בחודש מרחשוון תרנ"א, נפטר בעיר דברצן הגה"צ רבי יונה צבי ברנפלד זצ"ל, לאחר שכיהן כרבה של הקהילה במשך עשרים שנה (הרב ברנפלד היה תלמידו של בעל ה'כתב סופר' זי"ע, אשר ייעד לו לאשה את אחותו, בתו הצעירה של מרן ה'חתם_סופר', שנשארה יתומה לאחר פטירת אביה, אלא שהכלה נפטרה בתקופת האירוסין, רח"ל).
מיד לאחר פטירתו של הרב ברנפלד, החלו חברי ועד_הקהילה לחפש ממלא מקום מתאים. עשרה חדשים עברו ורועה העדה עדיין לא נמצא. באלול של אותה שנה, דנה מועצת הקהילה בבחירת מועמדים לכס_הרבנות בעירם. רבה של האלאש, הרב קראוס, נבחר כמועמד המתאים ביותר. הבחירות שנערכו אישרו את המלצת המועצה, רבנו נבחר 'פה אחד' לרבה של דברצן. משלחת נכבדים, בראשותו של ראש הקהל, יצאה להאלאש להגיש לו 'כתב רבנות'.
רבנו ענה כי עליו לדון בדבר, קהילות גדולות נוספות פנו אליו באותה תקופה ובקשו להתעטר בו, גם ראשי קהילת האלאש חילו את פניו שיישאר בעירם והשוו את משכורתו למשכורת המוצעת ע"י קהילת דברצן. רבנו הבין כי רב בישראל אינו רשאי לעבור לקהילה אחרת, אלא אם כן כתוצאה מכך יתרבה כבוד שמים. הכבוד האישי או רווחה כלכלית אינם מנחים את צעדיו של מנהיג_אמת בישראל, בבקשו את המקום שייעדו לו מן השמים כשדה פעולתו הרוחנית.
יותר ממה שידעו בני דברצן כי הרב קראוס ישביע את רצונם אם ייעתר לפנייתם, ידע הוא כי דברצן צריכה לו ולדרכי הנהגתו. שכן הרב ברנפלד זצ"ל, רעה את צאן מרעיתו על מבועי התורה המסורה, בדרכי נועם ובנתיבות שלום עמד על המשמר, מפני השפעתם של הניאולוגים 'המתחדשים' על הנהגת המוסדות הקהילתיים. בית הכנסת, החברא_קדישא ומערכות הכשרות והטהרה, התנהלו בדרכם של מורי ומאורי הדורות ללא כל סטיה. אור אישיותם של הרב ברנפלד וממלא_מקומו הרב קראוס דחה הרבה מן החושך, עד שגם 'המתחדשים' מבני העיר קבלו על עצמם את מרות הקהילה ומרות עקרונותיה שהיו מבוססים על דיני השלחן_ערוך, ללא פשרה. ברור היה, כי על הרב שייבחר יהיה מוטל להמשיך בדרך זו, להנחות את דרכה של הקהילה המורכבת, להדק ולקרב את הדעות השונות אל דגל ההנהגה המסורה מדור לדור.
רבנו פנה לשאול בעצתו של הגה"ק רבי נפתלי הירצקא זילברמן זצ"ל(4) הרב אבד"ק ראצפערט, הסמוכה לדרבצן. כ"חכם הרואה את הנולד" ראה רבי נפתלי הירצקא, כי רבנו הוא האיש המתאים להנהיג את קהילת דברצן. "שם מקומך!" הורהו הרב מראצפערט זצ"ל והרעיף עליו מברכותיו. לברכה הצטרף גם חותן רבנו, הגה"ק רבי הילל פולק זצ"ל, שעודד את חתנו האהוב לקבל עליו את הרבנות בעיר ואם בישראל ולהרבות בה פעלים לה' ולתורתו.
הרב קראוס שלח לדברצן את הסכמתו העקרונית, אלא שדחה את עזיבת קהילת האלאש עד אחרי החגים - הן לא ייתכן שרב יעזוב את קהילתו בערב הימים הנוראים... - ליהודי דברצן היתה אורה ושמחה!
דברצן, העיר השלישית בגודלה בין ערי הונגריה, השוכנת כפרשת_דרכים בין חבלי הדרום, הצפון וחבל טרנסילבניה. היהודים החלו להתיישב בעיר לאחר שנת ת"ר, בה חוקק חוק המתיר ליהודים להתיישב בערי המלכות. ראשיתו של הישוב היהודי היה מצער, כי על אף החוק הנ"ל, הערימה הרשות המקומית - שהיתה ידועה בקנאותה הדתית - קשיים רבים על היהודים שבקשו להתיישב בעיר. עם השנים, התבססה הקהילה היהודית והתפתחה. ערב התקבלותו של הרב ברנפלד כרב הקהילה, נמנו עליה כאלפיים נפש וכארבעת אלפים עם פטירתו. רובם של היהודים עסקו בחקלאות, בחוות הסמוכות לעיר וברכישת נכסי_דלא_ניידי (מעת הותר להם הדבר עם חקיקת חוק האמנציפציה [שוויון הזכויות] בשנת תרכ"ח). בתקופת כהונתו של הרב קראוס שגשגה הקהילה מכל הבחינות, במנין - מניינם הגיע לרבבה עם פטירתו - ובבנין המוסדות והארגונים הקהילתיים. השנים בהן כיהן כרב, מכונים ע"י כותב קורותיה של הקהילה - ד"ר משה אליהו גונדה בספרו 'מאה שנה ליהודי דברצן' - 'תור הזהב של הקהילה'.
ביום ה' בכסלו תרנ"ב הגיעו הרב קראוס ומשפחתו למקום כהונתו החדש, לקהילה אותה הנהיג כשלושים שנה עד יום פטירתו. העיר בה נולדו צאצאיו: יונה שלום, פיילא (פיקסל), מרים הינדל (רוזמן), שיינדל (בעשקע הירש) וייטל רייזל (אולגה הירש). כך מתארים כותבי קורות העתים את קבלת הפנים החגיגית שערכו לו בני הקהילה הנרגשים:
משלחת בת מאתיים איש נשואי פנים בראשותו של ראש הקהל, נסעה לקראת הרב עד הכפר קאבא. משלחות של הקהילות הסמוכות הצטרפו לזו של דברצן והגבירו את הרושם החגיגי של קבלת הפנים המפוארת. בתחנת הרכבת של דברצן הופיעו לא רק בני הקהילה, מקטון ועד גדול, אלא גם נכבדי השלטון המקומי.
כאשר ירד הרב מהרכבת ודרך על הרציף, התקבל בתשואות ובברכות מכל עבר. מסע הליווי של מאות כרכרות נע לאיטו אל בית הכנסת הגדול. ההיכל ועזרת הנשים היו מלאים עד אפס מקום, כל בני העיר, שועים וגם דלים, הצטופפו בין כתלי בית הכנסת לקבלת פני הרב. רק בקושי השכיל הלה לפלס דרך בין שורות מקבלי פניו.
הרב נשא את דרשת ההכתרה שלו, היתה זאת דרשה נפלאה על דברי זכריה הנביא (ג, ז): "כה אמר ה' צבאו_ת אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגם אתה תדין את ביתי וגם תשמור את חצרי, ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה"(5). עומק המחשבה, צחות הלשון וההבעה הנעימה, עשו רושם כביר על קהל השומעים... בתשואות_חן הביע הקהל את הוקרתו לרב החדש.
גדולתו של מנהיג אינה נמדדת ברגשי ההתלהבות של הקהל, ביום עלייתו על כסאו. אמנם כן, התלהבותם של בני דברצן לא פגה ברבות השנים והעתים, הם רק הוסיפו אהבה והערצה לרבם הדגול. דמותו כרב ומנהיג הקהילה היתה שלמות של גדולתו בתורה ובחכמה, עם טוהר מידותיו הנאצלות. מעשי הצדקה והחסד הכבירים שלו שהצילו נפשות רבות מישראל מחרפת רעב ומעריצותם של השלטונות, נבעו מאהבת ישראל הטהורה שלהטה בקרבו, מכוחה גם קירב רחוקים לתורה ולשמירת כל המצוות.
כדי למצות ולתאר את דמותו כמנהיג עדתו, יש להתעמק ולעיין בדרשות בהן ביטא את אשר נתבע מן הרב בישראל. לדבריו (בעמ' עח), ארבע מעלות עקריות מתמזגות הן בדמותו של המנהיג האמיתי ומרומזות הן בפסוק שבפרשת וירא (בראשית יח, ב): "והנה שלשה אנשים נצבים עליו", שלפי דרשת חז"ל (בבראשית רבה מח, ט) "אחד נדמה לו בדמות סדקי - מוכר פת, ואחד נדמה לו בדמות נווטי - מנהיג ספינה, ואחד בדמות ערבי – ישמעאלי". ומפרש רבנו:
שלשה אנשים נצבים עליו, המנהיג מאחד בעצמו ג' אנשים, במעלותיהם השונות:
דמות סדקי, מוכר הפת – מסמלת את איש החסד הפורס לרעב לחמו, וכן את הרב הת"ח, המרביץ תורה לתלמידים, מקור נובע מוסר_השכל ותוכחת חיים לעדתו. והתורה נמשלה ללחם, כמו שנאמר (משלי ט, ה): לכו לחמו בלחמי.
דמות נווטי - מנהיג ספינת העדה על מי מנוחות, בשלום ובמישור. דרכו ומעשיו מתוקנים בנחת עם הבריות, וע"י כך מרים הוא את קרן התורה ומחזק דת יהודית, לרפא מזבח ה' ההרוס.
אמנם, עם היותו אוהב שלום אין הוא רך לבב! אם הפושעים והמורדים והאפיקורסים מרימים ראשם, לשנות מנהגי ישראל ותקנות קדמונינו ז"ל - אזי אוזר הוא כגיבור חלציו, ללחום כנגדם בכל כוחו בחרבו ובקשתו לבטל מחשבתם, לבל יפיקו זממם. וזהו אחד בדמות ערבי - דהיינו ישמעאלי, רובה קַשָׁת, ללחום ביד חזקה בקשת וחרב, נגד הקמים להרוס הדת ומנהגי ישראל הקדושים.
המיזוג אותו מצא רבנו באישיותו של המנהיג, משקף להפליא את דמותו שלו. על כן בפרקים הבאים ננסה לתאר את דרכו בהנהגת עדתו, לאור שלושת מעלות אלו:
התורה והחסד, עמידה בפרץ וההנהגה בדרכי שלום.