו דרך, ואולי יבוש לבוא עוד הפעם אל ביתו. לכן ישב אברהם אבינו בפתח האהל לראות אם יש כזה "עובר ושב" - ויכניסם בביתו, כי אם יראה שעובר ושב כזה מתבייש לבוא עוד הפעם אל ביתו ורוצה לעבור עליו, ירוץ לקראתו ויכניסו בבית, לא כאותם ההמונים שאומרים כבר היה פה פעם אחת, וכזעקת סדום ועמורה "כי רבה", והבן.
או כיוון פרש"י לאפוקי מאותם ההמונים המבקרים מומין בעניים ואביונים - ואומרים כי הם בעלי עבירה, ואינם ראויים והגונים לתומכם - ואין נכון לעשות כן, כי אפילו אם ראינוהו עובר עבירה, מ"מ אין לדחותו לאותו עני, כי שמא עשה תשובה. ואפילו אם רצוננו להזהר שלא נכשל באנשים שאינם מהוגנים במעשה הצדקה שנעשה, צריך לדון את כל אדם לכף זכות, כי ודאי עשה תשובה - וכן היתה מידתו של אברהם אבינו, שישב פתח האהל לראות אם יש עובר ושב, אפילו עבר עבירה ושב בתשובה, ויכניסם בביתו, ולא היה מדחה אותו בשביל שהיה בעל עבירה, כי ודאי עשה תשובה.
או יאמר, כי אפילו שנה באולתו, וחטא וחטא הרבה פעמים, דהיינו עובר ושב וחטא - בכל זאת הכניסו בביתו, למען ילמד תועים בינה ויכניסם תחת כנפי השכינה. כמבואר במדרשים (ב"ר נד, ו) כי האכילם והשקם, ולימדם לברך למי שאכלנו משלו ובטובו חיינו.
*
לנישואין
על האשה להיות צופיה הליכות ביתה בגשמיות וברוחניות
ולא כנשים המתבלטות בחיי החברה ומזניחות את משק ביתן
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל (יח, ט).
פירש"י ע"פ דברי חז"ל (בבא מציעא פז.): יודעים היו המלאכים, שרה אמנו היכן היתה, אלא להודיע שצנועה היתה כדי לחבבה על בעלה. אמר רבי יוסי בר חנינא, כדי לשגר לה כוס של ברכה.
ונלע"ד לפרש על דרך מוסר - דעיקר תעודתה של האשה לפקח על ענייני ביתה, כמו שאמר המלך שלמה ע"ה (משלי לא, כז): צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל. להיות לבעלה עזר כנגדו, כמו שאמרו חז"ל (יבמות סג.): אשה במה עוזרתו לאדם - אדם מביא חטין, חטין כוסס?! פשתן, פשתן לובש?! לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו?! וכמו שאמרו חז"ל במשנה (כתובות נט:): אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה - טוחנת ואופה ומכבסת, מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר. ובעניין אישות - היא צנועה ונוהגת כדת יהודית. ובפרט, משגחת האשה הישראלית, שיהא ביתה בכשרות גמורה ובזהירות מכל תערובת איסור בשר וחלב וכיוצא בזה, במליחה, בנדה, בחלה ובהדלקת הנר.
ולא כאותן נשים בזמן הזה - אשר כל מגמתם לקנות תרבות מודרנית, לדעת לדבר בלשון צרפתית או אנגלית, ולזמר ולנגן בכלי שיר במינים ועוגב, וכל מאוויים להתפאר בלהקת עם בחכמתם ומדעם, ['להבריק' ולהתבלט באירועים חברתיים, בקונצרטים ובנשפים], ובפיקוח על ענייני בית, לבשל ולאפות ושאר ענייני משק הבית אין להם ידיעה כלל.
לא זאת היא תעודת נשים, ולא באלה חלק בנות ישראל הכשרות! אלא כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יד, א): חכמות נשים בנתה ביתה - חכמות ומדעות של הנשים היא זאת - שתהיינה יודעות לבנות ביתה, לפקח על ענייני צרכי הבית [התבונה והתרבות הנשית האמיתית טמונה בהבנתה לנהל ולכלכל כראוי את משק ביתה, בשליטתה המבורכת]. ואולת בידיה תהרסנו - ר"ל, אבל מי שחכמתה רק בראשה ובמוחה, ובידיה אולת - שאיננה יכולה לנהל ביתה בתבונת כפיה - היא מהרסת את ביתה!
ולכן, כאשר שאלו המלאכים לאברהם: איה שרה אשתך, איפה היא שוררת ושולטת, השיב אברהם אבינו: הנה באהל - ר"ל, כל שררותה ושלטונה בתוך הבית, לפקח על ענייני הבית, צופיה הליכות ביתה, ולא בחוצות ברחובות קריה. ועל זה אמרו חז"ל, כי שאלת המלאכים אשר היו יודעים כל זאת היתה - כדי לחבבה על בעלה, כי זאת האשה אשר היא עקרת הבית, היא חביבה ואהובה באמת על בעלה, שהיא מפקחת על צרכי בעלה ובניה וביתה. אבל אותן השוטות השטות בחוץ, ומתפארות בטיאטריאות ובקונצרטים וכדומה, ואינן מפקחות על צרכי בעליהן ובניהם וביתם, חיש מהרה שָׁבְתָה ופסקה אהבת בעליהן אליהן ונהפך לשנאה - כאשר הנסיון מעיד, כי זיווגים שאינם מוצלחים להם עם הנשים הללו, רחמנא ליצלן.
ועוד אחרת אנו רואים - כי הנשים אשר הם צנועות בירכתי הבית ומפקחות על בעליהן ובתיהן, הן הן מקור ברכת הבית, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק ביחזקאל (מד, ל): להניח ברכה אל ביתך - שזו ע"י האשה (יבמות סב:).
וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קכח, א): אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו - רומז לנישואי אשה, כמו שנאמר (משלי ל, יט): דרך גבר בעלמה - אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ודרשו חז"ל בילמדנו (מדרש תנחומא וישלח ו): אימתי אשתך כגפן פוריה, שמביאה ברכה בבית, כשהיא צנועה בירכתי ביתך, ר"ל, כשהיא צנועה, ואינה יוצאנית והומיה בלהקת עם, [במסיבות_חברה ובקונצרטים], אבל היא מפקחת בירכתי הבית על צרכי וענייני הבית, אז היא מביאה ברכה כגפן פוריה.
ולכוונה זאת אמר ר' יוסי בר חנינא - כי כוונת המלאכים היתה לא רק לחבב את שרה אמנו הצנועה באהל על בעלה אברהם אבינו, אבל עוד כוונה אחרת היתה להם - כדי לשגר לה כוס של ברכה, להגיד לאברהם, כי היא מביאה הברכה אל ביתו - כי אשה כזאת, אשר אמר בעליה עליה הנה באהל - היא כגפן פוריה, היא כוס ישועות ומקור הברכה, שע"י אשה זו באה ברכה לביתו!
ואגב אפרש לשון כגפן פוריה - דלכאורה היה צריך רק לכתוב כגפן פּוֹרָה, דגפן הוא לשון נקבה [כמ"ש: ותאמר להם הגפן (שופטים ט, יג) ועוד], והגם שמצאנו גם בלשון זכר - אז היה לו לכתוב כגפן פּוֹרֶה, אבל מה זה הוראת לשון פוריה?
ואמרתי עפ"י מה שאמרו חז"ל (סוטה יז.): איש ואשה זכו שכינה שרויה ביניהם - דהיינו, לפי שבאיש יש אות י' ובאשה אות ה' מן שם הקדוש - לא זכו אש אוכלתן, דהיינו שנשאר תיבת אש בשניהם, כן דרשו חז"ל [עיי' ברש"י שם ד"ה לא זכו אש אוכלתן]. נמצא, כי אם האשה מנהגת ביתה בכשרות, ונוהגת כדת יהודית בזהירות במצוותיה - מנח"ה [ר"ת: מליחה, נדה, חלה, הדלקת הנר] טהורה לה' - והבעל והאשה מקדשים ומשמרים שבת קודש ומועדים, והולכים בדרך ה', אז יתקיים בהם: זכו שכינה שרויה ביניהם, דהיינו שם י_ה.
וזהו שאמר הכתוב: אשרי כל ירא ה' וכו' אשתך כגפן פוריה - שעושה פרי את שם י_ה, דהיינו זכו שכינה שרויה ביניהם, ומדוייק לשון פורי י_ה - שהיא מניבה כפרי, את השם הקדוש י"ה!
הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'!
*
להספד
שילוב מידות החסד והשלום,
עם עמידה בתוקף נגד פרצות בחומת הדת
והנה שלשה אנשים נצבים עליו (יח, ב).
איתא במדרש רבה (מח, ט): אמר רבי לוי, אחד נדמה לו בדמות סדקי (פירוש: מוכר פת), ואחד נדמה לו בדמות נווטי (פי' מנהיג ספינה), ואחד בדמות ערבי (פי' ישמעאלי). ובגמ' (בבא מציעא דף פו:): מאן נינהו שלשה אנשים - מיכאל וגבריאל ורפאל.
אמרתי בהספד על אדם יקר אחד מני אלף, שהיו בו שלש מעלות מידות רמות ויקרות יחדיו מצומדות:
א. שהיה איש חסד - פורס לרעב לחמו, ביתו פתוח לרווחה ועניים מרודים הביא ביתה, ובכל ערב שבת היה מחלק פת לחם לעניים וסולת לחלות לכבוד שבת קודש.
ב. שהיה שנים רבות ראש הקהל - מנהיג עדתו בשלום ובמישור, ותיקן כמה תקנות טובות להרים קרן התורה ולחזק דת יהודית, ולרפא מזבח ה' ההרוס.
ג. האמנם כי היה אוהב שלום, אשר דרכו ומעשיו מתוקנים בנחת עם הבריות, בכל זאת אם הפושעים והמורדים והאפיקורסים הרימו ראשם, ופשטו ידם לשנות מנהגי ישראל ותקנות קדמונינו ז"ל - אז אזר כגיבור חלציו, ולחם כנגדם בכל כוחו בחרבו ובקשתו לבטל מחשבתם, ועשה חיל וניצחם שלא הפיקו זממם.
ולא נמצא כמוהו איש אשר כל ג' מידות הללו מתאחדות בו. כי יש איש בעל צדקה וחסד, אבל אינו מוכשר לנהג עדת ישורון. ויש מוכשר לזה, אבל אינו איש חסד. ויש אשר פי שנים ברוחו - לעשות צדקה וחסד, ולנהל עדת עם קדוש בשלום ובמישור - אבל הוא רך לבב, ואין בו עוז ותקיפות לעמוד בפרץ, וללחום נגד הפושעים ומסיתים ומדיחים בחוזק יד ולהכות על קדקדם. אמנם המנוח הנספד, אשר כל מעשיו לשם שמים, וה' תמיד לנגד עיניו, והיינו: וירא אליו ה', תמיד שם ה' לנגד עיניו, גם - באלוני ממרא, ר"ל כנגד הממרים את ה'. והוא ישב פתח האהל כחם היום, לשמור אהל עדת עם קדוש, בעת אשר חום היומי [להט רוח התקופה], רצה לפרוץ בו פרצות.
וישא עיניו וירא, מוסב על נושא המאמר שקודם זה - דהיינו הקב"ה - ראה בו, בזה הנספד, כאשר אנחנו רואים, כי - והנה שלשה אנשים נצבים עליו, כי הוא מאחד בעצמו ג' אנשים, במעלותיהם השונות:
אחד בדמות סדקי - פורס לרעב לחמו, איש חסד נותן מלחמו לדל, אחד בדמות נווטי - מנהיג ספינת העדה על מי מנוחות, בשלום ובמישור, ואחד בדמות ערבי - דהיינו ישמעאלי, רובה קַשָת (עפ"י בראשית כא, כ), ר"ל ללחום ביד חזקה בקשת וחרב, נגד הקמים להרוס הדת ומנהגי ישראל הקדושים.
וזהו מה שרמז הגמרא: מאן נינהו שלשה אנשים, מיכאל - ר"ל המידה להתדמות ולהידבק במידותיו של הקב"ה, מה הוא רחום וחנון אף אתה תהא רחום וחנון (שבת קלג:), מה הוא גומל חסדים אף אתה כן וכו' (עפ"י סוטה יד.), וזהו - מי כא_ל.
והמדה השניה גבריאל - לאזור כגיבור חלציו, ולא יירא ולא ירך לבבו ללחום נגד הקמים והמהרסים, וזהו - גברי א_ל.
והמדה השלישית - לדעת לנהל העדה, לתקן תקנות טובות ולרפאות כל שבריה, וזהו - רפאל.
כל מידות הללו היו בזה הנפטר, וחבל על דאבדין ולא משתכחין, והשם יגדור פרצותינו ובילע המות לנצח וכו'.
(ובפעם אחרת אמרתי מאמר הנ"ל להספיד רב גדול ות"ח, אשר היה מרביץ תורה לתלמידים והיה נובע מוסר השכל ותוכחת חיים לעדתו, והתורה נמשלה ללחם, שנאמר (משלי ט, ה): לכו לחמו בלחמי, וזהו דמות סדקי. ושאר חלקי המאמר - דמות נווטי, דמות ערבי - כעין שפירשתי לעיל).
*
עוד להספד
בא בימים – הוא המביא עמו לעוה"ב את כל ימיו בשלמות
ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה אורח כנשים (יח, יא).
שמעתי מפה קדוש, ה"ה כבוד אדמ"ו וחותני, הרב הגאון הצדיק קודש הילולים כש"ת מו"ה הילל פאללאק זצוק"ל, בשם גיסו ה"ה דודי הרב הגאון הגדול הצדיק מו"ה יהושע אהרן צבי וויינבערגער זצוק"ל אבדק"ק מארגרעטן יע"א בעהמ"ח שו"ת מהריא"צ, שאמר בהספדו על חמותו ע"ה (אם אם זוגתי תחי'), ה"ה הצדיקה המפורסמת מרת בילא ז"ל, אשת הרבני הצדיק הגביר המפורסם מו"ה יעקב בער הלוי פעלדמאנן זצ"ל(7*):
ידוע כי הוראת בא בימים - שלא אבד יום אחד מימי חייו, יען כי בכל יום עסק בתורה ועבודה ובמעשים טובים [עיי' של"ה פרשתנו בתוכחת מוסר וע"ע זוה"ק ח"א רכד.].
אמנם, הא תינח על האיש הלומד תורה ועוסק בעבודה ובמצוות ובמעשים טובים, יש לומר כן, שהוא זקן "בא בימים", עם כל ימיו בשלמות. אבל איך יאמרו כן על אשה, כי הנשים פטורות מתלמוד תורה ותפילה ומכל מצוות עשה שהזמן גרמא, ורוב נשים מבלות ימיהן בפטפוטי לשון, רכילות וליצנות וכדומה?
לכן אמר הכתוב: ואברהם ושרה זקנים באים בימים - כי שניהם, גם אברהם וגם שרה אמנו, באו עם כל ימיהם בתמימות, לא חסר מהם אחד, יען כי - חדל להיות לשרה אורח כנשים, כי שרה לא נהגה כדרך הנשים, לבלות ימיה בפטפוטי לשון, אבל כל ימיה מלאה במצוות ומעשים טובים, ובתחינות ותפילות ומקרא קודש של נשים.
וכן הצדיקה מרת בילא פעלדמאנן הנ"ל, הרבתה צדקה וגמ"ח ומעשים טובים, והלך לפניה צדקה וכו'.
*
ביאור מדרש חז"ל (תנחומא פרשת נח, יד) על הפסוק (כא, ח): ויגדל הילד ויגמל - חד אמר שנגמל מיצר הרע, וחד אמר שנגמל מיצר הטוב, נמצא להלן בפר' עקב עמ' תקצז.