ח. אמור
פרשת אמור
תוכן המאמרים: התבוננות בשפלותו של הגוף וביראת העונש או במעלתה של הנשמה וביראת הרוממות * אופנים שונים הנכללים בדברי המשנה: הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה וכו' * ארבע המעלות שהמדריך אחרים צריך להיות מוכתר בהן למען יישמעו דבריו * יתרונה של הכנסת אורחים על פני נתינת מעות לעני
לפרק שלישי ולפרשת אמור
התבוננות בשפלותו של הגוף וביראת העונש
או במעלתה של הנשמה וביראת הרוממות
עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה - דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה (משנה א').
הדקדוקים עיי' במדרש שמואל, ועיקר מה שצריך ליישב, הוא כפל המאמרים - "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" וחזר והכפיל "דע מאין באת מטיפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר ולפני מי אתה וכו'" - דהול"ל בחדא מחתא "דע מאין באת מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - לפני ממ"ה הקב"ה" ולמה הכפיל מאמרו?
והמדרש שמואל וזכות אבות כתבו, דבבא קמייתא מדברת אל הנשמה, ר"ל: דע מאין באת, כי חלק אלוק ממעל אתה, ולאן אתה הולך, כי תשוב אל האלקים אשר נתן הנשמה בגוף, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי הנשמה צריכה ליתן דין וחשבון על חייה בגוף. ובבא בתרייתא מדברת אל הגוף: מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, כי הגוף הוא הנוצר מטיפה סרוחה והוא השב למקום עפר רימה ותולעה, כמו שנאמר (קהלת יב, ז): וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי גם הגוף צריך לעמוד בדין, כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין צא.): משל לשני שומרים אחר חיגר ואחד סומא וכו' אף הקב"ה מביא את הנשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד, שנאמר (תהלים נ, ד): יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו - יקרא אל השמים מעל זו הנשמה, ואל הארץ לדין עמו זה הגוף, עיי"ש כל הענין.
אמנם עדיין צריך לבאר למה הוצרך לדבר אל שניהם אל הגוף ואל הנשמה? ועוד צריך להבין למה דיבר תחילה אל הנשמה ואח"כ אל הגוף?
ונלע"ד לפרש, בהקדים מאמר הפסוק (כא, א) ומדרש חז"ל ריש פרשתנו:
ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו.
דרשו במדרש רבה (כו, ה) על כפל הלשון אמור ואמרת: רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר, העליונים שאין יצה"ר מצוי בהם - אמירה אחת דיה להם וכו' אבל התחתונים שיש בהם יצה"ר - הלואי לשתי אמירות יעמדו, הה"ד: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם.
נלע"ד לפרש עפ"י מה שכתב האהל יעקב על דברי המדרש (שם אות ו): אמור אל הכהנים, הה"ד (תהלים יט, י): יראת ה' טהורה עומדת לעד - אמר רבי לוי, מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה, זכה וניתנה לו הפרשה הזו, שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת, שנאמר: ויאמר ה' אל משה וכו'.
הדברים מפליאים מאד, מה ענין ההפלגה במצוה זאת - בפרשת המת, שלא יטמא למת ולא יקרב אליו - שבשביל יראתו הטהורה יזכה לכך, ולמה לא אמרו שבשביל יראתו זכה לשאר הפרשיות שנאמרו לאהרן ולבניו, כמו תרומות ומעשרות ובכורות ומתנות חזה ושוק, וכל כדומה? ועוד צריך להבין, מה זכות היא זאת, שלא יוכלו הכהנים לעסוק בגמ"ח של אמת, בקבורת מתים וכל התעסקות עמהם, והלא הוא הדרך אשר ממנו תוצאות חיים ומוסר, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, ב): טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים פט, מט): מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה - ולמה מנע הקב"ה מן הכהנים דרך המוסר הלזה?
אמנם הנה ידענו, כי יש שלש דרכים לפני האדם לדחות את יצה"ר מאת פניו ושתהיה יראת ה' על פניו לבלתי יחטא, והם מבוארים בגמרא מסכת ברכות (דף ה:): אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה): רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם. אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שנאמר: על משכבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר: ודומו סלה.
וצריך להבין, אם זכרון יום המיתה היא הרפואה הבדוקה נגד היצה"ר, למה לא אמר ריש לקיש בתחילה לעשות כן, ולמה הוא מלמדו תחילה לנסות נצחון יצה"ר בלימוד תורה, ואח"כ לנסות נצחונו בקריאת שמע, ורק בשלישי הזכיר זכרון יום המיתה? הלא טוב יותר לעשות תיכף ומיד נצחון הבדוק ומנוסה להזכיר יום המיתה!
אבל הענין הוא כך, כי כבר אמרו חז"ל בזוהר הקדוש (ח"א יא.): אית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דיחיון בנוהי ולא ימותון, או דדדחיל איהו מעונשא דגופיה או דממוניה, ועל דא דחיל ליה תדיר וכו' ואית בר נש דדחיל מקב"ה בגין דדחיל מעונשא דההוא עלמא ועונשא דגיהנם. תרין אילין לאו עיקרא דיראה אינון ושרשא דיליה. יראה דאיהי עיקרא, למדחל בר נש למאריה, בגין דאיהו רב ושליט ועיקרא ושרשא דכל עלמין וכולא קמיה כלא חשיבין וכו' [פירוש הסולם: יש אדם שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או ירא מעונש גופו או מעונש כספו, ועל כן הוא ירא אותו תמיד וכו' ויש אדם הירא מפני הקב"ה משום שירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנם. שתי מיני יראות האלו (דהיינו היראה מעונש עוה"ז והיראה מעונש העוה"ב) אינן עיקר היראה ושרשה. היראה שהיא עיקר, שיירא אדם מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות והכל נחשב כאין לפניו וכו'].
ר"ל, כי הירא את ה' ומתיירא לחטוא כנגדו מפני יראת עונש מיתה או שאר עונשין, הוא במדרגה פחותה מאד, כי חייב האדם לירא את ה' ולירא שלא יחטא כנגדו, מתוך יראה רוממה. דהיינו, שיבין וישכיל רוממות הבורא ית"ש, אשר הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, מארי דשליט בכל ועל כל ומאיתו תצא כל! קדיש בשמי מרומא עילאה, קדיש על ארעא עובד גבורתיה, קדיש לעלם ולעלמי עלמיא. מאיתו כל חיים וכל טוב, הוא מקור כל ברכה, רבון כל המעשים אדון כל הנשמות, בידו כל נפש ורוח, מלך מלכי המלכים הקב"ה, נוהג בחסדו כל ברואי תבל, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ!
אם ישכיל ויבין רוממות הא_ל ית"ש - איך לא יבוש ויפחד לחטוא כנגדו, איך לא יירא למרות פיהו, לעבור על מצוותיו וחקותיו ולמרוד במלך עליון, ממ"ה הקב"ה! ואיך לא יהא זריז וחרד, לעשות רצון קונו מלכו של עולם ולקיים כל פקודי תורתו הקדושה! זו היא המדרגה המעולה של יראת ה' טהורה, יראת חטא האמיתית, אשר ישיג האדם אותה ע"י עסק התורה, המלמדת לאנוש בינה דעה והשכל להכיר גדולת ורוממות הבורא ית"ש, ומביאה אותו לקבלת עול מלכות שמים ואהבת שמים בכל לבב ונפש, כמו שכתוב (דברים ו, ד_ה): שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אבל מי שאין לו השגה הרוחנית המעולה הזאת, להיות ירא ה' וירא חטא בהכרת רוממות הבורא ית"ש - כאשר יראה מות ואבדון ושאר מיני פורעניות המתרגשות בעולם, ירעד ויפחד מפני אימת המות והעונש ועי"ז יירא לחטוא, וזו היא מדרגה פחותה ביראת ה' ויראת חטא.
ובא ריש לקיש ללמד אותנו: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ונתן לנו עצה טובה, שישתדל אדם לנצח את יצה"ר, ע"י שיעסוק בתורה או יקרא קריאת שמע, דהיינו שע"י לימוד תורה, ישכיל וישים לנגד עיניו רוממות הבורא ית"ש, וע"י קבלת עול מלכות שמים בקריאת שמע, תבוא עליו יראה רוממה שלא יחטא נגד מלכו, ממ"ה הקב"ה, ולבל ימרה את פיו. ורק אם לא יוכל להגביה עצמו למדרגת יראה רוממה המעולה הלזו, אז - יזכור לו יום המיתה, שעכ"פ אימת מות תפול עליו ויראה ורעד יאחזהו שלא יחטא. ועל אנוש פחות_המדרגה כזה, אמר החכם מכל האדם: טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו. אבל האיש המעולה אינו צריך לזכרון יום המות, כי גם בלא זה - ע"י שלמותו בתורה ובקבלת עול מלכות שמים, יוכל לנצח את יצה"ר ולדחותו מאיתו. (ועיי"ש שפירש בזה מאמרי חז"ל ועיי' בס' קול יעקב בסוף ספר קהלת מ"ש בהרחבת ביאור המאמרים, ואני לא הבאתי רק השייך לפרשתנו).
ועפ"ז אנו מבינים מה שהזהירה תורה לאהרן ולבניו הכהנים, שלא יזדקקו למתים - כי להיות אהרן ובניו במדרגה המעולה, להכיר רוממות הבורא ית"ש ביראה טהורה ורוממה, לא מפני אימת מות ופחד עונש, לכן אינם צריכים להזדקק למתים ללכת אל בית האבל, לבקש ולמצוא סיבה להעיר את עצמם אל היראה ואל המוסר.
וזה כוונת המאמר: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו, הה"ד: יראת ה' טהורה עומדת לעד - א"ר לוי, מיראה שנתיירא אהרן מלפני הקב"ה, ר"ל, יען שהיה לאהרן יראת ה' הטהורה, יראה מעולה שהיא יראה מרוממה, מלפני הקב"ה - מלפני רוממות גדולת הקב"ה, פחד ה' מהדר גאונו (עפ"י ישעיה ב, י), לכן - זכה וניתנה לו הפרשה הזו שאינה זזה ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות ואיזו זו פרשת המת, כי לאחר שיש לו יראה הרוממה, יראה האמיתית, אין לו להזדקק למתים לקחת מוסר, יראה חיצונית מאימת מות וכדומה, ולכן ציותה תורה: לנפש לא יטמא בעמיו - לא הוא ולא זרעו עד סוף כל הדורות - כי לכהנים צריך להיות יראה רוממה, יראת ה' טהורה עומדת לעד!
והוספתי נופך [על דברי האהל יעקב], כי אמנם הכהן הדיוט, בכל זאת צריך להזדקק לקצת מן המתים - לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וכו' - לקחת מוסר פעם בפעם, אבל הכהן הגדול גם לקרוביו לא יטמא להם כלל, וע"ז רמז הכתוב: והכהן הגדול מאחיו וכו' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא - לפי שהכהן הגדול הוא גדול במעלה במדרגה מעולה ביותר, לכן אין צריך להזדקק למתים כלל, ובכל זאת - ומן המקדש לא יצא ולא יחלל, כי אע"פ שלא יזדקק למתים כלל, בכל זאת ואעפ"כ, תישאר קדושתו ולא יחללנה בחטא ועבירה, כי נזר שמן משחת אלקיו עליו אני ה', ר"ל לפי שיש עליו יראה רוממה, יראת ה' טהורה עומדת לעד.
ואומר אני, כי מלבד יראה מפני הכרת רוממות הבית"ש וגדולתו, יש עוד בחינה אחרת לדחות יצה"ר מאיתו, והיא - הכרת רוממות נפשו הטהורה, כי היא חלק אלוק ממעל, אשר ה' אלקים נפח אותה בנו ומשמרה בקרבנו ועתיד לטלה ממנו, כמו שאנו אומרים בברכת השחר: אלקי נשמה שנתת בי טהורה, אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא - והנשמה כאשר תיפרד מן הגוף לא תלך לאבדון, כמו הגוף שישוב לעפר וישלטו בו רימה ותולעה, כי הנשמה, שהיא חלק אלוק ממעל, לא תפסד ולא תאבד, אבל תשוב למקורה, לעולם הנשמות לאביה שבשמים אשר נפחה בנו, כמ"ש בסוף קהלת (יב, ז): וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה - ושם תתן דין וחשבון, אם שמרה את תפקידה במשלחתה עלי ארץ ונשלם שלמותה בגוף זה שניתנה בו.
ואם ישים האדם מחשבתו, על יקרת וחשיבות ורוממות נשמתו, אשר היא חלק אלוק ממעל - איך לא יבוש לטנף וללכלך בחטא ועוון את הנשמה הטהורה, את נפשו היקרה, את חלק אלוק בקרבו? איך לא יפחד לתת פגם ולזלזל את המתנה היקרה, אשר כבדו בה המלך הגדול ממ"ה הקב"ה, ואיך לא יזדרז לשמור את הפקדון, אשר הפקד איתו מאת הבורא ית"ש, לבלתי יגיע לה נזק והפסד ע"י עוונות ופשעים ח"ו? נמצא, כי הבחינה וההשכלה בחשיבות ויקרת נפשו ונשמתו, תשמרהו מחטא ועוון ותזרזהו לקיום מצוות הבורא ית"ש. כמו שפירש המדרש שמואל את מאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קיט, נז): חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך - ר"ל, כי ע"י שאמרתי, כי מצד נפשי אני חלק אלוק ממעל, אני מזדרז לשמור ולקיים דבר ה' ומצוותיו.
ועתה נבוא לפרש דברי משנתנו: עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. לא אמר התנא לשון הבט או ראה ג' דברים, אבל אמר לשון "הסתכל" דהיינו ראיה שכלית - דלשון הבט או ראה, הוראתו ראיה גופנית, שאינו שולטת רק בחיצוניות הנראית לעין הגשמיות שבגוף, אבל ההסתכלות בעיני השכל, שולטת הן בגוף הנראה לעיניים, הן בפנימיות הגוף, דהיינו הנשמה שאינה נראית לעיניים. והורה לנו התנא, שבשתיהם - דהיינו בגוף ובנשמה - יעשה הסתכלות בג' דברים שלא לבוא לידי עבירה.
כי כבר בארנו, כי המדרגה המעולה היא יראה רוממה, מפני הכרת רוממות הבורא יתברך שמו וגדולתו, או מפני הכרת חשיבות יקרת הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל, ולא מפני זכרון יום המיתה, האבדון והכליון של הגוף, כי יראת חטא כזו היא מדרגה פחותה. לכן, התחיל התנא ללמדנו בראשונה ההסתכלות על הנשמה ואמר: דע מאין באת, מדבר על הנשמה - דע כי הנשמה, באה ממעל, חלק אלוק ממעל, האלוקים הוא נפח אותה בגוף. ולאן אתה הולך, כי תשוב אל האלוקים, למעון ומקור הנשמות, ולא תבוא בכליון עפר ואפר באדמה.
ואם תסתכל ביקרת וחשיבות נשמתך, חלק אלוק ממעל - מאין באת ולאן אתה הולך - ושאם תחטא אתה מטנף את הנשמה היקרה והחשובה, ועוד שלישית, הסתכל - ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון - דהיינו ברוממות הבורא ית"ש וגדולתו אשר תשוב אליו לעמוד בדין וחשבון, ותשים לנגד עיניך, שאם תחטא, אתה מורד במלך מלכי המלכים, עילת כל העילות דשליט על כולא! אם תסתכל בג' דברים אלה, תבוא עליך יראה רוממה, ואין אתה בא לידי עבירה ח"ו! זאת ההסתכלות מועילה לבני עליה, שהם במדרגה מעולה, לדחות בזה את יצר הרע.
אמנם להעומדים במדרגה פחותה, לא תועיל ההסתכלות הזאת, אלא נצרכת להם הסתכלות בזכרון המוות והאבדון של הגוף, לכן הורה לנו התנא אח"כ ההסתכלות השנית, דהיינו הסתכלות שבגוף: מאין באת - מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך - למקום עפר רימה ותולעה, דהיינו זכרון המוות והאבדון, כי מפני שהגוף תולדתו היא מקור נפסד, טיפה סרוחה, סופו לשוב וללכת להפסד ואבדון, במקום עפר רימה ותולעה. ולמה זה תחטא למלא תאוותיך או להרבות הונך וחילך, אם המות ישים ארבו בקרבך, ולא ידע האדם את עתו, כי אולי ברגע הבא תמות בחצי תאוותך, ותעזוב כל הונך וקניינך וחילך. ואל יבטיחך יצרך, כי גופך ימצא בקבר מנוחתו ובית מנוס לך (עפ"י אבות פ"ד מכ"ב) - ולכן תאמר, אין טוב באדם רק לאכול ולשתות ולמלא כל תאוותיו, הרוג בקר ושחוט צאן אכול ושתו כי מחר נמות (עפ"י ישעיה כב, יג), אין דעת וחשבון ואין דין ומשפט בשאול ליורדי בור - לכן הזהיר התנא גם על השלישית, שתדע גם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, כי גם גופך יעמיד הקב"ה בדין, כמו שהבאנו למעלה מאמר חז"ל, משל לחיגר וסומא וכו', יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו, ולכן הסתכל בשלשה דברים יחד ואין אתה בא לידי עבירה.
הנה הורה לנו התנא ב' דרכים לדחות יצה"ר מאתנו - הסתכלות ברוממות ויקרת הנפש ורוממות הבורא יתברך שמו, זאת תועיל להעומדים במדרגה מעולה, ואח"כ הסתכלות בהפסד וכליון הגוף וזכרון יום המיתה, וזאת הלוואי שתועיל לאנשי מדרגה פחותה, לדחות היצר הרע ולמנוע אותם מחטא ועוון.
ועל זה רמז מאמר המדרש: אמור אל הכהנים בני אהרן, שהם במדרגה מעולה, לנפש לא יטמא בעמיו - שלא יהיו צריכים למוסר ותוכחת המוות והאבדון, לבלתי טנף ולכלך נשמתם בחטא ועוון, כי - העליונים שאין יצר הרע מצוי בהם, די להם באמירה אחת, בהסתכלות מעלת ויקרת הנפש והנשמה, והתבוננות ברוממות הא_ל יתברך שמו, ודי להם בזה כדי שתבוא עליהם יראת ה' טהורה, יראה רוממה לבל יחטאו. אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע - ר"ל, העומדים במדרגה פחותה, ויצר סוכן בהם - הלוואי לשתי אמירות יעמדו, דהיינו גם בהסתכלות הפסד וכליון הגוף וזכרון המות, שעי"ז לא יבואו לידי עבירה.
*
לפרק שני ולפרשת אמור
מעלת עובד ה' מיראת רוממותו לעומת העובד מיראת העונש
או ע"מ לקבל פרס
והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה. והסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה, דע מה למעלה ממך עין רואה וכו' (משנה א).
דהנה מי שהוא ירא ה' או מקיים מצוות מחמת איזה פניה - או מיראת העונש או כדי לקבל שכר - אזי נותן בזה יד להשטן, היצה"ר, לאחוז בו ולמשכו ברשתו, ברשת טמן לו, והפניות והמחשבות הזרות בקיום המצוה או ביראת חטא, הן הנה ידי עבירה, שהן כמין ידות הכלים להאחז בהן היצה"ר [עיי' לעיל בפר' אחרי עמ' תנב].
ולפי שאמר בתחילה: הוי מחשב הפסד מצוה וכו' ושכר עבירה וכו', דהיינו קבלת שכר ויראת העונש, המשיך ואמר: אמנם אין זה מן המובחר, כי עי"ז יכול השטן והיצה"ר לאחוז בו למשכו ברשתו, לכן הזהיר התנא: הסתכל בג' דברים ואין אתה בא לידי עבירה - שלא ימצא היצה"ר יד לאחוז בך - דע מה למעלה ממך וכו', הסתכל ברוממות הבורא ית"ש דאיהו רב ושליט, צופה ומביט מאזין ומקשיב, ויודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם, היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם (תהלים לג, טו). עי"ז תבוא ליראת הרוממות הבורא ית"ש, דאיהי עיקרא דיראה כדברי זוה"ק הנזכר לעיל, ומה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך וכו' - יען כי - הן לה' אלקיך השמים ושמי השמים וכו' כי ה' אלקיך הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים וכו' (דברים י, יב_יז), דהיינו יראת רוממות, וד"ל.
עוד אפשר לומר בביאור המשך והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה לבבות שלפניה, עפ"י מה שכתב האוהל יעקב בביאור שתי אמירות, אמור ואמרת, עפ"י מאמר הנביא (ישעיה מב, כג): מי יאזין זאת יקשיב וישמע לאחור - דאם אינו מועיל האזהרה קודם שבאה עליך הרעה והצרה, אז תועיל האזהרה אם הגיעו מקרה רע, ואז יקשיב וישמע בבחינת "לאחור" עיי"ש היטב [שמפרש עפ"י משל לרופא המזהיר את האדם לבל יאכל דברים המזיקים לבריאותו, אם לא יאזין לו - יקשיב וישמע לאחור, כשיינזק. ועפ"י דברי האהל יעקב אלו מפרש רבינו המחבר זצ"ל את המשנה כדלהלן:]
לכן, אחר שהזהיר התנא: איזהו דרך ישרה וכו' והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה וכו', אמר, אם לא יועילו כל אלה, אז יועיל חשבון הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, דהיינו כעין "יקשיב וישמע לאחור", והבן.
*
לפרק רביעי ולפרשת אמור
ארבע המעלות שהמדריך אחרים צריך להיות מוכתר בהן
למען יישמעו דבריו
בן זומא אומר איזהו חכם - הלומד מכל אדם, שנאמר (תהלים קיט, צט): מכל מלמדי השכלתי כי עדותיך שיחה לי. איזהו גיבור - הכובש את יצרו, שנאמר (משלי טז, לב): טוב ארך אפיים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר - השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח, ב): יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב. איזהו מכובד - המכבד את הבריות שנאמר (שמואל א' ב, ל): כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
הדקדוקים עיי' במדרש שמואל ועיקר מה שיש לדקדק, למה נקט התנא דוקא אלו הארבע מעלות לבד ולמה לא זכר גם מי הם בעלי מעלות אחרות? ונ"ל לבאר עפ"י דברי פרשתנו (כא, י):
והכהן הגדול מאחיו.
אמרו חז"ל (יומא יח.): תנא, שיהא גדול מאחיו בכח ובנוי בחכמה ובעושר.
גם בענין הנביא אמרו חז"ל (שבת צב): אין השכינה שורה אלא על חכם גבור עשיר ובעל קומה, דהיינו נמי ארבעה מעלות הללו, דבעל קומה ונוי חדא הוא.
והנה ד' מעלות הללו, מכוונות לד' מעלות שהזכיר התנא דמשנתנו, חכמה ועושר היינו איזהו חכם ואיזהו עשיר, כח היינו איזהו גבור, ונוי היינו איזהו מכובד, כי הכבוד הוא נוי לאדם, והנוי והחן גורמים כבוד בעיני הבריות. ועתה צריך לבאר מהות המעלות הללו שצריך שיהא הכה"ג גדול בהן מאחיו ומה כוונת בן זומא במשנתנו על ד' מעלות הללו - ואבאר כל אחד ואחד כסדרן ובהמשך מאמרם.
ונראה לפרש שהם ד' מעלות שהכהן הגדול והנביא והרב שבעדה צריך להיות מוכתר בהן, למען יוכל ללמד את העם ולהדריכם בדרך ישרה:
א. איזהו חכם - הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי.
ואקדים מאמר הפסוק בראש פרשתנו: אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, ודרשו חז"ל במסכת יבמות (קיד.) והובא בפירש"י ז"ל: להזהיר גדולים על הקטנים. ועוד אקדים מאמר הכתוב בפרשתנו (כד, ב): צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד - והנה דרשו חז"ל (ספרי ר"פ בהעלתך מובא ברש"י שם): מעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן הגדול עומד ומטיב, וצריך לבאר למה צוה הקב"ה לעשות את המנורה גבוהה כל כך, שהיה הכה"ג צריך לעלות במעלה למען יוכל להטיב את הנרות, ולמה לא נעשית נמוכה, כדי שלא תצטרך לעשות לה מעלה?
ואמרתי, כי הבחינה הנסתרה במצוה זו היא, כי כל איש אשר פקודתו ללמד ולהדריך אחרים בדרכי התורה והמצוה והמוסר, כגון הרב בעדתו או האב בביתו, אשר משמרת פקודתם וכהונתם להורות ולהדריך - הרב להורות ולהדריך בני עדתו והאב להורות ולהדריך בני ביתו - לא די לו שישמור ויקיים התורה והמצוה אשר רצונו ללמד לאחרים, בבחינת "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים" (בבא מציעא קז.) - לא די בזה! כי צריך שיעלה ויעמוד במדרגה גדולה למעלה מן המדרגה אשר הוא רוצה להעמיד את אלה אשר פקודתו להדריכם וללמדם. כגון, אם רוצה להדריכם שהם יעמדו רק על דיני התורה ושורת הדין וההלכה, אז אין די לו, שגם הוא יעמוד על דין תורה ויתנהג כשורת הדין וההלכה, אבל צריך שיעמוד על מדרגה מעולה מזו ויתנהג בעצמו לפנים משורת הדין בחומרות יתירות על זו, ואז יצליח בידו להעמידם עכ"פ בשורת הדין וכתורה יעשו. כי הנסיון מעיד, כי הבנים וכן התלמידים בני העדה לא יעלו למדרגת אביהם או רבם, אבל הם תמיד נסוגים אחור ממדרגת הוריהם או מוריהם, כי הם אומרים: אין אנו מחוייבים לעלות במדרגת השלמות כמוהם, די לנו אם נהיה קרוב להם ואפילו פחותים במדרגה אחת. ולכן, אם האבות או הרבנים רוצים לכהן פאר ולהעלות בניהם או תלמידיהם בני העדה, על מדרגת שורת הדין, צריך שיעלו הם למעלה במדרגה, להתנהג לפנים משורת הדין, בחומרות ובזהירות יתירה.
וזה כוונת מאמרם: ויקחו אליך שמן זית זך וכו' להעלות נר תמיד - מעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן הגדול עומד ומטיב, הכוונה, אם אתה הכהן הגדול, המורה והמדריך את ישראל, רוצה שתגיע לתכלית הנרצה לפני ה', שדברי תלמודך יעשו פרי בלבותם, להוציא שמן זית זך בנפשותם, צריך אתה להגביה עצמך לעלות למדרגה למעלה מהם, כי רק אם הכהן הגדול עולה ועומד במעלה למעלה מהם, אז יוכל לפעול ולהיטיב את אחרים (ע"ע להלן בפר' בהעלתך עמ' תקלז).
וזה כוונת המאמר: אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים, ר"ל, שהגדולים אשר רוצים ללמד ולהורות ולהדריך אחרים צריך שיתנהגו בזהירות יתירה, בשביל שיוכלו לפעול על הקטנים מהם במדרגה, ללמדם להועיל ולהדריכם דרך הישרה אשר ילכו בה, והבן.
נמצא לפי"ז, כי החכם המלמד ומדריך אחרים, בכל מה שמלמדם ומדריכם ומביאם למעלת מדרגה, הוא עצמו לומד לעלות מעלה מעלה במדרגה, וכמו שאמרו חז"ל (תענית ז.): אמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי ומתלמידי יותר מכולן - כי בכל מעלה שהוא מעלה את תלמידיו, צריך שיעלה את עצמו למעלה מהם במעלה, הרי שבא ללמד ונמצא למד (עפ"י סנהדרין עג. ועוד), תמיד הוא מלמד ולמד, כי ע"י שמלמד אחרים, הוא עצמו למד. ולפ"ז, אתי שפיר שהחכמים המלמדים אחרים תורה ומצוה ומוסר, נקראים "תלמידי חכמים", כי באמת שהם חכמים ללמד אחרים, אבל הם גם תלמידים הלומדים.
וזה כוונת בן זומא במשנתנו: איזהו חכם, ר"ל איזהו החכם האמיתי שראוי לקרותו "חכם" ולהללו בחכמתו - הלא אמר הנביא: (ירמיה ט, כד - כג) אל יתהלל חכם בחכמתו, כוונתו, אם הוא מחזיק החכמה לעצמו לבדו, דהיינו שהחכמה רק חכמתו לו לבדו ולא לאחרים, וכן אל יתהלל הגבור בגבורתו, אם היא רק לו לבדו ואין לאחרים תועלת מגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, אם מחזיק העשירות לו לבדו ואין לאחרים חלק בו, שאינו עושה חסד וצדקה בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל - רק אז ראוי להתהלל מי שיש בו אחת ממעלות אלו - השכל וידוע אותי כי אני ה', דהיינו החכם ראוי להתהלל, אם בחכמתו הוא פועל להשכיל לאחרים, שידעו ויכירו אותי כי אני ה' ויקרב אחרים לעבודת השי"ת, והעשיר יתהלל אם עושה חסד בעשרו, והגיבור יתהלל אם עושה משפט וצדקה, משפט דין יתום ואלמנה, להצדיק את הצדיק ולהציל עני ואביון מעושקם ומגוזלם, כי באופן זה החכמה והגבורה והעושר אינם שלהם לבדם, אבל יש לאחרים חלק ותועלת בהם.
וא"כ, איזהו חכם, הראוי לקרותו ולשבחו לחכם המשפיע מחכמתו גם לאחרים ללמדם להועיל ולפעול, להדריכם ולהורותם - והיא החכמה אשר הכה"ג והנביא צריכים להיות גדולים מאחיהם - ע"ז אמר התנא: הלומד מכל אדם, החכם האמיתי שיוכל לפעול בחכמתו ללמד להועיל ולהורות, הוא זה שכשהוא מלמד, גם הוא לומד מכל אדם, אשר מלמדו לעלות למעלה הגבוהה ממנו, כמ"ש למעלה, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי, ר"ל שיותר ממה שלמדוני רבותי המלמדי, למדתי מהם - מכל אדם - בשעת כי עדותיך שיחה לי, כאשר שחתי בעדותיך, ללמד לאחרים תורה ומצוה ומוסר.
ב. איזהו גיבור - הכובש את יצרו, שנאמר: טוב ארך אפים מגבור וכו'.
המעלה השנית שצריך להיות מוכתר בה האיש העומד ללמד ולהדריך אחרים, היא זאת - שלא יהיה רגזן וכעסן וקפדן, וכמאחז"ל (אבות פ"ב מ"י): לא הקפדן מלמד, וכבר אמר החכם שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, יז): דברי חכמים בנחת נשמעים, וכן אמר הנביא מלאכי (ב, ו): תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. וידוע (עי' שבת לא.), כי שמאי היה קפדן ודחף את הבאים ללמוד ממנו בכעסו, והלל היה ענוותן ולא יכלו להביאו לידי כעס, על כן נעשה רבן של כל ישראל שהלכה כמותו [עי' עירובין יג:]. ומשה רבנו ע"ה כל פעם שכעס וקצף, מיד נענש שנתעלמה ממנו הלכה (ספרי מובא ברש"י במדבר לא, כא), כדמצינו בפרשת מטות בגיעולי מדין (במדבר לא, יד): ויקצוף משה על פקודי החיל - מתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי עכו"ם. וכן בפרשת שמיני (י, טז): ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה וכו' ויקצוף על אלעזר ואיתמר וכו', וכן גבי מי מריבה שקצף משה והכה על הסלע ואמר (במדבר כ, י): שמעו נא המורים - נענש שלא ליכנס לארץ.
כי הרב המורה ומלמד לאחרים צריך שיסיר כעס מלבו וידבר בנחת ובשלום, ואז יוכל לפעול להשיב רבים מעוון, ללמדם דעת ובינה ולהדריכם בדרך ילכו בה בטוב וביושר. ואף אם חם לבו בקרבו ובהגיגו תבער אש (עפ"י תהלים לט, ד), בראותו גודל הזדון והמרד של הפושעים והמורדים - בכל זאת צריך שיכבוש את יצרו ויכבוש את כעסו, כי בזה יפעול יותר, מאשר אם ביד חזקה ובגבורתו ובתקיפותו ישלוט בהם, להכניעם ולמגר ולשבר אותם.
וע"ז אמר התנא: איזהו גבור - ר"ל, הן אמת שהכהן הגדול, הנביא או הרב, העומד ללמד ולהדריך אחרים, צריך שיהא גדול מאחיו בגבורה, אבל איזו גבורה וכח היא זאת? - הכובש את יצרו! שגם אם יצרו בוער בקרבו וחם לבו בכעסו על הפושעים והמורדים, בכל זאת הוא כובש את כעסו ויצרו, למען יוכל לפעול יותר, שנאמר: טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר, כי יוכל לפעול יותר באריכת אפיים וכבישת כעס, מביד חזקה ותקיפות, כי דברי חכמים בנחת נשמעים.
וכבר הורו לנו חז"ל (אבות פי"א מי"ב): הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, וזו כוונת הפסוק בפרשתנו: אמור אל הכהנים, ר"ל לעומדים לכהן פאר ללמד ולהדריך אחרים, אמור אליהם - בני אהרן - שיהיו מתלמידיו של אהרן אוהב שלום וכו', ודבריהם בנחת יישמעון כמידתו של אהרן, וכדרשת חז"ל: להזהיר גדולים על הקטנים, להזהיר את הגדולים שיעשו כן, למען יוכלו לפעול על הקטנים, ללמדם להועיל ולהדריכם בדרך הטוב והישר.
ג. איזהו עשיר - השמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב.
המעלה השלישית בה צריך הכהן הגדול והנביא או הרב המורה להיות מוכתר בה, כדי שיוכל לפעול ללמד ולהועיל ושיהיו דבריו נכנסים ללב, היא שהרב המורה לא יהיה נצרך למתנת בשר ודם, אבל יהי מקורו ברוך ויהיה מושפע משפע עליון בקנייניו ובמעשי ידיו. כי אם המורה והמוכיח הוא איש עני ואביון, אשר יצטרך למתנת בו"ד ואליו הוא נושא את כפו, אין דבריו נשמעים כל כך, כי - חכמת המסכן בזויה (קהלת ט, טז), והגם כי עשיר הוא בתורה ובחכמה, בכל זאת יען כי הכנסתו וחיותו היא ממה שתומכים אותו נדיבי לב, האמנם כי יתמכו אותו בשפע במנות יפות וגדולות עד כי ירבה הונו ורכושו, אף על פי כן לא יוכל לשמוח בחלקו - כי מאן דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה [האוכל מחברו בוש להסתכל בפניו (עפ"י ירושלמי מסכת ערלה פ"א ה"ג)]. ועוד, כי גם תורתו וחכמתו אינה שלו לבדו, כי כבר ידוע ענין יששכר וזבולון, כי יששכר עוסק בתורה וזבולון מספיק לו פרנסתו (תנחומא ויחי יא, ויק"ר כה, ב ועוד) ועי"ז יש לזבולון חלק בחצי תורתו של יששכר, ובעוה"ב בגן עדן ישבו יחדיו ויקחו חלקם ביחד, זה בעבור תורתו שלמד וזה בעבור ממונו שתמך ופרנס אחיו העוסק בתורה (זוה"ק ח"ג קנ.), זה יושב בצל החכמה וזה בצל הכסף, כי "בצל החכמה בצל הכסף" אמר שלמה המע"ה בקהלת (ז, יב), ואמרו חז"ל (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד): עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצוות בצילה של בעלי תורה, וכן אמר רבי יוחנן (פסחים נג:): כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, שנאמר: כי בצל החכמה בצל הכסף.
נמצא לפ"ז, כי הרב הכהן המורה אשר הוא נצרך למתנת בו"ד לא יוכל לשמוח בחלקו - לא בעוה"ז ולא בעוה"ב - לא בעוה"ז, כי מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי ביה, וגם לא בעוה"ב, כי שם יטלו ממנו חצי חלק תורתו ויתנוהו למחזיק אותו ומספק לו את פרנסתו, ולכן טוב שיהיה לו עשירות באופן שאינו מקבלו מאחרים התומכים אותו (ע"ע לעיל פר' וישלח עמ' קמט).
ולזה כיוון התנא במשנתנו: איזהו עשיר - אשר צריך הכהן ונביא והרב המורה להיות "גדול" בו - השמח בחלקו, ר"ל, העשירות תהיה באופן שיהיה שמח בחלקו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב - דהיינו שישפיע לו השי"ת עושר ושפע ביגיע כפיו וקנייניו, ולא יצטרך לבשר ודם ליהנות מאחרים אשר בהית לאסתכולי ביה ואינו שמח בעוה"ז, וגם בעוה"ב לא יוכל לשמוח בחלקו. עי"ז, לא תהיה חכמתו חכמת המסכן בזויה, אבל יוכל לפעול ללמד להועיל ולהדריך, כי יהיו דבריו נשמעים.
ד. איזהו מכובד - המכבד את הבריות, שנאמר: כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.
המעלה הרביעית, כי לא לבד על תמימות ושלמות נפשו יהא נזהר, אבל גם על תמימות ושלמות גופו. לא כאותם מתחכמים ומתחסדים, אשר חושבים כי על מעלות הגוף אין להשגיח כלל ואינם מדקדקים שיהא הגוף יפה ונקי ושלם. כי אומרים, שרק הבריות הפחותים אשר אין להם מעלות הנפש והרוח והנשמה, הם המדקדקים ומשגיחים במעלות חיצוניות של הגוף, אבל מי שיש לו מעלת הנפש והרוח אין לו להשגיח על נוי ויופי ונקיון ותמימות הגוף, כי הגוף אין ראוי לנהוג בו כבוד כלל ונבזה הוא בעיניו ונמאס. אין זה דרך החכמים והצדיקים האמיתיים, כי הם משגיחים גם על נוי ויופי ונקיון ותמימות הגוף, אשר הוא מרכב ומושב הנשמה, ומדקדקים שגם החיצוניות שלהם יהיה נקי ותמים ויפה, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, ח): בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, וגם חז"ל הזהירו (שבת קיד.): תלמיד חכם לא ימצא רבב לא על גופו ולא על בגדיו. כי הקב"ה ברא את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו (בראשית א, כז), והמכבד את הגוף הוא מכבד את צלם אלקים אשר בו והמשחית את הגוף הוא משחית צלם אלקים - כי בצלם אלקים עשה את האדם (שם ט, ו).
וראה נא והתבונן בפרשתנו, כמה הקפידה תורה (כא, יח_כא): כי כל איש אשר בו מום לא יקרב איש עור או פסח או חרום או שרוע וכו' או גבן או דק או תבלול בעינו או גרב וכו' כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה' מום בו את לחם אלקיו לא יגש להקריב. הנה בתחילת הפרשה, הזהיר על שמירת מעלות הנפש: לנפש לא יטמא בעמיו, קדושים יהיו לאלקיהם, אשה זונה וחללה לא יקחו - ותיכף אחרי פרשה זו באה הפרשה המזהירה על מומי הגוף, כי כל איש אשר בו מומי הגוף הגלויים לעין, פסול לכהן ולעבוד עבודה. מזה תלמד שגם על נוי הגוף הקפידה התורה, וכאשר באמת אמרו, כי הכהן הגדול צריך להיות "גדול מאחיו" גם בנוי, וכן הנביא צריך שיהיה בו נוי.
ולכן אמר גם בן עזאי במשנתנו: איזהו מכובד - המכבד את הבריות, ר"ל שמכבד לא רק את נפשו, את תמימות מעלות הנפש, אבל הוא מכבד באדם את שתי הבריות שבו, דהיינו הגוף כמו הנפש - כי גם הגוף צריך לכבדו ולהשגיח בנוי וייפוי הגוף, יען - כי מכבדי אכבד, את צלם אלקים אכבד בזה, כי בצלם אלקים עשה את האדם, ובוזי יקלו, ומי שמבזה את הגוף ומיקל בכבודו, את צלם הקב"ה הוא בוזה!
והבן, כי נכון הוא בפירוש כל בבות דמשנתנו.
*
יתרונה של הכנסת אורחים על פני נתינת מעות לעני(59*)
וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו (כב, יא).
אפשר לומר דרמזה לנו תורתנו הקדושה באומרה ויליד ביתו הם יאכלו, בלשון רבים, כי הכנסת אורחים לביתו הוא דבר גדול, כי הוא מזכה את בני ביתו, זה מבשל, זה מביא לחם וזה מים לנטילת ידים וזה פורס מפה על השולחן והקב"ה משלם לכל אחד ואחד, כדמצינו אצל אברהם אבינו ע"ה בזכות ואקחה פת לחם (בראשית יח, ה) - הנני ממטיר לכם לחם וכו' (שמות טז, ד), בזכות יוקח נא מעט מים - והכית בצור ויצאו ממנו מים וכו' (שם יז, ו. עפ"י דרשת חז"ל במסכת בבא מציעא פו: עיי"ש).
וכן מצינו במסכת תענית (דף כג:) אצל אבא חלקיה, ששלחו אצלו חכמים להתפלל על הגשמים, ושאלו אותו משום מה קדים סליק ענני מהאי זויתא [העננים שהגיעו מכיוון הזוית בו עמדה אשתו והתפללה, הקדימו את העננים שבאו מהזוית בו עמד הוא]? והשיב להם, משום דאתתא שכיחא בביתא ומקרבא הנייתה לעניים יותר מהאיש, שהיא משביעה רעבים ומשקה צמאים, והאיש נותן מעות. וכן אמרה אשתו של מר עוקבא לבעלה, שחום התנור לא שלט בה משום שהיא מקרבה הנייתה [כתובות סז ע"ב ופרש"י שם: הנאתי מזומנת שאני מחלקת לחם ובשר ומלח, אבל אתה נותן מעות לעניים והם טורחים וקונים סעודה].
נמצא, כי יש חילוק גדול בין המכניס אורח לביתו לבין הנותן מעות לעני, וזה הפירוש בפסוק: וכהן כי יקנה נפש, ר"ל, הרוצה לתקן נשמתו ע"י נתינת צדקה - על דרך (בראשית יב, ה): ואת הנפש אשר עשו בחרן - קנין כספו הוא יאכל בו, דווקא לו ואין לאחרים עמו. אבל, ויליד ביתו, אם ביתו פתוח לרווחה והעניים בני ביתו (עפ"י אבות פ"א מ"ה), שהעניים כילודי ביתו, אז לא לבדו המצוה ותיקון הנפש כנ"ל, אלא, הם - בני ביתו - יאכלו בלחמו, כי כל אחד מבני ביתו יש להם חלק במצוה וכל אחד מקבל שכרו משלם.
עוד יש חילוק גדול בין מעות צדקה להכנסת אורחים, כי ע"י הכנסת האורח - אם הבעה"ב בעצמו עני - יקנה לו את מידת ההסתפקות וישמח בחלקו, בראותו כי הוא אוכל על שולחנו ובני ביתו סמוכים על שולחנו והעני הזה צריך לשבת על שולחן אחרים. כמו שאמרו פשט על פסוק (דברים ד, לט): בשמים ממעל, ר"ל, לענין עבודת ה' צריך לראות וליקח ראיה מהצדיקים הגדולים ממנו, ועל הארץ - הענינים הארציים - מתחת, יקח לו ראיה מהעני, אשר הוא למטה ממנו. וזה שאמר הנביא ישעיה בתוכחתו על הצדקה (נח, ז_יא): ועניים מרודים תביא בית וכו' ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע וכו' ונחך ה' תמיד והשביע בצחצחות נפשך, ר"ל, ע"י הכנסת עניים מרודים כנ"ל, אז, והשביע בצחצחות נפשך, כי לא תתרעם עוד על מעמדך, ופת חרבה על שולחנך יונעם לך יותר מלחזר על הפתחים כאותו עני, כי טוב לך ממנו.
וכן לאיש עשיר הכנסת האורחים היא תועלת גדולה, שיראה ויתבונן ולמראה עיניו ישפוט, שהעני זה ירד מנכסיו - עי"ז אל יבעט, אלא יאמר, כלום מי יודע מה יולד יום, ולא לעולם יהיה חוסן והצלחה (עפ"י משלי כג, כז), והוא גלגל החוזר בעולם (עפ"י שבת קנא:).
וזה הפשט במה שהפליגו חכמינו ז"ל (ברכות נז:) בגדולת רבי ואנטונינוס, שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - 'ימות החמה' המה כינויים לימי הצלחה, [ימים נעימים ובהירים] ולהיפך, 'ימות הגשמים' הם כינויים להעדר הצלחה, [ימים קודרים ועגומים], וזה ששבחום: שלא פסקו האורחים מעל שולחנם, לא בעת הצלחתם ולא בשעת העדר הצלחתם.
וכינו בזה את העני פעם לצנון ופעם לחזרת, דאם הבעה"ב עצמו מצטער ודואג על מעמדו, יקח מוסר ויתנחם מהעני, המכונה בשם צנון, כי כשם שהצנון גורר תאות המאכל - כן ממש העני, לפי שפרנסה שלו בצמצום, על כן יש לו תמיד תאות אכילה. ובעת הצלחתו, יקח בעל הבית לקח ומוסר לבל יבעט בעשרו, בראותו כי אנוש כמותו נזקק למתנת בשר ודם וגלגל חוזר בעולם, ויהיה האורח העני כנגדו כחזרת (קרעהן - חריין), שאוכלים עם בשר לעכל המאכל, שלא יחלה האוכלו [ושלא יצרוב המאכל בקרבו] - כן תציל הכנסת האורח את בעל הבית מליפול במחלה רוחנית, מחלת הנפש, ודו"ק.
* * *