תוכן המאמרים: גאוותם של היהודים שעלו לגדולה ולעושר, היא המקור לרדיפות ולשנאת הגויים * צרותיו של יעקב רומזות לארבעה סוגי צרות ורדיפות אשר הגיעו את בניו במשך הדורות * כשהצדיקים יושבים בשלוה בעוה"ז, הם דואגים שלא ינוכה להם משכרם לעוה"ב * ביאור הפסוק: ויבא יוסף את דיבתם רעה * ביאור מעלת 'נולד מהול' * שמירת קדושת אות הברית * הנושא אשה לשם שמים – מתברך בית אבותיו בשבילו * מעלותיה של אשה יראת ה' - בכל הזמנים ובכל המצבים - ומסירותה לבעלה ולילדיה * הספד על ת"ח שהתאחדו בו מעלות תורה, עבודה וגמילות חסדים
גאוותם של היהודים שעלו לגדולה ולעושר,
היא המקור לרדיפות ולשנאת הגויים
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען (לז, א).
איתא במדרש רבה (ד, ה): מה כתיב למעלה מן העניין - ואלה המלכים וכו' - וכתיב הכא וישב יעקב, אמר רבי חוניא משל לאחד שהיה מהלך בדרך וראה כת של כלבים ונתיירא מהם וישב לו ביניהם, כך כיון שראה אבינו יעקב עשו ואלופיו, נתיירא מהם וישב לו ביניהם.
נראה לפרש עפ"י מה שכתבתי למעלה בפרשת וישלח (עמ' קלו), על פסוק: כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב - כי אם עשו מראה לנו אהבה ואחווה, ונותן לנו חירות ומשפט אזרחים, בכל זאת לא נשתדל לעלות על גפי מרומי קרת להיות שרים וחורים, כי זה מעורר קנאתם של הגוים, ומתוך קנאתם נולדה שנאתם.
כאשר עינינו רואות עין בעין בזמנינו, כי מעת אשר נתן לנו אמנציפציה [שוויון זכויות], ומבני עמנו עלו מעלה מעלה להיות חברי פרלמנט, גם שופטים, חורים ושרים, רופאים אזוריים ומחוזיים, נוטריונים ממלכתיים, וכדומה מן הגדולות, ועי"ז הגויים מקנאים ביהודים, ואומרים כי היהודים דוחים אותם ממקום פקודותיהם, ודוחקים עצמם לכל פקודה ומשרה, וכי כל האוניברסיטאות ושאר בתי לימוד נתמלאים מן היהודים. וכן מאז ניתן רשות ליהודים לקנות בתים ושדות ושאר קניינים, דחו את הגויים התושבים מאחוזתם, והיהודים נעשו עתירי נכסין, ותושבי הארץ נעשו דלים ואביונים, כטענת המן הרשע: זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי (מגילה טו.) - זה בא בטענת עושר וזה בא בטענת עוני.
והגם כי גם בימים הקדמונים היו רבים מבני עמנו עשירים אדירים, אבל הם עשו בחכמה, שלא הראו עשרם לפני הגויים ולא התגאו בו, אבל ישבו ביניהם בהכנעה. לא כמו שעושים עתירי נכסין בזמנינו, שמראים עשרם ומתגאים בו - כל בתי טיאטריאות וקרקסאות נתמלאו מהם, ובכל מקום הם יושבים בראש, וכל מגמתם להיות שרים וחורים ולהשתרר על הגויים השפלים מהם במעלה ובהון - ועי"ז נתעורר הקנאה והשנאה על היהודים, וזה מקור הרדיפות בזמן הזה [בשנים תרע"ט_תר"פ], שרוצים לעשות גדר שלא לקבל באוניברסיטאות את היהודים רק במספר מצומצם, ולהכריח את היהודים לחלק מנכסיהם, ושלא יוכלו להרבות לקנות שדות וכרמים ובתים ופלטרין. זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור (עפ"י דברים לב, ז)! כי דבר זה גרם גירוש מספרד, ע"י שהיהודים היו מתגאים בעשרם בלוקסוס הגדול שלהם יותר מכל השרים חורי הארץ.
לכן הורה לנו אבינו הזקן, יעקב אבינו ע"ה, אע"פ שראה אלה המלכים וכו' אלופי עשו הוא אדום, בכל זאת הוא ובניו וביתו לא התאוו לשולחנם של מלכים ושרים, לעלות לגדולתם, אבל - וישב יעקב בארץ מגורי אביו, שראה עצמו רק כגר, כאשר עשה אביו, יצחק אבינו ע"ה, הגם שהיה עשיר גדול, בכל זאת ישב כגר כאבותיו, בארץ כנען, בהכנעה.
ועל זה מביא המדרש: משל וכו' וראה כת של כלבים וכו', וכדי שלא יהא צריך לירא מפניהם - ישב לו ביניהם, ולא השתדל לעלות לגדולה להיות שר וחשוב, וד"ל.
*
צרותיו של יעקב רומזות לארבעה סוגי צרות ורדיפות,
אשר הגיעו את בניו במשך הדורות
וישב יעקב וכו' אלה תולדות יעקב יוסף וכו'.
איתא במדרש רבה (פד, ב): לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז (איוב ג, כו), לא שלוותי מעשו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה, ויבוא רוגז - בא אלי רוגזו של יוסף.
(עיי' בנחל קדומים [מהגה"ק החיד"א זצ"ל] שכתב: דע כי אלה ד' מאורעות רמוזים במלת וישב - קח אות שנית מאותן ד' מאורעות, תמצא וישב, כזה - ו של יוסף, י של דינה, ש של עשו, ב של לבן, נמצא וישב! רמז נפלא!).
הנה, מעשה אבות סימן לבנים [עיי' תנחומא לך לך, ט; פירוש הרמב"ן יב, ו] - מה שאירע ליעקב אבינו ע"ה, אירע לבניו בדור ודורות. כי הרדיפות והתלאות אשר הגיעו את היהודים והביאו סכנה עליהם, הן היו בארבעה פנים:
א. פעם כעשו הרשע - בהריגת חרב ושאר כלי משחית לקטול קטל, באשר קמו עלינו לכלותינו במכת חרב והרג ואבדן, ובכל דור ודור עמדו עלינו, גם בזמננו בפוגרומים בארץ רוסיא פולין ואוקריינא, זהו לא שלוותי מעשו.
ב. פעם הראו לנו אחווה ורעות, עשו אותנו לאזרחי הארץ, משפט אחד עמהם ע"י אמנציפציה [שוויון זכויות] ורציפציה [הכרה חוקית], והעלו יהודים לגדולה להיות חברי פרלמנט ושופטים ושרים ועי"ז סרו מהר מדרך הטוב, מתרבות התורה הקדושה, לאכול ולשתות עמהם ולהתגאל מפתבגם, לחלל שבת ויו"ט ולעבור על עבירות שבתורה. החירות והחופש והתרוממות בני עמנו לגדולה - רבים חללים הפילה, העבירום מדעת קונם.
כמו לבן הארמי, שהראה אחווה ליעקב באומרו לו: הכי אחי אתה (כט, טו), עצמי ובשרי אתה (שם יד), אב אחד לכולנו (עפ"י מלאכי ב, י), ובקרבו ישים ארבו להדיחהו מאמונתו בה' אלקיו, לבן ביקש לעקור את הכל (ספרי פרשת תבא והגדש"פ)! כן אנו רואים פרי שוויון הזכויות, שורש פורה ראש ולענה - הכפירה והעברה מן דת יהודית, כאשר אנו רואים בזמן הזה, וזהו: לא שקטתי מלבן, מסכנת נפשות ונשמות ישראל, כמעשה לבן(16*).
ג. גזירת חוק האזרחות - אשר על ידי חוק זה נתרבו בעוונותינו הרבים הזיווגים בין גויים ויהודים, בנות ישראל תינשאנה לנכרים, ובנות נכרים תינשאנה ליהודים, ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו (עפ"י בראשית ו, ב), כמעשה חמור ושכם בדינה, שאמר (לד, ט): והתחתנו אותנו בנותיכם תתנו לנו ואת בנותינו תקחו לכם. וזה: ולא נחתי מדינה, מסכנת החיתון בגויים, כעין מעשה דינה.
ד. הסכנה הקשה מכולם, אם בין אחים יפריא (עפ"י הושע יג, טו), כי במחנה היהודים גדלה המחלוקת והמשטמה בין כתות כתות שביניהם - חסידים ואשכנזים, אורטודוקסים, סטאטוס_קוו, נאולוגים - פירוד הלבבות ושנאתם תחת אהבתם ודבקותם זה בזה, זו הסכנה הקשה מכל הסכנות, והוא כעין הקנאה והשנאה בין יוסף ואחיו, וזהו: ויבוא רוגז - רוגזו של יוסף, אשר בין אחים יפריא.
והקב"ה יעזרנו לאחד ולייחד לבבנו לעובדו שכם אחד, ויקוים בנו: ומי כעמך ישראל גוי אחד (שמואל ב' ז, כג) - ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט)! ובא לציון גואל, במהרה בימינו אמן.
*
כשהצדיקים יושבים בשלוה בעוה"ז,
הם דואגים שלא ינוכה משכרם לעוה"ב
וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב יוסף וכו'.
מדרש רבה (פד, ג): אמר ר' אחא, בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה, השטן בא ומקטרג, אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא, אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה. תדע לך שהוא כן - יעקב אבינו, ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז, נזדווג לו שטנו של יוסף. עכ"ל המד"ר ריש פרשתנו ורש"י הביאו, אבל קיצר את דברי המדרש.
והנה, מלבד שהמאמר עצמו תמוה, דלמה לא יוכלו הצדיקים לישב בשלוה גם בעוה"ז, אם מצאו כבר שלוה, ולמה צריך לבטל שלוותם? יש לדקדק עוד כפל הלשון במדרש הלזה, "יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה" - כיון שהם כבר יושבים בשלוה, לא ייתכן לומר שהם "מבקשים לישב בשלוה", הלא הם כבר יושבים בשלוה?
ועוד יש לדקדק, דגבי "ומבקשים לישב בשלוה", מוסיף המדרש תיבת בעולם הזה, וכן בדברי השטן: "אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה" וכן גבי "תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו על ידי שביקש לישב בשלוה בעוה"ז", ולמה בתחילת דבריו לא אמר המדרש רק "ביקש יעקב לישב בשלוה", ולא אמר "בעוה"ז", דלכאורה פשיטא דבשלוות עוה"ז קא מיירי קרא, ואח"כ אמר המדרש בכל פעם "בשלוה בעוה"ז", ולכאורה שפת יתר היא, דהרי בשלוות עוה"ז דיבר הכתוב "וישב יעקב"?
ונלע"ד לבאר ואפתח במשל פי:
שני בחורים מופלגים ויראי השם למדו יחדיו בישיבה גדולה בהתמדה, והיו אוהבים נאמנים זה לזה ונפשם קשורה זה לזה בדבקות אהבה וריעות אמיתית. ויהי כי הגיע הזמן תור הנישואין לכל אחד ואחד כפי שנזדמן לו זיווגו מן השמים, זה כה וזה כה, ויתפרדו איש מאת רעהו. אבל הבטיחו זה לזה, כי ברית אהבתם לא תופר, ותמיד ידרשו איש את שלום רעהו, ואם תשיג ידם ויכולתם, יבואו איש אל רעהו לראות פנים זה לזה, אם גם ירחק הדרך ביניהם, בכל זאת אם יודיע האחד להאחר מקום מושבו, ויקרא לו לבוא אליו, הנה ישים לדרך פעמיו ויבוא לראות פניו.
והנה האחד מהם נשא אשה בת עתיר נכסין וקניינין, וה' ברך אותו בכל, ובכל אשר יפנה יצליח, ויהי לו שדות וכרמים וגנים ויערות וכסף וזהב הרבה מאד. גם בנה לו פלטרין ארמון גדול בהדר היופי, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, וגם עשה לו מרכבה, כאחד השרים, עם סוסים רצים לפני המרכבה ארבעה וגם ששה, כי היה עשיר גדול וגביר עצום, ויגדל האיש הולך וגדל עד כי גדל מאד. ויהי כי ארכו לו הימים, ויזכור את אוהבו ידידו מימי נעוריו, חברו האהוב לו, ויכתוב אליו אגרת לקרוא לו לבוא אליו לבקר בהיכלו, כאשר הבטיחו זה לזה בהיפרדם איש מאת רעהו.
והנה חברו גם הוא נשא אשה בת טובים בת ת"ח וצדיק, ואם אמנם כי לא היה עתיר נכסין, אבל היתה לו פרנסה כדי מחייתו והספקת ביתו, עד כי הספיק לו לישב על התורה ועל העבודה, לעסוק בתורה ולעבוד את ה' בהרחבת הלב בלי דאגה, אבל עשירות לא היתה לו. והאיש הלך וגדל בתורה וביראת שמים ויהי ת"ח מופלג וצדיק תמים, וגם בניו גידל בתורה ויראת שמים.
ויהי כאשר הגיעה אליו האגרת, קריאה של חיבה מאת רעהו הנ"ל, ויזכור את ברית אהבתם ולא התמהמה לעשות כדבר הבטחתם זה לזה, הגם כי היה דרך רחוק מאד עד מקום מושבו של רעהו, בכל זאת לא אחר הדבר ולא התמהמה, וישם לדרך פעמיו ליסע שמה, ויודיע לרעהו כי בוא יבוא וכי יגיע ביום פלוני אל תחנת הרכבת הסמוכה למקום מושבו של רעהו, אשר היה דר בארמונו, באחד מאחוזותיו הגדולות.
ויהי כשמוע הגביר כי בא רעהו, ויאסור את מרכבתו היפה בששה סוסים פורחים, לרוץ לקראתו אל תחנת הרכבת. ויהי כאשר ראו איש את רעהו, וישמחו מאד, ויחבקו וינשקו איש את רעהו, וישבו על המרכבה לבוא חיש מהר אל בית הגביר. ויאמר הגביר אל חברו ורעהו מנעוריו: ראה נא ידידי, חברי וחביבי את המרכבה היפה הלזו, ואת ששה הסוסים פורחים, והגד נא לי, האין זה עוה"ז, לישב על מרכבה נאה כזו, ולרוץ בסוסים יפים ופורחים כאלה?! - ויען לו חברו: לא, אין זה עוה"ז!
ויהי כי באו אל ארמון הגביר, הוביל הגביר את חברו אל אולם האוכל שלו, בית משתהו, אשר הכין לו שם סעודה גדולה, ויאכלו וישתו. ואחרי אכלו ושתו, הראהו את כל חדריו, המהודרים בששר ובמשכיות זהב, ובהם כלים מכלים שונים, מיטות זהב וכסף על רצפת בהט ושש ודר וסוחרת. ויאמר הגביר אל רעהו: האין זה עוה"ז, לדור בחדרים נאים ומהודרים כאלה?! - ויען חברו ויאמר: לא, אין זה עוה"ז!
ויובילהו אל חדר אשר היה שם אוצר כספו, ויפתח את אוצרו, ויראהו שהוא מלא דינרי כסף ודינרי זהב הרבה מאד, ועוד ניירות_ערך ואגרות חוב, הון רב וגדול מאד, ויאמר הגביר אל חברו: הגד נא לי ידידי חביבי, מה תחשוב על אוצר הון רב הלזה, האין זה עוה"ז?! - ויען חברו: לא, אין זה עוה"ז!
ביום השני השכימו בבוקר, ויאסור הגביר את מרכבתו, ויובילהו לרעהו עמו, ויראהו את השדות והכרמים הגדולים, ואת הקמה ואת הגדיש ותבואת הכרם ואת מקנה הבקר והצאן וסוסים וחמורים ועבדים ושפחות ועבודה רבה. והגם כי נסעו במרכבה, בכל זאת לא הגיעו עד סופו רק לעת ערב, כי נכסים רבים היו לו. ויהי כאשר הראה לו את כל אלה, ויאמר הגביר אל חברו: עתה אמר נא לי, האין זה עוה"ז?! היש עוה"ז גדול מזה?! - ויען חברו ויאמר: לא, אין זה עוה"ז! - והאיש הגביר משתאה מחריש, עומד ומשתומם על דברי חברו.
ויהי בערב בשובם לארמון הגביר, ויאמר הגביר אל חברו: הגד נא לי רעי חביבי, אם כל העושר וההון הגדול, הנכסים והקניינים העצומים הללו, אינם נחשבים בעיניך לעוה"ז, אמור נא לי, מה הוא העוה"ז בעיניך ולפי דעתך?
וישא חברו את קולו ויען ויאמר לו: הוי אחי, הנני רואה, כי אין אתה מבין את דבריי. אתה חושב כי העושר וההון והנכסים והקניינים והארמון וכליו ואוצרותיו וכל העושר והכבוד אשר לך, זהו עוה"ז?! טועה אתה! כי אין זה עוה"ז, אבל כל זה הוא עוה"ב! עוה"ב הוא ולא עוה"ז!
שמע נא ידידי, תשכיל ותבין - הנה אני רואה, כי אתה ובני ביתך נטו רגליכם, סרו מן דרך התורה והיראה אשר הלכת בה בשנים קדמוניות, כאשר למדנו בישיבה הרמה, וישבנו בצל כנפי רבנו הקדוש על התורה ועל העבודה. אמנם, בכל זאת, אין אתה מכת הפושעים והמורדים המכעיסים לחטוא, אבל יש בך עוד קצת אהבת שמים, וגם מוכתר אתה במידות ובמעלות טובות, בהיותך חונן דלים ובעל צדקה, ומלוה לעני בשעת דחקו (עפ"י יבמות סג.), וגם רחים ומוקיר רבנן (עפ"י שבת כג:). ולהיות כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, לכן נותן הקב"ה לך שכר מעשיך הטובים, ומשפיע לך ברכות עוה"ז, הון ועושר בביתך ובנכסיך. כל מה שראוי לך בשכר מצוותיך לעולם הבא, נתן לך הקב"ה בעוה"ז, ולא נשאר לך לעוה"ב עוד שום שכר מצוה, כי קיבלת כל שכר מצוותיך בעוה"ז! א"כ האמת הוא מה שאמרתי לך, בהראותך לי את גודל כבוד עושרך - כי אין זה עוה"ז, אבל הוא עוה"ב - כי כל חלק עוה"ב שלך הגיע לך בעוה"ז, ע"י ההון והעושר הגדול הזה.
אוי לך אחי! הנה לבבי עליך יכאב, מה תעשה ליום הפקודה, כי ייפקד מושבך, ותשבוק החיים עלי אדמות, כי ישוב העפר אל הארץ והרוח תשוב אל האלקים (עפ"י קהלת יב, ז), ליתן דין וחשבון, אז לא יגיע לך מטוב עוה"ב כלום, כי כבר אכלת חלקך בעוה"ז! ורק עונש העבירות, החטאים והעוונות והפשעים אשר עברת יישארו לעתיד, והוא מה שיגיע לך בעוה"ב - כי יען אשר ישבת בשלוה והשקט ובטח שאנן מפחד רעה בעוה"ז, ולא הגיע אליך שום צער לכפרת עוונותיך, לכן שם בעוה"ב, הם אשר ישתרגו, יעלו על ראשך! אין אני מקנא אותך אחי ורעי היקר, על כבוד עושרך וגודל הונך, אבל לבי דווי עליך כי קיבלת שכרך של עוה"ב, פה על הארץ בעוה"ז, והלוואי שלא תהיה עושרך לרעתך בעוה"ב.
התבונן אחי והשתדל לשוב מדרכך הרעה ומעבירות שבידיך, ולהרבות מצוות ומעשים טובים, אולי ירחם הקב"ה, ולא ינכה שכר מצוותיך של עוה"ב ע"י שכר עוה"ז!
- הנמשל מובן מאליו, כי כל מה שיגיע לנו שפע וברכה מטוב עוה"ז, צריכין אנו לדאוג ולחוש, אולי ינוכה לנו עי"ז מטוב עוה"ב. ולכן, הצדיקים אינם מתאווים לברכות עוה"ז, אבל שמחים הם בייסורי עוה"ז, כי עי"ז הם בטוחים כי הייסורים ממרקין עונותיהם ובהם קיבלו עונש חטאיהם, ושכר כל מצוותיהם מתוקן להם לעוה"ב.
וזה כוונת המאמר שהתחלנו בו: וישב יעקב וכו' א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה, ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, כשהצדיקים יש להם כל טוב שפע וברכה ויושבים בשלוה, הם דואגים, אולי ינוכה זה להם משכר עוה"ב שלהם. אין דעתם נוחה בשלוותם, ומבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, רצונם להיות בטוחים שישיבתם לבטח היא אכן בעוה"ז ולא בעוה"ב! הם מלאים דאגה ומבקשים שלווה בשלוותם - ששלוותם תהא שלוות עוה"ז ולא עוה"ב - וכי לא ינוכה להם אפילו קצת משכרם לעוה"ב, במה שהגיע להם שלוות עוה"ז.
ואמת הדבר, כי לצדיקים גמורים, שלוות עוה"ז שלהם היא אכן עוה"ז, כי הם אוכלים פירות מעשיהם הטובים בעוה"ז והקרן קיימת להם לעוה"ב, אבל השטן בא ומקטרג, אמר: לא דיין לצדיקים שמתוקן להם לעוה"ב, מה שמתוקן להם באמת לעוה"ב - כי עם כל שלוותם בעוה"ז בודאי לא קיבלו כל שכר מצוותיהם הרבות, ובודאי יישאר להם עוד רב טוב צפון לעוה"ב - אבל הם אין דעתם נוחה בכך, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז, הם רוצים להיות בבטחה כי שלוות עוה"ז שלהם, תהיה באמת עוה"ז ולא ניכיון מעוה"ב, ומוכנים הם לקבל ייסורים בעוה"ז, רק שלא ינוכה להם מעוה"ב כלום.
וזהו מה שסיימו: תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שביקש לישב בשלוה בעוה"ז - שרצה להיות בטוח כי שלוותו הוא באמת עוה"ז ולא ניכיון עוה"ב - נזדווג לו שטנו של יוסף, וע"י צער ויסורין הללו, נתכפרו לו כל עוונותיו, כגון מה שלא קיים כיבוד אב ואם כ"ב שנה (כדאיתא במגילה יז.), ונמצא שאין מקום לניכוי שכר עוה"ב שלו כלל, והבן.
*
ביאור הפסוק: ויבא יוסף את דיבתם רעה
יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (לז, ב).
פירש"י: כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה, היה מגיד לאביו וכו'.
וקשה לי, היאך אפשר לומר כי מלת "דיבתם" קאי על בני לאה דווקא, ולא על בני בלהה וזילפה - הלא הך "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", סמוך למה שכתב "והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו", דמשמע טפי דקאי על בני בלהה וזילפה, ולא רק על בני לאה דהיינו "אחיו" האמור בתחילת המקרא?
ועוד יש לדקדק, אם יוסף היה המוציא דיבה רעה עליהם, הוה ליה למימר: ויבא יוסף דיבה רעה עליהם ולא לשון "דיבתם", דמשמע דיבה שלהם, מה שהם הוציאו דיבה?
ועוד קשה מה שהקשה בשפתי חכמים, דהיה לו לומר: ויוצא יוסף את דיבתם וכו' - כמו שכתוב גבי מרגלים: ויוציאו דבת הארץ אשר תרו אותה וכו' (במדבר יג, לב), וכן: מוציאי דבת הארץ רעה (שם יד, לז) ומוציא דבה הוא כסיל (משלי י, יח), דעל בלבול שקר שייך יותר לומר הוצאת דיבה, ולמה אמר הכתוב "ויבא יוסף את דבתם וכו'", מה זה לשון "ויבא"(17*)
לכן נלע"ד לומר, דבאמת יוסף לא הוציא הדיבה מעצמו, אלא לפי שהשבטים היו מזלזלין בבני בלהה וזילפה לקרותם "עבדים בני שפחות", ויוסף הצדיק היה רגיל אצלם, והיה עמהם באהבה ואחוה, ויוסף שמע מהם כאשר היו מתרעמים ומדברים על אחיהם בני לאה, שהם מזלזלים בהם לקרותם עבדים. ומה ששמע מבני בלהה וזילפה מתרעמים ומדברים על אחיהם בני לאה, את הדברים האלה הביא יוסף וסיפר אל אביו, כי בני בלהה וזילפה קובלים על אחיהם בני לאה כך וכך.
וזה המשך דברי הכתוב: יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, כל אחיו בכלל, והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, שהוא רגיל אצלם ומתדבק להם, לא התרחק מהם כאחיו בני לאה, שהיו מזלזלין בהם ומתרחקים מהם. ולבני בלהה וזילפה חרה להם מה שבני לאה מרחקים אותם והיו מתרעמים על זה, ויוסף הצדיק שמע מהם מה שהיו קובלים על בני לאה ומדברים עליהם, ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם - את דיבתם של בני בלהה וזילפה, מה שהם היו דובבים ומוציאים דיבה - שמזלזלין בהם וכו' - את דיבתם רעה של בני בלהה וזילפה, הביא יוסף אל אביהם.
ואתי שפיר לשון "ויבא" ולשון "דבתם", דקאי על בני בלהה וזילפה דסמיך ליה ויבא יוסף וכו', ומיושבות כל הקושיות על נכון.
*
לברית מילה
ביאור מעלת 'נולד מהול'
אלה תולדות יעקב יוסף.
איתא במדרש (עיי' ב"ר פד, ו. תנחומא נח, ה; מקץ, ג): מה יעקב נולד מהול, דכתיב: ויעקב איש תם - כך יוסף נולד מהול, דכתיב: אלה תולדות יעקב יוסף, שהיה דומה לאביו.
נראה לפרש הכוונה, דהנה כבר כתבתי למעלה בפרשת וישלח עמ' קמה טעמים ובחינות שונות למילה. אבל מי שהוא קדוש מרחם - שמולידיו אשר הולידו אותו היו קדושים כל כך, כי כוונתם הקדושה בזיווגם עשה כל כך רושם גדול בילד הנולד, כי מתחילת יצירתו לא היתה בו שום תאווה, אבל נולד בהשתוקקות לתורה ולכל מדות טובות - הרי זה נולד מהול, כי כל כוונות וכוחות המילה כבר באו לו משעת יצירתו ולידתו מרחם אמו. כמו שאמרו חז"ל (ב"ר סג, ו) על יעקב אבינו ע"ה, כי במעי אמו היה רץ ומפרכס לצאת כאשר אמו היתה עוברת על פתחי בהמ"ד של שם ועבר, וכל שכן שלא נולד בתאוות רעות.
וזה שאמרו: מה יעקב נולד מהול, דבלידתו כבר באו לו כל כוונות המילה, דכתיב: ויעקב איש תם יושב אהלים, שכבר טרם יצא מרחם אמו, הוקדש בתמימות ושלמות המידות ובחשק לתורה - כך יוסף נולד מהול, באותה בחינה נולד גם יוסף מהול, שגם הוא נולד בתמימות ושלמות כל כוונות המילה, דכתיב: אלה תולדות יעקב יוסף - שתולדתו של יוסף היתה ממש כתולדתו של יעקב - שהיה דומה לאביו, שגם יוסף היה קדוש מרחם כיעקב, נולד בשלמות כוונות המילה כמוהו.
*
עוד לברית מילה
שמירת קדושת אות הברית
איתא בילקוט ראובני בשם זוהר הקדוש (ח"ג יד.): יוסף, בגין דנטר ליה להאי ברית, ולא בעא לשקרא ביה, זכה ליקרא בהאי עלמא וליקרא לעלמא דאתי. ולא עוד, אלא דקב"ה אשרי שמיה בגויה, דכתיב (תהילים פא, ו): עדות ביהוסף שָׂמוֹ.
[פירוש הסולם: יוסף, משום ששמר ברית זו, ולא רצה לשקר בה, זכה לכבוד בעולם הזה ולכבוד בעולם הבא, ולא עוד אלא שהקב"ה השרה את שמו בתוכו, שכתוב: עדות ביהוסף שמו].
נ"ל הכוונה - דמי שמשים על לבו ותמיד לנגד עיניו, כי חותמו של הקב"ה אות ברית_הקודש הוא נתון על גופו, בוודאי יזהר וישמור את גופו, שלא לטמאו ולטנפו בתאוות עבירה, כי איך ילכלך בעבירה אותו גוף אשר שמו של הקב"ה חתום עליו.
וזהו שאמרו: יוסף, בגין דנטר ליה להאי ברית - ששמרו בקדושתו, ולא לכלכו בעבירה ועוון - זכה וכו' דקב"ה אשרי שמיה בגוויה, ר"ל, לפיכך שמר את הברית בקדושתו, יען שזכה במעלה להבין ולהשכיל, כי שמו של הקב"ה שרוי עליו ע"י חותם ברית המילה, וכמו שאמרו [עיי' זוה"ק ח"א צה. ואוה"ח ר"פ וירא]: כי ע"י הסרת הערלה וגילוי העטרה, נשלם אות י' משמו של הקב"ה, שגילוי העטרה היא צורת אות י'.
ויוסף שם תמיד לנגד עיניו, כי שם ה' עליו, כמו שנאמר (תהלים טז, ח): שויתי ה' לנגדי תמיד, ולכן, עדות ביהוסף שמו - גם - בצאתו על ארץ מצרים, בארץ שטופי זימה, בכל זאת נטר ברית קודש, מפני שתמיד לנגד עיניו כי חותמו ושמו של הקב"ה עליו.
*
לנישואין
הנושא אשה לשם שמים – מתברך בית אבותיו בשבילו
אלה תולדות יעקב יוסף.
מדרש רבה (פד, ו): כל מה שאירע לזה אירע לזה - זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ וכו', זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו.
נראה לפרש על פי מה שכתב בילקוט סופר על מאמר חז"ל באליעזר עבד אברהם, שקפצה הארץ לפניו (סנהדרין צה. וב"ר נט, יא) - דבזיווג לא יתן עיניו בממון או ביופי או בשאר עניינים ארציים, אבל ישא אשה לשם שמים, ויתן עיניו רק במדות טובות ובמעלות ישרות של האשה אשר יבחר. ועל זה המליץ המדרש לומר: שקפצה הארץ לפניו, ר"ל, כל העניינים הארציים והגשמיים רחקו מיצחק אבינו כאשר ביקש זיווגו, ולא שם עיניו רק בצדקותה ומידותיה הטובות של רבקה אמנו ע"ה, עיי"ש.
וכן יעקב אבינו ע"ה, לא שם עיניו בממון, כי הלא עבד ברחל שבע שנים וכן בלאה, ולולא כי אלוקי אביו בעזרו, כי עתה ריקם שילח אותו לבן ולא נתן לו מאומה. אבל נתן עיניו בצדקות ובמעשים טובים של רחל ולאה. וכן יוסף הצדיק, שהיה שני למלכות במצרים, והיה יכול לישא בת נשיאים וחורי הארץ עם הון ורכוש גדול, אבל לא נתן עיניו בממון ובגדולת שרים, רק הביט במידות טובות ובצדקותיה ובמעשים טובים של אסנת בת אחותו דינה, שנתגדלה בבית פוטיפרע (פרקי דר"א פל"ח; תרגום יונתן מא, מה), ולשם שמים נשאה.
ולפי שיעקב אבינו ע"ה ויוסף הצדיק נשאו אשה לשם שמים, לפיכך שלח הקב"ה ברכה לרגלם, כמו שאמר לבן (ל, כז): נחשתי ויברכני ה' בגללך, וגם יעקב אבינו ע"ה אמר לו (שם, ל): ויברך ה' אותך לרגלי. וכן ביוסף הצדיק נאמר (לט, ה): ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף.
וזאת היא כוונת המדרש: זה נשא אשה מחוצה לארץ, ר"ל, כוונתו היתה מחוץ לתכלית עניינים ארציים וגשמיים, וזה נשא אשה מחוצה לארץ - וגם יוסף הצדיק נשא אשה בכוונת חוץ לתכלית ארציים וגשמיים, רק לשם שמים.
ואמרו חז"ל (תנא דבי אליהו זוטא פט"ז, וע"ע קידושין ע.): הנושא אשה לשם ממון, עליו הכתוב אומר (הושע ה, ז): בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכל חודש את חלקיהם - חודש נכנס וחודש יוצא והממון כלה. והנושא אשה לשם שמים, עליו הכתוב אומר (דברים כח, ו): ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וכו' ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך וכו' - לכן זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו.
וכן החתן הנוכחי הב' מו"ה יעקב יוסף, לא נתן עיניו בממון בעניינים ארציים וגשמיים, אבל רק במעלותיה ומידותיה הטובות של הבתולה הכלה המהוללה רחל לאה תחי', לכן מובטחני בהם, כי תקוים בהם הברכה: ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך וכו', והקב"ה ישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם, ויהי זיווגם עולה יפה, ויתברכו בית אבותיהם בשבילם בכל הברכות, ויראו נחת רוח וחדווה ושמחה בזיווג הלזה ובכל צאצאיהם, אמן.
*
להספד
מעלותיה של אשה יראת ה' - בכל הזמנים ובכל המצבים - ומסירותה לבעלה ולילדיה
והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים והיא כפורחת עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים (מ, ט-י).
אמרתי בהספד על אשה צנועה וכשרה מרת רבקה אסטיררייכער ע"ה.
דהנה האשה נמשלה לגפן, כמו שאמר הכתוב: אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך (תהלים קכח, ג) - אימתי היא כגפן פוריה, כשהיא צנועה בירכתי ביתך (תנחומא וישלח, ו).
והנה גפן לפני - גפן פוריה נטע שורק כֻּלֹה זרע אמת (עפ"י ירמיה ב, כא), מוטלת לפנינו בארון זה - שהיא היתה אשה צנועה וחשובה, מעוטרת בכל המעלות והמידות של אשת חיל, כאשר אמר שלמה המלך ע"ה (משלי לא, י), מן האלף עד התיו.
ובגפן שלשה שריגים -
א. שהיתה אשה כשרה ויראת ה' מאד מאד - שמרה שבת ויו"ט, נהגה ביתה בכשרות גמורה, הלכה בצניעות כדת יהודית, שמרה חוקי טומאה וטהרה, זהירה בנדה חלה והדלקת הנר.
ב. היתה אשה טובה ונאמנה לבעלה - עזר כנגדו, עושה רצון בעלה, מקיימת מחשבותיו, ובחוליו לא זזה מערש דווי שלו, והכינה לו תחבושת וכל מיני רפואות הצריכות לו, לא היתה מצערת לו כל ימי חייהם, רק שלומו וטובו דרשה כל הימים.
ג. כי היתה אם טובה לבניה ובנותיה - גידלתם באהבה רבה ובחיבה יתירה, כל מחשבתה ורגשת נפשה וכל יגיעה ועבודתה היתה לטובת צאצאיה. לא לבד בענייני הגוף, אבל גם בענייני הנפש, כי חינכה ולימדה אותם יראת שמים ואהבת אלקים באמונה ישרה ובמעשים רצויים.
אלו שלשה השריגים יצאו מן גפן פוריה, אשה החשובה הלזו. ולא רק לעת זקנתה התנהגה בצניעות ובכשרות - כאשר הרבה נשים רק לעת זקנתם מגלחים שערות ראשם, ומתחילים להתנהג בצניעות ובכשרות, אבל בימי הנעורים ובפרט בשעת הצלחה וריבוי הנכסים, הן הולכות פרועות ראש, ואינן מדקדקות במצוות ובכשרות הבית כל כך - אמנם האשה הנ"ל, והיא כפורחת עלתה נצה, גם בעת שעדיין היתה אשה צעירה בשנים כפרח שושנה, וגם פרח גפנה בברכת הון ועושר בביתה, גם אז, עלתה נצה הבשילו אשכלותיה ענבים, גם אז הציצה ציצים ביראת שמים וצניעות כדת יהודית וכשרות וטהרה גמורה, ותעש ענבים ולא באושים (עפ"י ישעיה ה, ב), הרבתה מצוות ומעשים טובים. ולא היא לעצמה עלתה נצה, אבל - הבשילו אשכלותיה ענבים - גם את בנותיה לימדה וגידלה לכשרות הבית, ולהיזהר בשאר מצוות נשים, כאשר למדה היא בבית אבותיה החשובים היראים והשלמים, אשר היא נטע שורק זרע אמת להם.
והנה אמרו במדרש ילקוט שמעוני (רמז קמו): והנה גפן לפני, מה הגפן הזו יש בה יין ויש בה חומץ, זה טעון ברכה וזה טעון ברכה - כך הם ישראל, מברכים על מידת הטוב ברוך הטוב והמטיב, ועל מידת פורענות ברוך דיין האמת.
גם האשה הנ"ל, כשהיתה בעשירות גדולה בעלת נכסים - כיין הרקח ועסיס מתוק - לא בעטה ולא נטתה מדרכי השם ודת יהודית, אבל נתנה הודאה להטוב והמטיב. וגם אחרי כן, כאשר איבדה כל רכושה והונה וחייתה חיי צער בעוני ולחץ, והרבה חומץ ומרירות טעמה - מיתת בעלה ובן ובת, צער גידול בנים - בכל זאת לא מרתה ולא הרהרה אחרי מדותיו של הקב"ה, אבל הצדיקה את הדין ואמרה: הצור תמים פעלו! תנצב"ה.
*
עוד להספד
על ת"ח שהתאחדו בו מעלות תורה, עבודה וגמילות חסדים
איתא עוד במדרש ילקוט שמעוני (שם): והנה גפן לפני וכו' גפן זה העולם, שלשה שריגים זה אברהם יצחק ויעקב, והיא כפורחת עלתה נצה אלו אמהות, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו השבטים.
אמרתי בהספד על איש ת"ח וצדיק שעסק בתורה ובעבודה ובגמילות חסדים, והיו לו בנים ובנות - הבנות כולן נשים צדקניות מאד, והבנים גם הם אנשים יראים ושלמים, בעלי תורה ומצוות ונכבדי העדה והעיר.
והנה ידוע כי אברהם אבינו הוא עמוד גמ"ח, ויצחק אבינו ע"ה עמוד העבודה, ויעקב אבינו ע"ה עמוד התורה. והנפטר הנ"ל היה איש שהכל בו (עפ"י סוטה מז. אשכלות - איש שהכל בו), כל המעלות הללו בו נצמדו יחדיו, מה שלא נמצא הרבה בזמננו בזה העולם - כי הוא ובניו ובנותיו, כולם אהובים כולם ברורים כולם גבורים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם.
ועליו ראוי לומר: והנה גפן לפני, זה העולם, בהנפטר המוטל לפנינו ראינו גפן נטע שורק פרי הילולים, גפן טובה ונאה ושלמה בכל השלמות. בזה העולם, של פושעים ומורדים רודפים אחר ההבל, בזה העולם, אדם אחד מאלף מצאתי, גפן פורחת משמחת אלקים ואדם, גפן אלו ישראל, ישראל חשוב זה, גפן של קודש!
ובגפן שלשה שריגים זה אברהם יצחק ויעקב, כי בו נתאחדו ג' העמודים של אברהם יצחק ויעקב, דהיינו תורה ועבודה וגמ"ח - כי הנפטר הנ"ל עסק בתורה ועבודה, והרבה צדקה וגמ"ח.
והיא כפורחת עלתה נצה אלו האמהות, שזכה לגדל בנות צדקניות כהאמהות, במעלותיהן ובמידותיהן.
הבשילו אשכלותיה ענבים אלו השבטים, שזכה לגדל בנים כולם צדיקים ותמימים, כמו שבטי י'ה עדות לישראל.
עוד יפרח כגפן וזכרו כיין לבנון, זכרונו לברכה לחיי עוה"ב!
*
ביאור מדוע ניזוק יוסף אע"פ שהיה משליחי מצוה שאינן ניזוקין ודרוש על סמיכות מאמרי רב תנחום (שבת כב.) - נר חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה כסוכה וכמבוי, והבור רק אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו - נמצא בחידושי המחבר זצ"ל לחנוכה להלן עמ' קפז.
ביאור פתרונו ובקשתו של יוסף משר המשקים (מ, יד): וונתת כוס פרעה בידו כמשפט הראשון אשר היית משקהו, כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה - להלן בפר' מקץ עמ' קסו.
* * *