העם צריך להיות מונהג ע"י המנהיג ולא להפך
ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכו' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה (ט, ב_ג).
והענין צריך ביאור - למה לאהרן הכהן עגל לחטאת ואיל לעולה, ולבני ישראל להפך, עגל וכבש לעולה ושעיר עזים לחטאת?
ונראה לפרש, דהנה בחטא העגל היה חטאו של אהרן, כי תחת שיהיה הוא הכהן המורה, להורות את בני ישראל ולהדריכם ולנהגם לרצונו שהוא רצון השי"ת, היה הוא מתנהל ומונהג על ידם, ועשה כרצונם. נמצא, כי תחת שהיה לאהרן להיות בבחינת האיל - שהוא יוצא בראש עדר הצאן, להלוך לפניהם להנהיגם ללכת אחריו - היה אהרן בבחינת עגל להינהג מאחרים.
לכן לתקן עוותו, ציוה לו הקב"ה: קח לך עגל בן בקר לחטאת, שיתוודה וישוב על חטאו אשר חטא, שהיה בבחינת עגל להינהל ולהינהג מאת העם, ועל זה יורה העגל לחטאת. וגם להביא איל לעולה, להורות כי רק אז יתוקן חטאו, ויוכל לשוב ולעלות למעלתו הקודמת הראויה לו - אם ישוב להיות בבחינת איל, דהיינו שהוא ינהג וינהל את העם, כאיל המנהיג צאן קדשים, צאן מרעיתו ישראל.
ולהפך היה חטאם של ישראל, שהם היו מנהיגים את מנהיגם, את אהרן, לעשות כרצונם. נמצא, שהיו בבחינת שעיר עזים היוצא בראש העדר להנהיג את העדר ללכת אחריו, תחת כי היה להם להיות בבחינת עגלים וכבשים להינהג ולהתנהל.
לכן לתקן עוותם וחטאם, ציוה הקב"ה למשה: ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, להורות כי הם חטאו במה שהיו בבחינת שעיר עזים - שהיו המנהגים והמנהלים - ויתוודו ויתחרטו על חטאם זה, וישובו מדרכם הרעה הזאת, ועל זה יורה שעיר עזים לחטאת. וגם להביא, עגל וכבש בני שנה תמימים לעולה, להורות כי רק אז יוכלו לעלות למעלתם הקודמת - אם יהיו בתמימות בבחינת עגל וכבש, להיות מתנהלים ומונהגים ע"י מנהליהם ומנהיגיהם וללכת אחרי מוריהם וכהניהם, באשר ינהיגו אותם בדרך העולה בית א_ל, אורח חיים למעלה למשכיל (משלי טו, כד), והבן.
*
צביעותם של מדכאי נסיון המהפכה הקומוניסטית בהונגריה –
הרודפים חפים מפשע
ואת החזיר כי מפריס פרסה (יא, ז).
איתא במדרש רבה (יג, ה): למה נמשלה לחזיר - לומר לך, מה חזיר בשעה שהוא רובץ, מוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור - כך מלכות אדום, מתגאה וחומסת וגוזלת, ונראית כאילו מצדקת את הבימה, עיי"ש ובפי' מתנות כהונה [שזו גירסתו במדרש ופירש: מצדקת את הבימה - היא מקום המשפט].
אמרתי, כי נתקיים בזמנינו(52*): במשול רשעים יאנח עם (משלי כט, ב), במקום המשפט שמה הרֶשַע ומקום הצדק שמה הרָשַע (קהלת ג, טז) - רודפים ותופשים ולוכדים אחינו בית ישראל, צדיקים וישרים ותמימים, ויתנו אותם במשמר בית אסורים, ומכים ומענים אותם בעינויים קשים, וחומסים וגוזלים ממונם וכלי כספם וזהבם והונם, פני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו (עפ"י איכה ד, טז), רבנים גדולי תורה, תלמידי חכמים יראי ה' הם ונשיהם וילדיהם, בנים ובנות, וגם אלמנות ויתומים לא חמלו. ופושטים טלפים כחזירים, באומרם, כי הם עושים צדק ומשפט, לכלות ולהשבית את הגזלנים והחמסנים, את הרשעים שנקראו קומוניסטים ובולשוויקים - והם בעצמן עושים מעשה קומוניזם ובולשוויזם, וגוזלים וחומסים, בגאות רשע ידלק עני (עפ"י תהלים י, ב), יתפשו במזימותם נקיים וצדיקים.
ועליהם מוסב מאמר המדרש הנ"ל: מה חזיר בשעה שהוא רובץ, מוציא טלפיו ואומר: ראו שאני טהור, כך מלכות הרשעה מתגאה וחומסת וגוזלת, ונראית כאילו מצדקת את הבימה - כאילו עושה דין ומשפט צדק, לטהר את הארץ מגזילה וחמס, והם המרבים גזל וחמס, עינוי ועיוות הדין.
עת צרה היא ליעקב, גלות ולחץ קשה לישראל, יום יום קללתו מרובה מחברו (סוטה מט.), ה' כמה תראה (תהלים לה, יז), חוסה ה' על עמך על שארית ישראל, ואל תתן נחלתך לחרפה (עפ"י יואל ב, יז), אשר - יכרסמנה חזיר מיער וזיז שדי ירענה, אלקים צבאות שוב נא והבט משמים וראה ופקוד גפן זאת, גפן ממצרים תסיע (תהילים פ, ט_טו), רחם ה' צבאות בית ישראל, רחם נא קהל עדת ישורון והושיענו למען שמך, אמן.
*
רמז למה שאמרו חז"ל: כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה
זאת החיה אשר תאכלו וכו' אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה וכו' את זה תאכלו מכל אשר במים (יא, ד_ט).
איתא בגמ' (חולין סו:): ממשמע שנאמר אכול את שיש לו - שומע אני אל תאכל את שאין לו, וממשמע שנאמר אל תאכל את שאין לו - שומע אני אכול את שיש לו, ולמה שנאן – לעבור עליו בעשה ולא תעשה, עי"ש.
חוץ ללימוד זה, יש לומר עפ"י מה דאיתא (שם קט:): אמרה ליה ילתא לרב נחמן, מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא וכו', חזיר - מוחא דשיבוטא וכו' [אמרה לו ילתא, אשתו של רב נחמן, לר"נ: הלוא כל מה שאסרה התורה התירה לנו כמותו, אסרה לנו דם והתירה כבד, אסרה חזיר והתירה מוח דג השיבוטא וכו'], פירש"י: מוח של דג ששמו שיבוטא, טעמו כטעם חזיר.
נמצא, כי כל מה שאמר עליו הכתוב: את זה לא תאכלו - יש במין אחר שטעמו כמוהו, ואת זה תאכלו. ולכן דייק הכתוב ואמר: אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וכו' ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא והוא גרה לא יגר וכו', וסמיך ליה: את זה תאכלו מכל אשר במים וכו', ר"ל את זה גופיה, כלומר מה שטעמו כטעם החזיר שאסרתי לך - תאכלו מכל אשר במים, דהיינו מוחא דשיבוטא, דשרא לן רחמנא כנגדו, והבן.
*
לפרק ראשון מפרקי אבות ולפרשת שמיני
יש לשמור על בריאות הנשמה כשם שמקפידים על בריאות הגוף
(דברי מוסר לנוסעים למרחצאות עבור בריאות גופם ומזלזלים שם בענייני כשרות)
כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, שנאמר (ישעיה ס, כא): ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.
הדקדוקים רבו מאד:
א. למה אומרים משנה זו קודם כל פרק מפרקי אבות, הלא משנה זו אינה ממסכת אבות, אלא משנה במסכת סנהדרין ריש פרק י"א, ולמה מקדימין אותה למסכת אבות ולכל פרק ופרק?
ב. על המשנה גופה יש תימה גדולה - וכי כל אדם, אפילו רשע וחוטא, יש לו חלק בעוה"ב - אם כן, מה יתרון לצדיק ועובד אלקים?
ג. הפסוק שהביא לראיה, הוא סותר למה שאמר "כל ישראל יש להם חלק בעוה"ב" - כי אדרבה, הפסוק אומר "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", משמע דווקא הצדיקים, אבל לא הרשעים!
ד. אמאי אמר "יש להם", הוה ליה למימר "יהיה להם", כי רק לעתיד לבוא יהיה להם, אבל עתה בחיים פה על האדמה, עדיין אין להם עולם הבא, וטפי הוה ליה למימר: כל ישראל יהיה להם חלק לעוה"ב.
ה. למה אמר חלק לעוה"ב, טפי הוה ליה למימר: חלק בעולם הבא.
וכדי לתרץ כל אלה הדקדוקים, אקדים לבאר מאמר הכתוב בפרשתנו (יא, ב): זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ - פתח בחיה וסיים בבהמה, ומפני קושיא זו דרשו חז"ל במס' חולין (מב.): חיה אכול שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטריפה לא חיה.
ובמדרש ילקוט שמעוני (רמז תקלה): אמר רבי תנחום בר חנילאי, משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים, אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים. זה שיש בו כדי לחיים, אמר להם: דבר פלוני יאכל, דבר פלוני לא יאכל. זה שאין בו כדי לחיים, אמר להם: כל מה דבעי הבו ליה. כך העכו"ם, שאינם לחיי העולם הבא - כירק עשב נתתי לכם את כל (בראשית ט, ג). אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא - זאת החיה אשר תאכלו וכו'.
ונקדים מאמר הגמרא במסכת ברכות (כח:): כשחלה רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו וכו' אמרו לו רבינו ברכנו, אמר להם, יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, אמרו לו תלמידיו, עד כאן?! (כלומר, ולא יותר ממורא בשר ודם?!) אמר להם, ולוואי! וכו' -
ויש לדקדק, כי פלא הוא שלא יהא לתלמידי ריב"ז מורא שמים יותר ממורא הבריות! ועוד יש לדקדק, למה לא אמר להם: כמורא מפני הבריות, או מפני בני אדם, ולמה נקט בלישניה כמורא בשר ודם.
ונלע"ד לבאר, דהנה האדם הוא מורכב משני חלקים, גוף ונפש, וחובה עלינו לשמור בריאות הגוף ובריאות הנפש, מכל דבר המזיקם.
והנה עינינו רואות, כי בענין שמירת הגוף, האדם נזהר מאד בזהירות מעולה ועינא פקיחא, שלא יגיע ח"ו שום נזק להגוף - שלא יגיעהו דבר המזיק לבריאות גופו - שע"י כן יחלה ח"ו באיזה מחלה ויבוא לידי סכנה. לכן, כמה יגיעות יגע האדם לכלכל את גופו, לסעדו ולהחזיקו במאכל ובמשתה ובשינה ובמנוחה, ולא ימנע ממנו מאומה מה שנוגע לפרנסת גופו ולשמירת בריאותו - בבוקר השכם יחוש להספיק לגוף מזונותיו, סעודת שחרית וסעודת צהרים וסעודת ערב, וכמה יהא נזהר שלא יטריחו בעבודה רבה, ולא ייגע אותו ולא יעייפנו, למען לא יחלש ח"ו ולא יפול במחלה.
ואם אירע לו איזה חולשה או חולי, כמה יחרד וירתת ויירא מאד מאד ברעדה גדולה, וישתדל ויתאמץ בכל כוחו להמציא רפואה ומזור לחליו - כל צרי גלעד, וכל מרחצאות אמנה ופרפר (עפ"י מלכים ב' ה, יא), וכל רופאים המובהקים יחפש ויחקור ויעשה הוצאות וטרחות רבות להמציאם, רק למען מלט בריאות גופו לבלתי רדת שחת, להציל חיי גופו ממוות ולהשיב בריאות גופו לאיתנו - כן הדבר בענייני שמירת גופו, חלק בשר ודם שלו.
אבל לא כן בעניין שמירת נפשו - חלק השמיימי אשר לו, חלק אלוק ממעל, נשמה טהורה שנפח השי"ת באפינו - האם גם בשמירת נפשו הוא נזהר בזהירות מעולה לבלתי יגיע לה נזק ח"ו, שלא תחלה מחלת הנפש ע"י שתתלכלך בחטאים ובעוונות ופשעים?! האם גם בעניין הספקת מזון הנשמה ישתדל להשכים בבוקר ולהניח טלית ותפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל תפילה בציבור ערב ובוקר וצהרים, ולהרבות בתורה ומצוות ומעשים טובים, למען תת מזון ומחיה וכלכלה לנפשו ונשמתו, למען תתחזק ותתאמץ בריאותה יום יום, ולא תחלש ותיפול לחולי נפש ח"ו?!
ואם אירע לה חולי נפש ח"ו ע"י איזה מכשול חטא ועוון - האם יחרד וירתת ותיפול עליו אימתה ופחד, וישתדל ויתאמץ להמציא רפואה לחולי הנפש ע"י תשובה ומעשים טובים, למען תשוב נשמתו לאיתנה, ולמען הציל נפשו ממוות, למלט נשמתו מיד שאול, ויפשפש במעשיו ויתקן עוותתו, ושב ורפא לו?! הנה עינינו רואות מעשים בכל יום, כי על שמירת הגוף האדם חרד וירא, רועד ומשתדל בזהירות גדולה, אבל על שמירת נפשו ונשמתו לא כן עושה.
לכן, כשחלה ריב"ז, ואמרו לו תלמידיו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם - ר"ל, היראה והפחד והרעדה על שמירת חלק השמיימי, דהיינו נפשכם ונשמתכם, תהא גדולה כל כך אצלכם - כמורא בשר ודם, כמו הפחד והרעדה והדאגה והמורא על שמירת חלק בשר ודם שלכם, דהיינו שמירת הגוף, שתפחדו ותרעדו לשמירת נפשכם מכל נזק עבירה, כמו שאתם מתפחדים ורועדים לשמירת גופכם, וד"ל.
וכמה גדולה סכלות וטפשות האנשים ההם, אשר דואגים ויראים ונזהרים על שמירת גופם, ואינם דואגים ונזהרים בפחד וברעד על שמירת נפשם - הלוא עיקר החיים באדם הוא בנפש ונשמה, כי הגוף הוא כלה ונפסד, וחייו אינם חיי עולם, אבל הנשמה היא חיה וקיימת גם אחר כלות חיי הגוף לאחר המיתה, חיי עולם בעולם הנשמות, חיי נצח! וא"כ, מי שיש לו מוח בקדקדו ויודע להבין ולהשכיל בשכל ישר, צריך שישים על לבו, אם על חיי הגוף שהם רק חיי שעה בעולם הזה, הוא דואג ומפחד ומשתדל תמיד לשמרו - על אחת כמה וכמה, שצריך להיות מפחד תמיד ולהיות נזהר בזהירות מעולה, על חיי הנפש, חיי עולם נטע בתוכנו, חיים גם לעולם הבא. וצריך להשתדל לא לבד שיהיה לו חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה וכלכלה - שהם לטובת הגוף ולשמירתו - אבל יהיו חייו חיים של יראת שמים ויראת חטא, חיים שיש בהם אהבת תורה ומצוות ומעשים טובים, שהם לטובת הנפש ושמירתה, לחיי עד, לחיי עולם הבא.
ולתכלית זאת נתן לנו הקב"ה את תורתו, והרבה לנו תורה ומצוות - אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו (ברכת התורה) - ולכן צווה לנו חוקים, את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו, למען שלא להגוף לבדו תתנו, שיאכל ויהנה כדי חיי שעה שלו, אבל גם להנפש תתנו שתאכל ותשבע כדי חיותה, חיי עולם לעולם הבא, וכמאמר הכתוב (דברים ח, ג): כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, והבן.
וזה כוונת הכתוב: דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו, ר"ל, זאת אשר האכילה עצמה חיה וקיימת - דהיינו קיום המצוה באכילת הכשר והמותר, שנותנת לכם חיים אמיתיים חיי עולם - היא תהיה מאכלכם, מכל הבהמה אשר על הארץ, דהיינו אכילה לחיים שהם למעלה מן חיי הארץ.
וזאת כוונת דרשת חז"ל: חיה אכול, כשהיא בעצמה חיה ונותנת חיי עולם - כי התורה והמצוה היא חיינו - את זה תאכלו! שאינה חיה, אבל מה שאין היא בעצמה חיה, ואינה נותנת חיי עד, אבל היא כלה ונפסדה, כגון אכילת טריפה, לא תיכול - את זה לא תאכלו.
ומבאר המדרש: א"ר תנחום בר חנילאי, משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים, אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים וכו' כך העכו"ם שאינם לחיי עולם הבא - שאינם משתדלים שתהא באכילתם לחיי עולם הבא, דהיינו לאכילת הנפש ולנשמה - הם מותרים לאכול את הכל, כירק עשב נתתי לכם את כל.
אבל ישראל שהם לחיי עולם הבא, שאכילתם אינה לחיי הגוף חיי שעה, אבל אכילתם לחיי עולם הבא - דהיינו אכילה ומזון להנפש והנשמה אשר היא חיה וקיימת - זאת החיה אשר תאכלו, להם ציווה הקב"ה לאכול רק בהמות וחיות טהורות ושלא לאכול הטמאות, לשמור כל הלכות איסור והיתר שבהם, למען גם הנפש תמצא מאכל ומזון בקיום המצוות התלויות בה, והבן.
והנה המדרש שמואל (בהקדמת ספרו) ובינה לעיתים (ח"ב דרוש לד) כתבו, דלכן תקנו לומר פרקי אבות בימי הקיץ - יען כי בזמן הזה, ימי החום, מתחילים מי שצריכים לבקש רפואות למחלתם, לעסוק ברפואות הגוף, לכן תקנו ללמוד בימים האלה מסכת אבות, שהם מוסר השכל ודעת, לרפואת הנפש.
והנה אנחנו רואים, כי העוסקים ברפואות הגוף, ונוסעים למקום מרחצאות להמציא מזור ותרופה למחלותיהם, האמנם כי בעירם ובביתם הם נזהרים על הכשרות - לאכול רק מה שהוא כשר ומותר בלי פקפוק, וגם נזהרים בשמירת שבת קודש, ואינם אוכלים מה שנתבשל בשבת וכדומה - בכל זאת במקום מרחצאות ומעייני רפואה אינם מקפידים כל כך על הכשרות ועל שמירת שבת קודש, ואוכלים באכסניא אשר אין שם כשרות ומבשלים שם בשבת, ודי להם אם כתוב בחוץ תיבת "כשר", הגם שאין המאכלים בכשרות כלל, ואינם חוקרים ודורשים אם באמת כשר הוא המאכל, בפונדק אשר הם הולכים שמה לאכול.
- והנה בגמ' מסכת פסחים (ג.): אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח): מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה, ולא אמר הטמאה.
ונ"ל דהרמז הוא, דלא די אם יפרוש האדם מאכילת איסור ודאי, במקום שיודע שהבית טריפה, דהרי לא כתבה התורה: ומן הבהמה הטמאה, דהיינו שיפרוש מלאכול במקום שיודע ברור שהוא טמא ואסור, אלא אפילו אם אינו יודע ברור שהוא טרפה, אבל גם אינו יודע ברור שהוא טהור וכשר - אשר איננה טהורה - גם שם אינו אוכל, גם ממנו הוא פורש, לבלתי פגל את נפשו בספק איסור, לבל יגרום לנשמתו חולי ספק סכנה -
ונמצא, כי אותם אנשים הנ"ל, מבקשים להמציא רפואה לחולי גופם במקום המרחצאות והרפואות, וגורמים מחלה כבדה לנפשם, בטמאם את נפשם בפתבגי מאכלות אסורות, נבילות וטריפות ובישול שבת. הם מוציאים הוצאות רבות להציל חיי גופם ממוות ומרדת שאול, חיי שעה בעולם הזה, וגורמים אבדון לנפשם ונשמתם בעולם הנצחי, עולם הבא. הם דואגים ורועדים על שמירת חלק בשר ודם שלהם, ואינם נזהרים בשמירת החלק השמיימי, לחיי עולם הבא שלהם.
לכן, להזהיר אותנו על זה, ולמנוע אותנו מן הסכלות הזאת, תקנו חז"ל לומר לפני כל פרק ופרק מפרקי אבות - שתכליתם לרפואת הנפש - את המשנה: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ר"ל, דע כי בכל איש ישראל יש בו נפש ונשמה חלק אלוק ממעל, אשר הוא חלקו המביאו לעולם הבא, וצריך להזהר בשמירתו כמו בשמירת גופו, שנאמר: ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ - שלא די לקיים מצות שמירת הגוף לחיי שעה חיי עולם הזה, אבל צריך להזהר בזהירות יתירה בשמירת חיי עולם.
נצר מטעי, למען אשר שני החלקים שנטעתי יחדיו, הגוף והנפש [עיי' בפירוש האלשיך בפרשתנו ט, ה_ו], מעשי ידי - מה שיצרתי בידי, כמו שנאמר: אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיה מח, יג) חלק הארצי והשמיימי דהיינו הגוף והנפש [כדרשת חז"ל (סנהדרין צא:) אל השמים מעל - זו הנשמה ואל הארץ - זה הגוף], יעמדו יחדיו (שם) - להתפאר ע"י תורה ומצוות, אשר משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, והבן.
*
יסוד התורה והעבודה היא ההכנעה, הענוה ושפלות הרוח
משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה (משנה א).
הדקדוקים ידועים, דהוה ליה למימר משה קיבל תורה מהקב"ה, או משה קיבל תורה בסיני - אבל הלשון שאמר התנא משה קיבל תורה מסיני, לכאורה אין לו מובן - וכי מסיני קיבלה, הלא מהקב"ה קיבלה בסיני, ומאי מסיני. ועוד צריך להבין, למה סידר התנא כל שלשלת סדר הקבלה בזאת המסכתא במשנה ראשונה? ועוד צריך להבין, מה המשך יש לג' דברים שאמרו אנשי כנסת הגדולה, לתחילת המשנה: משה קיבל תורה מסיני וכו'?
ונלע"ד לפרש עפ"י פירש"י על הפסוק (ט, ז): ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה וכו' - שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה: למה אתה בוש, לכך נבחרת.
ונ"ל הכוונה, כי יסוד התורה והעבודה, היא ההכנעה והעניוות ושפלות הרוח. ומשה ואהרן בשביל עניוות ושפלות רוחם - כמו שאמרו: ונחנו מה (שמות טז, ז) - זכו, זה לתורה וזה לעבודה.
וזה כוונת המאמר: שהיה אהרן בוש וירא לגשת, כי בענוות ושפלות רוחו לא ראה עצמו ראוי והגון לכך, והיה מתיירא שלא יוכל לעבוד את העבודה כהוגן, כי אמר, מה אני ומה כוחי ומה זכות יש בי, להיות ראוי לעבודה נכבדה כזו. לכן, אמר לו משה למה אתה בוש - שאין אתה מחזיק עצמך ראוי והגון לכך, כי קטון ובזוי אתה בעיניך בשפלות וענוות רוחך - לכך נבחרת! הנה בשביל כך, לפי שיש בך מדת ענוות ושפלות רוח כל כך, לכן בחר בך ה', כי עי"ז זכית לכהונה גדולה ועבודה נכבדה הלזו.
ומצינו במסכת מגילה (כט.): דרש בר קפרא, מאי דכתיב (תהילים סח, יז): למה תרצדון הרים גבנונים וכו' - כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני וכו', אמר רב אשי, שמע מינה האי מאן דיהיר בעל מום הוא. הרי חזינן, דהר סיני מפני כך זכה שתינתן בו תורה, לפי שהוא נמוך ושפל מכל ההרים, ולכן מאס הקב"ה בתבור וכרמל, לפי שהם גבוהים, כי הקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח, ולכן בחר בסיני השפל שבהרים (עיי' בבראשית רבה צט, א ובמסכת סוטה ה.). וכן דרשו חז"ל: למה נמשלו דברי תורה למים, מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, אף דברי תורה מניחים מי שדעתו גבוה עליו והולכים אצל מי שדעתו שפלה (ילקוט ישעיה רמז תפ; וע"ע תענית ז.).
ולכן שפיר קאמר התנא: משה קיבל תורה מסיני, ר"ל מן אותה מידה נכונה אשר בשבילה זכה סיני שתינתן בו תורה, דהיינו בשביל הנמיכות ושפלות רוח - בשבילה זכה גם משה שתינתן תורה על ידו, לפי שהיה עניו מכל האדם ושפל רוח מאד מאד. ומסרה ליהושע - אשר היה משרת משה, ולא מש מתוך האהל, וע"י ענוותנותו ושפלותו, זכה שמסר לו משה תורתו. ויהושע לזקנים, אשר לא נזכרו שמותם, וזה מורה ג"כ על ענוות ושפלות הרוח, וכן וזקנים לנביאים, וכן ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, בכל אלה לא נזכרו שמותם, וזה מרמז על ענוות ושפלות הרוח, ובא להורות כי בשביל ענוות ושפלות הרוח שבהם זכו לתורה.
ועתה, נשכיל ונבין גם המשך דברי המשנה "הם אמרו שלשה דברים" - כי כל ג' דברים הללו הם מורים על ענוות ושפלות הרוח - כי הנה מי שהוא עניו ושפל רוח, אינו מחזיק עצמו לת"ח ולמדן גדול ולחריף עצום, ולכן לא יהיה גס בהוראה למהר לחתוך את הדין, אבל יהיה מתון מתון, לברר וללבן את הדין ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ולא יסמוך עצמו על עוצם בינתו וחריפותו ובקיאותו, כמו אותם האנשים בעלי גאוה וגסות הרוח, אשר הם חושבים כי להם לבדם ניתנה חכמה ובינה וסומכים על חריפות שכלם וידיעתם, ובעיניהם פחיתות הכבוד הוא לעיין בדבר הלכה, כי הם מתגאים לחשוב שיודעים הכל, וכל עניין ועניין וכל דת ודין גלוי וידוע לפניהם, ועי"ז גס לבם בהוראה בלתי עיון וחקר דבר, וכמה פעמים הם נכשלים בדבר הלכה. לכן הזהיר התנא "הוו מתונים בדין", בהמשך דברי המשנה אשר קדמו, במעלת העניוות ושפלות ונמיכות הרוח, שעל ידם זכה משה לתורה מסיני, ואחריו יהושע והזקנים ונביאים ואנשי כנה"ג.
הם אמרו שלשה דברים, אשר נמשכים ממדת העניוות ונמיכות ושפלות רוח:
א. הוו מתונים בדין, שלא תמהרו לפסוק דין בגסות רוח, כאותם בעלי גאווה החושבים שיודעים הכל ומבינים הכל, אבל העניוות ושפלות הרוח שבכם ישמור אתכם, לבלתי היות גס בהוראה, אבל להיות מתון מתון בדין.
ב. והעמידו תלמידים הרבה - התנא לא אמר תלמידים רבים, דהיינו רבים במניין [הרבה תלמידים], אבל אמר תלמידים הרבה - דהיינו רבים באיכות [סוגים שונים של תלמידים], שלא תאמר כאותם בעלי גאווה, כי רק תלמידים מופלגים וחריפים תקבל בבית מדרשך, אבל לא קטני ערך שאינם מופלגים כ"כ, כי בגאוותם חושבים לפחיתות הכבוד ללמד גם תלמידים שאינם מופלגים כל כך. לכן הזהיר התנא, בהמשך מעלת הענווה ושפלות הרוח, כי תעמידו תלמידים הרבה, שונים במדרגה אלו מאלו.
ג. ועשו סייג לתורה, שלא תסמוך בגאוותך על צדקתך, ותאמר כי אינך צריך לסייג וגדר שגדרו חז"ל, כי בטוח לבך בצדקתך שלא תכשל ולא תבוא לידי עבירה - כמו שאמר רבי ישמעאל: אני אקרא ולא אטה, ונכשל והטה (שבת יב:) - לכן הזהיר התנא בהמשך הענווה ושפלות הרוח, שתעשו סייג לתורה, ולא תתגאו לסמוך על עצמכם כמו שכתבנו, והבן.
*
עוד לפרק א' ולפרשת שמיני - עיי' מש"כ להלן בפר' קדושים עמ' תסח - בביאור הדקדוקים דלעיל ובתוספת ביאור למה נקט התנא לשון "כל ישראל" וביאור הכתוב בסוף הפרשה (יא, מד): כי אני ה' אלקיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני.
*
לברית מילה
שמירת שבת וחינוך הבנים בישיבות,
אינם מונעים את שפע הפרנסה
ולהבדיל בין הקודש ובין החול וכו' ולהורות את בני ישראל וכו' (ט, י_יא).
איתא בגמ' (שבועות יח:): רבי יהושע בן לוי אמר, כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים ראויין להוראה, דכתיב: להבדיל ולהורות.
אמרתי לפרש דרך מוסר - דהנה רבים מעם הארץ חושבים, כי ע"י שמירת שבת קודש ויו"ט הם נמנעים משפע הברכה לפרנסתם, ואינם רוצים להאמין, כי אדרבה - ברכת ה' היא תעשיר (משלי י, כב), ודרשו חז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ז; בראשית רבה יא, א): זה יום השבת - כי שבת קודש הוא משפיע הברכה לכל ימי השבוע.
גם חושבים, כי אם יגדלו בניהם לתורה, וישלחום לשמש תלמידי חכמים, ללמוד בישיבות - אז לא יוכשרו ולא יוצלחו להמציא להם מחייתם ופרנסתם. ולא יאמינו מה שאמר שלמה המלך ע"ה: עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג, יח), אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד (שם שם, טז), ומה שאמר הקב"ה ליהושע: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכו' כי אז תצליח בכל דרכיך ואז תשכיל (יהושע א, ח), וגם לדברי הפטרתנו: וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי וכו' ויברך ה' את בית עובד אדום ואת כל ביתו (שמואל ב' ו, יא) ודרשו חז"ל, כי בשביל הת"ח - ברכה שרויה בבית (ברכות סג:). והנה, מי ששומר שבת ויו"ט כהלכתו, ויש בו אמונה ובטחון בברכת ה' - בודאי גם יבטח בה', לגדל בניו לתורה ויראת שמים.
והנה ידוע, כי מה שמבדילין על כוס יין במוצאי שבת, הוא לסימן כי השבת מקור הברכה, ולכן מברכין על היין שהוא סימן ברכה [עיי' עירובין סה. ורמ"א או"ח ר"ס רצו]. ולפי זה, זאת כוונת המאמר הנ"ל: כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - כי לא לבד שהוא שומר שבת כהלכתו, ויש לו אמונה ובטחון כי שמירת השבת אינה מונעת את הברכה לביתו ואינה מעכבת את פרנסתו, אלא הרי הוא מאמין כי השבת מקור הברכה - ולכן הוא מבדיל על היין, שהוא סימן ברכה -
הויין לו בנים ראויין להוראה - כי כיון שיש לו הבטחון והאמונה לענין שמירת שבת קודש, בודאי יש בו גם האמונה והבטחון בענין גידול בניו לתורה, שלא תמנע מהם עי"ז ברכת הפרנסה, ולכן בודאי יגדלם לתורה בישיבות, ויזכה שילמדו בהתמדה תורה לשמה, ויהיו ראויים להוראה, שנאמר: להבדיל בין הקדש ובין החול וכו' ולהורות את בני ישראל, כי מי שיש בו אמונה ובטחון בזה, יש בו אמונה וגם בטחון בזה.
וכן בעל הברית, שהוא משמר שבת קודש ויום טוב כהלכתו, ויש בו האמונה והבטחון כי שבת מקור הברכה והשפע הוא, בודאי יגדל בנו, הנולד למזל טוב, לתורה וליראת שמים, להיות ת"ח ראוי להוראה, וכשם שנכנס לברית וכו', אמן.
*
עוד לברית מילה
קיום מצות מילה רק לשם מצות ה' ולמען תהיה אות כבודו עלינו
ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ט, ו).
איתא במדרש רבה (פרשת נשא יב, ח): מהו זה הדבר - על המילה אמר להם, כמה דתימא: וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה, ד), אשר צוה ה' לעשות - לאברהם, עיי"ש.
נראה לפרש עפ"י הבחינה, כי אע"פ שכתבו המחקרים הקדושים הרמב"ם ובעל עקידה ועוללות אפרים (עיי' לעיל פר' תצוה עמ' שכד) כמה טעמים ובחינות על המילה - כגון להחליש התאווה שברתיחת הדם וכיוצא בזה - מכל מקום לא יעשה מצות מילה, רק לקיים מצות הבורא יתברך שמו אשר ציוה כן.
והראיה, מאברהם אבינו ע"ה, שהיה כבר זקן וקדוש בלי תאוות החומריות, ובכל זאת ציוה הקב"ה לו להמול בשר ערלתו. ועוד ראיה, מיהושע שנצטוה על הפריעה, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (יהושע שם ב): ושוב מול את בני ישראל שנית - לפריעה (יבמות עא:). וכדי להחליש התאווה, היה די במילה, אלא ודאי הטעם הוא כדי לקיים חוק שצוונו הבורא ית"ש.
וזה כוונת הפסוק: ויאמר משה זה הדבר, המילה, כמ"ש המדרש: על המילה אמר להם, כמה דתימא: וזה הדבר אשר מל יהושע, ר"ל, דיהושע עשה הפריעה לאשר כבר נימולו, מזה מוכח כי זה הדבר, דהיינו המילה - אשר צוה ה' תעשו - תעשו רק יען אשר כן ציוה השי"ת, ולא מטעם אחר או בחינה אחרת. וע"ז אמר המדרש שפיר: אשר צוה ה' לעשות לאברהם, ר"ל, הראיה שלא להחליש התאוה באה המילה, כי הרי גם לאברהם אבינו ע"ה, דלא שייך בו האי טעמא, ציוה הקב"ה למול.
והוסיף הכתוב לומר: וירא אליכם כבוד ה', רק לכבוד הקב"ה ולקיום מצוותו תעשו ברית המילה!
או הכוונה בזה, דהגם שלא יעשה המילה בכוונת איזה בחינות המחקרים, אבל רק לקיים מצות הבורא ית"ש, אמנם לכוונת מה שכתוב בתורה בפירוש, דהיינו: והיה לאות ברית ביני וביניכם (בראשית יא, יז), והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם (שם, יג) - לזאת הכוונה לא רק שמותר לעשות המילה, אבל גם מצוה היא לכווין לזאת בקיום מצות המילה [עיי' בב"ח או"ח סי' תרכ"ה].
וזהו שאמר הכתוב: זה הדבר, המילה, אשר צוה ה' תעשו - תקיימו רק יען שציוה השי"ת כן, ועוד לכוונת - וירא אליכם כבוד ה', למען שיהא אות ברית וכבוד ה' עליכם, אשר חתם ברית כבודו בבשרכם.
וכן אבי הילד הרך הנימול, קיים ברית המילה רק יען אשר ציוה ה', ולמען יהיה כבוד אות ברית ה' בבנו הנולד לו למז"ט, ויזכה כי כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, וע"י שיגדל בתורה ומצוות - תמיד יראה עליו כבוד ה', והיה לכבוד ולתפארת, אמן.
*
לנישואין
החתן והכלה יביאו אל משכנם את מצוות התורה,
כמסורת אבותיהם
ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה'. ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' (ט, ה_ו).
אמרתי לפרש על דרך מוסר.
חתן וכלה! כאשר אתם קרבים היום לבוא אל אהל מועד, דהיינו האהל אשר ייעד לכם הקב"ה, לשבת שם יחדיו באהבה וחיבה ושלום וריעות. אלקים מושיב יחידים ביתה (תהילים סח, ז), הקב"ה היושב ומזווג זיווגים (עפ"י ב"ר סח, ד), הוא אשר נתן בלבכם את האהבה זה לזה והגיע אתכם ליום הזה, יום שמחת לבבכם יום חתונתכם.
דרשו חז"ל במדרש רבה (פרשת נשא יב, ח): ביום חתונתו - זה אהל מועד, וביום שמחת לבו - זה בית עולמים. דהיינו, אהל מועד - האוהל אשר ייעד לכם השי"ת לשבת יחדיו, ויום שמחת לבכם אשר מלא ימלא היום את לבבכם באהבה וחיבה, יהיה לכם - בית עולמים, דהיינו בית אשר לעולם ישררו בתוכה האהבה והשלום ביניכם.
היום הזה, לא בידים ריקניות תקרבו לבוא אל אהל מועד, אבל תקחו עמכם את אשר למדתם, לעשות מצוות תורת משה.
את כלה היקרה, את אשר ראית ולמדת מאת אמך היקרה אשה יראת ה' - לנהג את הבית בכשרות, ולשמור ולעשות כל המצוות המוטלות על אשה כשרה וצנועה וטהורה. ואתה החתן היקר, מה שראית ולמדת בבית אבותיך היקרים (הי"ו) יראי ה' חרדים על דברו - לשמור שבת ויו"ט כהלכתם, להתפלל בכל יום שחרית מנחה ומעריב, להיות זריז במצוות תפילין וציצית, ולהזהר מאונאה וריבית וכל דבר איסור ועוולה במשא ובמתן, לעשות צדקה וחסד. כל אלה הדברים תקחו ותביאו אתכם אל האוהל אשר ייעד לכם הקב"ה לבוא בו, לשלום ולברכה.
ובזה תקיימו מאמר הכתוב: ויקחו את אשר צוה משה אל פני אהל מועד, דהיינו, כל מצוות תורת משה, תקחו אתכם אל אהל מועד שלכם אשר ייעד לכם הקב"ה - כאשר כן הוא בכל עדת בית משפחתכם, אשר כולם יראים ושלמים, שומרי שבת וביתם בכשרות וזהירים בכל תורה ומצוה, וראויים לומר עליהם: ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה', כי כל עדת משפחתכם קרבים ועומדים לפני ה' תמיד, ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו וחוקותיו, וכן תעשו גם אתם, כמאמר הכתוב: ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו.
אזי תזכו שהשכינה תשרה ביניכם, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יז.): איש ואשה, זכו שכינה שרויה ביניהם. וזהו שאמר: זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' - שתשרה השכינה ביניכם. ואם שכינת ה' תהיה בתוככם, אז גם ברכתו, ברכת ה' תהיה עליכם, ותצליחו בכל מעשי ידיכם, ויהי זיווגכם עולה יפה, למזל טוב ולברכה ולהצלחה, ולעלות מעלה מעלה ביר"ש ותורה ומצוות ומעשים טובים, אמן.
*
להספד
הספד על אדם נעלה אשר התאחדו בו המעלות
המרמוזות בשמות 'נדב' ו'אביהוא'
ויהי ביום השמיני וכו'.
דרשו חז"ל (בגמ' מגילה י: ומד"ר יא, ז): כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער, והכתיב ויהי ביום השמיני וכו' - הא שכיב בו נדב ואביהוא, עיי"ש.
אמרתי בהספד על אדם יקר וחשוב, אדם אחד מאלף, הירא ה' באמת וזריז במצות מאד, כה"ר חיים הערצעג נ"ע, שנפטר בשם טוב ונקטף בן מ"ג שנה, ויצאה נשמתו, נשמת רוח נדיבה, בשמיני של פסח תר"ף לפ"ק.
והספדתיו ביום אסרו חג של פסח, והרימותי קולי בקול נהי ובכי, ואומר:
אחיי ורבותי! ויהי ביום השמיני, וי וי וצער גדול הגיענו אתמול ביום השמיני של חג הפסח, וי וי צועקים כולנו על גודל השבר אשר השברנו, על שבר בת עמי קדרתי שמה החזקתני (עפ"י ירמיה ט, כא), כי נקטף מקהל עדתי איש אשר עליו נוכל לומר, כי בו שכיב נדב ואביהוא - כי היה נדב, אחד מנדיבי עמנו, יקירי קהלתנו, [יהודי אציל במלוא מובן המילה, בכל תחום שהוא], לבו בער באש להבה באהבת תורה ויראת שמים, ובזריזות וזהירות בכל מצוות התורה וסייגים וגדרים של חז"ל וכל מנהגי ישראל. וכן יגע ועמל לגדל בניו ולחנכם לתורה ויראת שמים, ונפשו ששה ושמחה בגילה עצומה, כאשר ראה סימן ברכה בלימודי בנו הקטן.
גם בערה בו אהבת ישראל, והיה מצטער מאד ומשתתף בצערן וצרתן של בני עמו אחינו בית ישראל הנתונים בצרה גדולה בזמן הזה, ולבו, לב נדב, לא היה יכול לסבול צערן של ישראל, וכל הימים אשר שכב על ערש דווי, היה תמיד כואב וגונח על צערן וצרתן של אחב"י, ועי"ז כבדה מחלת לבו, ונשבר ופסק חיי לבו הטהור.
גם היה נפש טובה ורוח נדיבה לעשות צדקה וחסד - לא רק כפי יכלתו, אבל יותר מכדי יכלתו - והיה משאו ומתנו ועסקו עם הבריות בשלום ובמישור, בנחת ובסבר פנים יפות, ושמח לעשות טובה לאחרים, ולכן אהבו אותו כל אדם. ועל ר' חיים הערצעג נ"ע נוכל לומר כי היה - חיים של שלום, חיים של טובה, חיים של ברכה, שהיו כולם מברכים אותו על טובו וחסדו ומעלותיו ומדותיו הרמות, חיים של אהבת תורה ויראת שמים ויראת חטא.
כל המעלות הללו היו בו, ועוד יותר, שאין אנו מספיקים לספר כל שבח מדותיו, רק מקצת שבחיו הגדתי, אשר בעבורם יאות לקרוא שמו: נדב, איש נדב, רוח נדיבה, נדיב לב, נדיב עם. נסתלק ונקטף בעו"ה בתוקף שנותיו בדמי ימיו, בן מ"ג שנה - ג"ם זו לטובה - כל ג"ם שנותיו הללו כולן שווין לטובה. אוי ואבוי, חבל על דאבדין ולא משתכחין כמוהו!
ומה אומר ומה אדבר, על שבר הגדול אשר הגיע לאשתו ובניו וכל משפחתו, לא רק אשתו_זוגתו זה עשרים שנה - אשר היא בוכה ומיללת על בעל נעוריה, אשר נפשה קשורה בנפשו באהבה תמימה וחיבה יתירה בשביל מעלותיו ומדותיו ומעשיו הטובים, ואשר דבק בה והוקירה וכיבדה וחיבבה יותר מגופו (עפ"י יבמות סב:), ופרס עליה כנפי שלומו וטובו כל הימים, ועתה נשארה אלמנה גלמודה עם ג' ילדיה הקטנים, יתומים היו ואין אב, אשר יגע וטרח ועמל בעדם בכל כוחו לפרנסם בכבוד באין מחסור, ואין למצוא בעל ואב טוב ממנו - לא רק מעליהם נפל עטרת ראשם, ישעם ומשגבם, כי לא רק להם היה לאב, אבל היה לאב לכל אחיותיו וילדיהם ולכל משפחתו, אשר אהב אותם כאביהם, וגידל ילדיהם היתומים והשגיח עליהם והשיא בנותיהם, והשתדל בכל כוחו ומאודו לפקח עליהם לכל צרכיהם ולפרוס עליהם כנפי טובו וחסדו, בנדבת רוחו.
כי ר' חיים הערצעג נ"ע לא היה רק נדב, אבל היה גם אביהוא, אבי כל בני משפחתו, כאב טוב ונאמן השגיח עליהם בעינא פקיחא, וכל מה שמוטל על האב לעשות, עשה לאחיותיו האלמנות ולבניהם ובנותיהם ולכל אשר להם.
ועתה, אוי ואבוי! ויהי ביום השמיני, ויהי לשון צער, וי וי, כי ביום השמיני של פסח - הא שכיב נדב ואביהוא, נסתלק לדאבון נפשנו כ"ה חיים הערצעג נ"ע, שהיה נדב וגם אביהוא כאחד, וי וי!
אמנם להיות כי היום באסרו חג של פסח, אין להאריך בהספד, אסיים בקצת דברי נחמה לבני המשפחה ואומר להם, כי גדולים צדיקים במיתתן יותר מחייהם (עפ"י חולין ז:), ולהיות כי נשמת הנפטר ר' חיים עלתה מעולם השפל הזה לעולם העליון, לאור באור החיים, חיי עולם בגן עדן, אור עולם באוצר חיים - ר' חיים הנ"ל אשר נשמתו צרורה בצרור החיים, יאיר עליכם באור עולם, וישגיח עליכם משמי מעלה, וימליץ בעדכם, ויגן עליכם בזכותו - אורות מאופל אמר ויהי, להאיר אופל אלמנה ולהבהיק בוהו בוכיה דלף דמעתה להדמים (לשון הפיוט בתפילת מוסף של יו"כ), אנקת יתומים להאזין, בצל אבי יתומים ודיין אלמנות להסתירם ולשמרם ולעזרם, לגדלם לתורה ויראת שמים כחפץ אביהם הנעדר היום ע"ה, לב אבלים לנחם.
זכותו יעמוד לכל בני משפחתו ולבני הקהילה וחברא קדישא וחברת 'ציון'(53*) ובקור חולים, ולכל אחב"י, עד בלע המות לנצח וכו', והלך לפניך צדקך וכבוד ה' יאספך.
* * *