ז. ויצא
מעשיו הגשמיים של האדם הם בבחינת "סולם מוצב ארצה
וראשו מגיע השמימה" - אם יכוון בהם לשם שמים
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו וכו' וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים (כח, א_יח).
הנה בפסוקים הללו ובפרט במראה הסולם רבו הפירושים, ובעזרת השי"ת אענה גם אנכי את חלקי על דרך בחינה ומוסר.
דהנה כבר ידוע מה שפירש הרמב"ם (הלכות דעות פ"ג ה"ג) דברי הפסוק (משלי ג, ו): בכל דרכיך דעהו, דלא לבד במעשה המצוות אשר אין לגוף חלק בהם - כגון הנחת תפילין ועטיפת ציצית, נטילת לולב, תקיעת שופר ותענית יוה"כ, וכן תלמוד תורה ועיון תפילה והאמנה במציאות השם ואחדותו ואהבת ויראת השם, אשר בכל אלה אין להגוף חלק הנאה או תועלת בהם, רק הנפש חשקה בה והנשמה נהנית מהם - לא לבד באלו נוכל לעבוד את ה', יען כי בקיום מצוות אלו בודאי כוונתינו רק לשם שמים, אבל גם בדברים שהם מעשי הגוף, והגוף נהנה מהם, ויש תועלת לנו בעשייתם, גם באלו נוכל לעבוד את ה', אם כוונתנו בעשייתם לשם שמים.
כגון, באכילה שתיה ושינה - אם כוונתנו באכילתנו ושתייתנו ושינתנו רק לשם שמים, למען חזק כח גופנו לעסוק בתורת ה' ובעבודתו, ולמען נהיה בריאים לקיים מצוותיו, אז גם מעשי גופניים הללו נחשבים לעבודת השי"ת. וכן כאשר נעסוק בעבודת האדמה, לחרוש ולזרוע ולנטוע ולקצור, או במסחר במשא ובמתן, או במלאכה ואומנות, אם כוונתינו לשם שמים, למען נשיג עי"ז צרכינו, שנוכל לעסוק בתורת ה' ולעבדו בהרחבת הלב, ולמען נוכל להחזיק תלמידי חכמים וצדיקים, ולמען נוכל ליתן צדקה לעניים ולתמוך דלים ואביונים, אלמנות ויתומים, אז גם עבודת אדמתנו וכל מלאכתנו, לעבודת השי"ת תחשב. ובזה אנחנו מקיימים מאמר שלמה המלך ע"ה: בכל דרכיך דעהו, כי בכל מה שאנו עוסקים - הן בהליכתנו לבהכ"נ ולבהמ"ד הן בהליכתנו בדרך כל הארץ, כאשר ייצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד, כג), בעסקנו במסחר ובאומנות - בכל אלה נוכל לכוון מחשבתנו לשמו, ונחשב לנו לעבודת השם ית"ש.
והנה יעקב אבינו ע"ה - יעקב איש תם יושב אהלים - שהיה עד עתה יושב בבהמ"ד של שם ועבר, ועסק בתורת ה' ובעבודתו יומם ולילה, חשב כי רק באופן זה יוכל האדם לעבוד את ה'. אבל מעתה ולהלאה, שיבוא לחרן אל בית לבן, ויהיה מוכרח לעסוק בענייני וקניינים ארציים - לרעות צאן לבן, ולעבוד עבודה בשדה בחורב ובקרח - הרי יבוטל מתורת ה' ומעבודתו, ולכן הראה לו הקב"ה בחלום בחזיון לילה, כי אין הדבר כן, אבל גם בעסקים ארציים יוכל לעבוד את ה'.
וזה המשך הפסוקים: ויצא יעקב מבאר שבע, דהיינו, מן המקום שהיה יושב אהלים בבהמ"ד של שם ועבר, והיה רק עוסק בתורה ובעבודה, עתה יצא משם, וילך חרנה, אל עיר לבן אחי אמו, כמו שנאמר: ויברח יעקב שדה ארם ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר (הושע יב, יג), ומעתה והלאה יהיה מוכרח לעסוק גם בעניינים ארציים, ולא יוכל לקדש ימים ולילות רק לתורה ולעבודה.
ויתעצב יעקב אל לבו על הדבר הזה, ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש וכו' וישכב במקום ההוא, וכבר ידוע דברי חז"ל (ב"ר סח, יא) שהביאם רש"י: באותו המקום שכב, אבל י"ד שנה ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. ובלתי ספק היה יעקב אבינו מצטער על זה, כי תקפה עליו השינה וישכב ויירדם, תחת אשר עד עתה לא שכב ולא נתן שנת לעיניו ולעפעפיו תנומה, אבל עסק בתורה תמיד יומם ולילה.
ויחלום והנה סולם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה - לכן הראוהו בחלום, כי הדרך העולה בית א_ל לעלות בו בסולם השלמות, איננה רק באופן שיתבודד בין כותלי ביהמ"ד, כאשר עשה עד עתה, אבל סולם אשר בו יעלה אל השלמות, יוכל להיות גם אם יעסוק בעניינים הארציים כדרך כל הארץ, עובדי אדמתם ועוסקים במסחר הארץ ומלאכתם, והיינו סולם מוצב ארצה - אם כוונתו בזה תהיה רק לשם שמים, אזי - וראשו מגיע השמימה, כי תכלית ומטרת עסקו ומלאכתו, תהיה לשם עבודת ה' ולמען תורתו, שיוכל לעסוק בהם בהרחבת הלב ובכח ובבריאות, ותכלית קניינים ארציים, תהיה למען יוכל לעשות בהם מצוות ומעשים טובים.
והנה ידוע [עיי' אבות פ"ד מי"א וסוטה ג:], כי בכל מצוה שאדם עושה, בורא בזה מלאך אחד העולה השמימה להגן עליו ולהמליץ בעדו, ובכל עבירה שהאדם עובר ונופל ויורד ממדרגתו, גם המלאכים ההם נופלים ויורדים למטה. והנה לא לבד ע"י מצוות שהם מעשי הנפש והנשמה ואין לגוף חלק בהן - כגון ציצית ותפלין תורה ותפילה וכדומה - אדם בורא מלאכים, אבל גם במעשי גוף ועניינים ארציים, אם כוונתו לשם שמים, הוא בורא עי"ז מלאכים. ולהיפך, כשעובר עבירה, לא בלבד ע"י עבירות שהם מעשים גופניים וארציים, כגון אכילת נבילות וטריפות ובעילות אסורות וגניבה וגזילה וכדומה, הוא מוריד ומפיל המלאכים מאגרא רמא לבירא עמיקתא, אבל גם ע"י מעשים רוחניים, אם תורתו ותפילתו ועבודתו אינם לשם שמים, אבל הם קרדום לחפור בהם (עפ"י אבות פ"ד מ"ה), או שאר פניות זרות, הרי יורדים המלאכים ממדרגתם ונופלים מטה.
וזהו שהראוהו עוד בחלום - אחרי שהראוהו תחילה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהעיקר שתהא הכוונה לשם שמים - והנה מלאכי אלקים, דהיינו שני מיני מלאכים שהוא עושה ובורא לו בשני מיני מצוות, ע"י מעשים רוחניים וע"י מעשים גופניים וארציים, עולים ויורדים בו, וכמו שדרשו חז"ל במסכת חולין (צא:): עולים שנים ויורדים שנים, כי שני מיני מלאכים נבראו ע"י שני מיני מעשי עבודתו, ועולים למעלה אם כוונתו לשם שמים, וכמו שדרשו חז"ל במדרש רבה (סח, יב): עולים ויורדים - בו בסולם, בו ביעקב, ר"ל, ע"י יעקב בעצמו, לפי מעשיו ומחשבותיו הם עולים, ושני מינים יורדים ונופלים למטה, כמו שבארנו.
והנה לעבוד את ה' ע"י עסק תורתו בביהמ"ד, ולעבדו ע"י דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא (עפ"י ברכות ח.), זה דבר קל שאין בו סכנה כלל, אבל לעבוד את ה' גם בעניינים גופניים וארציים ע"י כוונה לשם שמים, לקיים "בכל דרכיך דעהו" כמו שפירשנו, זה דבר קשה מאד והעניין הוא מסוכן - כי בקל יבוא לאכול ולשתות רק למלא כריסו, ולעסוק במסחר וקנין ועבודת הארץ רק לאסוף הון, להרבות לו הנאות עוה"ז, ולא לעשות צדקה וחסד.
וזהו שדרשו חז"ל בגמ' (שם): עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, שרק אז עולים מלאכים, אם כוונת מעשיו לשם שמים, והיינו, כל זמן שמסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים, כדיוקנו של יעקב שלמעלה, מרכבה לשכינה. אבל, יורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה, כשהם מסתכלים רק למטה, להשביע רק תאוות ומשאלות של אדם שלמטה בתחתית המדרגה, באשר הוא אדם יסודו מעפר והוא בשר ודם, אז יורדים המלאכים גם כן. לכן, בעו לסכוניה, להביאו עי"ז לידי סכנה, כי קשה הדבר מאד לעבוד את ה' ולכוון לשם שמים ע"י עניינים ומעשים ארציים וגופניים, ולולי כי ה' בעזרו של אדם, והבא לטהר מסייעין לו מן השמים, לא היה אדם יכול להגיע למדרגה זו, לקיים "בכל דרכיך דעהו", וזהו: מיד והנה ה' נצב עליו, אמר רבי שמעון בן לקיש, כאדם המניף על בנו, פירש"י: ניצב עליו - לשומרו, שהקב"ה הוא שומרנו ומסייע לנו להפיק זממנו הטוב, אם רק תחילת כוונתנו לשם שמים היא.
וזהו שאמר הפסוק: וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, שבחלומו נתוודע לו כי גם במקום הזה, אשר לא כמקום שהיה שם עד עכשיו - ביהמ"ד של שם ועבר, שלא היה שם גם לא שינה, רק תורה ועבודה - אבל במקום הזה, שהוא צריך להתחיל לעסוק במעשים ועניינים גופניים וארציים, לעבוד מלאכה ולרעות צאן ולקנות קניין, וגם כבר שכב ויישן, גם פה - יש ה' - יוכל להיות גם בזה מרכבה לשכינה, אם רק מחשבתו לשם שמים, ויקיים בעצמו: שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו). וזה לא ידע יעקב עד עתה, כי חשב שרק בבהמ"ד של שם ועבר יש ה', ורק שם יוכל לעבדו, עד שהראוהו בחלום את הסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
אמנם, אע"פ שעתה ראה והבין שגם במעשים ועניינים ארציים יוכל לעבוד את בוראו, בכל זאת, ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה - כי הדרך הזה הוא מסוכן מאד כמו שבארנו, יען כי - אין זה כי אם בית אלקים, אין דרך זה כאילו יושב האדם בבית אלקים בבהמ"ד ובהכ"נ, אבל - וזה שער השמים - בדרך הזה האדם רק פותח שער לשמים, ע"י תחילת כוונתו לשם שמים, והקב"ה הוא העוזרו ומצליח בידו ומסייע לו, כמו שכתבנו, והבן.
*
הרב, מורה העדה, צריך להיות דומה
ל"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"(9*)
ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. והנה ה' נצב עליו וכו'.
במסכת חולין (צא:): תניא, עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה ויורדים ומסתכלים בדיוקנו של מטה. בעו לסכוניה, מיד - והנה ה' נצב עליו, פירש"י: לשומרו.
עיי' מה שכתבתי לעיל, ובאופן אחר יש לפרשו על מעמד ופקודת הרבנים בזמן הזה.
דהרי ידוע, שתלמיד חכם קרוי יעקב, על שם: ויעקב איש תם יושב אהלים - בבית מדרשו של שם ועבר (כה, כז ורש"י שם). והנה, בימים הראשונים ובשנים קדמוניות, לא היתה פקודת הרב מרא דאתריה, רק לישב על התורה ועל העבודה, ללמוד בהתמדה ובשקידה רבה יומם ולילה, למלא כריסו בש"ס ופוסקים, לעלות מעלה מעלה בחריפות ובקיאות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ולעלות מעלה מעלה בצדקות וחסידות ופרישות ובעבודת הקודש, עבודת שמים.
הרב היה דומה למלאך ה' צבאו_ת אשר תורה יבקשו מפיהו (עפ"י מועד קטן יז.), תורת אמת, להורות הדרך ילכו בה בעבודת ויראת שמים ושמירת מצוות עשה ולא תעשה וסייגי וגדרי חז"ל, הן במצוות שבין אדם למקום, הן במצוות שבין אדם לחברו - כן היה דמות דיוקנו של הרב בשנים קדמוניות - דמות דיוקנו של יעקב, החקוק למעלה בכסא כבוד של הקב"ה. אבל בענייני עם ומדינה, לעמוד ולדבר לפני הערכאות והשרים, לא היה מוטל על הרב מרא דאתריה, וכל שכן שלא היה מוכרח לעסוק במדעות מדיניות, ולדרוש בלועזית עפ"י חוקי הכתב והלשון.
אמנם, נשתנו העתים ונחלפו הזמנים, בימים האלה מבקשים הקהילות שיהיה הרב יודע בטיב לשון לעז, לדבר צחות ע"פ חוקי הלשון בשפת המדינה, וגם שיהיה בקי במדעים מדיניים, ושיהיה לו כשרון ויהיה בעל צורה לעמוד ולדבר לפני הערכאות והשרים, לפני מלכים יתייצב (עפ"י משלי כב, כט), [לייצג את הקהילה בפני הרשות המקומית והממשלתית], והיינו דמות דיוקנו של מטה, בארץ, בתוך עם ומדינה.
והנה, שיהיה פי שניים ברוחו של הרב - דהיינו, שיהיה ת"ח מופלג גדול בתורה וצדיק תמים וחסיד, וגם יהיה בקי במדעות ובחכמות מדיניות ויודע לדבר צחות בלשון המדינה עם עם כלשונו - קשה ויקר למצוא רב ומורה אשר כל אלה חברו לו יחדיו, איש שהכל בו. כי העסק בחכמות חיצוניות הוא דרך סכנה, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה (משלי ז, כו), כי ראינו את העוסקים במדעות חיצוניות נטו מדרך האמונה, סרו מדרכי התורה ויראת שמים, נוקשו ונלכדו ברשת המינות והאפיקורסות רח"ל(10*). רק יחידי סגולה, כמו הרבנים הגאונים והצדיקים הגדולים: הרב ברוך יצחק ליפשיץ, הרב שמשון רפאל הירש, הרב עזריאל הילדסהיימר, הרב יעקב עטלינגר, הרב יצחק דב במברגר ועוד איזה גדולי הדור זכרונם לברכה, עמדו בצדקתם אף על פי שהיו גדולי מדע בחכמות מדיניות, כי היה להם סייעתא דשמיא, יען שכל כוונתם היתה לשם שמים.
וזה היה מראה החלום אשר הראו ליעקב אבינו ע"ה: והנה סולם מוצב ארצה - יבוא עת וזמן אשר יעקב, הוא הת"ח, הרב ומורה, יהיה דומה לסולם העומד בארץ, עבד עם ומדינה במדע ולשון - וראשו מגיע השמימה, אבל צריך שיגיע ראשו להיות עבד שמים, ת"ח וצדיק.
והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה, רוצה לומר, שהרב ומורה צריך שישתדל תחילה להיות דומה לדיוקנו של יעקב, כמו שהוא חקוק בכסא כבוד למעלה - דהיינו שיהיה גדול בתורה ובצדקות, בחסידות ובקדושה - וגם יורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, ר"ל, בעל צורה ובעל לשון ומדע כמו שמציירים את הרב המנהיג למטה בארץ בתוך עם ומדינה, שיהיה פי שניים ברוחו, כמו שכתבתי.
בעו לסכוני ביה - רצו להביא אותו עי"ז לידי סכנה, כי הדרך הזה הוא מסוכן ליפול ברשת המינות והאפיקורסות ח"ו - והנה ה' נצב עליו לשומרו, ר"ל, הראו לו שאם יקיים: בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו), שכוונתו תהיה רק לשם שמים, אז יהיה לו סייעתא דשמיא, ויינצל מפח יקוש ממוקשי המינות והאפיקורסות, ויהיה נכנס לשלום ויצא לשלום בעזה"י, וד"ל.
(אשריכם עדת מ' סיגעט, כי זכיתם לרב ומורה אשר הוא ת"ח גדול וצדיק אמיתי בדיוקנו של מעלה, וגם הוא מושלם במדעות [השכלה כללית] ויודע לדבר צחות, לפני מלכים יתייצב, בדיוקנו של מטה. והנה ה' נצב עליו, שכל כוונתו לשם שמים, ולכן היה לו ויהיה לו סייעתא דשמיא, ה"ה חתני אהובי כבני הרב המאה"ג הצדיק האמיתי מו"ה שמואל בנימין ד"ר דאנציג (11*).
*
לברית מילה
רחל אמנו החשיבה לחרפה אם תיחשד שאין רצונה לזכות בפרי בטן
ויזכר אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה. ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי. ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר (ל, כב_כד).
וצריך להבין, מה חרפה היה לה שהיתה עקרה כמו שפרש רש"י ז"ל - הלוא מפתח של חיה בידו של הקב"ה הוא (תענית ב.), והוא מנע ממנה פרי בטן, וא"כ איך תיחשב זאת לה לחרפה?
ונלע"ד, כי חרפה אחרת חשבה רחל, והעניין הוא מוסר גדול לנשים בזמן הזה.
כי הנה הרבה נשים יש בזמן הזה, אשר אינן רוצות להוליד בנים, ובתחבולות ופעולות שונות, טבעיות ושלא טבעיות, הן מונעות מעצמן פרי בטן. והרבה נשים יש אשר מתאוות להיות להם בן אחד, אבל יותר מכן לא, ואחר שנולד בן אחד או בת אחת, עושים כל תחבולות ופעולות שלא יילדו עוד שום ולד. ובאמת לחרפה ובושה צריך שתחשב תחבולה ופעולה כזו בקרב בנות ישראל, אין לך נבלה גדולה מזו! כי הקב"ה - לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה, יח)! ועיי' בפירוש רש"י בפרשת בראשית על פסוק (ד, יט): ויקח לו למך שתי נשים - כי גם בשנים קדמוניות, בדור המבול, היו רגילות הנשים לשתות כוס של עקרין כדי שלא תלדנה בנים, ותשארנה יפות ומקושטות.
אבל רחל אמנו הצדיקה לא היתה מן אותן הנשים, 'הנשים המודרניות', שאינן חפצות ללדת ילדים, אבל רחל היתה מתאווה לבנים, והיא חשבה לחרפה - כי יען שהיא עקרה, יחשדו אותה כי גם היא מאותן הנשים, שאינן רוצות שיהיה להן בן.
ולכן, כאשר, ויזכר אלקים את רחל וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה ותהר ותלד בן - אז שמח לבה ויגל כבודה - ותאמר אסף אלקים את חרפתי, אותה חרפה שאולי חשדוה כי היא לא היתה רוצה שתלד, כאותן הנשים שאינן רוצות לילד ועושות תחבולות ופעולות שלא ללדת, ורחל היתה בושה שיוכלו לחשדה כן, לכן כשילדה, אמרה: עתה, אסף אלקים את חרפתי.
ועוד הוסיפה להראות לעולם, כי היא מתאוה לעוד בנים - לא כאותן נשים, אשר אם הולד להן בן אחד, שוב אינן חפצות ללדת עוד בנים, לא כן היתה רחל אמנו, אלא - ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר, שיוסיף ה' לה עוד בן, כי חפצה ללדת עוד בנים, הגם שיולד לה כבר בן אחד, לא כנשים של הדור הזה.
וכן האשה היולדת הלזו אשר שמה ג"כ רחל, והתאוותה לבנים, ויזכור אלקים את רחל, ובהקשותה בלדתה והתפללנו בעדה - וישמע אליה אלקים ויפתח את רחמה ותלד בן. וגם הילד הרך הנימול יוסף שי' הנכנס לברית למז"ט - ותקרא את שמו יוסף - כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמע"ט, אמן.
*
לנישואין
אסור להימנע מלישא אשה מחמת דאגת הפרנסה –
כי בנישואיו נעשה האדם שותף להקב"ה והוא יספק לו די מחסורו
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
איתא במדרש רבה (סח, ב): רבי שמואל ב"ר נחמן פתח, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ (תהלים קכא, א).
כך התפלל יעקב אבינו ע"ה כאשר הלך מבית אביו לבית לבן למצוא זיווגו, וצריך להבין מה עניין תפילה זו לעניין הזיווג.
ונלע"ד לפרש, דלכאורה יש דקדוק עצום בלשון הפסוק: עזרי מעם ה', דהוה ליה למימר: עזרי מה' או עזרי עם ה', אבל מה הוראת הלשון: מעם ה' - שיתורגם בלע"ז: פאן מיט גאטט - מתוך יחס השותפות עם ה', מתוך המציאות של להיות עם ה'.
ונ"ל דיש בזה כוונה עמוקה - דהנה רבים נמנעים מלישא אשה, מפני שהם יראים לקבל על עצמם עול אשה ובנים, ואומרים מאין ישיגו פרנסתם, ובפרט בזמן הזה שקשה מאד למצוא פרנסה בכבוד, וקשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף (עיי' מש"כ בפר' תולדות לנישואין לעיל עמ' קיב), ואיך יקחו על צוואריהם עול גדול כזה, לפרנס אשה ובנים.
אבל באמת אין לדאוג בשביל כך, כי כבר אמרו חז"ל : כל העוסק בפריה ורביה, נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר (ישעיה מה, יח): לא תהו בראה לשבת יצרה [עיי' גיטין מא: לא נברא העולם אלא לפריה רביה שנאמר: לא תהו בראה וכו' ועיי' קידושין ל: ונדה לא: שלשה שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו], ומי שיש לו שותף גדול ורם כהקב"ה - אשר, לי הכסף והזהב נאום ה' (חגי ב, ח), ה' מוריש ומעשיר (שמואל א' ב, ו) - אין לו לדאוג על פרנסת אשתו ובני ביתו, כי השותף הגדול יספק לו די מחסורו, וישפיע לו לפרנסת אשה ובנים.
וזהו שהתפלל יעקב אבינו ע"ה בשעה שהלך לישא אשה: אשא עיני אל ההרים - ר"ל, אל קושי הפרנסה אשר נראה כהרים גבוהים שלא יוכל לעלותם - מאין יבוא עזרי, מאין אוכל לקבל עלי עול אשה ובנים?! עזרי, ר"ל, אשה שנקראת "עזר כנגדו" (לעיל ב, יט).
וע"ז השיב לעצמו תשובה הגונה: עזרי מעם ה', עזרי בא ממה שאני שותף עם ה', עושה שמים וארץ! דהעוסק בפריה ורביה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית בבריאת שמים וארץ, וא"כ אין לדאוג בעניין עזרי זו אשה - דהשותף הגדול הקב"ה יזמין פרנסת אשה ובנים כמ"ש, ומדוייק לשון מעם ה', מהשותפות עם ה' שברא שמים וארץ, והבן (ועיי' מש"כ להלן בפר' שמות לנישואין(12*).
*
להספד
ביאור המילים: הוד, הדר וזיו
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
פירש"י עפ"י מדרש חז"ל: לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר יציאתו - אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה - יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה.
אמרתי בהספד על קרובי ש"ב זוגתי**, ה"ה התורני הנגיד הירא את ה' באמת ובתום לבב, מושלם במעלות ובמידות טובות ורמות, כה"ר אברהם ליב גליק ז"ל, היה אבן פינה, ראש קהל עדת ישורון ק"ק ער מיהאליפאלווא יע"א.
בהקדים מה שכתב המלבי"ם לבאר ההבדל בין "הוד" ו"הדר" - כי הוד מורה על יופי פנימי, תכונות הנפש בפנימיותה, כגון אהבת ויראת שמים, בטחון בה', אמונה ישרה, מידת ענוה ורחמים וחנינות וחמלה, נדיבות רוח ועוד מעלות נשגבות אשר בנפש פנימה. והדר הוא יופי החיצוני, הנגלה לאחרים.
עיי' [בחיבוריו של המלבי"ם] אילת השחר (תקכא) והתורה והמצוה (ויקרא יט, אות לח), שהביא ראיה ממה שכתוב: פרי עץ הדר (ויקרא כג, מ), הדר הכרמל (ישעיה לה, ב), בכור שורו הדר לו (דברים לג, יז), הדר זקנים שיבה (משלי כ, כט). אבל הוד הוא עניין פנימי, כמו שנאמר: ונתת מהודך עליו (במדבר כז, כ), דהיינו מרוח הנבואה והחכמה, שהן תכונות פנימיות שבנפש. וכן: והודי נהפך עלי למשחית (דניאל י, ח), כח הנפש הפנימי, וכן: פן תתן לאחרים הודך (משלי ה, ט), ר"ל, כל הוד הנפשי הפנימי שיכהה ע"י הניאוף והזנות, וכן: הוד נחרו אימה (איוב לט, כ), כח פנימיותו של נחרו - אימה, שהיא ג"כ הרגשה פנימית, עיי"ש ודפח"ח וש"י.
ועוד נשאר לבאר הוראת מלת "זיו" - ונראה לי, כי זיו הוא פאר הבא מאת הקב"ה. כמו שנאמר (שמות לד, כט): כי קרן עור פניו, ותרגומו: והא סגי זיו יקרא דאפוהי, ויונתן בן עוזיאל תרגם: דהות ליה מן זיו איקר שכינתא דה'. וכן מצינו בגמ' (סנהדרין לא:): שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה, וכן מצינו במשנה בסוף מסכת סוטה (פ"ט מט"ו): משמת רבי ישמעאל בן פאבי בטל זיו הכהונה - דהיינו נמי פאר שבא מהקב"ה לכהנים.
ועתה נבוא לעניינינו, להספיד את הנפטר הנ"ל, ונאמר עליו כי - יציאת הצדיק מן העיר עושה רושם - פטירתו ויציאתו של ר' אברהם ליב גליק נ"ע עושה רושם גדול, מפני ג' מעלות שהיו בו:
שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, שהיה בו מעלת ההוד, דהיינו תכונות ומעלות שבפנימיות נפשו, יראה טהורה ואמיתית, אהבת שמים ואמונה אמיתית, בטחון החזק בה', מידת ענוה וחנינה וחמלה, רוח נדיבה ונפש טובה, ועוד מעלות ומידות רמות ונשגבות אשר בנפש פנימה.
הוא זיוה, ר"ל, זיו יקריה דה', דהיינו שהיה מקיים כל מצוות שבין אדם למקום בזהירות ובשלמות - שמר שבת ויו"ט כהלכתם, ביתו היה בכשרות גמורה, לא התגאל מעולם גם לא באכילת איסור דרבנן או שתיית יין נסך, השכים והעריב לבית הכנסת, לא הפיל דבר מכל מצוות ה' חמורות או קלות, וזהו - זיו יקריה דהוי ליה קדם ה', במצוות שבין אדם למקום.
הוא הדרה, ר"ל, מעלות החיצוניות, דהיינו בין אדם לחברו - משאו ומתנו היה באמונה, נזהר מכל אונאה במקח וממכר או אבק ריבית או השגת גבול, לא רגל על לשונו, כלבו כן פיו, דובר אמת ויושר, לא עשה לרעהו רע, לא עשה עוול במשפט במדה במשקל ובמשורה, ואפילו לאינו ישראל לא הטעה ולא עשה עוולה, כי הוא היה איש תם וישר נקי כפים ובר לבב - הוא הדרו, דהיינו המעלות החיצוניות.
כאשר אתם, אחיי ורבותיי, ידעתם את כל אלה - כי ר' אברהם ליב גליק הנפטר היה הודה, זיווה והדרה של עדתכם ושל כל העיר ושל כל בני המחוז סביב, ועתה כי שבק לן חיים ויצא מן העיר, פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה! על דא יאות לן למבכי ולמיעבד הספידא, חבל על דאבדין ולא משתכחין!
אמנם, במקום שאין בני העדה והעיר יודעים חשיבות ומעלות הצדיק הדר בתוכם, אז גם ביציאתו מן המקום, אינם מרגישים כל כך מה שאבדו ואינו עושה רושם כל כך ביניהם. אבל ביעקב אבינו ע"ה - שבזמן שהיה בתוך העיר, היו כולם יודעים ומבינים ערכו וצדקתו והיו מתפארים בו, שהצדיק הזה בתוכם, לכן כשיצא מתוכם, הרגישו מי יצא מהם. לכן, ויצא יעקב מבאר שבע, למה מזכיר יציאתו, מגיד - לשבח להם הגיד הכתוב - שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שאצלם עשה רושם גדול יציאתו של אותו צדיק, יעקב אבינו ע"ה. ובא לפרש למה עשה כל כך רושם, ועל זה אמר: שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה - אם בזמן שהצדיק בתוכם הם מבינים ויודעים ומכירים ערכו הרם, שהוא הודם זיוום והדרם, אז כאשר - יצא משם, מרגישים הם בעיר, כי פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה, ולכן יציאתו עושה רושם. אבל כשאינם מבינים ויודעים, בעוד שהוא בתוכם, שהוא הודם זיוום והדרם, אז יציאתו מתוכם אינה עושה רושם כל כך, כי לא יבינו אבידתם!
אבל בהנפטר הנ"ל, אשר לא לבד בניו ובנותיו ובני משפחתו יודעים כי נפלה עטרת ראשם, כי גם אתם כל בני הקהל והסביבה וכל יושבי שער עירו, כולכם הייתם מבינים ויודעים ומכירים גודל ערכו של הנפטר הנ"ל, ובעודו היה בתוככם הייתם יודעים כי הוא הודכם זיוכם והדרכם - כי לכן בחרתם אותו פעמים רבות לראש הקהל והח"ק, ושמתם אותו לקצין עליכם - לכן, בכם יציאת הצדיק הזה מן המקום עושה רושם גדול, ואתם מרגישים כולכם כי פנה הודכם וזיוכם והדרכם, שאבד מנהיגכם אשר היה מנהל עדתכם על מי מנוחות השלום, במעגלי צדק, בנתיבות התורה ודת ישנה ומנהגי קדמונינו ז"ל, אוי לה לספינה שאבדה קברניטה (עפ"י בבא בתרא צא:)!
ויפגע במקום וכו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, אמרו חז"ל (בראשית רבה סח, ג): ג' אבנים לקח, רמז לג' עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים. וכן הנפטר הנ"ל לקח ג' אבנים הללו, וישם אותם בשכבו בקבר מראשותיו:
א. תורה - כי היה בר אוריין יודע ספר, וגם היה אוהב תורה מאד מאד, ומחזיק לומדי תורה בכל מאודו. הוא היה עמוד חזק להרב הגאון הצדיק המנוח מו"ה משה יוחנן שיינפעלד זצוק"ל אב"ד דקהילתו הנ"ל, וגם לבנו הממלא מקומו הרב הגאב"ד נ"י, תמיד עמד לימינם ותמכם בכל כוחו ותוקף עוזו בכל העניינים אשר נוגע להם. ביתו של ר' אברהם ליב היה בית ועד לחכמים - הרבנים שבאו לק"ק ער מיהאליפאלווא, מצאו אכסניא טובה בביתו, אכילה שתיה לינה ולוויה במרכבתו. גם אני השפל, בכל עת בואי הנה, מצאתי כן בביתו אש"ל וכל טוב ארוחה - לכן האבן הראשונה אשר מראשותיו בקבר, היא אבן טובה, התורה!
ב. והאבן השניה היא העבודה, עבודת השם התמה וברה. לא רק עבודה שבלב זו תפילה, אבל בכל ענייני עבודת השם - בזמן הזה שאין ביהמ"ק קיים, הרי התפילות וקיום שאר מצות במקום העבודה - הוא היה עובד בזריזות ובתכלית השלמות המעולה, כמו שהזכרתי כל אלה למעלה בפירוש הוד זיו והדר, ולא אכפיל במילין.
ג. והאבן הג' היא גמילות חסדים וצדקה, אשר הרבה והגדיל לעשות, צדקה בממונו וגמ"ח בגופו. ביתו היה פתוח לרווחה לקרובים ולרחוקים, פרס לרעב לחמו ועניים מרודים הביא ביתה (עפ"י ישעיה נח, ז), פיזר נתן לאביונים, על שולחנו אכלו בחורים בני עניים שמהם תצא תורה (עפ"י נדרים פא.), תמך אלמנות ויתומים, עזר דלים, צדקתו עומדת לעד! ג' אבנים הללו שם מראשותיו.
וישכב במקום ההוא ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, רמז לחיי אדם צדיק, אשר דומה לסולם העומד בארץ וראשו מגיע השמימה, כי מטרת כל מעשיו בעוה"ז לשמים. והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו, מלאכי אלקים אשר ברא במצוותיו ובמעשיו הטובים - עולים לפניו - עולים תחילה ואח"כ יורדים להגן על צאצאיו, ולהשפיע להם חסד עליון.
כן הנפטר ר' א"ל גליק, אשר עתה - ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש - שקעה שמש חיים חיותו. וישכב במקום ההוא, גופו הטהור שוכב בקבר, אבל נפשו הטהורה לא אפסה, רק עלתה למעלה בסולם חייו, מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. והנה מלאכי אלקים - מצוות ומעשים טובים שלו - עולים ויורדים בו, להגן עליכם בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, נכדיו ואחיו ואחיותיו, וכל בני משפחתו היקרה, להגן עליכם ולהמליץ בעדכם מליצה ישרה, להשפיע חסד עליון שפע ברכות, לכם ולכל בני הקהילה והחברא_קדישא וכו', עד בלע המות לנצח, ויעמוד לגורלו לקץ הימין, אמן.
*
עוד להספד
לא רק יציאת צדיק מפורסם מנכבדי עיר עושה רושם,
אלא גם יציאת צדיק שאין לו מעמד ותפקיד בחיי הקהילה
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה.
פירש"י: לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. ולמה הזכיר יציאתו - אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה - יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה, וכן: ותצא מן המקום (רות א, ז), האמור בנעמי ורות.
ויש לדקדק, למה הביא רש"י בסוף המאמר, הך "וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות" - למה הוצרך כאן לומר זאת, הלא גם במגילת רות דרשו במדרש כן, וכשנגיע לפסוק ההוא במגילת רות, נמצא כי כן דרשו חז"ל גם שם?
ונלע"ד שבא ללמד, דלא רק צדיק או צדיקה, אשר יש להם יד ושם בתוך העיר, [בעלי מעמד גבוה ותפקיד משמעותי בחברה], שהכל מכירים אותם ומעשיהם, לפי שהם מנהלי וראשי העדה או איזו אגודה, והם מפורסמים לשועים ונכבדי העיר, וכל בני העיר יודעים את מעלותיהם ומידותיהם ומעשיהם הטובות והנשגבות, ומבינים שהם הודם וזיוום והדרם, לא לבד יציאתם של אלו מן המקום ההוא הוא חסרון שלא יוכל להימנות, ועושה רושם גדול - מפני שבעודם בתוכם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, ר"ל, שמכירים אותם להודם זיוום, כמו יעקב אבינו ע"ה, שהיה מפורסם שהוא איש תם יושב אהלים בבהמ"ד של שם ועבר, וגם היה מיוחס שהוא בן יצחק אבינו ע"ה, צדיק בן צדיק - לא רק יציאתו עושה רושם, וממילא יצא משם פנה הודה פנה זיווה פנה הדרה, אלא אפילו צדיקים וצדקניות שאינם מפורסמים כל כך, כגון שהם עניים ואינם מנהלי ונכבדי העיר, אבל באמת הם נפלאים בצדקות וחסידות ופרישות ומלאים מצוות ומעשים טובים, אף יציאתם של אלו עושה רושם, ואף ביציאתם של אלו מן העיר, פנה הודם זיוום והדרם.
ולכן מסיים רש"י מאמרו: וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות, שהיו עניים ואביונים, שהוכרחו ללכת ללקט לקט שכחה ופאה כדי לפרנס עצמם, ולא היה להם יד ושם בתוך יושבי העיר [ולא היו מבעלי המעמד הגבוה ולא מבעלי התפקידים המשמעותיים], בכל זאת, יציאתם מן העיר עשתה רושם, כי פנה הודה זיווה והדרה של עיר!
ואמרתי זאת בהספד על האשה הצדיקה והחסידה נפלאה בצדקותה ומע"ט מרת רבקה טייטעלבוים ע"ה - אשר היתה ביתה בכשרות ובזהירות נפלאה, שמרה שבת קודש ויו"ט כהלכתה, והיתה מדקדקת במצוות מאד מאד, והיתה מתענה בכל שבוע בשני ובחמישי, גם היתה מגדלת בניה לאהבת ויראת שמים, והם נפלאים ג"כ ביראת ה' טהורה ובעבודת השם תמימה ובשמירת שבת ויו"ט, וגם על ביתם היתה משגחת שתהיה בכשרות גמורה, ושישמרו חוקי טומאה וטהרה. ואע"פ שהיתה עניה ואביונה, ולא היה לה יד ושם, [מעמד או תפקיד משמעותי], בעדתנו ובעירנו - בכל זאת תדעו, אחיי ורבותיי, כי צדיקה נפלאה היתה הנעדרת ממנו, וכי עם יציאתה פנה הודה זיווה והדרה של קהילתנו, ויציאתה עושה רושם, כי חבל על דאבדין ולא משתכחין, והשם יגדור פרצתנו, בלע המות לנצח וכו'. והלך לפניה צדקותה, ותמליץ טוב בעד בניה ומשפחתה ובעד כל קהילתנו, וגדולים צדיקים במיתתם, יזהירו כזוהר הרקיע ככוכבים לעד, אמן.
* * *