ד. ראה
לפרק חמישי ולפרשת ראה
שכר המצוות נזכר בתורה כייעוד, העונש כאמצעי התראה
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו. עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשרה על הים. עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, שנאמר (במדבר יד, כב): וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי (משניות ג_ד).
וביארתי בהקדים דברי פרשתנו (יא, כו): ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעו אל מצוות ה' אלקיכם וכו' והקללה אם לא תשמעון.
ויש לדקדק, למה בברכה לא אמר "אם תשמעון" אלא "אשר תשמעון", לא כבקללה שאמר "אם לא תשמעון"?
ונלע"ד לפרש עפ"י דברי האהל יעקב (פרשת פנחס), שביאר המדרש (במד"ר כא, ג) על הפסוק (במדבר כה, יד) ושם איש ישראל המוכה וכו' ושם האשה המוכה וכו': כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם - פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן (שם, יא) - כך הקב"ה מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם. פנחס פרסם לשבח, זמרי בן סלוא לגנאי, ועליהם נאמר (משלי י, ז): זכר צדיק לברכה ושם רשעים ירקב.
וביאר על פי משל נחמד ונעים - משל למי ששלח בנו הרך והענוג למרחקים, ואמו עשתה לו הכנה גדולה כמה מיני לבושים כפי התחלפות האויר, וכמה מיני מטעמים צידה לדרך. ובכל מלבוש ומלבוש אשר נתנה בארגז, אמרה לבנה: ראה בני כי פה אני שמה מלבושי קיץ לימי חול, תלבשם בבריאות ובמזג הטוב. פה אני מניחה בגדי קיץ לשבת, תלבשם בבריאות ובמזג הטוב. וכן אמרה על בגדי החורף לימי חול ולכבוד שבת ויו"ט, שילבשם במזג הטוב בבריאות. וכאשר הניחה המטעמים בתוך הארגז, אמרה לבנה: תאכל בבריאות ותשבע ותתענג בם. וכן כאשר הניחה שמה צלוחיות של יין טוב, ברכה אותו שישתה בבריאות ויתענג לרוות צמאו. ובתוך כך בא בזכרונה, כי הנער הזה יש לו מחלה המתעוררת בו לפעמים, רק כבר יודעים את רפואתו בסמים ידועים שציווה הרופא לעשותם, ולהיותם מוכנים תמיד לרפואתו. ותשם אמו גם את הצלוחית עם סמי הרפואה בתוך הארגז, ותאמר אל בנה: ראה בני, כי פה אני נותנת את הצלוחית עם סמי הרפואה, הלוואי שלא תצטרך להם לשתות מהם, לא מהם ולא מהדומים להם, ואם ח"ו תצטרך להם, יהיו לך לרפואה שלמה!
והנה ההבדל נראה לעיניים - כי במלבושים ומאכלים ומשקאות, ברכה את בנה שילבשם ויאכלם ויהנה מהם במזג טוב, כי באמת כך רצונה, שיאכלם וילבשם בבריאות ויתענג בהם, ולא שיהיו מונחים בארגז. אבל בצלוחית של סמי רפואה, לא ברכה אותו שישתה ויתענג בו - כי הלא טוב לו שלא יחלה, ולא יצטרך לסמי רפואות - אך אם ח"ו יארע לו חולי, אז יעלו לו לרפואה שלמה, אמנם טוב יותר שלא יצטרך להם כלל.
הנמשל - הקב"ה הכין לבני ישראל כמה מיני מטעמים, למען הדריך אותם בדרך הטוב והישר בנתיבות התורה והמצוה. דהיינו, ההסתכלות בדרכי הצדיקים ומעשיהם הטובים והצלחתם הטובה אשר הגיעה להם בזכותם - כגון הצלחת האבות אברהם ויצחק, והצלחת יוסף הצדיק, וברית כהונת עולם של פנחס - למען נלמוד לעשות כמעשיהם הטובים.
גם הכין לפנינו כמה סמי רפואות, דהיינו עונש שהגיע לרשעים - קורח ועדתו, המרגלים וזמרי בן סלוא - למען ישמעו וייראו, ואם יבואו לעשות כמעשיהם הרעים ח"ו, אז יתבוננו בעונש שהגיע להם ויחזרו בתשובה, ולא יהיו כקרח ועדתו, ולא יגיעם כזמרי בן סלוא ומרגלים ומתאוננים וכיוצא בהם.
וזהו כוונת המדרש: כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם - למען יביטו ויתבוננו בהם ובמעשיהם ללכת בהם, ועי"ז מדריך אותנו הקב"ה בדרך הטוב ובנתיבות התורה - כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם, ר"ל כן, לתכלית זאת, למען הדריך אותנו בנתיב הטוב והישר, מפרסם הקב"ה גנותן של רשעים והעונש שהגיע להם, למען נביט ונראה ותיפול עלינו יראה ופחד ונחדל לעשות כמעשיהם, שלא יגיענו עונש כמותם, אם לא נשוב בתשובה ולא נעזוב דרכנו הרע.
אבל ההבדל ביניהם, ביאר המדרש ואמר: ועליהם נאמר זכר צדיק לברכה - ר"ל, במקום שמזכיר לנו את הצדיק ומעשיו והצלחתו, הנה הוא חפץ בברכה, ומברכנו שנביט בו, ונהיה כמוהו לעשות כמוהו, וללכת בדרכיו להשיג הצלחה כמוהו. אבל על הרשעים נאמר: ושם רשעים ירקב - דטוב יותר היה שלא היו נזכרים כלל! דהלוא טוב יותר שלא נחטא, דהיינו שלא נבוא לידי חולי ולא נצטרך לקבל את הרפואות שנתנה לנו התורה לרפואתנו רפואת הנפש, ע"י יראת העונש - דהיינו להרעיד אותנו מורא ופחד, לשוב מדרכנו הרע, למען לא יגיענו כעונש הרשעים.
וכן הדבר בעניין ייעודי שכר ועונש הכתובים בתורה, הברכה והקללה - ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, את הברכה אשר תשמעון אל מצוות ה' אלקיכם וכו', ר"ל, ייעודי הברכות שכתבה לנו התורה, הנם באמת לתכלית זה, ללמד אתכם ולעוררכם שתשמעו למצוות ה', למען יגיעו וישיגו אתכם הברכות האלה, אשר כי כן הוא באמת רצונו ית'! ורוצה הכתוב לומר, כן תאמרו לבניכם: תקיימו המצוות ותלכו בדרכי ה', למען יבואו עליכם הברכות האלה, וכעין מה שנאמר: זכר צדיק לברכה.
והקללה - ייעודי הקללות הכתובים בתורה, אשר יפעלו מורא ופחד עונש בלבנו, למען נחדל מדרך הרע, תכליתן רק - אם לא תשמעו אל מצות וכו' וסרתם מן הדרך וכו' - ר"ל, אם כבר בא עליכם החולי ונפלתם ברשת החטא והעוון, וצריכים אתם לרפואה, אז יפעלו סמי הרפואה, דהיינו ייעודי הקללה, שתפול עליכם אימתה ופחד העונש, ותשובו מדרכיכם הרעים ותחדלו לחטוא עוד. אבל טוב יותר שלא תבואו לידי חטא, ולא תצטרכו לאימת העונש שבייעודי הקללה, וכמו שנאמר: ושם רשעים ירקב.
וזאת הורתה לנו משנתנו: עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם - ולמה סיפרה לנו התורה את זאת - להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו, אין רוצה לומר החיבה שאהב אברהם אבינו את הקב"ה, עד שעמד בכל הנסיונות הללו - דלהודיע חיבתו של אברהם אל הקב"ה היה די בנסיון האחרון לשחוט את בנו יחידו, שזה הגדול שבכולם - אבל לכן היה צריך עשרה נסיונות, כי בזכות י' נסיונות הללו - עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים, עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים ועשר על הים, ובזה אנו רואים כמה חיבתו של אברהם אבינו אצל הקב"ה.
והתורה הודיעה לנו כל זאת - דהיינו חיבתו של אברהם אבינו את הקב"ה, וחיבתו לפני הקב"ה, שבזכותו עשה נסים לבניו - למען נלמוד לעשות כמעשהו, לאהבה את ה' ולעמוד בנסיונות, לכן פרסם הקב"ה שבחו בעולם, ולא נהיה כדור המדבר, אשר עשרה נסיונות ניסו אבותינו את הקב"ה במדבר, שנאמר: וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי, והגיעם העונש הכתוב בצדו (דברים א, לה): אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה וכו', פרסם הכתוב גנותן, למען נסתכל בעונשן ונחדל מדרך הרע, וכמו שפירשתי לעיל, והבן.
*
הצדיק, גם במעשיו הגשמיים - כוונתו לשם שמים,
והרשע, גם כשמקיים מצוות - כל כוונתו לגרמיה
ארבע מידות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך - זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך - חסיד. שלך שלי ושלי שלי - רשע (משנה י).
נראה לפרש בהקדים דברי פרשתנו (יב, כ_כא): כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אוות נפשך תאכל בשר וכו' וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' כאשר צויתיך ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך וכו' רק חזק לבלתי אכול הדם וכו'.
וצריך להבין, למה הכפיל הכתוב: כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר, ואכלת בשעריך בכל אוות נפשך - הרי ג' פעמים "אוות נפש", ומה בא ללמדנו?
ונלע"ד לבאר עפ"י דברי החכם שלמה המלך ע"ה במשלי (יב, כה): צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר - ויש לדקדק, דהוי ליה למימר "להשביע" נפשו, ולא "לשובע"?
ונלע"ד לפרש, דהנה האדם מורכב מגוף ונפש, וכמו שחייב אדם לפרנס ולכלכל את הגוף, כן וק"ו שחייב לפרנס ולכלכל את הנשמה שנתן הקב"ה בו. והנה פרנסת הגוף וכלכלתו, היא האכילה והשתיה וכדומה. ופרנסת הנפש וכלכלתה, היא התורה והמצוה אשר אנו מקיימים.
ואל תדמה בנפשך, כי רק בקיום המצוות אשר אין להגוף שום הנאה בהן - כמו הנחת תפילין וציצית, בשמירת שבת, בצום יום הכפורים, בישיבת סוכה ונטילת לולב - אנו נותנין פרנסה לנפשנו, אבל באכילה ושתיה ותשמיש, יש פרנסה לגוף שלנו, אבל אין בהם פרנסה לנפשנו.
- לא כן הוא! כי אנחנו בני ישראל, אשר בחר בנו הקב"ה וקדשנו במצוותיו, אפילו באכילתנו ובשאר פרנסת הגוף אנו נותנים גם לנפש פרנסתה, ע"י שמירת המצוות שאנו מקיימים בכל דבר אכילה. ואדרבה, פרנסת הנפש קדמה לפרנסת הגוף.
נחזי אנן, כמה חבילות חבילות של מצוות צריך להאדם הישראלי לקיים טרם יוכל לאכול כזית פת לחם:
בחרישת השדה להצמיח התבואה להוציא לחם מן הארץ, צריך ליזהר במצות לא תחרוש בשור וחמור יחדיו (להלן כב, י). בזריעת השדה, צריך ליזהר במצות שדך לא תזרע כלאים (ויקרא יט, יט). בקצירה - לא תכלה פאת שדך בקוצרך (כמ"ש שם כג, כב), מצות לקט שכחה ופאה. בדישת התבואה, צריך ליזהר במצות לא תחסום שור בדישו (להלן כה, ד). ואח"כ צריך לקיים מצוות נתינת תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, מעשר שני ומעשר עני, בעתם ובזמנם כהלכתם. וכאשר לש העיסה מן התבואה, צריך לקיים מצות חלה, ואחר האפייה כשרוצה לאכול כזית מן הפת, צריך לקיים מצות נטילת ידיים ולברך ברכת המוציא.
נמצא, כי עד כי יגיע כזית לחם לתוך פיו לכלכל ולפרנס גופו, כבר שבעה לה נפשו בחבילות חבילות של מצוות, שהקדים לקיים קודם אכילת כזית פת. נמצא שבאכילת לחם, לא רק גופו אוכל ונהנה, אבל גם נפשו אוכלת ונהנית. ואדרבה, נפשו תקדים לאכול ולשבוע במצוות, טרם יתחיל גופו לאכול וליהנות.
וכן הדבר באכילת בשר - אם האדם הישראלי רוצה לאכול בשר, טרם כל צריך ליזהר במצות להבדיל בין הבהמה הטהורה לטמאה, בין העוף הטהור לטמא, בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל (ויקרא יא, מז), ולהיזהר שלא לאכול אבר מן החי ובשר מן החי. ואח"כ צריך ליזהר לקיים מצות וזבחת וגו' כאשר צויתיך - לשחוט כדיני הלכות שחיטה - ליזהר בשהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור (חולין ט. ועוד). ואחר צריך ליזהר שלא לאכול הדם, להוציא דמה כראוי ע"י מליחה, ואח"כ צריך ליתן זרוע לחיים וקיבה לכהן, ואח"כ צריך ליזהר באיסור בשר בחלב וכו' - נמצא כי טרם יאכל הגוף כזית בשר, כבר שבעה לה הנפש, בחבילות חבילות של מצוות.
לא כן באכילה שאוכלים הרשעים, שאינם מקיימים המצוות ואינם נזהרים בכל אלה - אצלם הגוף אוכל ושבע, אבל הנפש לא תהנה בה כלל, ולא תמצא פרנסה וכלכלתה באכילה שלהם.
וזו כוונת הפסוק: צדיק אוכל לשובע נפשו - ר"ל, הצדיק כשמתחיל לאכול, עד שיתן כזית ראשון בפיו, כבר שבעה לה נפשו, כבר אכלה ושבעה במצוות - הוא ניגש לאכול על נפש שבעה. ובטן רשעים תחסר, אבל אצל הרשעים, כשממלאים בטנם במאכל ומשתה, נשמתם תחסר - מלת "תחסר" מוסבת על מלת "נפשו", שתיבה זו לשון נקבה היא - גופו של הרשע מלא ותפוח, אך נפשו סובלת מחסור, תרעב ולא תהנה מן האכילה כלל.
ועתה נבין דברי פרשתנו: כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, "נפשך" דייקא, ר"ל, שלא גופך יתאווה לאכול בשר, אבל נפשך תתאווה לאכול בשר, לשבוע במצוות התלויות באכילת בשר, בכל אוות נפשך תאכל בשר, ר"ל, שפיר עבדת! וכי תרצה להשביע נפשך במצוות שבאכילת בשר - וזבחת מבקרך ומצאנך וכו' כאשר צויתיך, צריך לקיים המצוות, שתיקח רק בהמה טהורה כבקר וצאן, ותשחטנו כאשר צויתיך, הלכות שחיטה, גם צריך ליזהר - לבלתי אכול הדם. ואם עשית כן, אז - ואכלת בכל אוות נפשך, "נפשך" דייקא, כי אז נפשך אוכלת בשר, ולא הגוף לבד, והבן.
ועתה נשוב לפרש משנתנו: ארבע מידות באדם:
א. האומר שלי שלי ושלך שלך - ר"ל, האומר להקב"ה - שלי שלי, מה שאני נותן לגופי, דהיינו האכילה והשתיה, היא שלי, של גופי, ואין לך הקב"ה חלק בה, כי אני עושה כן לפרנסת גופי, והרי זה "כולה שלי". ושלך שלך, ר"ל, מה שאני עושה בשבילך, דהיינו קיום מצוותיך - שאני מניח תפילין וציצית ושומר שבת ומתענה ביום הכיפורים ושופר סוכה ולולב, כל אלה - שלך הם, אני עושה אותם לשם מצוותיך, ואין לי לגופי חלק בהם, שאני עושה אותם לשמה, וכולה שלך.
זו מידה בינונית - שמקיים המצוות לשמה, אבל באכילה ושתיה וכדומה אין כוונתו לשם מצוה. וי"א זו מידת סדום - כי אם בהנאות גופניות אין לו שום כוונת מצוה, עי"ז יוכל לנפול בשחת התאווה, התאוות יתגברו עליו, עד כי יבוא למידת אנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד (בראשית יג, יג), יען כי אין בו כוונת המצוה המשמרת את נפשו.
ב. האומר שלי שלך ושלך שלי, ר"ל, אף מה שאני עושה להנאת גופי, דהיינו שלי, כגון אכילה ושתיה וכדומה, הרי היא - שלך, גם זו היא חלקך והיא שלך, שהרי אני זהיר בכל מצוות התלויים בה, וכמו שבארנו לעיל, שע"י קיום המצוות, גם הנפש אוכלת חלקה ממאכלות הגופניות. וזהו שאמר: שלי שלך, ר"ל, חלק גופי היא גם חלקך, חלק נשמתך שנתת בי חלק אלוק ממעל.
אמנם להיות כן, אני מצפה כי - שלך שלי - שתעשה לי מידה כנגד מידה, וגם במצוות שהם רק חלקך, כגון תפילין וציצית וכו', שאין להגוף הנאה בהם, בכל זאת יגיע לי חלק בהן, כי תתן לי שכר המצוות, ברכת עוה"ז שפע והצלחה בכל אשר לי. וזה אומרו: ושלך שלי - ר"ל, גם ממצוות שהם רק חלקך, תתן גם לי לגופי חלק בהן, חיים של בריאות, של פרנסה ועושר וכבוד, והנה האומר כן, הרי זה - עם הארץ, כי אין לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס.
ג. האומר שלי שלך ושלך שלך, ר"ל, לא מיבעיא בדברי תורה ומצוה שאין לגוף חלק הנאה בו, כגון תפילין וכדומה, אלא אפילו באכילה ושתיה שהם חלק גופי, הכל אני עושה רק בכוונת מצוות, רק לשמך, כולה שלך - הנשמה לך והגוף שלך, וכמו שבארנו "כי תאוה נפשך לאכול בשר" - האומר כן, הרי זה חסיד, זה יתואר שפיר בשם חסיד.
ד. האומר שלי שלי ושלך שלי, ר"ל, שלא לבד במעשה החומר, אכילת ושתיית הגוף, כוונתו רק לו לגופו למלא בטנו, אבל גם במצוות שאין לגוף חלק הנאה בהם, כוונתו ליהנות מהם, ולהשיג מהם תועלת עוה"ז כנ"ל, זה האומר כולה שלי (עפ"י ב"מ ב.) - הרי זה רשע, כי חוטף לעצמו גם חלק נשמתו, חלק של הקב"ה, רק לו לגופו כל מאוויו, והבן!
*
ביאור ודרוש לפסוקי מצות צדקה (טו, ז_יא) - כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך וכו' לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך וכו' כי לא יחדל אביון מקרב ארץ - נמצא לעיל בפר' וירא עמ' עא.
* * *