יתרו הכיר באמונת הייחוד, והאמין כי ה' הוא 'פועל טוב' לישראל, לעומת פרעה שבדמיונו המוטעה האמין בשתי רשויות
וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכו' (יח, א).
פירש"י: מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
נלע"ד לפרש בהקדים מה שפירש הבינה לעתים (דרוש כט ליום שש"פ) את מאמר הכתוב (לעיל י, י), מה שאמר פרעה: יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם ראו כי רעה נגד פניכם - הכוונה, כי המצריים וכל אומות בימי קדם שעבדו ע"ז, היו חושבים כי שני אלוהיות הם, האחד הוא פּוֹעֵל טוב והשני הוא פּוֹעֵל רע. כי לא יכלו להשיג ולהאמין כי האלוקים אשר מידתו הטוב והחסד, המטיב ועושה חסד עם הבריות, יוכל לפעול גם רע ולהביא מכות ועונשין על הבריות, אלא ודאי ב' רשויות הן: האחד, הוא הבורא את החשך, ומביא טללים רעים ופגעים רעים על העולם, וכל חלי וכל מכה וכל מרעין בישין על הבריות. והשני, הוא הבורא את האור, ומצמיח את הזרעים ואת האילנות, ומשפיע כל טוב על העולם, ומשביע לכל חי. פועל הטוב לא יוכל להרע, ופועל הרע לא יוכל להיטיב, כי מידות הטוב והרע הם שני הפכיים ולא יוכלו להתאחד באלקים אחד.
וכשראה פרעה כי אלקי העברים מביא עליו ועל עמו ועל ארצו מכות גדולות ונוראות, חשב בדמיונו המוטעה כי אלקי העברים הוא הפועל רע, ויען אשר מידתו להרע, אי אפשר כי הוא רוצה להיטיב לישראל, ולהביא להם גאולה מעבדות לחירות. אבל חשב פרעה, כי למען אשר יוכל להרע לפרעה ולמצרים, התנכל האלקים ושלח אליו את משה ואהרן, ויצוום עליו לשלח את בני ישראל מארצו, והקשה את לבו והביא עליו עשר מכות. וחשב פרעה כי אחר שישלח את העם - לא יוסיף ה' להיטיב עוד לבני ישראל, אבל ירע להם, כאשר הרע לו ולעמו, כי הרי הוא 'פועל רע', אשר לא יוכל להיטיב.
וזהו שאמר פרעה: יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם - ה' אשר באתם בשמו שאשלח אתכם, ואשר הביא עלי ועל ארצי את המכות הגדולות והנוראות - הוא יהיה כן עמכם, וירע לכם כמו שהרע לי, כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, כך ינהג גם כלפיכם וכך יעשה לכם, אם אשלח אתכם, ראו כי רעה נגד פניכם, ראו את 'פועל הרע' הנראה לפניכם, להרע עמכם, כאשר הרע עמדי.
וזהו שהתפלל משה על ישראל כשחטאו בעגל (להלן לב, יב): למה יאמרו מצרים לאמר, ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה וכו' - כי יאמרו המצריים: 'פועל הרע' הוציאם ממצרים, למען אשר אח"כ יפן להרע להם להרוג ולכלות אותם.
אמנם האמת יורה דרכו, כי שקר ענה פרעה, וכי שוא וכזב דמיונו. כי הנה ראינו כי אחרי אשר כבר יצאו ישראל ממצרים, כאשר באו אל הים, וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים, גם אז הגדיל ה' חסדו וטובו לישראל, ויבקע מי ים סוף מפניהם ויעבירם בתוכו בחרבה, ואת רודפיהם השליך במצולות. הרי ראינו, כי שקר הוא מה שרצה פרעה להפחיד את משה ואהרן באומרו "יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם", שאחרי שלחו את ישראל, ירע להם ה' כמו שהרע לפרעה ולעמו, שהרי ראינו כי עוד היטיב עמהם.
ואם יעלה על דעת לומר, כי גם בקריעת ים סוף לא למען הטיב עם ישראל נקרע הים, אבל רק למען הרע למצריים להטביעם בתוכו, והוא הוא הפועל רע במצרים ופועל רע להם על הים, הנה שתי תשובות בדבר:
אחת - כי אם 'פועל רע' הוא זה, לא היה לו להעביר את ישראל בחרבה בתוך הים, אבל היה לו להטביע גם אותם במים אדירים, והפסוק סיפר לנו (לעיל יד, כח): וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים לא נשאר בהם עד אחד - ואחר שכבר נטבעו המצריים כולם בים - ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ר"ל, אחר שכבר נשקעו מצרים בים, עדיין הלכו בני ישראל ביבשה בתוך הים, כי לא יכלו לעבור חיש מהר את ים סוף מעבר לעבר. וכאשר רדפו המצריים אחריהם ובאו בתוך הים, עשה ה' כי שבו המים בחלק הים שהיו בו המצריים ויכסו אותם וישקעום, וחלק הים אשר היו בו עדיין בני ישראל, היו בו המים להם חומה מימינם ומשמאלם, ובני ישראל הלכו בתוכו ביבשה, ולא שבו גם עליהם מי הים לכסותם ולשקעם. הרי ראינו, כי לישראל הוא פועל טוב וחסד [באותה שעה שלמצריים היה פועל רע], ויושיעם ה' ביום ההוא!
והראיה השנית - כי אחרי צאתם ממצרים, והעם עייף ויגע, ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ויהי כאשר ירים משה את ידו אל האלקים, וגבר ישראל, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב - כי - מלחמה לה' בעמלק (יז, ח_טז), וזה היה כאשר כבר יצאו ממצרים, ויסעו כבר מים סוף ויחנו במדבר, גם אז הוסיף ה' להיטיב לישראל! הרי ראיה ברורה כי שקר ענה פרעה, כי ה'פועל רע' הוא שהיכהו והוא שירע אחרי כן גם לישראל, אבל ראינו כי פועל טוב וחסד הוא לישראל, גם אחרי כן.
וזהו שאמר הכתוב: וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, כי שמע את אשר עשה ה' אחר אשר כבר הוציא ה' את ישראל ממצרים. ופירש רש"י: מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, אשר נעשו אחר שכבר יצאו ממצרים, ומתוך זה ראה יתרו, כי לא כמחשבת פרעה ודמיונו הכוזב - רעה נגד פניהם - אבל ה' הטוב ומטיב הולך לפניהם!
לכן, ויקח יתרו חותן משה וכו' ויבוא יתרו וכו' אל משה אל המדבר, ולא ירא מפני סכנות שבמדבר, יען כי ראה כי ה' הוא המגן עליהם ומטיב, ועושה חסד להם בטובו הגדול, וזהו: אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלקים, אף על פי שהם במדבר, אשר מידת הדין "אלוקים" שולט שם [עיי' רמב"ן להלן לב, א], בכל זאת לא פָחַד פַּחַד 'פועל רע', כי ראה כי ה' הרבה לעשות טוב וחסד לישראל גם לאחר שהוציאם ממצרים, כמו שפירשנו.
וזהו שאמר הכתוב: ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, ר"ל, לא בשביל היותו פועל רע לפרעה ולמצרים, אלא בשביל ישראל להיטיב להם! והמופת והראיה על זה - את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, פירש"י: שעל הים ושל עמלק, שכל אלה היו אחר שכבר היכה מצרים ויוצא את ישראל מתוכם. הרי אלו למופת, כי לטובת ישראל, ובשביל מידת טובו וחסדו, עשה כל אלה, וזהו שאמר: ויצילם ה', דהיינו מידת הרחמים.
ק
המשך המאמר הקודם
מידת הדין גם היא לטובה, כדי שהאדם יחזור בתשובה,
והראיה לכך היא כי הקב"ה מעניש מידה כנגד מידה
ועל פי זה בארתי המשך דברי הפרשה, מה שאמר יתרו (יח י_יא):
ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה וכו' עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כי בדבר אשר זדו עליהם.
פירש"י: כתרגומו - ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל בה דנינון - במים דימו לאבדם והם נאבדו במים.
ואקדים עוד הבחינה, כי מופת חותך על מה שהקב"ה מביא עונשין ומרעין ועאקין על האדם, שגם זה לטובת האדם - כי לא ענה מלבו ויגה בני איש, כי אם הוגה וריחם כרוב חסדיו (איכה ג, לא_ב), למען יהיו היסורין ממרקין עוונותיו, ולמען יפשפש במעשיו, וישוב מדרכו הרעה, וייטיב מעשיו, כמו שנאמר (שם פסוק מ): נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' - המופת על זה הוא, כי הקב"ה כשעושה דין ומעניש, הוא מעניש מידה כנגד מידה, כמו שדרשו חז"ל (סוטה ח:) על הפסוק: בסאסאה תריבנה (ישעיה כז, ז), למען אשר מתוך העונש יכיר האדם במה חטא.
וכמו שמצינו במס' ברכות (דף ה:) בההיא עובדא דרב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן ואמרי לה רב אדא ורבנן, ואמרו ליה לעיין מר במיליה. אמר להו ומי חשידנא לכו, אמרו ליה מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מילתא לימא, אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה וכו' [פירוש: לרב הונא החמיצו ארבע מאות חביות יין, נכנסו חכמים ואמרו לו שיפשפש במעשיו. אמר להם, וכי חשוד אני בעיניכם?! אמרו לו, וכי חשוד הקב"ה שיעשה דין שאינו דין צדק?! אמר להם, אם יש מי ששמע עלי דבר (שאני צריך לחזור בי), יודיעני. אמרו לו, שמענו עליך שלא נתת לאריסך את חלקו בזמורות הגפן וכו' עיי"ש].
וכתבו המפרשים (עיי' הרי"ף על העין יעקב שם), דהא דידעי רבנן למימר, דמה שנענש רב הונא שיינו נעשה חומץ, הוא בשביל דלא יהיב שבישא לאריסיה, היינו משום דהקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו, כשהוא מביא דין על האדם, הוא מענישו מידה כנגד מידה, במה שחטא בה נענש, למען שכאשר יפשפש במעשיו וירצה לעשות תשובה ולתקן עיוותו - מן העונש יכיר את החטא. ולכן, כיון דרב הונא נענש ביין, שנתחמץ יינו, על ידי זה ידעו רבנן לומר שבענין זה חטא - דשמיע להו דלא יהיב שבישא לאריסיה - דהעונש הוא מידה כנגד מידה לטובתו של החוטא, שיוכל להכיר בנקל במה חטא.
וזהו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים ט, יז): נודע ה' - מידת הרחמים של ה' וחסדו וטובו ניכרת ונודעת, גם אם - משפט עשה, בשעה שעושה משפט ודין ומעניש את האדם, מ"מ נודעת וניכרת היא מידת הרחמים שלו, ע"י - בְּפֹעַל כפיו נוקש רשע, ע"י שהרשע נענש מידה כנגד מידה ומדוויל ידיה משתלם ליה [עפ"י פסחים כח. ופרש"י שם: מהרמת ידו וממלאכתו משתלם שכרו כשנמצא גנב].
ועל פי זה בארתי מאמר מדרש רבה פרשת בשלח (כג, ט): אז ישיר משה, הה"ד: נודע ה' משפט עשה – מְדַבֵּר במצריים, שעשה הקב"ה בהם משפטים במצרים ועל הים וכו'. ומהו נודע ה' – כדכתיב (יד, יח): וידעו מצרים כי אני ה', בשעה שאעשה הדין לפרעה, שכן כתיב אחריו: בהכבדי בפרעה. וכתיב: בפועל כפיו נוקש רשע - זה פרעה, מה אמר (א, כב): כל הבן הילוד וכו' ואף הקב"ה עשה לו כשם שעשה, שנאמר (תהילים קלו טו): וניער פרעה וחילו בים סוף. מהו הגיון סלה - אמרו ישראל, מה עלינו לעשות, אלא לומר שירים וזמרים, שנאמר: אז ישיר משה, עכ"ל המדרש.
ולכאורה המאמר משולל הבנה, דהלשון "מה עלינו לעשות" משמע שהסתפקו תחילה אם לומר שירה או לא, וצריך להבין למה הסתפקו ולא אמרו תיכף שירה אחרי שיצאו ממצרים ביד רמה, ומה ראו דבר חדש עתה על הים, שעתה ראוי לומר שירה וזמרה?
ולפי מה שכתבנו הדבר מובן היטב, כי תחילה היו דואגים אולי אמת הוא מה שאמר פרעה - יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם וכו' ראו כי רעה נגד פניכם - כי 'פועל הרע' הוא המכה את מצרים, והוא סופו לעשות רעה גם לישראל, וא"כ אין להם מה לשמוח ולומר שירים וזמרים. אבל עתה בקריעת ים סוף, שראו כי הקב"ה עושה דין במצרים מידה כנגד מידה, הם דימו לאבדם במים ונאבדו הם במים, הרי מוכח מזה כי גם המשפט שהוא עושה, הוא מידת רחמים שלו ולא מידת פועל רע, כי אלמלא רק לפעול רע הוא רוצה, לא היה מתכווין לענוש דינא מידה כנגד מידה. אלא ודאי, לטובה לחסד ורחמים, מידתו. נמצא, כי שקר ענה פרעה וכזב דמיונו, לכן אין להם לירא ולפחד כי פועל רע, ולכן עתה יאות להם לשמוח ולומר שירים וזמרים.
וזה כוונת המדרש: אז ישיר משה - וקשה לבעל המדרש, למה דוקא אז ולא קודם לכן, ועל זה מפרש - הה"ד נודע ה' משפט עשה, מידת הרחמים של הקב"ה נודעת אף כשהוא עושה דין ומשפט, ומביא עונש על הרשעים, מְדַבֵּר במצריים, שעשה הקב"ה בהם משפטים במצרים ועל הים. ומהו נודע ה', כדכתיב: וידעו מצרים כי אני ה', מידת הרחמים, אף בשעה שאעשה הדין לפרעה.
וע"י מה נודע וניכר שהוא כן - בפועל כפיו נוקש רשע - זה פרעה, מה אמר: כל הבן הילוד וכו' ואף הקב"ה עשה לו כשם שעשה, וניער פרעה וחילו בים סוף, ע"י שענש את פרעה מידה כנגד מידה, נודע שהוא בעל הרחמים, ולא כאשר חשבו פרעה ועבדיו כי הוא 'פועל רע'.
מהו הגיון סלה - אמרו ישראל מה עלינו לעשות, אלא לומר שירים וזמרים, שנאמר: אז ישיר משה, ר"ל, עתה שראו ישראל כי לא 'פועל רע' הוא, אבל בעל הרחמים והחסד, אמרו כי אין להם עתה מה לעשות רק לומר שירים וזמרים.
אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמר אשירה לה' - לבעל מידת הרחמים והטוב - כי גאה גאה, הרם ומתגאה על גאים, הוכיח את גאוותו ורוממותו בכך שסוס ורוכבו רמה בים, ר"ל, במה ששיקע צרינו בתוכו - דהיינו מידה כנגד מידה - בזה הראה לנו רוממות מידותיו, כי גם כשעושה דין הוא בעל הרחמים.
וזהו שאמר יתרו, אשר שמע קריעת ים סוף, שהקב"ה ענש את מצרים מידה כנגד מידה, ועל ידי זה נודע מידת הרחמים שלו אף כשעושה דין ומשפט, ולא 'פועל רע' הוא. וגם שמע מלחמת עמלק, שהיתה אחר שכבר יצאו ממצרים, ויסעו מים סוף הלאה בתוך המדבר, וגם אז הוסיף הקב"ה להיטיב להם - נמצא ב' הוכחות כי שקר ענה פרעה, במה שאמר כי 'פועל הרע' הוא נגד פניהם.
ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם וכו', דייק לומר ה', דהיינו מידת הרחמים, הוא אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, פירש"י: כתרגומו, לשון רידוי ומרות היד שהיו מכבידים עליהם, היא העבודה, ר"ל שגם הכבדת העבודה וקישוי השעבוד היה לטובה, במידת החסד והרחמים, כמו שבארנו בפר' וארא (לעיל עמ' רמח).
והוסיף יתרו לומר: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, עתה אני מכיר, כי גם כל מה שהאלקים, דהיינו מידת הדין, עושה דין ומשפט להעניש את הרשעים, הוא רק גדלות מידת הרחמים שלו, והראיה והמופת על זה: כי בדבר אשר זדו עליהם, וכמו שפירש רש"י: כתרגומו - ארי בפתגמא דחשיבו מצראי למידן ית ישראל בה דנינון, כי נענשו מידה כנגד מידה - במים דימו לאבדם והם נאבדו במים, כי לפי זה מוכח כי מידת הרחמים היא, גם בשעה שמידת הדין שלו מתוחה, ולא שתי רשויות הן, אבל כמו שאנו אומרים בכל יום, ומודים ומשבחים להקב"ה ערב ובקר: שמע ישראל ה' אלקינו - בין שהוא נוהג עמנו במידת הרחמים, בין שהוא נוהג עמנו במידת הדין שלו - ה' אחד, בין כך ובין כך, מכל מקום הוא רק ה' אחד, בעל הרחמים.
*
ה' שליט בים וביבשה –
דברי חיזוק ועידוד בימי מלחמת העולם הראשונה
עוד אמרתי בדרך הלצה, על מאמר הנ"ל, דבר בעתו בענין המלחמה הגדולה אשר עתה בעולם:
מה שמועה שמע ובא - קריעת ים סוף ומלחמת עמלק.
הנה יש ממלכה אשר כוחה גדול על הים, כגון ממלכת אנגליאה שהיא מעצמה ימית, אבל אין כוחה וחילה גדול ביבשה. ויש ממלכה אשר כוחה וחילה גדול ביבשה, כגון ממלכת רוסיא שיש לה אוכלוסין הרבה, אבל אין כוחה גדול על הים.
וכן פרעה היה כוחו גדול על הים ועל יאוריו - כמו שאמר הנביא (יחזקאל כט, ג): התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו - כי על חוף הים הוא שכן. ועמלק היה כוחו גדול על היבשה, כמו שכתוב (במדבר יד, מה): וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה.
והנה מצינו במסכת גיטין (דף נו:), במעשה דטיטוס הרשע כשעמד עליו נחשול שבים לטובעו, אמר: כמדומה אני שאלוקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים, בא פרעה - טבעו במים, בא סיסרא - טבעו במים, אף הוא עומד עלי לטובעני במים, אם גבור הוא, יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה וכו', עיי"ש.
אמנם יתרו שמע גבורותיו של הקב"ה שעשה בין בים בין ביבשה - מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק - שהיכה את פרעה ואת מצרים שהיה כוחו בים, והיכה את עמלק שכוחו ביבשה, וראה יתרו כי אלקי העברים הוא גדול וגבור בין בים בין ביבשה, לכן בא לכנוס בצלו ולעובדו, כמו שאמר: עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, אלהי הארץ ואלהי הימים, השליט והמושל בים וביבשה.
וכן עתה במלחמה הגדולה שבעולם - הקב"ה בעזרנו, ולא יועיל לרוסיה המון חילו ביבשה, ולא לאנגליה המון אניותיהם בים, גם את זה וגם את זה ייתן הקב"ה ניגפים לפנינו ואחוזת מרעינו, המה כרעו ונפלו ואנחנו באלקים נעשה חיל, ה' ילחם לנו, וידריכנו על במות אויבינו, כי האמת איתנו, והאמת ינצח ויגבר ויצמיח ישע כבוד ותהילה לעמנו ושלום לעולם, אמן וכן יהי רצון.
*
ביאור על מה סמך יתרו שיקבלו אותו בבואו להתגייר
וישמע יתרו וכו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים וכו'.
לכאורה צריך להבין, מאין ידע יתרו שיקבלו ישראל, גר שבא להתגייר? הלא בימי דוד ושלמה, כי טוב לישראל, לא קיבלו גרים [שמא אין כוונתם להתגייר לשם שמים כדאיתא ביבמות כד:], ואולי לא יקבלו אותו להתגייר?
ונראה לי לפרש, דיתרו ראה אשר ערב רב עלה עם בנ"י, והם מצריים שנתגיירו, כמו שפרש"י לקמן פר' כי תשא על דברי הפסוק (לב, ז): כי שחת עמך, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם וכו' - הרי כי ערב רב שנתגיירו נקראים עמו של משה.
וזה כוונת הכתוב: וישמע יתרו וכו' את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו, ר"ל, לאותם ישראלים אשר הם עמו של משה - ומלת עמו לא קאי אקב"ה, אלא מוסב על משה - גם להם היטיב הקב"ה, וחלק כחלק היה להם בכל הטובות ובקבלת התורה עם ישראל, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, ר"ל כי עִם ישראל הוציא ה' גם ממצריים עמהם, [את במשמעות עִם], שקיבלום להתגייר.
לכן, ויבוא יתרו וכו', בא להתגייר, כי בודאי יקבלו גם אותו, בפרט שהניח כבודו ורומו של עולם ובא אל משה אל המדבר, מקום תוהו, אשר הוא חונה שם הר האלקים, לקבל עליו עול תורה ומצוה - הרי בא להתגייר לשם שמים.
*
"כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים" ולא רק להישפט
וירא חותן משה וכו' ויאמר משה לחותנו כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים. כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו וכו' (יח, יד_טז).
נלע"ד הכוונה, כי משה השיב לחותנו ואמר לו: לא כאשר אתה סבור, כי כולם באו למשפט זה עם זה, ולכן ייפלא בעיניך איך יוכל שופט אחד לבדו לשפוט לכל אלה - אין הדבר כן, אבל כשהטוען ראובן בא להישפט עם שמעון הנטען, גם כל העם אשר אין להם שום דין ודברים זה עם זה, בכל זאת באים הנה, לשמוע וללמוד מזה, לידע לעתיד כל דבר ודבר מה דינו.
וזהו שאמר משה: כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים, ר"ל, בואם אלי הוא לדרוש ולדעת דיני המשפט אשר לאלקים, ולכן, כי יהיה להם דבר - אם יהיה איזה דבר, דין ודברים ביניהם, בין איש לחברו - בא אלי, בא כל העם אלי. לכן לא אמר הכתוב באו אלי, דהיינו בעלי דינים, אבל אמר "בא" אלי, מלת "בא" מוסב על "העם", אע"פ שאין לעם דין ודברים זה עם זה, מכל מקום בא כל העם אלי.
ושפטתי בין איש ובין רעהו, שאני פוסק את הדין בין ב' בעלי דין, ועל ידי זה - והודעתי את חוקי האלקים ואת תורותיו - ע"י שהעם שומע פסק הדין, עי"ז אני מודיע לעם את חוקי אלקים ואת תורותיו, ויידעו הם בעצמם לעתיד את הדין היאך הוא, ולא יצטרכו לבוא אלי.
*
לברית מילה
בפסוקים "והייתם לי סגולה וכו'"
מרומזים טעמי מצות מילה
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו' (יט, ה_ו).
כתב בעל הטורים: והייתם לי סגולה מכל העמים סופי תיבות מילה. ובמדרש ילקוט שמעוני (רעו) איתא: ושמרתם את בריתי זה ברית מילה.
ונראה לפרש, על פי מה שכתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ט), טעם לברית מילה - להחליש תאוות החומר אשר ברתיחת הדם יסודו, וע"י דם ברית מילה ופריעה נחלש כח התאוה מעיקרא, וגם נתקדש הגוף מתחילתו להיות מוכשר לכבוש יצרי ותאוות החומר, כשיגדל הנער ויהיה לאיש.
והרמב"ן (בראשית יז, ד) חלק עליו וכתב דהמילה היא רק אות ברית קודש, אשר כרת הקב"ה עם אברהם ועם זרעו אחריו. היא האות והחותם בנו, כי אנחנו זרע עם קדושו אשר בחר בנו מכל העמים, ולכן חתם אות בריתו בבשרנו.
והנפקא מינה בין ב' טעמים הללו היא, כי לטעם שכתב הרמב"ם, שהמילה ניתנה להחליש התאוה, אם כל שאר אומות העולם גם כן יטו שכם לעבוד להקב"ה - לכבוש תאוות החומר שלהם, ולהיות גדורים בעריות ושלא יהיו שטופי זימה ולא יזנו אחרי לבבם ועיניהם - אז אין לנו יתרון ומעלה עליהם.
אבל לטעם הרמב"ן, כי המילה היא חותם אות ברית עם אבותינו וזרעם אחריהם - כי בנו בחר הקב"ה, ואותנו קידש מכל העמים להיות לו לעם נחלה כיום הזה - אז אפילו אם כל העמים ילכו באור אלקים חיים, ויטו שכם אחד לעבדו, בכל זאת יש לנו מעלה, כי אנחנו עם סגולתו אשר בחר לו, ושׂם עלינו חותמו אות בריתו הקדוש, כי יעקב בחר לו י_ה ישראל לסגולתו (תהילים קלה, ד), כי הוא עשנו ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו (שם ק, ג), והוא אבינו רוענו מלכנו לעולם ועד.
וזאת היא כוונת הכתובים - כי באמת כל ב' טעמים הנ"ל יש למילה, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כאשר אמר הכתוב: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, ברית מילה כדרש המדרש, אז יהיה לכם כפליים לתושיה:
א. והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, תהיו לי עם סגולתי אשר בחרתי בו - אפילו אז, אם כל הארץ שלי תהיה, דהיינו שכל העמים יטו שכם אחד לעבדני ולהיות שלי, בכל זאת אתם תהיו עם סגולתי לעולם, ע"י המילה שהיא אות הברית, כי אתכם ידעתי מכל העמים להיות לי עם סגולה עד סוף כל הדורות. ועל זה רמזו סופי תיבות של והייתם לי סגולה מכל העמים, סופי תיבות: מילה, כטעם שכתב הרמב"ן ז"ל.
ב. ועוד שנית כטעם שכתב הרמב"ם - ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שע"י המילה תוכלו, ככהנים, לזבוח זבח יצריכם ותאוות החומר שבכם, לקדש את גופכם קודש לה'.
וכן הילד הרך הנימול, תהיה לו המילה אות ברית עם סגולה, וגם שבכח המילה ישלוט ויגבר על יצרו, וכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
עוד לברית מילה
האדם הישראלי צריך להיות שלם בעיון שכלו,
בקדושת גופו ובכשרות קניינו
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו'.
איתא במדרש ילקוט שמעוני (רעו): ושמרתם את בריתי - רבי אליעזר אומר זה ברית שבת, רבי עקיבא אומר זה ברית מילה ועבודת אלילים.
נלע"ד הכוונה, כי צריך האדם הישראלי להיות שלם בג' שלמות [עיי' של"ה פר' משפטים - תורה אור], והם:
א. שלמות העיון - שלא לטעות אחרי משאות ומחזות שווא ומדוחים בחקירות כוזבות, לכפור בה' ובאמיתת תורתו, לפרוק ממנו עול מלכות שמים ח"ו ולחבק חיק נכריה המינות והאפיקורסות, או להיות ניסת לע"ז ח"ו. אבל, יחבק חיקה של תורה, ובאהבתה ישגה תמיד (עפ"י משלי ה, יט), תמים יהיה עם ה' אלוקיו (עפ"י דברים יח, יג).
ב. שלמות הגוף - דהיינו שלא ישתקע במצולות התאוות החומריות, אשר בחומר גוף האדם וברתיחת דמו יסודם, שלא יזנה אחרי לבבו ואחרי עיניו - עין רואה ולב חומד (עפ"י רש"י במדבר טו, לט ועי' במד"ר י, ב) - ולא יטמא את גופו בזנות ובמאכלות אסורות, אבל יכבוש את תאוותיו ויגבר על יצרו וישלוט בו.
ג. שלמות הקניין - דהיינו שלא יהא שמץ עבירה בקניינו, כגון גזל ואונאה והשגת גבול וחילול שבת וכדומה. אבל יהיה כל קניינו בנקיון כפים, בצדק וביושר ואין עוול בו במידה ובמשקל ובמשורה.
והנה על שלש אלה מרמזים דברי המדרש הנ"ל: ושמרתם את בריתי זה ברית מילה, מרמז על שלמות הגוף, שהמילה מחלשת התאוה, ומשמרתו שלא לתור אחרי התאוות החומריות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל (מו"נ ח"ג פמ"ט).
ברית עבודת אלילים, מרמז על שלמות העיון, שלא לטעות אחרי ע"ז ומינות וכפירה בה' ובתורתו, ח"ו.
ברית שבת, מרמז על שלמות הקניין, כי ע"י שמירת שבת ומנוחה ביום השביעי, הוא מודה כי הקב"ה הוא מקור כל הברכה, כי ברכת ה' היא תעשיר [משלי י, כב ודרשו חז"ל (ב"ר יא, א:) זו השבת, שנאמר: ויברך אלקים את יום השביעי], והקב"ה הוא המברך את כל מעשי ידינו, ומה שהוא נותן לנו הוא שלנו, ובלתי ברכתו לא יוכל האדם לקנות קניין ולצבור הון. ולכן מי שמאמין בכל זה ושומר שבת כהלכתו - הרי זה גם לא ישלח ידו במה שאינו שלו, לא יגזול ולא יסיג גבול רעהו, אבל יהיה לו שלמות קניינו במשפט ויושר וצדק, ולא עוולתה בו.
וגם הפסוקים מרמזים על ג' שלמות אלו במקראיהם:
ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים – רמז על שלמות העיון, שלא נטעה אחרי ע"ז, אבל נהיה עם סגולה לה' לבדו ולא לזולתו.
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, רמז לשלמות הקניין, כי כמו הכהנים - רק מה שיינתן להם מתנות כהונה על פי ה', הוא חלקם, ואי אפשר להיות בו שמץ עוול כלל - כן גם אתם יהיה כל קניינכם נקי מכל שמץ עוון ואשמה, רק כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך.
וגוי קדוש, רמז לשלמות הגוף, לקדשו ע"י כיבוש התאוות החומריות ושליטה ביצרי לבבו, ולהיות הגוף הקדוש נאמן לעבודת הבורא יתברך שמו.
וכן הילד הרך הנימול, כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה שהיא שלמות העיון, לחופה - שלמות הגוף ע"י קדושת הזיווג, ולמעשים טובים - שלמות הקניין ע"י צדקה וגמילות חסד בממונו.
*
עיי' לעיל עמ' מז בפרשת נח, ביאור המסורה: ואתם פרו ורבו (בראשית ט, יז); ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו); ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום (דברים ד, ד) בדרך דרוש לברית מילה ולנישואין.
*
לנישואין
על בני הזוג להשתוות בהשקפתם
ובקבלת כל מצבי החיים מתוך אמונה
ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה וכו' ואת שני בניה אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אלקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה (יח, ב_ד).
איתא בפסיקתא: חותן משה - שהיה מתכבד במשה. אשת משה - ראויה היתה לו.
הנה הפסיקתא בא ליישב, למה הזכיר הכתוב פעם שנית ביתרו "חותן משה", הלא כבר הזכיר בפסוק הקודם לזה "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה" - לכן דרש "שהיה מתכבד במשה". גם בא ליישב למה הזכיר בצפורה "אשת משה", הלא ידענו מפרשת שמות שהיא אשת משה - לכן דרש "ראויה היתה לו". אבל עדיין צריך למודעי, במה נודע עתה כי היא אשה ראויה למשה?
ועוד צריך ליישב, למה אמר הכתוב "ואת שני בניה" ולא אמר ואת שני בניו, כי הלא בניו של משה היו ולא בניה מאיש אחר - כמו שדרש בפסיקתא על פסוק: ויבוא יתרו חותן משה ואשתו ובניו, בניו של משה ולא ממקום אחר - וא"כ קשה, למה אמר בתחילה "בניה"? ועוד צריך להבין, מה שייכות בזה הענין להזכיר את הטעם למה נקרא האחד גרשם והאחד אליעזר, דזה שייך במקומו שהזכיר לידתם - ובאמת בלידת גרשם הזכיר הכתוב כן, רק בלידת אליעזר לא הזכיר שמו - מ"מ קשה מה ענין להזכיר כל זאת כאן?
ונראה לפרש דחדא מתורצת בחברתה, ג' הקושיות יחד - דהנה אם הזיווג יעלה יפה לאיש ואשה, צריך שיהיו דעותיהם בענייני מוסר החיים מכוונות ושוות זה לזה, הן בזמן שזרח עליהם אור שמש ההצלחה, ושביבי כל טוב וחסד וברכת עוה"ז הפיצו נגהם להם, בין בזמן אשר יחשכו כוכבי שמיהם, שמש וירח להם קדרו, ועוני ולחץ וצער ויגון מנת חלקם.
כמו שאמר הכתוב (הושע ב, כא): וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט - הן כאשר מידת הדין והמשפט הקשה מתוחה עלינו, וגם בחסד וברחמים, כאשר מידת החסד והרחמים, שפעת טובה וברכה מנת חלקנו בחיים - תמיד נהיה דבקים באמונה בה' ובתורתו, וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'! ואם איש ואשה דעותיהם שווים בענין זה, אז יהיה זיווגם עולה יפה, והדבק טוב יאמר לו (עפ"י ישעיה מא, ז).
והנה למען לא יבעט האדם, ולא יסור מאחרי ה' בזמן שאור ההצלחה והברכה זורחת עליו, צריך שישים לנגד עינו ועל לבו תמיד: כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו על הארץ (דברי הימים א' כט, טו), היום כאן ומחר בקבר (ברכות כח:), ימינו כצל עובר (עפ"י תהילים קמד, ד), אנוש כחציר ימיו כציץ השדה כן יציץ כי רוח עברה בו ואיננו (שם קג, טו_ז), וכי לא במותו יקח מאומה, מהונו ועשרו וקניינו, לא ירד אחריו כבודו (עפ"י תהילים מט, יח), ואם ישים האדם זאת לנגד עיניו, ויחשוב בלבו כי גר הוא בארץ - אז לא יבעט בעושרו.
ולכן, משה רבנו, כאשר בא אל המנוחה ליקח לו לאשה את צפורה בת יתרו כהן מדין, שהיה עומד ברומו של עולם והיה לו כל טוב, ונולד לו בן, קרא אותו גרשם, כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, כלומר, לא רק כאשר היה נע ונד ברוח, אלא גם כאשר כבר ישב שקט ושאנן במדין, עתיר נכסין, בעל אשה בת כהן מדין, בכל זאת ראה עצמו כגר בארץ נכריה, כי כולנו גרים אנחנו בארץ (עפ"י דברי הימים א' כט טז).
ואם תחשך לו בדרך החיים בארץ, ועוני ולחץ וצער ויגון הגיעוהו, לא יאבד סברו על ה' אלקיו, אבל יבטח בעזרתו ולא יתייאש מן התשועה - לכן קרא משה שם האחד אליעזר, כי אלקי אבי בעזרי וכו', למען יהיה תמיד בלבו האמונה והבטחון בעזרת ה'.
והנה גם אחרי אשר פירש משה מאשתו צפורה ומבניו והלך לשוב מצרימה, אשר שמה שלחו ה' - גם אז היתה דעת צפורה שווה לדעת משה במוסרי אורחות החיים אשר הזכרתי, וגידלה את בניה ע"פ דעה זו וגם יתרו היה מכבד את משה בענין דעותיו ומוסריו, כמו שסיפר הכתוב: ויקח יתרו חותן משה, כמו שאמרו חז"ל: שהיה מתכבד במשה. לכן, לקח את בתו, את צפורה אשת משה, כמו שדרשו חז"ל: ראויה היתה לו, כי הושוו דעותיה עם דעת משה גם אחר שילוחיה לבית אביה - למקום מנוחה והשקט ושפעת כל טוב והוא הלך על פי ה' לגלות מצרים, מקום לחץ ועוני ושעבוד קשה לאחיו - גם אז שמרה צפורה דעותיו של בעלה לדעותיה וכן גידלה בניה בדעות הללו, כמשה"כ: ואת שני בניה, דייקא בניה, שהיא גידלה אותם, אשר שם האחד גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה, ר"ל, הגם שהיא ישבה בבית אביה, ברומו של עולם, בשפעת כל טוב והשקט, בכל זאת כגרים בארץ נכריה נחשב להם חיותם, למען לא יבעטו ברוב טובה. ושם השני אליעזר כי אלקי אבי בעזרי וכו', ר"ל, כי בימי לחץ ועוני לא יאבד סברם ובטחונם בה' שיעזרם ויושיעם - הרי שהיו דעותיהם בעניני מוסר החיים שוות.
ולכן, ויבוא יתרו חותן משה ובניו ואשתו אל משה אל המדבר, כמו שפירש רש"י ז"ל: שהיה יושב בכבודו של עולם ונדבו לבו לצאת אל המדבר מקום תוהו לשמוע דברי תורה - הרי הראה כי דעותיהם שוות, ולכן היה זיווגן של משה וצפורה עולה יפה.
וכן הזיווג הנוכחי דעותיהם שוות, לכן בכל דרכי החיים בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים ידבקו זה בזה באהבה וחיבה ובאמונה ובטחון בה', והשי"ת ישפיע להם רק טובה וברכה ולא יבעטו, ובימי נסיון לא יאבדו סברם ובטחונם בה', ויהי זיווגם עולה יפה, אמן.
*
להספד
על צדיק אמיתי חסיד ועניו,
ש"צ ושו"ב דקהילת דברצין
ומשה עלה אל האלקים (יט, ג).
איתא בזוהר הקדוש (ח"ב עט:): רבי יהודה אמר, זכאה חולקיה דמשה דעליה כתיב (תהילים סה, ה): אשרי תבחר ותקרב, וכתיב ביה (כ, יח): ומשה נגש אל הערפל.
ובמכילתא איתא: ומשה נגש אל הערפל - לפנים משלש מחיצות, חשך ענן וערפל (דברים ה, יט). חשך מבחוץ, ענן מבפנים, וערפל לפני ולפנים, שנאמר: ומשה נגש אל הערפל.
אחיי ורבותי! ומשה עלה אל האלקים - הרבני הצדיק האמיתי, מופלג בתורה וביראת ה' טהורה, נפלא במצוות ובמעשים טובים, מו"ה משה יעקב זינגער נ"ע, ש"צ ושו"ב מומחה דקהילתנו זה כ"ח שנה - משה עלה למרום, ויקרא ה' למשה ויעל משה, נשמתו הטהורה שבה אל האלקים אשר נתנה (עפ"י קהלת יב, ז), הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות (עפ"י מו"ק כה:), בלב נשבר ונדכה, וברוח אבלה ובנפש עצבה ואבלה, אנו עומדים סביב למיטתו. אוי לנו על שברנו! הצדיק אבד ואיש חסד נאסף (עפ"י ישעיה נז, א) הי חסיד הי עניו (עפ"י ברכות ו:), האיש משה עניו מאד (עפ"י במדבר יב, ג), מו"ה משה יעקב נ"ע, היה אדם יקר אחד מני אלף, צדיק תמים ואמיתי.
זכאה חולקיה דמשה - ה"ה מו"ה משה יעקב זינגער נ"ע - דעליה כתיב: אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך, שהקב"ה בחר לו לשכון חצריו לעמוד לשרת בקודש על הרינה ועל התפילה, לזבוח זבחי צדק, לטבוח טבח והכן (עפ"י בראשית מג, טז), להאכיל כשרות לישראל, יאכלו ענוים וישבעו (עפ"י תהילים כב, כז), נשבעה מטוב ביתך קדוש היכלך, ר"ל, מה שנשחט מאיש "קדוש היכלך", שכל חייו בקדושה ובטהרה בצדקות וחסידות נפלאה.
וכתיב ביה: ומשה נגש אל הערפל, לפנים משלש מחיצות, חשך ענן וערפל - רמז לתורה עבודה וגמילות חסדים - חושך רומז לתורה, כי התורה ניתנה מתוך החשך, כדכתיב (דברים ה, כ): כשמעכם את הקול מתוך החשך, וכתיב (ישעיה ט, א): העם ההולכים בחשך ראו אור גדול [עיי' מדרש תנחומא פר' נח, ג: תורה שבע"פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול, שהיא משולה לחשך, שנאמר: העם ההולכים בחשך ראו אור גדול - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והתר בטמא ובטהור וכו'].
חשך מבחוץ - כי רק בחוץ לאותם המטיילים בחוצות ובשווקים ואינם עוסקים בתורה, גם אינם קובעים עתים לתורה, להם חושך ישופם! אבל מו"ה משה יעקב נ"ע נכנס לפנים ממחיצת החשך, כי בכל עת אשר היה פנוי מעבודת בית הכנסת ומעבודת שו"ב, היה יושב ועוסק בתורה, מעולם לא היה יושב בטל או מטייל בחוצות, אבל למד בהתמדה תורה וגפ"ת וספרים קדושים, גם בלילה עסק בתורה.
ענן מבפנים - רמז לעבודה, כדכתיב: כי ענן ה' על המשכן (שמות מ, לח), כסה הענן את המשכן (במדבר ט, טו), כי בענן אראה על הכפרת (ויקרא טז, ב). כי הענן רמז לעניוות ושפלות רוח, יראת וחרדת המקום, ובעבודה צריך להיות עניו ושפל רוח, וירא וחרד, כדכתיב (ישעיה סו, ב): ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. וחז"ל אמרו (ברכות פ"ה מ"א): אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, דהיינו בהכנעה ושפלות רוח. ועוד אמרו (יבמות קה:): המתפלל צריך שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה.
ומו"ה משה יעקב נ"ע היה ירא וחרד, עניו ושפל רוח באמת, כאשר ירד לפני התיבה להתפלל, היה עומד באימה וביראה ופחד לפני המקום ב"ה, בהכנעה ובשפלות רוח שפך לבו ונפשו הטהורה בתפלתו הזכה וברה. זוהר השכינה היה על פניו, בהנעימו נעימות זמירות ישראל בקול ערב ונעים, קול ה' בכח - גימטריא כ"ח שנים - אשר נשמע קולו בבואו אל הקודש (עפ"י שמות כח, לה), פה בבתי כנסיות דקהילתנו.
ובעת אשר עמד לטבוח טבח בשחיטה ובדיקה, היה מקיים מאמר המלך דוד ע"ה (תהילים ד, ה_ו): רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה'. הכוונה, כי הנה עבודת השו"ב היא עבודה חמורה, אשר נפש השו"ב ונפשות האוכלים משחיטתו תלויות בו, ולכן השו"ב הירא ה' באמת ויודע גודל ענין מלאכת שמים של שחיטה ובדיקה - העבודה הקדושה העמוסה עליו ועל אחריותו, כי בנפשו היא - הוא תמיד באימה וברתת ובחלחלה, שלא ייכשל ח"ו בשחיטתו ובדיקתו, ולא תארע ח"ו תקלה על ידו, להאכיל טריפות על ידו. אמנם בשעת השחיטה ובדיקה, אינו נשאר להיות מרתת ומפחד, אבל צריך שיהיה אז אמיץ כח ואביר לב, לאל ידיו בטח.
אי לזאת, מלמד אותו דוד המלך ע"ה את הדרך ילך בה, ואמר: רגזו ואל תחטאו, שתהיה לכם יראה ופחד ורתת, באופן שתשמרו ותזהרו שלא לחטוא שום חטא לעולם. אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה, ועוד תעשו זאת, לחזור על למודכם דיני שו"ב תמיד, שיהיו שגורים בפיכם, וחרותים על לוח לבכם יומם ולילה [כמש"כ הרמ"א ביו"ד סי' א סעי' א], עד שגם על משכבכם יהרהר לבכם בם. ואם תעשו כן - זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה' - אז תוכלו להיות בטוחים בה', כי זבחיכם אשר אתם זובחים יהיו זבחי צדק בכשרות השלמה. ובטחו אל ה', כי הוא ישמור אתכם מכל מכשול ותקלה, כי יראת חטא שלכם והתמדת חזרת הלימוד, תגין עליכם שלא תארע תקלה על ידיכם ח"ו.
והנה אין מי שהיה ירא חטא ונזהר מכל עבירה קלה, כהנפטר מו"ה משה יעקב שו"ב נ"ע, ואין מי שהיה מתמיד וחוזר על לימודו בשקידה רבה כמוהו, ולכן היה לו סייעתא דשמיא, שכל זביחותיו היו זבחים בהכשר גמור, ומעולם לא באה תקלה על ידו, ולא אירע בו מכשול!
כי מו"ה משה יעקב נ"ע נכנס לפנים ממחיצת ענן, דהיינו לעבודת המשכן ולעבודת הקודש נכנס בענוה ושפלות רוח - הענוה מביאה לידי יראת חטא, אמרו חז"ל במשנה סוף מסכת סוטה (פ"ט מט"ו) - והענוה ויראת חטא שלו עמדו לו בעבודתו בבהכ"נ הנקרא משכן ה' מקדש מעט, ובזביחתו זבחי צדק זבחי רצון לה', לריח ניחוח.
והשלישי הכי נכבד - ערפל לפני ולפנים, רמז לגמ"ח וצדקה, כי מעשה הצדקה וגמ"ח צריך להיות בסתר, כדכתיב: מתן בסתר יכפה אף (משלי כא, יד), ולא בגלוי להתפאר.
כמו שכתב האלשיך הקדוש (פרשת ויחי מט, כ) לפרש המסורה ג' פעמים והוא: מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך (בראשית שם); ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (ישעיה לב, ח); אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה (איוב כח, כג), כי הנה יש שלש מדרגות בצדקה:
א. סימן משובח - שמנה לחמו - שאפילו אם יש לו רק לחם לאכול לעצמו ולא מעדנים, נחשב לו שמנה, כי הוא מסתפק במועט, אך לעני - יתן מעדני מלך.
ב. למעלה מזה, שיהא עושה ומעשה, יתן ויתנו אחרים, וזהו: ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום.
ג. המדרגה המעולה על כל אלה - שהיא מעשה הצדקה בשלמות - שתהיה הצדקה מתן בסתר, וזהו: אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, שרק השי"ת ידע מי נתן ולמי נתן, עיי"ש (בפירוש האלשיך) ודפח"ח וש"י.
וכן מו"ה משה יעקב נ"ע קיים מתן בסתר במעשה הצדקה וגמ"ח, משה נכנס לפני ולפנים למחיצת ערפל, אל העניים המרודים השוכנים בערפל, ואינם מגלים עוניים ומרודם ולחצם הקשה, לפשוט יד לקבל נדבות, ומו"ה משה יעקב נ"ע נכנס לפני ולפנים למחיצת ערפל שלהם, לתמוך אותם בסתר, ולהספיק להם מזון ומחיה די מחסורם, ולא פרסם הדבר, כדי שלא לביישם. לא ידע אדם גודל פזרונו נתן לאביונים ועניים בסתר - רק עתה לאחר פטירתו הם צועקים ובוכים, כי נאסף פורס לחמם, כי הוא היה משענם ומושיעם ותומכם בסתר - אלקים הבין דרכה והוא ידע את מקומה.
גם היה נדיב נדיבות יעץ, עושה ומעשה, הלך וקיבץ נדבות מאת נדיבי עם לתמוך עניים ודלים, ובפרט תלמידי חכמים, וגם בזה עשה מעשיו בחשאי שלא לפרסם למי הוא מקבץ.
וגם היה ביתו פתוח לרווחה, ועל שולחנו היו אוכלים עניים הגונים, כי היה מכניס אורחים בסבר פנים יפות, וגם גדולי תלמידי חכמים גאונים וקדושים באו לביתו, ומצאו אצלו אכסניא טובה, ואכילה ושתיה כמו על שולחן מלכים. כי הוא לעצמו היתה לו שמנה לחמו, והוא יתן - מעדני מלך, אין לשער גודל הכנסת אורחים וגמילות חסדים וצדקה של מו"ה משה יעקב נ"ע.
ומשה עלה אל האלקים, ויקרא ה' למשה ויעל משה (עפ"י יט, כ), וימת משה עבד ה' באמת ובתמימות ויבכו בני ישראל את משה (עפ"י דברים לד, ה_ח), חבל על דאבדין ולא משתכחין (סנהדרין קיא.), הי צדיק הי חסיד הי עניו (עפ"י ברכות ו:).
משה עלה למרום, אבל זכותו הגדולה וצדקתו לעולם עומדת, יעמוד לזרעו וזרע זרעו ולכל בני משפחתו, יעמוד לנו בני הקהל הקדוש והח"ק, ימליץ בעדינו לפני הקב"ה, אשר נשמותיהם של צדיקים יושבים לפניו ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, עד כי מתים יחיה א_ל ברוב חסדו (עפ"י תפילת יגדל), ובלע המות לנצח וכו', יבוא שלום ועל משכבו יהיה שלום, ויעמוד לגורלו לקץ הימין, אמן.
* * *