הנותן צדקה ישא את ראשו של העני שלא ייבוש ולא ייכלם
וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'. כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכם (ל, יא_טו).
הדקדוקים רבו ובפרט למה אמר בתחילה "תרומה לה'" ואח"כ ב' פעמים "תרומת ה'"? ומה ענין מחצית השקל דוקא? וגם מלות "זה יתנו" צריך ביאור וכבר הביא רש"י את דרשת חז"ל (ירושלמי שקלים פ"א ה"ד, תנחומא תשא ט ועוד): מטבע של אש הראה הקב"ה למשה ואמר לו כזה יתנו - וגם דברים אלו צריכים הסבר.
ונראה לעניות דעתי לפרש, דהנה כבר אמרו חז"ל (בבא בתרא ט:): הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות - דענין גדול הוא במצות צדקה, ליתן באופן שלא יתבייש העני במה שהוא נצרך לבריות ומוכרח לדפוק על דלתות העשיר שיתן לו, שלא ישתנו פניו ככרום (עפ"י ברכות ו:) ולא יהיה בהית לישא ראשו ולאסתכולי ביה, כמו שאמרו חז"ל (ירושלמי ערלה פ"א ה"ג): דאכיל מן חבריה בהית מסתכל ביה [האוכל מחבירו בוש הוא להסתכל בפניו].
לכן צריך לדבר על לב העני ולפייסו בדברי פיוסים שונים, כעין שפרשו מאמר הגמרא במסכת ראש השנה (ד.): האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור, ולכאורה קשה (עיין תוספות שם), הא תנן במסכת אבות (פ"א מ"ג): אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, ואם כן, איך קורא תנא דברייתא "צדיק גמור" לזה האומר סלע זה צדקה בשביל שיחיו בני וכו', וכי העובד על מנת לקבל פרס צדיק גמור הוא?
אבל הכוונה, לא שאומר כן להקב"ה וחושב באמת, שהוא נותן סלע לצדקה בשביל שיחיו בניו או בשביל שיהא בן עוה"ב, כי האומר והחושב כן הרי הוא מקיים מצות צדקה ע"מ לקבל פרס, וודאי שאין זה צדיק גמור, אבל כוונת התנא היא: האומר - אל העני כשנותן לו מתנה אומר לו כדי לפייסו - סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לחיי העוה"ב, ר"ל, אל תחשוב שאני רוצה להנותך, אבל אדרבה אתה תהנה אותי ואתה עושה לי טובה, אם תקבל ממני סלע זו לצדקה, כי ע"י כך יחיו בניי. או אומר לו, ראה אחי כי אני חוטא ובעל עבירות ומתירא אני שלא אזכה לחיי עוה"ב, ולכן צריך שארבה בצדקה תציל ממות עוה"ב. לא אני עושה לך טובה, אדרבה, אתה עושה לי טובה גדולה אם תקבל ממני סלע זו לצדקה! כמו שאמרו חז"ל (ויק"ר לד, ח): יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית! לכן לא תבוש ולא תכלם, לא יפלו פניך ואל ירע לך, שאני נותן לך מתנה. אבקש שתקבלנה ממני ברצון, כי אתה תטיב עמי, שע"י כך יחיו בני ואזכה לחיי עוה"ב.
האומר כן אל העני כדי לפייסו בזה - הרי זה צדיק גמור, כי באמת זה ראוי ליקרא צדיק גמור, כי זו מדה מעולה בנתינת צדקה, לפייס את העני באופן זה.
ואמרתי כי זאת גם כונת דברי דוד המלך ע"ה (תהילים מא, ב): אשרי משכיל אל דל, ר"ל, אשרי למי שעושה בהשכל ודעת מעשה הצדקה לדל ואביון, כמו שדרשו חז"ל במדרש (ילקוט שמעוני תהילים שם): אמר רבי יונה אשרי מי שנותן לדל אינו אומר, אלא משכיל אל דל, שמשכיל עליו היאך יזכה בו, שמתבונן בשכלו, להסביר לו ולפייסו, ולומר לו היאך יְזַכֵּה אותו העני, ע"י שיקבל ממנו הצדקה, כגון שאומר לו: ביום רעה ימלטהו ה', שעי"ז ימלטהו ה' ביום רעה מצרה או מדינה של גיהנם ביום רעה לעתיד לבוא, או שאומר לו כי עי"ז שיקבל מאתו סלע לצדקה - ה' ישמרהו ויחיהו ואושר בארץ וכו' ה' יסעדנו על ערש דוי וכו'. האומר כן לעני, אינו רק נותן לדל, אבל הוא המשכיל אל דל, ואשרי לו.
ועוד אופן אחר אשר בו יוכל לפייס את העני, באומרו אליו: לא תבוש מלקבל מאתי מה שאני נותן בזה לידך, כי הנה לא משלי אני נותן, כי אם משל הקב"ה אשר השפיע לי מטובו יותר ממה שצריך לי, ועשה אותי גזבר על של אחרים, את אשר ידי נותנת לך - חלקך מאת הקב"ה הוא, וחלקי בזה הוא רק השמחה והששון אשר בלבי שזכיתי לקיים פקודת הבורא, וליתן לך חלקך מאת הקב"ה אשר עליה נעשיתי גזבר. הנני שמח ועושה פקודת בוראי ברצון טוב ובהתלהבות של מצוה, ורק שמחה זו והתלהבות זו היא חלקי במעשה הצדקה, דהיינו איכות המעשה, אבל כמות מעשה הצדקה - אם הרבה או פחות, אם אני נותן מנה גדולה או קטנה - אין זאת חלקי, אלא חלקו של הקב"ה, כי לא משלי אני נותן, כי אם משל הקב"ה. א"כ, למה זה תכלם ליטול משל הקב"ה את חלקך אשר הפקיד אצלי בשבילך, למה חרה לך ולמה יפלו פניך בשביל זה? שא נא ראשך ועיניך ואל תהא בהית לאסתכולי בי, כי לא מן דחברך, אלא משל הקב"ה ומשלך נתנו לך, וכמו שהורה לנו התנא במסכת אבות (פ"ג מ"ז): תן לו משלו, שאתה ושלך שלו (ועיי' לעיל פר' תרומה עמ' שח), הנה המפייס לעני בדברים הללו, גם זה משובח.
וזה שהורו לנו הפסוקים: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ר"ל, כשתבוא לישא ראשם של בני ישראל, אשר נפקד ונחסר מהם ברכת ה' לכל חי, הפרנסה והכלכלה, והם מצטרכים לבריות ליהנות משל אחרים - אם תרצה, שלא יהיו בושים ונכלמים להרים עיניהם, כמו שאמרו חז"ל: מאן דאכיל מן דחבריה בהית לאסתכולי ביה, אז - ונתנו, יתנו מתנתם לעני בזה האופן:
איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, שיפייסו לעני באומרם, כי הצדקה זו שיקח מהם העני, תהיה להם לכופר נפש בפקוד אותם השי"ת לדון אותם, ויחיו ולא ימותו, וגם שיזכו לחיי עוה"ב. או יפייס את העני באומרו לו, כי הצדקה הלזו תסיר מהם ומבניהם רוע גזר נגף ופגע רע ח"ו - ולא יהיה בהם נגף בפקד אותם - כעין האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני ושאזכה לחיי העולם הבא. בזה הוא מפייס לעני, שהעני עושה לו טובה במה שיקבל מאתו הנדבה.
וזהו שאמר הכתוב בלשון ונתנו, כי שניהם נותנים, וכמו שרמז בעל הטורים: כי מלת ונתנו, אם תהפוך התיבה ותקראנה למפרע היא ג"כ ונתנו, כי שניהם נותנים - העשיר והעני, הנותן והמקבל - העשיר נותן לעני נדבה להשיג בה כדי מחייתו, והעני נותן לאיש כופר נפש והצלה מנגף וכל פגע רע וכדי שיזכה לחיי עולם הבא. נמצא, כי שניהם נותנים זה לזה, ובזאת יפייס את העני שלא יפלו פניו ולא יבוש ליקח הנדבה.
ועוד יפייסו בדבר אחר, באומרו לו זה יתנו, כמו שאמרו חז"ל: הראהו מטבע של אש ואמר כזה יתנו - כי רק ההתלהבות והרצון הטוב, זהו מה שהנותן נותן משלו תרומה לה', אבל הנדבה עצמה אינה משלו, אבל משל הקב"ה הוא נותן.
וזהו שאמר: מחצית השקל בשקל הקודש וכו' מחצית השקל תרומה לה', כי רק מחצית מעשה הצדקה הוא נותן תרומה לה', דהיינו את אש ההתלהבות, והרצון והטוב והשמחה לקיים מצות הבורא, אבל כמות הנדבה, אינו נותן משלו, אבל היא - תרומת ה' - משל הקב"ה אשר השפיע לו הכסף והזהב.
נמצא לפי"ז, כי בין העשיר הנותן נדבה גדולה, בין הדל הנותן מנה קטנה, רק מחצית מעשה הצדקה הוא נותן משלו, דהיינו אש ההתלהבות, מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל (לשון רש"י), אבל מחצית האחרת, דהיינו כמות הנדבה, היא משל הקב"ה. וזהו שאמר הכתוב: העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, כי בין העשיר בין העני, לא יתן משלו יותר ממחצית מעשה המצוה, לתת את תרומת ה' - בהיותו עוסק במצוה לתת מחלקו של הקב"ה לצדקה, לקיים תן לו משלו וכו' - זהו הפיוס השני, שמפייס לעני, למען לא יבוש ולא יפלו פניו, ולא יהי בהית לאסתכולי ביה, על כן ירים ראש!
*
הרואה את עצמו חציו חייב וחציו זכאי
לא ירחק את אלו שאינם זכאים כ"כ...
באופן אחר אמרתי לפרש ענין מחצית השקל על פי מה שאמרו חז"ל (קידושין מ:):
לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי - עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה.
כי אם יראה עצמו כולו חייב, אז יתייאש מלעשות תשובה ויחשוב כי לא יוכל להשיג כפרה לנפשו, ואבוד יאבד ח"ו. ואם יראה עצמו כולו זכאי, יגבה לבו ויאמר על אלו שאינם זכאים כ"כ, כי אין רוצה להיות עמהם בקהל ועדה כלל, וידחה אותם להפרד מהם, תחת אשר ישתדל לקרבם לה' ולהשיבם מעוון. לכן, טוב שיראה עצמו שגם הוא איננו בתכלית השלמות, וגם בו יש חסרון - כי מי יאמר זכיתי, חף אני מפשע? - ויש אשר הוא חושב עליהם, שהם ריקנים מכל המצוות, ובאמת יש בהם מעלות ומידות טובות אשר זכותם רב, כמו שהביאו חז"ל בעובדא דהאי מאן דמשאיל מרא וחצינא, ובהני דבדיחי (תענית כב.), ובעובדא דהאי מוכס (עיי' ברש"י סנהדרין מד: ד"ה דבעיא מיכסא). לכן, אל יפרוש אדם מן הצבור (עפ"י אבות פ"ב מ"ד), אבל ייאגדו אלו באלו ויכפרו אלו על אלו, כמו שדרשו חז"ל בד' מינים שבלולב (ויק"ר ל, יב).
וזהו שאמר הכתוב: כי תשא את ראש בני ישראל, אם תרצה לישא ולהרים ראש בני ישראל לפקודיהם, פירוש את חסרונותיהם - כמו: ולא נפקד ממנו איש (במדבר לא, מט); כי יפקד מושבך (שמואל א' כ, יח) - יהיה זה באופן - ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כי בין האדם החשוב שנקרא איש, בין פחותי המדרגה הראויין לעונש, ייאגדו אלו עם אלו ויכפרו אלו על אלו, וכמו שהאיש החשוב ימצא כפרה לנפשו ביום פקוד אותם, כן גם האנשים הפשוטים פחותי המדרגה לא ייענשו בנגף בפקוד אותם - ולכן כתיב ב' פעמים בפקוד אותם, מוסב על ב' כתי בני אדם.
ואמר: זה יתנו כל העובר על הפקודים, ודרשו חז"ל (ירושלמי שקלים פ"א ה"ג הובא ביל"ש שפו): חד אמר, כל דעבר בימא יתן, וחד אמר, כל דעבר על פקודיא יתן - ר"ל, בין האדם המעולה, מאותם שנאמר עליהם: היתה יהודה לקדשו (תהילים קיד, ב), כאשר היו ראויים לעשות להם נס, בין העוברים על פקודי ה' - יתן מחצית השקל בשקל הקודש, ר"ל, יראו עצמן רק "חציו זכאי", כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ), וגם יראה עצמו רק "חציו חייב", למען לא יתייאש לשוב אל ה' - מחצית השקל תרומה לה' - וירים מחצית האחרת, דהיינו נפש החוטאת, אל ה', ע"י תשובה ומעשים טובים.
נמצא לפי"ז, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל, בין עשיר במעשים טובים ובמצוות, ובין מי שהוא דל במצוות ומעשים טובים, לא יראה עצמו פחות ממחצית השקל, דהיינו "חציו זכאי וחציו חייב".
ועל ידי זה יגרום - לתת את תרומת ה' - להרים כולם אל ה', לכפר על נפשותיכם, לכפר אלו על אלו, כמו שכתבנו, והבן.
*
על ההדיוטות הקופצים ב'ראש'
שמעתי לפרש הפסוקים ראש פרשתנו עפ"י הלצה -
דהנה בעת אשר צריך לעדת ישראל לבחור להם ראש וקצין, אז כל אחד ואחד מבני ישראל חושב ואומר על עצמו, כי הוא ראוי והגון להיות ראש הקהל ונשיא העדה - כי גם לו תואר וקומה והדרת פנים - או יאמר, כי גם הוא חכם ונבון ויודע דבר, כפלוני ופלוני אשר אומרים לשׂום אותו לקצין וראש.
אבל אם צריכים בעדת ישראל, להרים תרומת נדבה לאיזה דבר טוב, לדבר מצוה, והגבאים הולכים לקבץ נדבות - כגון לבנין בית הכנסת ובית המדרש, לצדקה ולגמילות חסדים, לצרכי רבים או לתמוך יחידי סגולה תלמידי חכמים, או להכנסת כלה וכדומה לזה - אז כל אחד ואחד אשר יבואו אצלו לדפוק על דלתותיו, למען יפתח את ידו ויקיים מצות "נתן תתן" אפילו מאה פעמים (דברים טו, י ורש"י שם), הנה הוא יענה ויאמר, מי אנכי ומה אני כי אתם באים אלי? הלא עני ואביון אנכי, אין לי כל, אין בידי להפריז לצדקה ולגמ"ח לדבר מצוה, לכו אל העשירים וקצינים, הם יתנו חלקם, אבל לא אנכי דל ושפל, אין לי מה ליתן!
וזהו שאמר הכתוב: כי תשא את ראש, בעת שתגיע השעה להרים בחור מעם לראש וקצין, אז - בני ישראל לפקדיהם - כל אחד מבני ישראל רואה עצמו ראוי להמנות בין הנפקדים להיות פקיד וראש.
אמנם, בהגיע תור ונתנו, שצריך שיתן מתנותיו לצרכי הכלל או לדבר מצוה, אזי - איש כופר נפשו - כל איש ואיש מתכחש ומתרץ את עצמו באומרו: מי אני, אנכי דל ואביון, אנכי כאפר ואין, אין לי מה ליתן וק"ו שלא לקום בראש הנותנים במנה גדולה...
הנה כי כן...
*
לברית מילה
בחטא העגל פגמו ישראל בטהרת השכל, הגוף והרכוש.
אות הברית, שבת ותפילין הם התיקון לשלושת אלו
שימו איש חרבו על ירכו (לב, כז).
מדרש (במדבר רבה יא, ג ): מי מלן - משה מל ואהרן פורע ויהושע משקה (ילקוט סופר בשם היעב"ץ במגדל עוז<FX51.0>*).
נראה לפרש, עפ"י מה דאיתא בספר תיקוני זהר (עי"ש בהקדמה דף ב:): אות ברית מילה, אות השבת וימים טובים, ואות דתפילין - ויש לפרש הכוונה, כי צריך שיהיו בני ישראל מצויינים בג' שלמויות [עיי' של"ה פר' משפטים - תורה אור]:
א. שלמות הגוף - שלא יהיה להוט אחר התאוות החומריות שבגוף, אבל יהיה קדוש וטהור ופרוש מן התאוות האסורות - על זה נצטוינו על אות ברית מילה, כמטבע הברכה (שלאחר המילה): אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש.
ב. שלמות הקניינים - שלא ירבה קניינו ע"י עוול שלא במשפט או שאר עבירות - על זה בא אות דשבת ויום טוב, לשבות ממלאכה במצות הבורא. כי השומר שבת ויום טוב כהלכתם ואין בקניינו עבירה של חילול שבת ויום טוב, לא יהיה בקניינו גם עבירה של הסגת גבול ושל מאזני מרמה ושל אונאה ורבית ושאר מיני עוול, כי שמירת שבת היא לו לאות, כי הכל מהקב"ה שהוא מקור הברכה ורק ה' הוא מוריש ומעשיר (עפ"י שמואל א' ב, ז), והוא הנותן ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו.
ג. שלמות העיון - שלא יתעה שכלו למינות ואפיקורסות, אבל ידבק באמונה שלמה להקב"ה ותורתו. על זה בא אות דתפילין על הראש כנגד המוח, ועל היד השמאלית כנגד הלב - שהשכל שבמוח הראש ובינת הלב, יהיו משועבדים להבורא ית"ש ולתורתו.
והנה בחטא העגל, פגמו ישראל בכל השלושה האלה -
א. כי טעו מדרך השכל לעבוד ע"ז של עגל ופגמו בשלמות העיון. וכיון שלשלמות זו באים ע"י התורה שניתנה לנו ע"י משה רבנו ע"ה, לכן, משה בתורתו מל - ערלת לבבם וערלת אזנם וערלת הפה ולשון [עיי' עוללות אפרים ח"ג מאמר שפז ולהלן], שעל ידי לימוד התורה אשר שם משה רבינו ע"ה בפיהם, אשר ישמעו וילמדו ליראה את ה' ולאהבה אותו (עפ"י דברים לא, יב_יט), וישימו הדברים האלה על לבבם (עפ"י דברים יא, יח), ישובו מטעות שכלם, ויבין לבבם את האמת ואת הטוב, ויתוקן מה שפגמו בשלמות העיון.
ב. חטאו במאכל ובמשתה ועריות, כמו שנאמר (לב, ו): וישב העם לאכול ושתו ויקומו לצחֵק - אין שחוק אלא גילוי עריות (תנדבא"ר פי"ג), ופגמו בשלמות הגוף.
והנה חטא תאוות הגוף יכופר ע"י קרבנות, אשר חלבם ודמם יזרוק על המזבח, והקרב והכרעיים ירחץ במים והקטיר הכהן את הכל המזבחה וכו' (ויקרא א, יג), רמז לתקן מה שעבר עבירה ברתיחת דמו לזנות אחרי תאוותיו החומריות, ומה שחטא בקיבה וכרס ובני מעיים במאכלות אסורות. לכן, אהרן פורע, כי בעבודת הקרבנות שמקריב הכהן, יכופרו הבעלים, ויתוקן פגם שלמות הגוף.
ג. ויהושע משקה, ר"ל, ע"י יהושע שהנחיל להם את הארץ בגורל צדק, שידבקו איש בנחלתו תחת גפנו ותאנתו וזיתיו - יתוקן שלמות הקניין, שנמשל למשקין היוצאין מן הגפן ומן התאנה ומן הזיתים, [ע"ד: ואספת דגנך ותירושך ויצהרך (דברים יא, יד); מעת דגנם ותירושם רבו (תהילים ד, ח); זבת חלב ודבש (לעיל ג, יז) ועוד], והבן.
או יש לפרש -
כי המילה מכשיר לאור תורה (כמו שכתבנו לעיל בפר' תצוה עמ' שכה בטעם הז') לכן - משה מל. גם תועיל לתווך השלום (כמ"ש שם בטעם הא'), לכן - אהרן פורע, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. גם תועיל להחליש תאות המשגל (כמש"ש בטעם ה') - לכן יהושע משקה, דהיינו מציצת הדם, דם רתיחת התאוה, ובפרט של מותרות התאוות, והבן.
וכן הילד הרך הנימול, כשם שנכנס לברית לקנות שלמות הגוף, כן יכנס לתורה דהיינו שלמות העיון, ולמעשים טובים דהיינו שלמות הקנין, אמן.
*
לנישואין
התקשרות הנישואין צריכה להיות מבוססת
על התקשרות בני הזוג עם התורה הק'
ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו שני לחת העדת (לא, יח).
פירש"י: ככלתו כתיב חסר - שנמסרה לו תורה במתנה ככלה לחתן. שני לחת, לחת כתיב (חסר, כאילו היו רק אחד) שהיו שתיהן שוות.
עוד דרשו חז"ל במדרש רבה (מא, ו): מהו שני לחת - כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כנגד שני שושבינין, כנגד העולם הזה והעולם הבא.
נל"פ ע"ד מוסר, עפ"י מה שאמר הנביא ישעיהו ע"ה (סב, ה): כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך וכמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך, ר"ל, כאשר יתקשרו בחור ובתולה לזיווג איש ואשה בברית אהבת עולם זה לזה, באותה שעה יתקשרו שניהם ויבואו בברית גם עם הקב"ה, לעבדו יחד בלבב שלם ולשמור מצוותיו וחוקותיו ותורותיו, למען כאשר ישיש חתן על כלתו - ישיש גם הקב"ה עליהם, שיהיה גם להקב"ה חבל בשמחתם.
הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, אומר החתן להכלה תחת החופה, ור"ל: כי הרי את לי, כדת משה וישראל - שתיכן יחד מקודשות לי.
תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (דברים לג, ד), אל תקרי מורשה אלא מאורשה (פסחים מט:), כי רק אז תהיה התוה"ק מורשה מדור לדור - אם בכל התקשרות זיווג, לא רק הזוג יתקשרו זה לזה, אבל גם "תורה צוה לנו משה" תהיה מאורסה עמהם, להם.
ויתן אל משה ככלתו, שנמסרה לו תורה ככלה לחתן - כי כשניתנה כלה לחתן גם התורה ניתנה עמה במתנה - כשני לחת, שהיו שתיהן שוות, כשדעותיהן של החתן והכלה תהיינה שוות כאחת, לבוא בברית גם עם התורה הקדושה.
שני לחת כנגד שמים וארץ, כנגד חתן וכלה, כי לחתן ולכלה יהיה תמיד לנגד עיניהם, כי הזיווג שלהם לא יהיה רק זיווג לתכלית ארצית - שהבעל ימציא פרנסה לאשתו שימושי דירה ומאני דלבושא ותכשיטין וצעיפים, והאשה תהיה מבשלת ואופה ועושה לו כל צרכי ביתו וצרכי גופו, צרכים ארציים - אבל הזיווג יהיה לתכלית שמיימית, להשלים זה לזה בעבודת שמים, לבנות בית לה', בית כשר כדת של תורה, ולגדל בנים לתורה ואהבת ויראת שמים, לא רק לארץ, לחיי אדמה.
אמנם ענין זה אפשרי, רק אם אבות החתן והכלה, לימדו וחינכו אותם בדרך התורה ומצוותיה, וזהו שאמרו: כנגד שני שושבינין, דהיינו אבות החתן והכלה המכניסים בניהם לחופה, כמנהגנו. אם האבות הללו שמו לנגד עיניהם, שיגדלו בניהם באופן המועיל להם [להורים], שיוכלו לחיות בבניהם אחריהם לדורות עולם (עיי' לעיל בפר' נח עמ' מב ובפר' ויחי עמ' רכב), והיינו - כנגד העולם הזה והעולם הבא - שיחיו לא רק עתה, אבל גם לעתיד, שהרוח אשר עליהם, רוח דעת ויראת ה', רוח אהבת שמים ואמונה ישרה, לא ימוש מפי זרעם וזרע זרעם מעתה ועד עולם.
ובטוח אני בזיווג הנוכחי, כי זיווגם יהיה גם זיווג עם הקב"ה ותורתו, זיווג שמים וארץ, כי כן גידלו וחינכו ולימדו אותם אבותיהם הישרים יראי ה', ולכן יצליחו בעולם הזה ולעתיד, ברכות והצלחות יעלו על ראשם בשפע רב מאת ה' עושה שמים וארץ, ויהי זיווגם עולה יפה, אמן.
*
להספד
על ראש הח"ק בדברצין, אשר מעשיו
היו בצל החסד, התורה ויראת שמים
ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (לא, ב).
אמרתי באסיפת החברא קדישא בז' אדר, לזכרון המנוח הרבני המופלג בתורה וביראת ה' טהורה, כהן צדק, מו"ה אהרן הכהן ז"ל ראש חברא קדישא שלנו שנים רבות(42*).
הנה ידוע כי שם אלקים הוא מידת הדין, אבל שם א_ל הוא מידת החסד והרחמים [כמש"כ: חסד א_ל כל היום (תהילים נב, ג)] - וה' קרא לו ולקח מאתנו את הרבני הנ"ל ראש ח"ק וגמ"ח, שעסק במעשי חסד ורחמים, בצל א_ל, דהיינו כל מעשיו היו בצל מידת החסד והרחמים, בגמ"ח וצדקה לעניים ולחולים, ובגמ"ח של אמת למתים, הרבה והפליא לעשות צדקה וחסד הן מקופת ח"ק הן מממונו והונו, פיזר נתן לאביונים בנפש טובה ורוח נדיבה, מאד נעלה.
גם היה בן אורי, שהיה בר אוריין, בן תורה מופלג, מתלמידי מרן הגאון רשכבה"ג בעל כתב סופר זי"ע, תלמידו החביב לו. גם פה בקהילתנו עשה מעשה בן אורי - להעלות אור התורה - יסד חברת תלמוד תורה, למען ילמדו נערי בני ישראל תנ"ך וגפ"ת, וכמה יגיעות טרח ועמל לכונן את חברת ת"ת, ולהושיב מלמדים הגונים עושי מלאכת ה' באמונה. גם היה בן אורי, הולך באור החכמה והמדע, ואוהב אנשי חכמה ומדע יראי ה'.
גם היה בן חור, כי בגדיו היו בכל עת לבנים (עפ"י קהלת ט, ח), נקיים וטהורים מכל שמץ עוולה, ומכל סיג מרמה ושקר. ידיו היו "חורים" - נקיים וטהורים - במשא ובמתן וכל עסקיו, ולא נדבק בהם מאומה מאונאה ורבית והסגת גבול, או שאר עוולה במדה במשקל ובמשורה, מאזני צדק ואבני צדק ואיפת צדק והין צדק היו לו (עפ"י ויקרא יט, לו), הן שלו היה הן, ולאו שלו לאו (עפ"י ב"מ מט.), באמת ובאמונה בשלום ובמישור ותום לבב הלך כל ימיו, לא רגל על לשונו לא עשה לרעהו רעה (עפ"י תהילים טו, ג), כהן צדק שדעתו יפה (עפ"י ע"ז כט:), לובש לבנים ומתעטף לבנים (עפ"י מידות פ"ד מ"ה), דהיינו כל מידותיו היו נקיים וטהורים - וזהו בן חור אמיתי, כולו לבן ונקי.
למטה יהודה, שהיה יהודי שלם, שומר שבת ויום טוב כהלכתם, מדקדק במאכלות כשרות - בבית ובחוץ - בלכתו בדרך, בנסיעתו לעיירות ומרחצאות. השכים והעריב לבית הכנסת ובית המדרש, היה זהיר בכל המצוות שבתורה שבכתב ובעל פה ובכל מנהגי ישראל, לא הפיל דבר ארצה. וכן גידל בניו ובתו היחידה בדת יהודית בתכלית השלמות, גידלם וחינכם ולימדם שיהיו יהודים גמורים ונאמנים.
והנה קרא ה' בשם, ולקח מעלינו עטרת ראשנו שהיה מוכתר בכל המעלות הללו - בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה - חבל על דאבדין ולא משתכחין, ה' יגדור פרצתנו, זכות הנפטר הנ"ל יעמוד לנו וימליץ בעדנו, אמן.
* * *