יעקב שלח לעשו מלאכים ממש
שנבראו ממעשיו שהיו דומים לעבירות
שמעתי דבר נחמד ונעים מפי אדמו"ח הרב הגאון הצדיק האמיתי, קודש הילולים לה'(14*)כקש"ת מו"ה הילל פאללאק זצוק"ל אבדק"ק סאסרעגען יע"א, לפרש המשך הכתובים סוף פרשת ויצא עם התחלת פרשת וישלח (לא, נה - לב, ד):
וישכם לבן בבקר וכו' וילך וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים. וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום.
יש לדקדק הרבה, מה זה שאמר יעקב כאשר ראם - כאילו התפלא - מחנה אלקים זה! והרי כבר היה רגיל לראות מלאכים, שראה אותם בסולם, ושהיו מלווים אותו בדרך בצאתו לחרן וגם בבואו משם, כמו שפירש"י ז"ל. ועוד, למה קרא שם המקום "מחנים" דהיינו שתי מחנות - ורש"י פירש שם זה על מלאכי חו"ל ושל א"י.
ועוד צריך להבין, למה אמר הכתוב "לפניו" הלא די אם יאמר: וישלח יעקב מלאכים אל עשו אחיו, והך "לפניו" לכאורה שפת יתר הוא! ועוד, למה האריך הכתוב לומר "ארצה שעיר שדה אדום", הלא ידוע מקום דירתו, ומה יוצא לנו מן שתי שמות הללו - ארץ שעיר וגם שדה אדום - וכי אין די בשם אחד?
ואמר פה קדוש של אדמו"ח: כי הנה צריך גם להבין, היאך הטריח יעקב אבינו ע"ה מלאכים ממש לשלחם אל עשו, וכי לא היה די במלאכים שהם בני אדם, וכי ראוי להשתמש במשרתי עליון מלאכי אלקים לשלחם אל עשו הרשע?!
אמנם, ידוע מה שאמרו חז"ל [עיי' אבות פ"ד מי"א וסוטה ג:], כי בכל מצוה שאדם עושה, בורא לו מלאכים והם סובבים אותו ועומדים לשרתו.
והנה יש שני מיני מצוות: מצוות ממש, כגון לימוד תורה ומעשה עבודת השם וצדקה וגמ"ח וכדומה, שהם מצוות ממש. ויש עבירות לשם שמים (עפ"י נזיר כג:), שגם אלו נחשבות למצוות - כמו מעשה יעל אשת חבר הקיני (שם), ומעשה אסתר המלכה [עיי' מגילה טו. ; סנהדרין עד: ותוס' שם], וכדומה לאלו - שהמעשה בעצמה נראה כעבירה, אבל נחשב למצוה מחמת הכוונה לשם שמים. והנה, גם מן העבירה לשם שמים שנחשבת למצוה, נברא מלאך לשרתו.
והנה ליעקב אבינו ע"ה, היו לו שני מיני מלאכים הללו. דהיינו, ע"י לימוד תורתו וע"י עבודתו ושאר מצוותיו שעשה, מצוות ממש, ברא לו כתות כתות של מלאכים קדושים סביביו. וגם ע"י מעשיו שהיו דומות לעבירות, כגון מה שעָקַב לעשו ליטול ממנו הבכורה בעד נזיד עדשים, וכוונתו היתה לשם שמים - לפי שהעבודה היתה בבכורה, ועשו הרשע לא היה ראוי לכך - וגם מה שנתן על ידיו ועל חלקת צווארו עורות גדיי עזים ליטול הברכה, ושמע לקול אמו הצדקת בזה, וגם מה שלקח מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהם פצלות לבנות ויציגם ברהטים בשקתות המים לנכח הצאן, כדי שיחמנה בבואן לשתות, שנראה כמעשה ערמומית, אבל הכתוב מעיד עליו כי גם זה נחשב לו למצוה, והראיה, כי מלאכי אלקים היו מביאים את העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים, כמו שסיפר הכתוב בפר' ויצא (לא, י_יב), ולולא כי כוונתו לשם שמים, לא היה הקב"ה מסייע לו. וכיון דכוונתו היתה לשם מצוה, נחשבו לו גם אלו למצוה, ונבראו גם בזה מלאכים.
וזהו שסיפר לנו הכתוב, כי אחרי שראה לבן, כי עם שרימהו יעקב להיות נחבא לברוח וינהג הכל אשר לו - ויגנוב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא (לא, כ) - בכל זאת נראה אלקים אל לבן בחלום הלילה, ויאמר לו השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע (שם, כד) - הרי שגם במה שנראה כערמומית, סייע לו הקב"ה ולא יכל לבן להרע לו, יען כי כוונתו היתה לשם שמים ונחשב לו כמצוה.
לכן, וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישוב לבן למקומו, לארם נהרים, מקום אנשי רשע ומרמה וערמה. ונסמך לפסוק זה, מספר לנו הכתוב: ויעקב הלך לדרכו - ר"ל, כי גם יעקב שהלך בדרכו של לבן לעשות ערמומית, כמו שסיפר לנו הכתוב בסידרא זו [בפרשת ויצא] מעשי ערמה שלו - הרי גם יעקב הלך בדרכו של לבן, ובכל זאת - ויפגעו בו מלאכי אלקים, הבאים לקראתו לסייע לו. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה, אמר כמתפלא, כי גם מן מעשיו האלה, מה שהלך בדרכי לבן לעשות ערמה - גם מזה נבראו לו מלאכים, לפי שהקב"ה ראה מחשבתו לשם שמים, ונחשבו לו גם אלה למצוות.
ויקרא שם המקום ההוא מחנים, שתי מיני מחנות מלאכים. המחנה האחת, שנבראו לו מן מצוות ממש, והמחנה השנית שנבראו מן עבירות - מהמעשים שהיו נראים כעבירות - אבל מפני הכוונה לשם שמים נחשבו כמצוות ונבראו מהן מלאכים.
וישלח יעקב מלאכים לפניו, מן אותם המלאכים אשר היו לפניו, שנבראו ממצוותיו לו לשרתו, מהם לקח לשלחם אל עשו אחיו. אבל לא החשיבו לעשו, לשלוח אליו מלאכים שנבראו מן מצוות ממש, אבל שלח אליו אותם המלאכים שנבראו במעשיו שדומות לעבירות, כגון: ארצה שעיר, המלאכים שברא במה שעשה ידיו וצווארו שעירות - שדה אדום - והמלאכים שברא בהלעיטו לעשו הרשע מן האדום האדום, מנזיד עדשים אדומים, ליטול הבכורה, ולשם שמים נתכווין. באותם מלאכים השתמש לשלחם לפניו אל עשו אחיו, ודפח"ח וש"י.
ואין העניין זר כל כך, כי לפיכך קראוהו לעשו ולארצו: שעיר, מפני מעשה השעירות, ולכן קראוהו: שדה אדום, מפני מעשה העדשים האדומים. ויעקב רימהו, בבכורה - כיון שביזה אותה ומכרה בעד נזיד עדשים, ובברכות - כי לא היה ראוי לברכה.
*
יעקב אבינו הראה לבניו את דרך ההצלה משני מיני צרות
שייצרו להם בני עשו במשך הדורות
וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום. ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך (לב, ג_ה).
יש לדקדק לשון "לפניו", שהוא שפת יתר לכאורה. גם יש לדקדק, מה זה ועל מה זה הרחיב הכתוב לבאר "אל עשו אחיו", וכי אין אנו יודעים שעשו אחיו של יעקב הוא? וגם למה הרחיב לבאר מקום מושבו - ארצה שעיר שדה אדום - ומה איכפת לן בשם ארצו ושדהו. גם למה הקפיד יעקב כי המלאכים יאמרו, כי הוא ציוה להם לאמר: כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב, ומה איכפת ליה שיאמרו בלשון הזה ממש.
גם כבר הקשו המפרשים, דמה תכלית היה להגיד לעשו שיש ליעקב שור וחמור צאן ועבד ושפחה, ומהו שאמר: ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך - אדרבה, יקנא בו וישנאהו על ברכות אביו, אם ישמע שיש לו עושר גדול כל כך? ורש"י כתב ליישב קושיא זו: אבא אמר לי "מטל השמים ומשמני הארץ", זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ וכו' - אבל זה סותר למה שאמרו בגמרא (סוכה יא: עיי"ש ברש"י ותוס') לגבי חגיגה, דצאן ובקר גידולי קרקע איקרו.
ונלע"ד לפרש על דרך מוסר ובחינה, עפ"י מה שפירש בספר אהל יעקב [מהמגיד מדובנא זצ"ל] דברי המדרש רבה בפרשתנו (עה, יג): באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק, ותלה עיניו למרום, בכה וביקש רחמים מלפני הקב"ה, ושמע תפילתו והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו, בזכותו של יעקב, שנאמר (תהילים כ, ב): יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב.
וכתב האהל יעקב, כי יעקב לא בעד עצמו ובני ביתו היה מיצר ודואג, כי הלא גיבורים היו, וגם היה לו חיל גדול עבדים ורועים. אבל יען כי מעשי אבות סימן לבנים ומה שאירע לאבות אירע לבנים (עיי' תנחומא לך לך, ט), היתה זאת ממידת טובו של הקב"ה לגלגל המקרים האלה בזמן האבות, עבור כי זכותם וחילם הרב יפעל להם תשועה, והישועה וההצלה ההיא תפעל ותקים להם ישועה, גם לדורות.
וזו כוונת המאמר: באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק - לא רק את עשו הבא עכשיו לנגדו עם ד' מאות איש עמו, אבל ראה את עשו אשר הוא עתיד לבוא בזמן רחוק, בדורות הבאים, על בני יעקב ללחצם, לכן - תלה עיניו למרום בכה וביקש רחמים מלפני הקב"ה, לא רק בשביל הצרה של עכשיו ביקש תשועה ורחמים, כי היה לו חיל רב וגבורים היו יעקב ובניו, אבל כיון שמעשי אבות סימן לבנים - ומה שאירע ליעקב יארע לבניו בעתים רחוקים שונים זה מזה - בעבור בניו ודורות הבאים לעתיד בזמן רחוק, ביקש רחמים מלפני הקב"ה. ושמע תפלתו והבטיחו שהוא מושיעו מכל צרותיו בזכותו של יעקב, לא רק מצרה של עכשיו, אבל גם מכל צרות העתידות לבא על בניו, דור דור, יציל וישלח תשועה בזכותו של יעקב, שנאמר: יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלקי יעקב. עיי"ש באהל יעקב שהביא על זה גם משל נחמד.
ובסגנון זה אבאר גם אני בעזה"י את מאמר הנ"ל -
כי יעקב אבינו ע"ה צפה ברוח הקודש, את הצרות הבאות על בניו ע"י בני עשו בדורות האחרונים עד הזמן הזה, והביט שני מיני צרות העתידים לבוא עליהם:
האחת, בארצות ובמדינות השפלות - אשר במקום המשפט שמה הרשע ובמקום הצדק שמה הרשע (עפ"י קהלת ג, טו) - כגון בארץ רוסיה ורומניה, אשר אין ליהודים משפט אחד עם שאר יושבי ואזרחי הארץ, אבל הורגים ורוצחים שם את אחינו בני ישראל, שופכים דמם כמים, ומעלילים עליהם 'בלבולים' של שקר לאבדם, ועושים פוגרומים לחמסם ולגזול מהם הונם ורכושם, וכמה נפשות נהרגו ע"י עושי פוגרום ועלילה, ורק ע"י שוחד רב, כסף וזהב, יוכלו להינצל ולמלט את נפשם. כאשר אירעו הצרות הללו כמה פעמים, בזמן האחרון, במדינות רוסיה ורומניה והדומים להן במדינות שונות.
הצרה שנית - שגם בארצות ובמדינות אשר הן במעלת הצדק והמשפט, הציוויליזציה [הקידמה] והתרבות הנאורה, ונותנים לנו בני ישראל משפט אחד עם שאר תושבי ואזרחי הארץ ושמש האמנציפציה [שוויון הזכויות] וההכרה החוקית בקהילות זורחת עלינו שם(15*), ואומרים לנו: אחינו אתם בני עם אחד ואת הארץ תסחרו, קנו שדות, בנו בתים ודרשו את שלום העיר והמדינה, יחד עמנו אחיכם אזרחי הארץ. ואנחנו בני ישראל, באמת ובאהבה וחיבה ואחוה, אנו דורשים את שלום העיר והמדינה ואת שלום אחינו אזרחי הארץ, בכל לבבנו ובכל נפשנו ובכל מאודנו.
בכל זאת, כאשר רואים אזרחי הארץ אשר לא מבני ישראל המה, כי בני ישראל פרו וירבו ויעצמו במאודם והונם, עשו חיל בקניינם אשר רכשו ובאחוזת הארץ, ע"י חריצותם במלאכה ובמשא ובמתן ובעבודת האדמה, ומקצת מהם עלו לגדולה לשבת עם נדיבים, נדיבי המדינה, וגם נעשו שרים, אצילים, רוזנים, 'ברונים' וכדומה, ומקצת מאחינו בני ישראל עלו במדרגה גדולה ע"י חכמתם ומדעם, הן בחכמת הרופאים, הן בחכמות הערכאות יודעי דין ומשפט, או בשאר חכמות - הנה כל זה מעורר קנאה ושנאה בין תושבי המדינה אשר לא מבני ישראל המה, והם מלשינים עלינו וכותבים כתבי פלסתר על היהודים, כי היהודים לקחו את כל אשר להם, ומאשר להם עשו את כל הכבוד ואת כל החיל הזה, וכי היהודים לשטן ולשיכים ולצנינים לפניהם, וכי הם מושלים בכל מכתבי עתים, ומשתדלים להיות אדונים לאזרחי הארץ. כהנה וכהנה כותבים שטנה על היהודים, בְּעֲלֵי [בעיתוני] האנטישמים, ובבית הכנסיה [בפרלמנט] של חורי הארץ והמדינה, ובכל מקום אשר ידם מגעת לעורר קנאה ושנאה עלינו בנ"י, וימררו את חיינו במלשינות ורדיפות ובחרחור ריב ומדון, צרה ויגון לנו - בשעה אשר לפי חוקי ומשפטי המדינה, אחיהם אנחנו.
והנה את כל ב' מיני הצרות הללו ראה יעקב אבינו ע"ה מרחוק, ולכן עשה פעולותיו והראה לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, למען הינצל מן הצרות הללו, וזה אשר הורו לנו הפסוקים בראש פרשתנו:
וישלח יעקב מלאכים לפניו - ר"ל לפניו, לזמן ולעיתים רחוקים העתידים לבוא - כי יעקב אבינו הביט לפניו לזמן רחוק, ולא רק ל"עשו" הבא עליו עתה, אבל גם ל"עשו" הבא מרחוק בעתים רחוקים עשה פעולותיו נגדו, וראה והביט כי צרתו של הצורר יבא עלינו בדמויות שונות:
האחת - אל עשו אחיו - כאשר ייראה לנו עשו הצורר בדמות אחינו, במדינות אשר שמש שוויון הזכויות והאחווה זרחה לנו. והשנית - ארצה שעיר שדה אדום - כאשר עשו רומס ומרקד עלינו כשעירים הנוגחים בקרניהם, ושופך דמנו בעיר ובשדה אשר יאדימו כדם אדום, ע"י הריגות ורציחות אשר הורגים ומרצחים את בני ישראל.
ונגד ב' מיני הצרות הראה אופן ההצלה, באומרו אל המלאכים אשר שלח "לפניו", בהביטו לזמן העתיד: כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב, השכיל להורות אותנו היאך נתנהג בזמן ובארצות ומדינות אשר שמש האחווה הכללית זורחת עלינו, "ועשו אח ליעקב" (עפ"י מלאכי א, ב), אז לא נשתדל לנהוג שררה בעשו, דהיינו בעם אזרחי הארץ, אבל נתנהג בהכנעה, למען לא נעורר קנאה עלינו, וכאשר הביא המדרש רבה (עה, ה עיי"ש ובמדרש ילקוט שמעוני) על דברי יעקב אבינו הללו, וזה לשונו:
רבינו אמר לרבי אפס, כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס. קם וכתב "מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס", נסבה וקרייה וקרעיה. אמר ליה, כתוב "מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס". אמר ליה, רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך? א"ל, מה אנא טב מן סבי, לא כך אמר: כה אמר עבדך יעקב. [רבי יהודה הנשיא אמר לר' אפס, כתוב אגרת אחת בשמי לאדונינו המלך אנטונינוס. קם וכתב "מיהודה הנשיא לאדונינו המלך אנטונינוס", לקח רבי היהודה הנשיא את האגרת, קראה וקרעה. אמר לו, כתוב "מעבדך יהודה לאדונינו המלך אנטונינוס". אמר לו ר' אפס, רבי, מפני מה אתה מבזה את כבודך? אמר לו, האם אני טוב מזקני, האם לא כך אמר יעקב אבינו: כה אמר עבדך יעקב]. ובתנחומא (אות ג) איתא: יעקב קורא לעשו אדוני, לימדה תורה דרך ארץ לחלוק כבוד למלכות.
הרי הורה לנו יעקב אבינו את הדרך נלך בה, ואיך נתנהג בהכנעה לעשו גם בעת שהוא נוהג עמנו באחוה - עשו אחיו - כי נחלק לו כבוד לקרותו "אדוני", ולאמור לו כי אני "עבדך", כאשר עשה יעקב אבינו ע"ה, ועי"ז לא נעורר קנאתו ושנאתו של עשו. וזה מוסר גדול לרבים מבני עמינו המשתדלים להיות שרים להשתרר על עשו, ועי"ז הם מעוררים קנאת עשו ושנאת האנטישמיות, כידוע לכל.
ועוד הביט יעקב אבינו ע"ה והראה לנו מה נעשה להינצל מבני עשו, בארצות ובמדינות, ובזמן, אשר הם קמים עלינו לחמוס ולגזול ולהרוג ברציחה, כי מתאווים להוננו ולרכושנו - דהיינו, שנשתדל להשביע עינו של אותו רשע ע"י שוחד מתנות אשר ניתן לשרי עשו, כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה, שהתקין עצמו ראשית כל דבר לדורון גדול ורב, ואמר: ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, כאומר, כי מה שיש לי הון ועושר, לא לעצמי אני צריך לעושר והון, אבל רק למען אוכל לתת מהוני לך אחי עשו, למצוא חן בעיניך!
וזהו שהתקין עצמו יעקב אבינו לג' דברים - ראשית כל, התקין דורון לעשו, כאשר בארנו, דההכנעה לפני עשו לקרוא אותו אדון ולהשפל לפניו כעבד, גם זה דורון לעשו, כמו הדורון ממש, דהיינו המתנות הנשלחות לו. אמנם, התקין עצמו גם לתפילה ולמלחמה - לתפילה, בעד עזרת ותשועת ה', אשר בלעדיו כל תחבולותינו לריק וללא יועיל, וגם למלחמה נגד הצר הצורר, וה' איש מלחמה יעזרנו לנצח שונאינו, וגם כאשר חרב גאוותינו, בכל זאת ה' הוא המושיענו ומגן עזרנו [עיי' מש"כ רבינו להלן בפר' בשלח עמ' רסז ובפר' וזאת הברכה עמ' תרמב].
את כל אלה הראה לנו יעקב אבינו, כאשר צפה ברוח הקודש לעתיד את עשו הבא מרחוק, והורה לנו הדרך איך ננהוג, ואיך נתקין גם אנחנו את עצמנו לדורון ולתפילה ולמלחמה. ולכן, על דברי הפסוק: ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה ופירש"י: בעל כורחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים, לדורון ולתפלה ולמלחמה. לדורון, ותעבור המנחה על פניו. לתפילה, אלקי אבי אברהם. למלחמה, והיה המחנה הנשאר לפליטה - על זה הביא המדרש רבה את המאמר שהעתקתי למעלה: באותה שעה נשא יעקב את עיניו וראה את עשו שהוא בא מרחוק וכו', לרמז ולהורות, כי גם בזמנים העתידים לבוא במרחק העתים, צריכים אנו לג' דברים הללו, דורון, תפלה ומלחמה, למען הינצל מיד עשו הבא עלינו בדמויות שונות, כמו שכתבתי לעיל.
*
היהודי האמיתי אינו מתאווה להיות שר וחשוב,
כדי שלא יבוא לידי נסיון
ויצו אותם לאמר וכו' עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך (לב, ד_ה).
פירש"י: עם לבן גרתי - לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר לאחיך, שהרי לא נתקיימה בי. דבר אחר, גרתי בגמטריא תרי"ג, כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים.
וצריך להבין, דבשלמא לפירוש הראשון של רש"י ז"ל, אתי שפיר ששלח יעקב להגיד לעשו שלא נעשה שר וחשוב אלא גר - למצוא חן בעיניו, שלא נתקיימה הברכה שברכו אביו, שהרי עם לבן גרתי, רק גר, ולא שר וחשוב. אבל לפירוש השני: ד"א גרתי בגימטריא תרי"ג, תרי"ג מצות שמרתי - לאיזה תכלית שלח יעקב אבינו ע"ה להגיד זאת לעשו, דמאי איכפת ליה לעשו הרשע אם שמר יעקב תרי"ג מצוות או לא, וכי עי"ז ימצא חן בעיניו?!
ועוד צריך להבין מה ששלח להגיד לו - ויהי לי שור וחמור וכו' למצוא חן בעיניך, הא אדרבה, עי"ז יעורר קנאתו ושנאתו של עשו? ורש"י נשמר מקושיה זו ופירש: אבא אמר לי מטל השמים וכו' זו אינה לא מן השמים ולא מן הארץ - אך כבר הקשיתי לעיל (בראש המאמר הקודם), כי זה נגד הגמרא דבקר וצאן גידולי קרקע נינהו?
ונראה לפרש עפ"י מה שאמרו במדרש (איכה רבתי א, כח) על דברי הכתוב (איכה א, ג): גלתה יהודה מעוני - אומות העולם אינם גולים?! אלא אע"פ שגולים, אין גלותם גלות. אומות העולם שאוכלים מפתם ושותים מיינם, אין גלותם גלות, אבל ישראל שאינן אוכלין מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות וכו', עיי"ש.
כי הנה שאר אומות קדמוניות שהלכו בגלות אל תוך עם העצום מהם, נתערבו בהם לגמרי, יען כי אין מבדיל אותם זה מזה - אוכלים ושותים יחד ומתחתנים זה עם זה וע"י התחתנות והתערבות בהם נעשו אזרחים ביניהם, גם עלו לגדולה ונעשו שרים וחשובים ורוזני ארץ, לכן אין גלותם גלות! אבל אנחנו בני ישראל, אשר תורתנו הקדושה ותרי"ג מצוות שלנו מבדילים אותנו מכל העמים, שלא נוכל להתערב בהם ולהתחתן עמהם, לכן אין אנו יכולים להשיג חשיבות ושררות ביניהם, כמו שאמר בלעם הרשע: הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב (במדבר כג, ט), ר"ל, לא יעלה לחשיבות ביניהם, יען כי הוא בדד ומובדל מהם ע"י תורה ומצוות - ולכן ישראל שגלו, גלותם גלות!
ואם אמנם, כי ראינו בזמן הזה, כי עשירים וקצינים גדולים מעם ישראל עלו לגדולה, שנעשו אצילים, רוזנים ו'ברונים', חורי ארץ - הלוא המה אשר פרקו מעליהם עול מצוות, ואוכלים ושותים עמהם בפתבגם ומתערבים עמהם. אבל כל זמן שהם שומרים תורה ומצוות, הגם שהם עשירים אדירים, אינם יכולים לעלות לגדולת 'ברונים', אצילים, או שאר מיני שררה. ובאמת, גם אינם חפצים ואינם מתאווים לשולחנם של מלכים, למען יוכלו לקיים תורה ומצוות, ולא יוכרחו להתגאל בפתבגם.
וזה ששלח יעקב ע"ה להגיד לעשו: עם לבן גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אע"פ שזמן רב הייתי שם - ואחר עד עתה - בכל זאת לא עליתי לגדולת שר וחשוב, ולכן אינך כדאי לשנוא אותי וכו'.
ובפירוש דבר אחר, רמז יעקב לפרש לעשו הטעם והסיבה, למה לא נעשה שר וחשוב, ואמר: עם לבן גרתי בגימטריא תרי"ג וכו' תרי"ג מצות שמרתי, לפי ששמרתי תרי"ג מצוות, לכן לא יכלתי להתערב עם לבן הרשע לגמרי בהתבוללות גמורה ולא נעשיתי אצלם שר וחשוב אלא גר, כי התורה והמצוה - מסך מבדיל בינינו ובין אומות העולם.
ושמא תאמר, כי לא הייתי עתיר נכסין וקניינין, ולו הייתי עשיר גדול כמו הקצינים הגדולים ביניהם, גם הייתי עולה לגדולת שר וחשוב - כאשר בזמן הזה, העשירים הגדולים עתירי נכסין נעשו 'ברונים' או מועמדים לתואר זה - על זה שלח יעקב להגיד לעשו, שלא יחשוב כי רק מפני עניותו ודלותו לא נעשה שר וחשוב, אלא אע"פ שאני עשיר גדול, ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, בכל זאת לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר. והטעם, יען כי תרי"ג מצוות שמרתי, וה' ותורתו מנעוני מכבוד זה.
לכן, ואשלחה להגיד לאדני למצוא חן בעיניך, שאינך כדאי לשנוא אותי, כי התורה והמצוות יעכבוני מלהיות שר וגביר, אע"פ שאני עשיר בעל נכסים רבים. לכן אין לדאוג בשביל הברכות שברכני אבי, כי היהודי האמיתי אינו מתאווה לשולחנם של מלכים ושרים, להיות שר וחשוב, כי זאת תביאהו לידי נסיון לפרוק מעליו עול תורה ומצוות. אבל אני שלא נעשיתי שר וחשוב כי אם גר - עם לבן גרתי - הרווחתי ע"י זה דבר אחר, דהיינו תרי"ג מצוות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים של לבן הרשע.
ומאת יעקב אבינו נלמוד לקחת מוסר, שלא לרדוף אחר הכבוד והחשיבות של אומות העולם, לעלות לגדולת שרים ביניהם, אבל נקיים מאמר הכתוב: הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב, שאינו מבקש חשיבות בין הגויים, ורק (דברים לג, כח): וישכון ישראל בטח אם בדד עין יעקב. הגם, אל ארץ דגן ותירוש, שיש לו עשירות גדול, בכל זאת ישכון בדד לעצמו, למען יהיה בטוח - אף שמיו ירעפו טל - כי לא תמוש אהבת ויראת שמים וקיום מצוות הבורא ית"ש ממנו ומזרעו אחריו עד עולם, אמן.
*
משמעות השם 'ישראל' וביאור מאמר חז"ל:
הקב"ה קראו ליעקב א_ל
ויצב שם מזבח ויקרא לו א_ל אלקי ישראל (לג, כ).
איתא בגמ' מסכת מגילה (יח.): אמר ר' אחא אמר רבי אלעזר מנין שקראו הקב"ה ליעקב א_ל, שנאמר: ויקרא לו א_ל אלקי ישראל. דאי סלקא דעתך למזבח קרא ליה יעקב א_ל, ויקרא לו יעקב מבעי ליה, אלא ויקרא לו ליעקב א_ל, ומי קראו א_ל - אלקי ישראל.
והמאמר פלאי, לא מפני הקושיא שהקשו האחרונים, שהרי קודם לכן כתיב (לג, יח-כ): ויבוא יעקב שלם עיר שכם וכו' ויחן וכו' ויבן וכו' ויצב וכו' - שפעלים אלה מוסבים כולם על יעקב, ולא הוצרך לכתוב ויחן יעקב, ויבן יעקב, ויצב יעקב, כיון דכבר הזכיר בתחלת המעשה "ויבא יעקב", א"כ הכי נמי לא הוצרך לומר ויקרא לו יעקב, כיון דביעקב משתעי קרא, וא"כ אין מקום לדיוק הגמרא, דאי סלקא דעתך וכו'? - לא מפני קושיא זו נפלא המאמר, דכבר כתב הרי"ף (על העין יעקב) תירוץ נחמד וחרוץ, ליישב על נכון דיוק הגמרא - אלא דהענין עצמו, שהקב"ה קראו ליעקב א_ל, הרי זה דבר נפלא אין להבין, דלמה יקרא ליעקב הצדיק בשם א_ל, הלוא אדם הוא ולא א_ל?
ונלע"ד לפרש, כי כוונה אחרת יש בזה - כי הנה הקב"ה אמר ליעקב (לה, י): לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, ובפירוש שם 'ישראל' יש לפרש בשני פנים:
האחד, כי הוראתו כמו שאמר לו המלאך (לב, כט): לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, דהיינו ישׂר עם א_ל, שמשמעותו: נאבק עם מלאך נאצל מאלוקים - וכמו שאמר גם הנביא הושע (יב, ד_ה): ובאונו שרה את אלקים וכו' וישר אל מלאך ויוכל - אלא שחסר בשמו מלת "עם" או "את", כאומר: שר עם א_ל, או שר את א_ל.
או יש לפרש כי הוראת שם ישראל, היא: שר ונאבק באמצעות כח אלוקי, וזהו: ישר אל, כי הקב"ה נתן מכוחו ביעקב, ועמו שר הכח האלוקי! ולפי פירוש זה לא חסר מילה, ומדוייק לשון ישר_אל, לוחם אלוקי.
והנפקא מינה בין שני פירושים אלו - כי לפי פירוש הראשון, דישראל הוראתו כי שר עם אלקים, מוסבת מלת א_ל על המלאך אשר שר עמו. אמנם לפירוש השני, דישראל הוראתו כי יעקב עצמו שר בכח אלקי, מוסבת מלת א_ל על יעקב, שהוא שר כאלקים, דהיינו ישר אל.
והנה בהאבקו עם המלאך ויוכל, מצינו כתוב, שהמלאך אמר ליעקב: לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל, הרי שהמלאך אמר בפירוש, כי הוראת שם ישראל היא שר עם א_ל, נמצא כי מלת א_ל אינה מוסבת על יעקב, אלא על המלאך.
אמנם, סיפרה לנו התורה (לה, י): וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו ויאמר לו אלקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל, הנה בסיפור הלזה יש לי ג' הערות:
א. בענין הזמן - מתי היה זאת, באיזה זמן? - דבפרשתנו כתובה התגלות אלקים זו, אחר שכבר בא יעקב לוזה היא בית א_ל בארץ כנען, ואחר מיתת דבורה שנקברה שם. אמנם, אין מוקדם ומאוחר בתורה (פסחים ו:), וכיון שבראש הכתוב בתחילת הסיפור נאמר: וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם, וגם לעיל במעשה הצבת המזבח הנזכר - ויצב שם מזבח ויקרא לו וכו' - נאמר ג"כ בתחילת הסיפור: ויבוא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם וכו' ויצב שם מזבח ויקרא לו א_ל אלקי ישראל, מוכח כי התגלות אלקים ליעקב בברכו אותו ויקרא את שמו ישראל, היתה גם כן באותו פרק או סמוך לו, כי שניהם היו "בבואו מפדן ארם", אחר הפגישה עם עשו וסמוך להתאבקות עם המלאך - כי לולא כן, למה הזכיר הכתוב בשתיהן "בבואו מפדן ארם" - זה נ"ל ברור, ואע"פ שכתובה בפרשה אחרי כן - אין מוקדם ומאוחר בתורה<FX51.0>*.
ועוד נ"ל ראיה ברורה, כי בעת שהציב המזבח כבר קרא לו הקב"ה בשם "ישראל", ממה שנאמר: ויקרא לו א_ל אלקי ישראל, הרי שהיה כבר נקרא בשם ישראל, דאם לא כן, מנא ליה לומר "אלקי ישראל", גם זה ברור.
ב. יש להעיר, כי בדברי הקב"ה ליעקב: לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך - השמיט את מאמר המלאך וטעמו "כי שרית עם אלקים", רק מסיים הכתוב בתיכף: ויקרא את שמו ישראל.
ג. כיון שכבר גילה הקב"ה ליעקב ע"י המלאך, כי לא ייקרא עוד יעקב כי אם ישראל, למה חזר ונגלה לו הקב"ה בעצמו להגיד לו כל אלה?
לכן נלע"ד, דהמלאך באמת נתכווין לומר, כי הוראת שם ישראל הוא כפירוש הראשון, בעבור אשר שר עם אלקים ויוכל, וא"כ מלת א_ל אינה מוסבת על יעקב, דהיינו כי הקב"ה נתן לו כח אלקים.
לכן נגלה הקב"ה ליעקב סמוך לזה, בבואו מפדן ארם, ויברך אותו בכח אלקי, ויאמר לו וכו' כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל, והקב"ה השמיט בכיוון מה שאמר המלאך, כי הוראת שם ישראל כי שר עם אלקים וחסר מלת "עם", אבל הוראתו כפשוטו, בלי חסרון תיבה - כי שר בכח אלקי, ותיבת א_ל מוסבת על יעקב, כמו שפירשתי: ישר–אל, נאבק באמצעות כח אלוקי. נמצא כי התגלות אלקים אל יעקב באה לסתור דברי המלאך, ולומר, כי הוראת שם ישראל היא כמו שהזכרתי בפירוש השני, וכי מלת א_ל מוסבת על יעקב, ולא על המלאך אשר שר עמו.
וזאת כוונת המאמר של ר' אלעזר: מנין שהקב"ה קראו ליעקב א_ל, ר"ל, כי בקראו שמו ישראל נתכוון לומר, כי מלת א_ל בשם ישראל מוסב על יעקב, ולא כמו שאמר המלאך. ולא כיוון ר' אלעזר לומר כי הקב"ה קרא שם יעקב א_ל, אבל כוונתו לומר, כי בקוראו שמו ישראל, נתכוין שמלת א_ל בשם ישראל מוסבת על יעקב, ולא על המלאך - שנאמר: ויקרא לו א_ל אלקי ישראל, כי לו ליעקב ועליו מוסבת מלת א_ל בשם ישראל שקרא לו הקב"ה, וכמו שנאמר סתם: ויקרא את שמו ישראל, והבן.
*
לברית מילה
תוכחת מוסר נגד הזדים המפירים ברית מילת בניהם,
בתואנה כי ע"י שיתערבו בגויים לא יסבלו משנאתם
וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו וכו' (לב, כו).
עיי' ילקוט סופר שהביא בשם פסיקתא זוטרתא: ויגע בכף ירכו - זה המילה, וכן גזרו שמד שלא ימולו את בניהם.
מוסר לדורות הללו, שיש רבים אשר הם קיימים יהודים ולא ימירו דתם - הגם שרואים השנאה והמשטמה נגד בני עמנו אשר גברה מאד בזמן הזה רח"ל, בכל זאת לא פרשו כפם לא_ל זר (עפ"י תהילים מד, כא) - אבל מדאגת העתיד על בניהם, הם אומרים, כי מוכרחים להפר ברית ולא ימולו בניהם, או גם מביאים אותם להשתמד ולהמיר דתם.
השוטים והזדים הללו לא ישימו לב, כי אין מעצור לה' להושיע לבניהם, גם אם ידבקו באמונתם ובבריתו של אברהם אבינו ע"ה. ואם לא יחפוץ ה' להצליח לבניהם - גם אם הפרו ברית וישתמדו, לא יצליחו ולא יפיקו זממם!
והנה שרו של עשו הרשע - וירא כי לא יכול לו, ליעקב עצמו להטותו מאמונתו - ויגע בכף ירכו, ר"ל ביוצאי ירכו. ורצה לסמות עיניו, כי למען הצלחת בניו בעתיד, צריך להפר ברית, זה המילה, בדורו של שמד, אשר גזרו שמד שלא ימולו בניהם, רצה לומר, אשר למען הצלחת בניהם לעתיד, יעשו להפר בריתו של אברהם אבינו ע"ה ולהביאם להשתמד, כדי שיצליחו ויאהבו אותם ולא ישנאום, ויעלו מעלה מעלה.
אבל גם זה לא עלתה ביד צר המשטין, כי רק מעטים הם אשר נפלו ברשתם, רק אותם אשר בלאו הכי, כבר פרקו מעליהם עול מצוות - אוכלי בשר החזיר, נבלות וטרפות, מחללי שבת ויו"ט, ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם (עפ"י תהילים קו, לה), מתחברים להם ומחבקים אותם כאחים במשתה יין נסיכם - רק אלה הם אשר השחיתו, התעיבו, שלא למול בניהם ולהביאם לשמד להמיר דתם. ועליהם נאמר: ותקע כף ירך יעקב - דיוצאי ירך יעקב נקעו ממקומם - בהאבקו עמו, בהתחבקותו והתחברותו עם עשו, כי ע"י ההתחברות והתחבקות עם הגויים, שאוכלים ושותים עמהם ומתערבים בהם, ניתקו מוסרות היהדות והשליכו מהם עבותות התורה והמוסר, עד שבאו להפרת ברית ולשמד.
אבל רובא דרובא מחזיקים בברית אבותינו - ויבוא שלם בגופו (רש"י לג, יח), זו המילה, שעל ידה נקרא האדם תמים (לעיל יז, א), שלם. שלם בתורתו, שדבק בתורת אלקים ושלם בממונו, שאעפ"כ הצליח בברכת ה' בנכסיו ובכל מעשה ידיו.
*
עוד לברית מילה
אנשי שכם לא קיימו תנאם להימול כמו שבני יעקב נימולים,
לכן היה מותר להרגם
ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור וכו' אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר וכו' ויבוא חמור ושכם וכו' וידברו אל אנשי עירם וכו' אך בזאת יאותו לנו האנשים וכו' בהימול לנו כל זכר כאשר הם נימולים וכו' וימולו כל זכר כל יוצאי שער עירו, ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו וכו' ויהרגו כל זכר וכו' (לד, יג_כה).
נתחבטו המפרשים, היאך נבין זאת, כי בני יעקב, שמעון ולוי, הרגו את כל זכר בשכם, אע"פ שקיימו התנאי ומלו כל זכר - היתכן כי בני יעקב יעשו עוולה ומרמה כזאת?! חלילה לבני יעקב, לעשות רֶשַע ועוול! ועיי' ברמב"ם (פ"ט מהלכות מלכים הי"ד), וברמב"ן ובאור החיים על התורה, שתירצו.
ולענ"ד נראה לתרץ ולבאר, דבאמת חמור ושכם ואנשי עירו לא קיימו התנאי שדיברו בני יעקב, ולכן בדין היה כי הרגו אותם.
דהנה, כבר כתבו הרמב"ם ושאר מפרשים, בטעמי מצות מילה כוונות שונות: להחליש התאווה, שלא יהיו להוטים לזנות ולגילוי עריות, ולמעט המשגל בכלל. המילה היא סיבה אל השלום, לאהבת רעים שחתומים כולם באות ברית אחת, וגם כדי שנלמד למסור נפשנו, חיינו ודמנו, לכבוד השי"ת ותורתו וקיום מצוותיו. המילה היא סיבה למילת ערלת הלב והפה והאוזן, ועוד שאר טעמים, עיי' בעוללות אפרים (ח"ג עמוד יב מאמר שפג ועיי' להלן פר' תצוה עמ' שכג).
אבל מי שנימול ובכל זאת הוא להוט אחרי התאוות, לזנות ושאר עבירות החומר - וחוטא בלב פה ואוזן, ואינו אוהב שלום, ואינו מוסר נפשו ודמו לכבוד הקב"ה ומצוותיו בשמחה - הרי זה נימול כמילת הישמעאלים, אבל לא כתכלית וכוונת מילת בני אברהם אבינו ע"ה, והמילה זו אינה מילה כמונו, זרע אברהם יצחק ויעקב.
והנה, בני יעקב אמרו בחכמה: אך בזאת נאות לכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר, ר"ל, דווקא אם ע"י המילה תהיו כמונו בשלמות המידות, להחליש התאווה, ולתווך השלום, ולמסור נפש בשמחה, ושאר מעלות המילה. אבל חמור ושכם ובני עירם לא רצו בזאת השלמות במדות - במילה פנימית - רק במילה חיצונית, ולכן אמרו חמור ושכם אל בני עירם: אך בזאת יאותו לנו האנשים וכו' בהימול לנו כל זכר כאשר הם נימולים - אבל לא אמרו שנהיה כמותם בשלמות המידות - רק מילה חיצונית לתכלית התחתנות, ליקח בנותיהם ומקניהם וכל קניינם, אבל לא לקיים כוונת ותכלית המילה.
והראיה לדבר - ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים - שהיו להם צער וכאב מן המילה, הרי שלא היה בהם מסירת הנפש בשמחה בקיום מצות ה' ובריתו, הרי לא עשו כתנאי בני יעקב, רק כוונתם למלא תאוותם בבנות יעקב הנאות, ולשבוע מטובם מהונם וקניינם.
ולכן בדין עשו בני יעקב שהרגו אותם, להציל בנותיהם מאנשי תאווה וזדון, הרשעים הללו.
*
לנישואין
ישראל מקיימים מצוות בכל דבר הנאה שנהנים ממנו בעוה"ז,
וע"י כך חוזרים ונהנים ממנו בעוה"ב
ויאמר שכם אל חמור אביו לאמר קח לי את הילדה הזאת לאשה (לד, ד).
איתא במדרש תנחומא (אות ז): הלך לו אצל יעקב אמר לו וכו' אני יודע שאברהם זקנה נשיא היה, ואני נשיא הארץ. אמר לו: לא נשיא נקרא אלא שור, שנאמר: ואל הבקר רץ אברהם (יח, ז), ורב תבואות בכח שור (משלי יד, ד), ואתה חמור, ואי אפשר לחרוש בשור וחמור, דכתיב (דברים כב, י): לא תחרוש בשור ובחמור יחדו.
והמאמר פלאי, דמה יש יחוס גדול יותר להיות שור מלהיות חמור? ומה שייכות ללאו דחרישה בשור וחמור יחדיו, לעניין ההתחתנות?
ונראה לפרש, דהנה אנחנו בנ"י העמוסים בחבילות חבילות של מצוות (ויק"ר כא, ו), הן באכילה ושתיה, הן בעניין הזיווג, הן בכל דבר הנהנין, כיון שאנחנו מקיימים באכילתנו ובזיווגינו ובכל מלאכת קניינינו ובכל הנאותינו מצוות הבורא יתברך. כגון באכילה - מצות שחיטה וזהירות מדם וחלב ובשר בחלב. ובזיווג - הזהירות מטומאת נדה וזבה. ובמלאכתנו - שמירת שבת ויו"ט, וזהירות מכל איסור השגת גבול ואונאה ורבית. ובעבודת הארץ - מצוות התלויות בחרישה וזריעה וקצירה, ולקט שכחה ופאה ותרומה ומעשרות וחלה ובכורים.
נמצא, כי בכל מה שאנו אוכלים ונהנים בעוה"ז, ע"י קיום המצוות שבאותה הנאה, אנו חוזרים ונהנים בעוה"ב, משכר המצוות התלויות בהן. ובעניין זה אנו דומים לשור שהוא מעלה גרה, מה שכבר הביא למטה הוא חוזר ומעלה ואוכלו שנית - כן אנחנו אוכלים בעוה"ז, ונוחלים לעוה"ב בעד אכילה זו שנית. אבל אומות העולם, שאינם מקיימים מצוות באכילתם ובהנאתם - במה שאכלו פעם אחת, נגמרה אכילתם והנאתם ואינם אוכלים ונהנים שנית בעבורה בעוה"ב - נמצא, שהם דומין לחמור שאינו מעלה גרה.
והנה האבן עזרא כתב, בטעם שלא לחרוש בשור וחמור יחדיו - משום צער בעלי חיים, שאין כוחם שווה (דברים כב, י). עוד פירשו [עיי"ש בדעת זקנים מבעה"ת ובבעה"ט], דיש צער בעלי חיים, מפני שהחמור כבר כילה אכילתו, והשור מתחיל אז לאכול שנית במעלה גרה, וזה צער בע"ח.
וזה שאמרו במדרש, כי חמור אמר לו ליעקב: אני יודע שאברהם זקנה נשיא, ואני נשיא הארץ, א"כ השידוך הגון מאד בדומים זה לזה, ועל זה השיב יעקב אבינו ע"ה: ואמר לו, לא נשיא נקרא, אלא שור, נשיאותו של אברהם אבינו, אשר נהג נשיאותו לגייר גרים, ולהכניס רבים תחת כנפי השכינה, נשיא אלקים, היה בבחינת שור - אוכל בעוה"ז ונוחל לעוה"ב - שנאמר ורב תבואות בכח שור, לשון רבים, הרבה תבואות, לעוה"ז ולעוה"ב, בכח בחינת שור שלו.
ואתה חמור, נשיאותך היא רק להנאת עוה"ז, בבחינת חמור - לכן אין זה שידוך הגון, כי האשה תשתדל לבחינת שור לעוה"ז ועוה"ב, ובנך רק לעוה"ז בבחינת חמור - ויש בזה צער בע"ח - דכתיב לא תחרוש בשור וחמור יחדו, ולא יעלה הזיווג יפה, לא יוכלו לשבת יחדיו בשלום וטוב, כי דינה היא דורשת לא לעוה"ז לבד, אבל לנחול עוה"ב ע"י הנאות עוה"ז, כמו שבארתי למעלה, צדיקים אוכלים בעוה"ז ונוחלים עוה"ב, דכתיב (משלי ח, כא): להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא (עפ"י אבות פ"ה מי"ט).
*
להספד
שלמות בטהרת הגוף והממון ובתורה
ויבא יעקב שלם וכו' (לג, יח).
אמרו חז"ל (שבת לג: והובא במדרש ילקוט שמעוני וברש"י כאן): אמר רב, שלם בגופו שלם בממונו ושלם בתורתו.
הספדתי על בן תורה ואדם יקר מאד - שהיה עתיר נכסים וירא שמים ואיש תם וישר, גם קבע עתים לתורה - מו"ה יעקב מילליצער ז"ל, שהיו בו ג' מדות הללו:
א. שלם בגופו, שלא היה מטמא את גופו מעולם באכילת טריפות או בשאר טומאות הגוף, כי ביתו היה בתכלית הכשרות.
גם בנוסעו לדרך בענייני משא ומתן וקנין או למרחצאות, היה נזהר מאד בכשרות. לא כאותם האנשים, אשר בביתם הם מדקדקים על הכשרות, ובתוך עירם וקהילתם מתנהגים בדרך היראה ודת יהודית, אבל בנסיעתם בדרך ובאים לעיירות רחוקות, הם מקילים על עצמם בעניין כשרות המאכלים בבית האכסניא, אשר אוכלים שם גם אם אין שם כשרות גמורה, וגם בשאר ענייני איסור.
וכמו שמצינו (מסכת שבת פט:), שלאחר מתן תורה בא השטן לפני הקב"ה ואמר לפניו: רבש"ע, תורה היכן היא? הלך אצל ים, אמר לו: אין עמדי - ר"ל, כי בעלי מסחר הגדולים, יורדי הים באניות סוחר ממרחק יביאו לחמם, הגם שבביתם מדקדקים בתורה ובמצוה, באכילת כשרות ובשמירת שבת קודש כראוי וכהלכה, אבל כשהם בדרך רחוקה ובעיירות הרחוקות או במקום מרחצאות, אז מקילים מאד בכל עניינים האלה. וכאשר ישאלו אותם: תורה היכן היא? איה יראתך וכשרותך אשר אתה נוהג בהן? ישיב ויאמר: אין עמדי - בדרך ובמקומות אחרים - כי קשה מאד להיזהר בכל אלה בדרך ובמקומות חוץ לביתי.
ואינו מקיים מה שאמרה תורה (דברים יז, יח): וכתב לו את משנה התורה - שתי ספרי תורות, אחת המונחת בבית גנזיו ואחת שיוצאת ונכנסת עמו (סנהדרין כב.). שלא רק בביתו, אבל גם בצאתו ובבואו חוצה, תלך עמו תורתו ויקיים גם שם בזהירות כל המצוות, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, א): אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' - גם כשהולכים בדרך, הולכים הם בתמימות בדרכי התורה והיראה ולא מקילים על עצמם.
וכן הנפטר הנ"ל, הן כשהיה בביתו ובעירו, הן בצאתו ובואו חוצה למרחקים, תמיד היה נזהר בכשרות ובשאר ענייני איסור והיתר, ולא טימא את גופו במאכלות אסורות ושאר טומאות הגוף. ולכן עתה כי הלך לבית עולמו, עליו נוכל לומר: ויבא יעקב שלם - שלם בגופו, גופו טהור מכל עוון וחטאת הגוף, אשריך מו"ה יעקב מילליצער, גופך טהור ונשמתך טהורה!
ב. שלם בממונו - כי לא לבד שהיה אדם כשר וירא שמים בעניינים שבין אדם למקום, אבל היה גם אדם נאמן וישר בעניינים אשר בין אדם לחברו - משאו ומתנו היה באמונה, נקי מכל סיג ועבירה, מכל אונאה וריבית ומכל עוולה ושוד ורמיה, מעולם לא הסיג גבול רעהו, לא חזר מדיבורו, הן שלו היה צדק, נקי כפים ובר לבב, גם היה מסחרו ומו"מ שלו נקי מעבירה ועוון חילול שבת ויו"ט.
ועליו נוכל לומר דברי הנביא ישעיה ע"ה (נז, ב): אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע - שלא לבד שעשה הטוב בין אדם למקום בשמירת שבת ויו"ט וכשרות וכו', אבל גם שמר ידו מעשות איזה דבר רע בין אדם לחברו (ועיי' מה שכתבתי לעיל בפרשת בראשית להספד עמ' לז).
גם היה הונו נקי מעוון גזל מתנות עניים, כי עשה צדקה וגמילות חסדים בממונו, תמך תלמידי_חכמים, וגם פיזר נתן לאביונים, עזר דלים ואלמנות ויתומים, ולכן עליו יאות לומר: ויבא יעקב שלם - שלם בממונו, כי ממונו והונו היה שלם וטהור ונקי מכל סיג, עוון וחטא בכל עניינים, כמו שכתבתי.
ג. שלם בתורתו - כי הנה מוהרי"מ הנ"ל קבע עתים לתורה, בכל בוקר וערב למד בבית מדרשנו בחבורת שיעור שלנו, אשר הוא היה אחד מראשי 'חברת שיעור' גפ"ת בעיון, ושימש כסגן יו"ר בה.
והנה כבר כתבתי במקום אחר (בפרשת אמור להלן עמ' תצד). כי להסוחר בעל משא ומתן ועובד אדמה ועוסק באומנות, אם הוא קובע עתים לתורה, יש לו בעניין עסק תורתו, מעלה יתירה על מי שעוסק בתורה ופרנסתו מאת אחרים התומכים אותו - כגון הרב או דיין, אשר תורתו אומנותו, ובני הקהל נדיבי עם מעניקים לו מחייתו ופרנסתו, כעניין יששכר וזבולון - וידוע כי לזבולון המחזיק ליששכר, דהיינו בעלי בתים המחזיקים לת"ח, יש להם חלק בתורתו של הת"ח, נמצא כי תורתו של ת"ח, אשר הספקתו כדי חייו מאת נדיבי בעלי בתים, אינה שלו לבדו, אבל צריך שיתן בעוה"ב חלק למחזיקים בו, וכמו שאמרו חז"ל על מאמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, יב): כי בצל החכמה בצל הכסף - אמר רבי חייא, עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצוות בצלה של בעלי תורה. מאי טעמא, כי בצל החכמה בצל הכסף (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ד; מד"ר קהלת שם).
אבל מי שנהנה מיגיע כפו, ממסחרו ואומנותו ועבודת אדמתו, וקובע עתים לתורה - תורתו היא לו לבדו! וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ה, טו): שתה מים מבּוֹרֶךָ ונוזלים מתוך בארך - ר"ל, עסוק בלימוד תורה, אבל באופן - יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך - שלא תצטרך ליתן מתורתך חלק לאחרים, כי - יהי מקורך ברוך, בפרנסתך ועסקך תהיה ברכת ה' ותספיק מעשה ידיך די צרכך, לא תצטרך לתמיכת אחרים ואז תורתך תהיה לך לבדך, וכמו שנאמר (תהילים קכח, ב): יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך - אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב (אבות פ"ד מ"א), שלא תצטרך לתת מחלקך בעוה"ב לאחרים.
וכן מוהרי"מ הנ"ל - תורתו לו לבדו, ולכן - ויבא יעקב שלם, שלם בתורתו, שתורתו בשלמות, שלו לבדו ואין לזרים חלק בו בעוה"ב, ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (עפ"י פסחים נ.) בשלמות בלי מגרעת, אשריו וטוב לו!
* * *