אלו הן השרשים של האילן הגדול אשר הניבו את פרי קודש ההילולים, ה"ה זקננו מורנו ורבנו רבי הילל פולק אב"ד סאסרעגען.
בזכות אבותיו הקדושים קויים בו: "תורה מחזרת על אכסניא שלה" (בבא מציעא פה.), בזכות עמלו והזדככותו במ"ח הדברים שהתורה נקנית בהם (אבות פ"ו מ"ו), אכן קנה את כל מעלותיה. יראתו הטהורה היתה עטרה לראש חכמתו ועקב לענוותנותו, "כי ענוותן מנעוריו היה ונתקיים בו (משלי ג, לד): ולענוים יתן חן" (מתוך הספדו של בעל ליקוטי חבר_בן_חיים חי"א דף פ).
בהקדמה לחידושיו על התורה, מתאר רבי הילל את ימי עוניו ולחצו והתנסותו בעמל התורה מתוך הדחק. בענוותנותו האמיתית לא חש כי בתיאור זה "שם אתה מוצא את גדולתו...", זה לשונו:
הן בעודני נער עזבוני אבי ואמי ע"ה והייתי כצאן בלי רועה, והייתי נע ונד ולא מצאתי מקום מנוחה להיות מיושבי בית המדרש, זה כמה שנים. עד שהאיר ה' את עיני אחי הקטן ממני בשנים והיה אברך - רך בשנים וגדול בחכמה ממני - ונשא לבו הטהור לילך לק"ק פרעשבורג, לטוב יזכר שמו ה' יצחק ע"ה, אשר היה מקיים דברי חז"ל (אבות פ"ו מ"ד) על ארץ תישן וכו' והוא היה משכני אחריו לחסות תחת צל קדוש אמו"ר ז"ל.
והיינו מקיימים חיי צער גדול תחיה בלי משען ומשענה וכמה זמנים בלי לטעום שום תבשיל ולחם אכלתי במשקל וגם זאת לא בכל יום ויום. ואחי היה נושא חן בעיני רבנו הקדוש ונתן לו מכיסו, להחיות את עצמו. וכאשר היה בן י"ז שנים לקח אותו אלקים ולא הגיע לח"י שנים ומרוב גודל צערי נחלשתי בכל אברי ומאז והלאה לא הייתי בקו הבריאה בעוונותי הרבים...
בהקדמה זו מתנצל רבנו הילל, על כך שלא קיבל דיו ממורו ורבו ולא זכה לראותו אלא "מאחוריו" (עפ"י עירובין יג:), אמנם המעיין בספרו על התורה, 'קודש הילולים', מוצא שכל דבריו עולים בקנה אחד עם סגנונו של רבו בעל החתם_סופר ורובי תורותיו שגורים על לשונו, כשהוא מקדים: "שמעתי מאדוני מורי מאור הגולה זי"ע", "שמעתי מרבנו הקדוש מאור הגולה חתם סופר זצוק"ל זי"ע", "פרש אמו"ר הקדוש" וכיו"ב, ביטויים שנכתבו ע"י התלמיד קרוב ליובל שנים לאחר פטירתו של הרב. בין צאצאיו מקובל, כי כל אימת שהיה רבי הילל מזכיר את שמו של רבו זצ"ל, היה נעמד וזוקף את גוו החלוש מלוא קומתו (בשם נכדו הרה"ח ר' אליעזר פולק ז"ל).
אכן עלה רבי הילל ונתעלה בצל מורו ורבו קדוש ישראל, התעטר בכתר תורה ובעטרת הענוה. כתר שם טוב עלה על גביהן, כי זכו הוא ורעו שאר_בשרו רבנו הילל מקאלמייא, שיקרא עליהם מורם ורבם את הפסוק (ויקרא יט, כד): קודש הילולים לה'.
באיזו הזדמנות התבטא 'החתם סופר' בביטוי זה? - מסורות שונות על כך בקרב הצאצאים. יש המייחסים זאת לברכה אשר ברך משה איש האלקים את תלמידיו בערב יום הכיפורים, כי כן היתה דרכו בקודש לברך את תלמידיו ואת משחרי פניו מבני העיר, בצהרי ערב היום הקדוש לאחר תפילת מנחה. באחת מן השנים, בבוא תלמידיו הילל נייטרא והילל וועטש (התלמידים בישיבת החת"ס היו מכונים על שם ערי מוצאיהם) להתברך מברכות פיו, קרא עליהם: קודש הילולים!
יש הקושרים זאת עם המעשה המסופר על תלמידי החת"ס, שישבו והגו בתורה בבית המדרש. לפתע נפתחה הדלת, ואיש דל מראה ובגדיו בלויים ומרוטים, 'הלך', נכנס והתהלך בין הלומדים. הזריזים מבין התלמידים קיימו בו "גדולה הכנסת אורחים" (שבת קכז.), נתנו לו שלום והתעניינו בו, אחרים המשיכו בתלמודם תוך כדי התעלמות מן האורח שחזותו העידה עליו שמדרך רחוקה בא, אך היו גם כאלו שזלזלו בו ושחקו על מראהו...
והנה הופיע 'החתם סופר' בכבודו ובעצמו בביהמ"ד, קיבל את האורח בחביבות ובחמימות, הכניסו לחדרו המיוחד ושהה עמו שם שעה ארוכה. כשהמשיך ה'הלך' בדרכו, פנה החת"ס לתלמידיו ואמר: זכיתם לגילוי אליהו! "אשרי מי שנתן לו שלום והחזיר לו שלום" - הללו יהיו מורי הוראה בישראל! גם יתר התלמידים שזכו לראות את האורח, אך לא התקרבו וקרבוהו, יזכו לישב באהלה של תורה כל ימיהם, גם אם לא יזכו להורות הוראה, אך אוי למי שזלזל בו ופגע בכבודו - כי הוא או זרעו עלולים לצאת לתרבות רעה, רח"ל.
גם רבותינו מסאסרעגען וקאלאמייא היו בין "נותני השלום" ואז קרא עליהם רבם את אותה קריאה של חיבה "קודש הילולים" (בשם הרה"ח ר' אליעזר פולק ז"ל).
מפי הר"ר אליהו הירש ז"ל, חתנו של רבנו בעל 'מראה הבזק', שמענו כי המאורע קשור עם מה שמספר רבי הילל מקאלאמייא עצמו, בהקדמת ספרו 'אבקת רוכל':
...כשהייתי בן שבע עשרה שנה, בישיבתו של מורי זללה"ה, נחלתי בחולי החזה ושבעה שבועות שהיה לי קוצר נשימה כל כך, שלא היה בכוחי להתפלל כל התפילה בחיתוך התיבות רק בהרהור. והלך עמי אז ש"ב וחברי הלל נייטרא נ"י לרופא מפורסם ואמר לו שלא בפני, כי אין ארוכה למחלתי, ואני אצלו לאחר יאוש...
רבי הילל קאלאמייער אינו מספר שם את המשך המעשה, אך מקובלנו כי בצדקתו ובתומתו של זקננו רבי הילל פולק, גילה זאת לקרובו וחברו, כדי שיכין עצמו ל"דרך"... כשמוע הבחור החולה כי ימיו ספורים רח"ל, התיישב לעסוק בתורה ללא הרף, כי "שמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו..." (פסחים נ.), הוא לא התחשב כלל עם יסוריו, שגברו עליו עד שהיה יורק דם. נכמרו רחמיו של רבי הילל פולק והציע לו ללכת יחדיו לקבל את ברכתו של רבם הנערץ. החת"ס ברך את רבי הילל ליכטנשטיין ברפואה ובאריכות ימים ועל שניהם "גמר את ההלל", כי הם "קודש הילולים לה' ".
כשהגיע הבחור רבי הילל מנייטרא לפרקו, דברו בו נכבדות עם מרת שרה פעסיל בתו של הגביר הצדיק רבי יעקב דב הלוי פעלדמאנן וזוגתו הצדקנית מרת ביילא (ראה אודותיהם לעיל בעמ' עט), מהכפר פעטרא הסמוך לעיר מארגערעטן.
רודף צדקה וחסד היה רבי יעקב_דב מעודו, על אף רווחתו הכלכלית היה מסתפק במועט לצרכי עצמו "ומפזר ונוסף עוד" לאביוני עמו. בקרב משפחת צאצאיו מסופר, כי אחיו - שגם הוא היה עשיר ובעל_נכסים רבים - תמה בפניו על הרגלו לנסוע בעגלה פשוטה, רתומה לסוס אחד, ואף ביקש ממנו להחליף עמו ולקבל ממנו את מרכבתו ההדורה, הנרתמת לשניים או שלושה סוסים. ר' יעקב_בער הביע את הסכמתו, אך התנה שיורשה לו לעשות במתנה כטוב בעיניו... הבין האח, כי כוונתו למכור את המרכבה ולתת את שווייה לנצרכים ושוב לא הפציר בו.
בתקופת הרעב והמחסור בהונגריה, לאחר המרד בשנת תר"ח, היתה דרכו של ר' יעקב_דב לערוך מדי יום ביומו, שולחנות מלאים מטוב אוצרותיו, ברשות הרבים, לכל דכפין.
באישיותו של ר' יעקב_בער השתקף ביאורו של המהרש"א על מאמר חז"ל (שבת כג:): אמר רבא, דרחים רבנן הוו ליה בנין רבנן, דדחיל מרבנן הוו ליה חתנוותא רבנן, דמוקיר רבנן הוא גופיה הוי צורבא מרבנן [מי שאוהב את תלמידי החכמים יזכה לבנים תלמידי חכמים, הירא מהם - חתניו יהיו ת"ח, והמכבדם יזכה הוא עצמו להיות בעל תורה]. וקשה - הלוא אהבה אמיתית לחכמי התורה, גדולה יותר ממוראם ובוודאי מכיבודם גרידא, ומדוע לא יזכה "דרחים רבנן" להיות הוא עצמו צורבא מרבנן ורק בניו יזכו לכך?! מתרץ המהרש"א: להיות "רחים רבנן" מסוגל רק מי שהוא עצמו כבר "צורבא מרבנן"... לא נותר אלא לברך אותו שגם בניו יהיו רבנן.
כזו היתה דמותו של ר' יעקב_בער פלדמן, בר אוריין - תלמידו של הגאון רבי וואלף באסקאוויץ זצ"ל (בנו של בעל 'מחצית השקל') - שזכה לבנים תלמידי חכמים, יראים ושלמים, ה"ה: הרבני ר' מרדכי עזריאל (הספדו של רבנו עליו נמצא בעמ' קעז) והרבני ר' יצחק תלמיד בעל 'כתב סופר' (הספד עליו בעמ' רמב) ולחתנים רבנן: הגאונים הצדיקים רבי הילל פולק, רבי אהרן יהושע צבי ויינברגר בעל שו"ת מהריא"ץ (גם הוא תלמיד בעל 'חתם סופר', לימים אבד"ק מארגערטין), ורבי משה אולמאן (בנו של הגה"צ רבי שלמה זלמן בעל 'יריעות שלמה', לימים רב 'מחזיקי הדת' בק"ק גרוסווארדיין).
על שולחנו של ר' יעקב_בער התאגדו "תורה וגדולה במקום אחד" - במקום אחד דייקא, שכן התורה לא היתה נלווית ל"גדולה" אלא גולת הכותרת שלה. אחוזתו כללה שדות וכרמים "צאן ובקר ועבודה רבה", אך פסגת הונו וקניינו היתה שלושת חתניו הצדיקים, שהתגוררו עמו בכפר, סמוכים על שלחנו ועוסקים בתורה ללא הרף. בשו"ת המהריא"ץ (חלק יו"ד סי' קכה) מובא מכתב שכתב המחבר לרבו הגאון רבי בנימין וואלף לעוו אב"ד ווערבוי בעל 'שערי תורה', בו הוא מתאר:
...והנני אודיע את כבוד רבנו הגדול, כי תודה לא_ל הגדיל ה' תושיה והפליא לעשות עמדי... כי זה לי ארבע שנים אשר אנכי יושב בבית חמי נ"י ולא אצא מהעיר להביא טרף לביתי, כי כל מחסורי עליו וכל מגמתו לתמכני ולעזרני לבלות זמני על התורה ועל העבודה, כי איש כמותו - צדיק ונשגב רחים רבנן - באלף לא מצאתי...
גם רבו מרן החתם סופר כתב לו בתשובתו (יו"ד סי' שח) מר"ח טבת תקצ"ח בזה"ל:
...והנאני שבשרני ממעמדו הטוב, אין טוב אלא תורה. יהי מכירו ברוך, הוא חותנו המחזיקו על התורה ועל העבודה, יהי כן ה' עמו ויעל".
קיים ר' יעקב_בער את מאמר חז"ל (פסחים מט.): "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לת"ח משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". מהשתלשלות שידוכיו של זקננו רבי הילל, המתוארת בהקדמת שו"ת מהריא"ץ, למדנו עד היכן דברים מגיעים -
ר' יעקב_בער ארס את בתו שרה פעסיל לבנו של הגביר הנכבד רבי יהושע פ' מן העיר קראלע. לאחר גמר השידוך, נודע לר' בער שהחתן אינו תלמיד חכם מופלג, כפי שסבר "והיה תוהא על הקשר". לשאלות מחותנו בדבר מועד החתונה, דחה אותו מזמן לזמן, עד שהלה הבין לרוחו ומצדו הציע לבטל את השידוך, בתנאי שאכן לא ישיא ר' בער את בתו, אלא לת"ח גדול יותר מבנו. אזי הכניס ר' יעקב_דב תלמיד חכם לביתו ולקח את רבי הילל פולק לחתן. (יאים הדברים לרבי יהושע הנ"ל המתואר שם "הצדיק המפורסם הנגיד ת"ח מובהק" ולרבי יעקב_דב, שחתנו רבי הילל (בספרו 'קודש הילולים' ח"ב עמ' שלה) כותב עליו: "אשרי מי שזכה לכך שכל מעשיו יהיו לשם שמים". אף אנו לא למדנו ממעשה זה, אלא על מדרגתם של "דורות הראשונים" בתמימותם, יראתם ואהבת התורה שפעמה בלבם).
תנאי התנה ר' יעקב_בער עם חתניו וגדר בעדם לבל ישמשו ברבנות, כל עוד תהיה היכולת בידו לשאת בעול פרנסתם וכך יהיו פנויים להגות בתורה, ללא הפרעה ממשא עול הצבור. רק כשבאה שמשו של החותן הצדיק בשנת תר"כ, זרחה שמשם של חתניו והאירה את שמי קהילות ישראל. אזי עלה רבי הילל על כס הרבנות בישוב בודשט, והוא בן חמשים שנה.
אין בידינו כלי_מידה לשער את רום המעלות הרוחניות אליהם התרומם "איש תם יושב אהלים" אשר ישב רוב ימיו בסתר עליון, הגה בתורה וזיכך את מידותיו. ואכן גדולי דורו כינוהו: "צדיק תמים" "מעוז ומגדול צדיק ונשגב" "צדיק כביר" (שו"ת שערי צדק יו"ד סי' לד, תשובות בית הילל י, קיח ושו"ת מהריא"ץ או"ח סי' יח, פא ויו"ד סי' יד, פד, צב, קכב).
בשנת תרכ"ו, עם התבססות הקהילה היהודית בסאסרעגען (שנים מספר לאחר מתן ההיתר ליהודים להתיישב בעיר), התקבל רבי הילל כרבה הראשון. ז"ך שנים שפט את בני עירו, גדר גדר ועמד בפרץ, הוכיחם והדריכם בדרכי יושר. עם פטירתו בא' באדר תרנ"ג, בגיל שמונים ושלוש, קרא עליו חתנו הרב קראוס, את הפסוק (תהילים צב, יג):
צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה, כי הצדיק הזה כבר השלים עצמו בתורה ובמצוות, עד שהיה כארז לבנון אדיר התורה, גם היה רב בשנים, כארז שהוא עומד שנים רבות מאד. אמנם לא היה די לצדיק שקוים בו: שתולים בבית ה', בביהכ"נ וביהמ"ד על התורה ועל העבודה, אלא גם - בחצרות אלקינו יפריחו – כי הצדיקים לא רק לעצמם הם לומדים תורה ועובדים עבודת השם, אבל הם משתדלים, מדריכים ומלמדים תורה ומצוה לאחרים העומדים חוצה, עד שגם כל העומדים בחצרות אלקים, בחצרות בהמ"ד ובהכ"נ, יפרחו בתורה ומצוות. והיינו לשון יפריחו, לשון הפעיל, שהם עושים כי גם אחרים בכל חצרות ה' סביב, יפרחו בתורה ומצוות (ההספד במלואו נדפס לעיל בעמ' שצד).
על ציונו של רבי הילל נחקק:
...נפלה עטרת ראשנו גלה כבודנו. בענות רבנו ענות הלל, צווה שלא להזכיר לו על המצבה תארים...
v v v
"בענות הלל" אף חשש כי כל חידושיו הרבים על הש"ס ושאר כתביו בהלכה ובאגדה, לא נכתבו "בדקדוק הראוי... - לזאת, כמה וכמה קונטרסים דנתי בשריפה וגם הנשארים רצוני לשרוף אח"כ... את הכל דנתי בשריפת אש מפני טעם כמוס..." (מתוך הקדמתו לספרו 'קודש הילולים').
מכל כתביו נשארו לפליטה דרושיו על התורה ומעט מזעיר "חידושי שמעתא", הודות להפצרותיו של בנו ר' אליעזר שלמה, אשר בכה והתחנן לפניו שיניח אחריו ברכה ודברי הדרכה לצאצאיו. רבי הילל נעתר לבסוף להעלות דרושים אלו על הכתב, "כשלמי תודה" להשי"ת על הנס הגדול שעשה עמו, שכן, לעת זקנותו התעוור רבי הלל בשתי עיניו, אך כעבור שנים אחדות חזרה הראיה לעין אחת באורח פלא, כלשונו:
בזכות אבותי הזקנים הקדושים אשר מנוחתם בארץ החיים ובזכות מורי ורבי מאור הגולה זצ"ל. כי זה כמה שנים אשר ישבתי בצד ואור עיני לא היה אתי, נדמיתי שאני נגזרתי משני עולמות, בהיות מיום שעמדתי על דעתי לא הייתי בריא אולם וזה היה בעוכרי ולא היה לאל ידי ללמוד ביגיעה כראוי, ובזכותם האיר ה' את עיני אחת... (שם).
או אז לקח את עט הסופרים בידו ושיחזר את דרושיו וחדושיו על התורה. מתוך הזכרון ולאור עין יחידה, כתב רבי הילל מאות עמודים בכתב יד קדשו, ובלבד שצאצאיו יהגו בדברי תורה אלו וידובבו את שפתותיו בעולם העליון, אשר כדבריו זהו "חסד של אמת - חסד שעושין עם המתים" (בחסדי ה' הוצאו כתביו אלו לאור עולם בשנת תשנ"ח, ע"י צאצאיו ש"ב: הר"ר הלל דב גאנץ, הר"ר ישראל מרדכי ביקסנשפנר והר"ר אברהם אליעזר הוס, הי"ו וזכות זקנם תגן בעדם).
נפלאים הם דברי צוואתו לבניו ולבנותיו, הכתובים גם הם בהקדמתו הנ"ל:
...וביראת ה' ותורתו תהגה תמיד - ללמוד בכל השבוע לכל הפחות הסדרים עם רש"י שנים מקרא ואחד תרגום, וקיצור שלחן ערוך, וספרי יראים בכל יום ויום, לבל יישן עד שילמד מתוכם איזה דפים, ובראשם מנורת המאור אשר יכלול כל מכל, ובשל"ה הקדוש שער אותיות האלף בית ועד לסוף, ולכל הסדרים התוכחת מוסר אשר מביא לסוף כל פרשה ופרשה... עיקר כיבוד אב ואם לעשות רצון אבינו שבשמים... ועיקר לקבוע בכל יום ויום עיתים לתורה ולש"ע, לכל הפחות בקיצור שו"ע ומנורת המאור...
לבנותיו הוא מצווה:
...ולבנותיי מה אומר ומה אדבר, הלוא ידעתי אתכם שכולם ב"ה יראי ד' ובטוח אני בכם, בזכות אבותינו הזקנים אשר בארצות החיים יעמוד לכם, לבל תסורו מיראת ד'. וללמוד בספרים הנצרכים לנשים, ולהתרחק מדרכי הנשים אשר בעווה"ר פרקו עול שמים מעליהם. וללמוד בכל שבת טייטש_חומש ומנורת המאור, בזכות זה תזכה לבנים ובני בנים שמאירים בתורה ומעשים טובים, כי זה כל מידה. ולהיות זהיר לקדש את השבת כאשר צוה ה' ותזכה לברכה אשר ברכונו הנביאים עבדי ה', כנפשכם וכנפש אביכם...