י. פקודי
מקור הפלוגתא בין משה לבצלאל
בדבר הקדמת עשיית המשכן או הכלים
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה עבודת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן. ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה (לח, כא_כב).
פירש"י: אשר צוה אותו משה - אין כתיב כאן, אלא: כל אשר צוה ה' את משה - אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. כי משה ציוה לעשות תחילה כלים ואח"כ משכן, אמר לו בצלאל, מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו, כך שמעתי מפי הקב"ה. א"ל משה, בצל אלוקים היית, כי בודאי כך ציוה לי הקב"ה. וכן עשה, המשכן תחילה ואח"כ עשה כלים.
והמאמר תמוה, כיון שבאמת הקב"ה ציוה למשה לעשות תחילה כלים ואח"כ משכן, כמו שנאמר בפר' תרומה - תחילה: ועשו ארון, ועשית שלחן, ועשית מנורת זהב טהור, ורק אח"כ: ואת המשכן תעשה עשר יריעות וכו', ועשית קרשים למשכן וכו' - א"כ, היאך קיבל משה את דברי בצלאל והודה לו: כי בודאי כך ציוה לי הקב"ה לעשות, תחילה משכן ואח"כ כלים? ועוד צריך לדקדק מה שבתחילה אמר משה לבצלאל: כך שמעתי מפי הקב"ה, דהיינו לעשות כלים ואח"כ משכן!
ועוד קשה, כי במה תלה משה לומר: בודאי כך ציוה לי הקב"ה, היכן מצינו פסוק בתורה בציווי מלאכת המשכן, אשר בו נאמר לעשות תחילה משכן ואח"כ כלים?
- הן אמת כי בפרשת כי תשא (לא, ז), אמר הקב"ה: ועשו את כל אשר צויתיך, ומזכיר הפסוק תחילה: את אהל מועד, ואח"כ: את הארון לעדות וכו', ואת כל כלי האהל, ואת השלחן ואת כליו, ואת המנורה הטהורה וכו', ואת מזבח העולה וכו'. וכן בפרשת ויקהל אמר משה תחילה (לה, יא): את המשכן את אהלו ואת מכסהו את קרסיו ואת קרשיו את בריחיו וכו', ואחר כך: את הארון, את השלחן, את מנורת המאור, ואת מזבח הקטרת, את מזבח העולה וכו' - הרי שציוה הקב"ה למשה לעשות תחילה את אהל מועד, ואח"כ את הכלים!
ועיי' בתוספות (ברכות נה. ד"ה לך אמור לבצלאל), שהקשה כבר קושיה זו - היכא אשכחן שציוה הקב"ה לעשות משכן תחילה, הרי בפר' תרומה כתיב ארון תחילה - ותירץ דבפר' כי תשא כתיב את אהל מועד ואת הארון לעדות, עיי"ש וכן פירש"י (שם). אבל על זה כבר הקשו האחרונים (עיי' פירוש הרי"ף בעין יעקב), דמאי אולמייהו הנך קראי דפר' כי תשא מהנך דפר' תרומה? ועוד, דא"כ אין זו חכמתו של בצלאל!
ועיי' בחידושי אגדות למהרש"א שכתב, דמה שאמר הקב"ה [בפר' כי תשא]: ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי וכו', רצה לומר: דעל שם זה קראתיו בצלאל, על שנתכווין לדעתי, ובצל א_ל היה, עיי"ש [כלומר, שפרשה זו דכי תשא, נאמרה לאחר שהודה משה לבצלאל].
א"כ לפי"ז, מהנך פסוקים דפר' כי תשא ופר' ויקהל, אין ראיה שלא ציוה הקב"ה תחילה לעשות הכלים תחילה ואח"כ את המשכן, כי הנך פסוקים נאמרו אחר שהודה משה לבצלאל, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא, דבציווי הקב"ה [בפר' תרומה], לא מצינו רק לעשות תחילה כלים ואח"כ משכן. וא"כ למה הודה משה לבצלאל דבודאי כך ציוה לו הקב"ה? ועוד קשה, דמה שנאמר מפי הקב"ה (בפר' כי תשא): ראה קראתי בשם בצלאל וכו' את אהל מועד ואת הארון לעדות וכו' - דגם הקב"ה מסכים לבצלאל - סותר למה שציוה הקב"ה למשה [בפר' תרומה] לעשות כלים תחילה ואח"כ משכן!
וראיתי ברי"ף על ספר עין יעקב, שכתב לתרץ: דגם בפר' תרומה - בה הוזכר הארון תחילה - נתן הקב"ה רמז למשה, שיהיה מעשה המשכן תחילה, כמו שכתוב שם (כה, ח_ט): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך - את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו - וכן תעשו. כלומר, שקודם הראהו הקב"ה למשה במראה את המשכן ואת כל כליו, ואח"כ ציוהו על פרטי עשייתן. ובשעה שהראה לו התבנית, הראה לו קודם את תבנית המשכן ואח"כ תבנית כל כליו, שהם הארון והשלחן וכו', ואמר לו הקב"ה למשה: וכן תעשו - סדר זה בעשייתן - להקדים המשכן, ואחר כך לעשות את הארון עם שאר הכלים.
ובדבר זה לא דקדק משה, דכיון שאמר לו הקב"ה: ועשו ארון עצי שטים וכו' ועשית שלחן וכו', חשב משה, שהם קודמים במעשה, וכשחידש לו בצלאל שהמשכן נעשה תחילה, אמר לו משה: בצל א_ל היית, כאשר רמז לו הקב"ה בפסוק: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן - תחילה, ואחר כך - את תבנית כל כליו, וכן תעשו - בסדר העשיה. הרי שציווי פר' כי תשא, שכתוב בו המשכן תחילה ואח"כ הארון, הוא העיקר, שהוא מסכים לסדר תרומה בפסוק וכן תעשו, עיי"ש [בפירוש הרי"ף].
ועל פי דברי הרי"ף, אמרתי ליישב דקדוק עצום בדברי רש"י הנ"ל: אמר לו בצלאל, מנהג העולם לעשות תחילה בית, ואח"כ משים כלים בתוכו. אמר לו משה: כך שמעתי מפי הקב"ה, ואח"כ אמר לו משה: בצל א_ל היית, כי בודאי כך ציוה לי הקב"ה - ולמה לא אמר גם בתחילה: כך ציוה לי הקב"ה - ומה זה ועל מה זה שינה משה רבנו את לשונו, לומר בתחילה כך שמעתי, וכאשר הודה לבצלאל אמר בודאי כך ציוה לי?
ולפי דברי הרי"ף אתי שפיר - דבוודאי, במראה אשר הראה הקב"ה למשה משכן של מעלה וכליו, הראהו תחילה המשכן, ואח"כ הכניסו למשה בפנים, והראה לו כלי המשכן אשר בתוכו. אבל בציווי בעל פה, השמיע הקב"ה למשה תחילה: ועשו ארון, ועשית שלחן, ועשית מנורת זהב טהור וכו', ואחר כך: ואת המשכן תעשה עשר יריעות וכו' [כסדר שנאמר לו בפר' תרומה]. ומשה רבנו תפס לעיקר את הסדר אשר השמיע לו הקב"ה מפיו, ולא דקדק שבמה שאמר לו הקב"ה וכן תעשו, כיוון לומר לו, שיעשו בסדר אשר הראה לו במראה - כי באמת דרשו חז"ל (סנהדרין טז:): וכן תעשו, לדורות, וכמ"ש רש"י ז"ל: שאם יאבד אחד מן הכלים, או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כתבנית אלו תעשו אותם, עיי"ש - וסבר משה דאם הוא ציווי לעשות כסדר הזה דוקא [משכן ואח"כ כלים], היה לו לומר "כן תעשו" [וקאי אדלעיל "כמראה אשר הראית"], ולא "וכן תעשו" [שמשמעותו כמפורט להלן: ועשו ארון וכו' - כלים תחילה ואח"כ משכן]. ולכן תפס משה לעיקר מה שהשמיע לו הקב"ה אח"כ, בצוותו בפיו את פרטי העשיה: לעשות הכלים תחילה ואחר כך משכן.
לכן - כאשר אמר לו בצלאל, מנהג העולם לעשות תחילה בית וכו', א"ל משה: כך שמעתי מפי הקב"ה - דייק לומר שמעתי, ולא אמר כך ציוה לי הקב"ה - כוונתו לומר, כי הגם שהמראה אשר הראה לי הקב"ה, היה כמו שאתה אומר, משכן תחילה ואחר כך כלים, אבל הציווי אשר השמיע לי הקב"ה מפיו, היה לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן.
אחר כך השכיל משה לדקדק, שסיום הפסוק: וכן תעשו, עולה על המראה שהראהו הקב"ה את תבנית המשכן [תחילה] ואח"כ את תבנית כל כליו, ואמר לו לבצלאל: בצל א_ל היית, כי בודאי כך ציוה לי הקב"ה, דייק לומר ציוה לי, והודה לבצלאל, כי בודאי המראה אשר הראני ואמר עליו וכן תעשו - הוא ציווי המוסב למעלה - דכסדר הזה יעשו דוקא וכן עשה, המשכן תחילה ואחר כך כלים!
כן נראה לי נכון, דבזה היו פליגי דעות משה רבנו ובצלאל, אם תיבות הללו: וכן תעשו - הוא ציווי המוסב למעלה, דהיינו לעשות דוקא כסדר המראה שהראהו הקב"ה, או אינו מוסב למעלה ולא בא אלא ללמד לדורות ולא להורות הסדר [ועיי' בפירוש אור החיים (כה, ט)].
ק
המשך המאמר הקודם
בדרך מוסר - המחלוקת בין משה לבצלאל
מקורה בשני דרכים בעבודת ה'
אלא דעדיין פש לנו לבאר, כיון דמשה הודה לבצלאל דהך "וכן תעשו" הוא ציווי לעשות כסדר הזה - משכן תחילה ואחר כך כלים - למה באמת השמיע הקב"ה אחר כך, לעשות כלים תחילה ואחר כך משכן?
ונ"ל לפרש על פי בחינה ומוסר, עפ"י הידוע כי המשכן וכליו רומזים על שלמות האדם בכל ענייניו.
הארון מרמז על שלמות התורה - מבית ומבחוץ זהב טהור, רומז על תורה שבכתב ובעל פה. שני הלוחות שבו - בלוח אחד כתובים מצוות שבין אדם למקום, ובלוח אחד מצוות שבין אדם לחבירו, שהם יסוד התורה ועמודיה. שני הכרובים סוככים בכנפיהם על הכפורת שבו שני הלוחות, כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה, ופניהם איש אל אחיו - רמז כי מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, על שניהם צריך להגן ולסכך בהשגחה שוה בשוה, כי שניהם שקולים כאחד, מרועה אחד ניתנו (עפ"י קהלת יב, יא), וחייב האדם לעסוק בשניהם, ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
השלחן אשר לפני ה', רמז על שלמות הקניינים - על אמונתנו, כי ה' הוא הנותן לחם לכל בשר, פותח ידיו ומשביע לכל חי. י"ב לחמים - רמז לי"ב מזלות, ונאמין כי ה' הוא המנהיג אותם, ומשפיע על ידם שפע ושובע לעולם. צפויו זהב טהור וסניפיו וקניו זהב טהור - רמז על ידיים טהורות מכל עוולה ועושק וגזל ותשומת יד בענין קניין הלחם והמזון לו ולבני ביתו, שלא ידבק בידו מאומה מכל אלה, אבל תהא פרנסתו בהיתר ולא באיסור, ועל זה מרמזת גם המסגרת סביב, שיהא שולחנו סגור מכל עוול ועושק. גם באה המסגרת לרמז, שלא לרדוף אחרי המותרות המאכל והמשתה.
המנורה עם קניה וכפתוריה ופרחיה, מרמזת על אור ההשכלה והדעת מה שישכיל האדם מלבו - שבעת הקנים רמז לשבע החכמות, וכולם תהיינה פונות אל נר האמצעי, שהיא חכמת אלקים [עיי' רבינו בחיי פר' תרומה (כה, לא) שכתב: המנורה בשבעה נרותיה תרמוז לתורה הנקראת אור, והיא הכוללת שבע חכמות, ועל כן היו נרותיה שבעה]. י"א כפתוריה וט' פרחיה וכ"ב גביעיה, סך הכל מ"ט, עם גופה של מנורה - רמז לנ' שערי בינה. נמצא כי כל המנורה רמז לשלמות ההשכלה.
וכן כל שאר הכלים, מרמזים על שלמות האדם בענייניו השונים זה מזה. וכן המשכן בכלל, היו בו ג' חלקים:
א. קודש הקדשים שבו הארון עם הלוחות - רמז לחלק העליון שבגוף, הראש והמוח, שהוא משכן הרוח והנפש המשכלת.
ב. היכל הקודש, אשר בו מזבח הקטורת והשלחן והמנורה - רמז לחלק האמצעי שבגוף האדם מן הצואר עד החזה, הלב והריאה שואפות האוויר והרוח, אשר שם מעון נפש החיונית, ושם גם מקור ההנאות הרוחניות.
ג. העזרה, אשר שם מזבח העולה וכל הצריך לקרבנות - רמז לחלק שלישי שבגוף אשר שם האצטומכא והכבד והקרביים, אשר יבשלו שם המאכל הגופני. והמזבח מתקן מאכל הרוחני, לחם אשה קרבן לה' מן המאכלות הגופניות, והבן.
והנה בציווי הראשון שציוה הקב"ה לעשות המשכן, כך אמר למשה: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (כה, ח) ודרשו חז"ל (אלשיך פר' תרומה ושל"ה שער האותיות ערך לב טוב): בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, דהאדם הישראלי בעצמו, בגופו ונשמתו, יהיה משכן קדוש ומרכבה לשכינה, ע"י שיתקדש בקדושה עצומה בכל איברי גופו, כמו בכל רוחו ונפשו ולבבו.
ועל זה אמר הקב"ה למשה: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו - ר"ל, כמו שאתה בעצמך משכן, ומקדש אתה בגופך ונשמתך במחשבותיך ובמעשיך מכוון לתבנית המשכן וכליו - וכן תעשו, כן תעשו כל איש ישראל פרטי, שכל אחד ואחד יקדש גווייתו, כדי שבתוכו יהיה משכן לשכינה.
וכן הזהיר הנביא ירמיה ע"ה (ז, ג_ד): כה אמר ה' צבאות אלקי ישראל היטיבו דרככם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה, אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. ר"ל, כי תכלית ועיקר המשכן, לא זאת, שהמשכן יהיה היכל ה' היכל ה', אבל העיקר והתכלית - היכל ה' המה - שהם בעצמם יהיו מקדש משכן ומעון לשכינה, ע"י מעשיהם ומעלליהם הטובים והמעולים, כמ"ש הכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, לא רק בתוכו [עיי' אלשיך שם].
וזה גם כוונת המדרש (שמו"ר לג, ח): בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן, אמר לפניו: רבונו של עולם, יכולין הם ישראל לעשותו?! אמר לו הקב"ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר (כח, ב): מאת כל איש אשר ידבנו לבו, הכוונה כמו שאמרנו - כי כל איש פרטי מישראל, יכול להשלים עצמו, להיות מקדש ומעון מרכבה לשכינה, על ידי מעשיו הטובים והישרים, כמו שנאמר: ושכנתי בתוכם.
אמנם הענין הנכבד הזה, שהאדם ישלים את עצמו להיות הוא בעצמו מקדש ומשכן ומעון ומרכבה לשכינה, יש להשיג בשני אופנים:
א. שהאדם הוא המתחיל לקדש חלקי גופו.
את החלק העליון - דהיינו הראש והמוח והעיניים והאזניים והלשון והשפתיים והגרון והדיבור שהם כלי הנפש המשכלת - יקדש ע"י מחשבות והרהורי קדושה ושמיעת וראיית ודיבור דברים שבקדושה, תורה ואמונה ותפילה וכיוצא בזה, ללמוד וללמד.
וגם יקדש חלק האמצעי - דהיינו הצואר והחזה והלב והריאה כלי נפש החיונית - שלא לתור אחרי תאוות והנאות זרות ואסורות, אבל יחמדו רק הנאות שהתיר או שציוה הבורא יתברך שמו, בכוונה לשם שמים, בלב טהור ורוח נכון.
וגם יקדש חלק התחתון - דהיינו האצטומכא והקרביים וכל כלי מאכל ועיכול - שלא להתגאל במאכלות אסורות. והמותר לאכול, יאכל לשם שמים, לחזק גופו לעבודת הבורא יתברך שמו, וללימוד וקיום תורתו. וכמו שפרשו דברי הכתוב (כד, יא): ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, שגם באכילה ושתיה היתה כוונתם לשמים.
כלי המלאכה, דהיינו ידיו ורגליו - יקדשם לעסוק בהם לשם שמים, כמו שאמר החכם ע"ה (משלי ג, ו): בכל דרכיך דעהו, ופירש הרמב"ם: דבכל עסקיו ומלאכותיו יכוון לשם שמים, ויהיה ה' לנגדו תמיד (הל' דעות פ"ג ה"ג).
וע"י שיקדש תחילה כל חלקי וכלי גופו מראשו ועד רגליו, נעשה ונגמר בו מלאכת המשכן, שהוא מעון ומרכבה לשכינה. ועל זה רמז מאמר הכתוב בפרשתנו (לט, לב): ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. ר"ל, כי אז נשלמה כל מלאכת משכן אהל מועד - כאשר עשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה. כי על ידי קיום כל המצוות שציוה השם יתברך, עשו כל אחד ואחד מהם משכן בעצמותם - כן עשו.
והנה, אופן זה שבני ישראל הם המתחילים לקדש חלקי גופם וכלי נפשותיהם, ועל ידי זה נעשו מרכבה לשכינה - הרי זה בבחינת כלים תחילה ואחר כך משכן.
ב. אופן אחר - שלא בני ישראל הם המתחילים לקדש חלקי גופם וכלי נשמותיהם תחילה, אבל ע"י המשכן וחלקיו וכליו אשר הקים הקב"ה בחסדו ביניהם, וע"י תורת ועבודת המשכן ביד עבדיו הכהנים הלויים, אשר יורו תורה ומשפט לישראל, נאצל עליהם רוח קדושה וטהרה. כח קדושת קודש הקדשים עם הארון והלוחות והכרובים, כח קדושת ההיכל עם השלחן והמנורה ומזבח הקטרת, כח קדושת העזרה עם מזבח העולה וכליו ועבודת הקרבנות אשר עליו - משפיעים רוח קדושה וטהרה על אנשי בית ישראל, עליהם ועל נשיהם ובניהם ובנותיהם, ויקחו כולם לקח טוב ומוסר השכל מתורת המשכן וחלקיו וכליו ועבודתם ותורתם, לקדש גם הם חלקי גופם וכלי נשמתם, להיות מכוונים לחלקי המשכן וכליו, ויהיו גם הם מרכבה לשכינה, שתהא שרויה בתוכם, עד שהם בעצמם יהיו משכן ומעון מקדש ה', היכל ה' המה! והאופן הזה הוא בבחינת משכן תחילה ואחר כך כלים.
והנה באמת, המצוה מן המובחר היא להתחיל לקדש עצמו תחילה בגוף ונפש להיות מרכבה לשכינה, אבל לאו כל אדם זוכה לכך. לכן, עשה הקב"ה חסד עם ישראל עם קרובו, לבנות להם משכן, למען אשר ע"י כח השפעת קדושת המשכן, יוכל כל איש מישראל להשלים עצמו להיות מרכבה לשכינה וכו'.
ועתה נחזור למאמר שהתחלנו בו: ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר צוה ה' את משה. פירש רש"י: אשר צוה וכו' - אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני, כי משה אמר לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן.
הכוונה - כי משה רצה שישראל יהיו נעשים מרכבה לשכינה, מעון ומשכן לה', באופן שהם יתחילו לקדש עצמן תחילה, ועל ידי זה תושלם מלאכת המשכן בהם עצמם.
אמר לו בצלאל, מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכו הכוונה, כי בני העולם בכלל, לא יוכלו להשלים עצמם באופן זה להיות מעון ומשכן ומרכבה לשכינה ושהם יתחילו תחילה, אבל צריך להיות באופן האחר - משכן תחילה ואחר כך כלים, כדי שכח קדושת המשכן ישפיע עליהם הקדושה, ויאציל עליהם רוח טהרה. ובאמת, כן הראה ה' את משה במראה: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו - הרי שהקב"ה הראה למשה משכן תחילה ואחר כך כלים, וזה מחסדי הבורא יתברך שמו, למען יוכל כל אחד ואחד מישראל להשיג השלמות, להיות מקדש ומעון ומרכבה לשכינה.
הגם, כי בפרטי המלאכה השמיע ה' למשה: כלים תחילה ואחר כך משכן - כי כן מצוה מן המובחר, וסבור היה משה לצוות לעשות כן - כשאמר לו בצלאל: בנוהג שבעולם וכו', שלא יוכלו כל אחד מישראל להגיע למדרגה זה, וטוב יותר משכן תחילה ואחר כך כלים, כאשר פרשתי הבחינה למעלה, אמר לו משה: בצל א_ל היית כי בודאי כך צוה לי הקב"ה.
הכוונה על פי מה שנודע מתוך ספרי קדושים, כי "אלקים" הוא מדת הדין, אבל "א_ל" הוא מידת החסד והרחמים [כמ"ש (תהילים נב, ג): חסד א_ל כל היום], ועל זה נתכוון משה באמרו לבצלאל: בצל א_ל היית, בצל מדת החסד הרחמים של הקב"ה, כי בחסדו הגדול - בודאי כך ציוה לי, לעשות תחילה משכן ואחר כך כלים, כאשר הראה במראה. וכן עשה - המשכן תחילה ואחר כך עשה כלים, כי כח קדושת המשכן וחלקיו וכליו ועבודתו ותורתו, ישפיע ויאציל רוח וכח קדושה וטהרה עליהם, ועל ידי כך יתקדשו ויושלמו למרכבה ולמעון השכינה שתשכון בתוכם, כנ"ל.
ובזה מיושבת הקושיה בענין סתירת הפסוקים. כי בפר' תרומה נאמר הכל בלשון יחיד למשה רבנו: וצפית, ויצקת, ועשית, והבאת, ונתת - הנאמרים בארון - ועשית כפרת, ועשית שנים כרובים, ועשית שלחן, ועשית מנורת זהב טהור, ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ועשית פרכת, ועשית את המזבח, ועשית את חצר המשכן - וסדר הפרשה הוא: כלים תחילה ואחר כך משכן, לפי שמשה רבנו עליו השלום ויחידי סגולה כמוהו יכולים לעשות כן, שהם יקדשו עצמם תחילה בתורתם ובעבודתם ובצדקתם ובמעשיהם הטובים, ועל ידי זה יעשו עצמם למשכן ה' שישכון בתוכו.
אבל בפר' כי תשא, שמדבר הפסוק בלשון רבים: ועשו את כל אשר צויתיך וכו' ככל אשר צויתיך יעשו - שם הזכיר משכן תחילה, ואחר כך כלים: את אהל מועד ואת הארון וכו' (לא, ו_יא). וכן בפר' ויקהל, שנאמר בל' רבים: וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה', הסמיך לומר: את המשכן את אהלו ואת מכסהו, את הארון, את השלחן, ואת מנורת המאור וכו' (לה, י_יד).
לפי שרוב העם אינו במדרגה זו כמשה רבינו, לקדש עצמם תחילה, אבל אצלם צריך תחילה משכן שישפיע עליהם קדושתו, ועל ידי זה יתקדשו הם במעשיהם. כמו שנאמר בפרשת תרומה: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו - משכן תחילה ואחר כך כלים - וכן תעשו - לשון רבים, כי זה אפשר לרוב העם!
*
לברית מילה
מטעמי מצות מילה: מסירות נפש,
הבאת שלום ואחדות, זכיה לתורה
והטור השני נופך ספיר ויהלום (לט, יא).
דורשי רשומות כתבו: יהלם אותיות מילה.
ונראה לפרש מה ענין רמז מילה, לאבנים הללו של טור השני, נופך ספיר ויהלום?
דהנה האבנים הללו, היו רשומות עליהם שמות ג' השבטים: יהודה יששכר זבולון. נופך - אבנו של יהודה, ספיר - אבנו של יששכר, ויהלום - אבנו של זבולון.
והנה שבט יהודה, הוא שמסר נפשו לקדש השם בים סוף, שנכנסו בים עד צוואריהם, שנאמר (תהילים קיד, ב): היתה יהודה לקדשו (סוטה לז.). ויששכר, היה סובל יסורים כדי ללמוד תורה, שנאמר (בראשית מט, טו): ויט שכמו לסבול - עולה של תורה. וזבולון, היה אח דבק באהבה ליששכר, ומחזיק מהונו ללמוד תורה (ב"ר צט, ט ועיי' רש"י דברים לג, יח).
והנה ידוע כי מבחינות וטעמי המילה כמו שכתבו בעל העקידה ועוללות אפרים, (הבאתי דבריהם לעיל פר' תצוה לברי"מ עמ' שכד), כי המילה מלמדת ומרגלת אותנו למסירת נפש, בתחילה באבר אחד ואחר כך בכל הגוף, עיי"ש. ועוד, כי המילה היא סיבה להאיר עינינו במאור התורה, וגם לסבול יסורים בעד התורה. ועוד, כי המילה היא סיבה לתווך השלום והאחווה בין בני ישראל החתומים באות ברית קודש אחד, עיי"ש. נמצא, כי המילה היא סיבה לכל ג' מעלות שהיו ביהודה, ביששכר ובזבולון [מסירות נפש, תורה ואהבת אחים].
ויובן עפי"ז הרמז הנ"ל: והטור השני נופך ספיר ויהלום, דהיינו אבניו של יהודה יששכר וזבולון, שהיו בהם ג' מעלות הנזכרות, דהיינו: מסירת הנפש לקדש השם, וקבלת יסורין במאור התורה, ושלום ואהבת אחים. ובא הרמז לומר, דהסיבה לג' מעלות של יהודה יששכר זבולון היתה המילה, כי יהלם אותיות מילה, והמילה שבבשרם היתה הסיבה אשר ע"י זכו למעלות הללו.
ועל פי זה פרשתי גם: אודם פטדה וברקת הטור האחד (פסוק י), שהם אבני ראובן שמעון לוי. וראובן שהציל את יוסף, ולא היה שונאו, אף על פי שנטל בכורתו, הרי שאהבת אחים היתה בו (עיי' ברכות ז:). ושמעון ולוי היו מקנאים קנאת ה' על העריות בעבור שטימאו את דינה אחותם (בראשית לד, כה), וידוע כי המילה היא סיבה להחליש תאות העריות, כמ"ש הרמב"ם (עי' לעיל בפר' תצוה שם). וגם ידוע כי שבט לוי לא הפרו ברית המילה במצרים, אבל היו נימולים (עיי' יל"ש פר' ברכה רמז תתקנה), גם על שבט לוי נאמר: יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל (דברים לג, י).
ולכן, אודם פטדה וברקת, דהיינו אבני ראובן שמעון לוי, שהם בעלי המעלות הנזכרות - תיווך השלום, להחליש תאות המשגל והעריות, ומעלת מאור התורה - שהמילה היא סיבת כולם, הטור האחד. נמצא, כי הטור האחד מכוון להטור השני, והבן.
וכן הילד הרך הנימול, בזכות המילה שבבשרו, יהיה מוכשר לכל המעלות הללו אשר המילה סיבה למו, וכשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
לנישואין
על בני הזוג היהודי לבנות את ביתם כמשכן ה'
אלה פקודי המשכן משכן העדות.
איתא במדרש תנחומא (אות ד): ארשב"י, אין עדות אלא תורה, שנאמר (דברים ד, מה): אלה העדות והחקים והמשפטים. שני שמות נקראו למשכן, משכן העדות - זו התורה, ובמקום אחר אמר (ויקרא יז, ד): לפני משכן ה'.
נראה לפרש בהקדים דברי הפסוק (לט, לב): ותכל כל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו.
ואמרתי ע"ד מוסר, לפרש את מה שאמר הכתוב: ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ואחר כך אמר: ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה וכו' - אם כבר כלתה כל עבודת משכן אהל מועד, מה עשו עוד אח"כ במלאכת המשכן? הוה ליה למימר איפכא: ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' וכו', ותכל כל עבודת משכן אהל מועד?
אבל הכוונה כמו שכתבתי לעיל (פר' בא עמ' רסב ופר' ויקהל עמ' שסד), כי במה שציוה הקב"ה לישראל: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - ולא אמר ושכנתי בתוכו, דהיינו בתוך המקדש - בא להורות, כי המשכן וכליו רק ממוצעים ללמד אותנו בינה והשכל, איך נעשה בתינו למשכן ומקדש ה'. שכל בית יהודי יהיה מקודש לה', ותשכון בו השכינה ע"י שמירת התורה והמצוות, וכשרות הבית והשולחן, ושמירת שבת ויום טוב, וחוקי נדה, חלה, הדלקת הנר, וגידול בנים לתורה, וצדקה וגמילות חסדים, ושלום ואהבה זה לזה.
ועל זה מרמזים כלי המשכן: הארון עם הלוחות וספר תורה, השלחן והמנורה וב' המזבחות - כי הארון והלוחות וספר תורה, מרמזים על אהבה ושלום בין איש ואשה עפ"י חוקי התורה (כמו שכתבתי בפר' ויקהל שם). השולחן ומזבח העולה, רומזים לכשרות המטבח והשולחן. המנורה עם שבעת הנרות, רומזים לקדושת יום השביעי - שבת קודש, ולקדושת הימים טובים ויום הכיפורים שהם ז' מן התורה - וגם רמז לגדל הבנים במאור התורה, למען אשר ירכה וקנותיה וכפתוריה ופרחיה יהיו מקשה אחת זהב טהור, כדת וכמצוות התורה הנחמדים מזהב ומפז רב. ומזבח קטורת בשמים וסמים, רומז למידות טובות של צדקה וגמילות חסדים וכו'.
ואם איש ואשה עושים כן, אז ביתם הוא משכן ה' ושכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.): איש ואשה - זכו, שכינה שרויה ביניהם.
ולכן ציוה הקב"ה: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - דייקא בתוכם, ולא רק בתוכו - ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, דרשו חז"ל (סנהדרין טז:): לדורות - ר"ל, כי כתבנית המשכן וכליו תעשו לכם לדורות בכל מושבותיכם, משכנות ה' בבתיכם.
וזה כוונת הפסוק: ותכל כל עבודת משכן אהל מועד, ואחר כך, ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו, כן עשו להם בתוכם משכנות, ע"י שעשו ככל מצוות ה' אשר ציוה ה' את משה.
וזה כוונת המאמר: אלה פקודי המשכן, פקודת ותכלית המשכן היא - משכן העדות, אין עדות אלא תורה, שנאמר: אלה העדות והחקים והמשפטים, שע"י שמירת החוקים והמצוות והתורות, ייעשה בתוכנו משכן העדות, זו התורה, שנקראת משכן ה', והבן.
ובודאי החתן והכלה יעשו ביתם למקדש ומשכן ה', ע"י שמירת תורה ומצוות, והשכינה תשרה ביניהם ובמעשי ידיהם ויצליחו בכל דרכיהם, ויהי זיווגם עולה יפה, אמן.
*
להספד
הדר לבושה של האשה יראת ה'
אינו בלה וחולף כשאר מלבושי הנשים
אלה פקודי המשכן משכן העדות.
איתא במדרש רבה (נא, ג): מהו משכן משכן שתי פעמים, אמר ר' שמואל בר מרתא, שנתמשכן שני פעמים.
משכן העדות, איתא במדרש תנחומא (אות ד): אין עדות אלא תורה, שנאמר: אלה העדות והחקים והמשפטים.
אמרתי בהספד על אשה צדיקה וחשובה, צנועה וחסודה, בעלת מצוות ומעשים טובים. והבעל ירא ה' מאד, והיא היתה אשתו השניה, וגם הראשונה היתה אשה יראת ה' צנועה וחסודה, בעלת מצוות ומעשים טובים.
ועליו יש לומר: אלה פקודי המשכן משכן, שנתמשכן שני פעמים, עפ"י מה שאחז"ל (סנהדרין כב.): כי מיתת אשתו כאילו חרבה לו בהמ"ק - ולו נחרבו שני מקדשיו, אשתו ראשונה ושניה, אשר נהגו ביתם כדת של תורה ומצוה, והיו בתיהם קודש לה' בכל מעלות קדושת הבית, משכן העדות זו התורה, שנאמר אלה העדות והחוקים וכו'.
והארכתי בשבחיה, עפ"י מאמר המדרש (שמו"ר נב, ג) על הפסוק (לט, לג): ויביאו את המשכן, הדא הוא דכתיב (משלי לא, כה): עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. מהו ליום אחרון, שכל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעולם הבא.
כי היא לא היתה מאותן הנשים אשר משתדלות להתהדר במלבושים יפים ומהודרים ותכשיטים יקרים, אבל הדרה והודה היתה התורה, אשר בדרכיה הלכה ונהגה ביתה - והתורה נקראת עוז (זבחים קטז.).
וזהו שאמרו: ויביאו את המשכן, כי ביתה היה משכן לה', הדא הוא דכתיב: עוז והדר לבושה, כי העוז דהיינו התורה, היתה הדר לבושה, ולא מלבושים נאים ותכשיטין. ותשחק ליום אחרון, ותשחק על הבגדים הנאים של אחרים אשר יבלו ויחלפו, אבל עוז והדר לבושה קיימת גם ליום אחרון, מתוקן לעולם הבא, אשר שם תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה, תנצב"ה.
*
עוד להספד
הספד על גיס המחבר, הגרמ"ד סופר –
שהיה צדיק שהגן בצדקתו על דורו
ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן (מ, לד).
אמרתי בהספד על גיסי(45*) הרב המאה"ג חריף ובקי נפלא, הצדיק מו"ה משה דוד סופר זצ"ל, אשר לא מש מאהלה של תורה, שם לילות כימים, והיה מדוכא ביסורים שנים רבות, עד כי נפטר בן מ"ה שנה.
וידוע מה שכתוב בספרים הקדושים, כי הצדיקים מקבלים עליהם לסבול עינויים ויסורים קשים של מדת הדין, ועל ידי זה מדת הרחמים חופף סביבותיהם, וינצלו בני העדה מכל גזירות קשות.
כמו שאמרו (תענית כד:): כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין - ר"ל, יען כי חנינא מקבל עליו כל גזרות קשות של מדת הדין, לכן כל העולם ניזון במדת הרחמים. ואמרתי, כי זאת כוונת הפסוק (יחזקאל א, כח): כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', והבן (עיי' מה שכתבתי להפטרת שבועות(46*).
והנה ידוע (עיי' תנחומא בשלח, ג יל"ש שם רלג), כי הענן על המשכן היה הורג נחשים ועקרבים, ומקבל חצים ואבני בליסטראות, והיה מיישר הדרכים, והגן על ישראל.
לכן אומר על גיסי המאה"ג הצדיק מו"ה משה דוד ז"ל: ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, ר"ל מועד לכל חי, הגם כי היה מושלם כבר לכך בשנים מועטות, בכל זאת היה צריך לחיות ביסורים שנים רבות, יען - כי שכן עליו הענן, עליו דייקא - כי הוא היה הענן לקבל מדת הדין, ולהסיר מעל העדה כל גזירות רעות וקשות, כענן שהגן על ישראל, ולא כדי למרק עוונותיו ביסורין, כי - וכבוד ה' מלא את המשכן - מדת הדין היה חופף עליו בעבור להגן סביב, לכן היה צריך לחיות ולסבול יסורים מדת הדין.
אבל עתה, ויקרא אל משה, קרא לו הקב"ה: משה משה, בקריאה של חיבה (ויקרא א, א ורש"י שם), וידבר ה' אליו מאהל מועד וכו' אדם כי יקריב - בן מ"ה שנה בגימטריא אדם, כשהוא עדיין בדמי ימיו - מכם קרבן לה', נתפס בעו"ה לכפר עליכם, וימליץ טוב בעדכם, זכות תורתו וצדקתו יגן עליכם, עד בלע המות לנצח, אמן.
* * *