ד. שלח לך
לפרק שלישי ולפרשת שלח לך
הישיבה בארץ ישראל תהיה כדי להתעלות מקדושתה
ולא לשבוע מטובה, כך יכווין האדם בכל מעשיו הגשמיים
רבי שמעון אומר, שלושה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיה כח, ח): כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלושה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' (משנה ג).
הדקדוקים עיין במדרש שמואל, ונלע"ד לפרש בהקדים מאמר המדרש רבה (טז, ג): שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען (יג, ב), רבי אחא הגדול פתח: יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם (ישעיה מ, ח).
יבואר המשך דברי הנביא לדברי הפסוק "שלח לך", ע"פ מה שכתב האוהל יעקב לבאר במשל נפלא ונחמד דברי המדרש רבה שבפר' עקב (ג, יא):
אמר הקב"ה, בעולם הזה היו הכל מתאווין לכנוס לארץ ישראל, ועל ידי עוונות גליתם ממנה. אבל לעתיד לבא שאין לכם לא חטא ולא עוון, אטע אתכם בתוכה נטיעה שלוה. מנין, שנאמר (עמוס ט, טו): ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם.
משל לב' שכנים שהיו חשוכי בנים והיו מצטערים על כך מאד, והלכו לתור את הארץ, אולי ימצאו איש נבון וחכם וצדיק שיברך אותם, למען ייפקדו ויהיו להם בנים. ונזדמן להם כי באו אל אדם גדול צדיק נפלא בשם ותפארת, ויברכם ויאמר להם כי יולידו בנים בשנה הזאת, ויקראו אותם בשמות פלוני ופלוני. והזהירם ואמר להם, כי כאשר יהיו הבנים בני ב' וג' שנים, תביאו את הילדים אלי, כי הם צריכים לברכה שלי ואברכם.
ויהי להם כן, ויוולד לכל אחד בן זכר, וכאשר הגיעו הבנים לכלל שנים שאמר החכם, ויקחו מרכבה כבודה ויסעו עם שני ילדיהם, ויבואו לפני הצדיק החכם והבנים על זרועותיהם, וישמח עמהם מאד. ויהי קודם נסיעתם, הביאו לו את הילדים והציגו אותם לפניו, פתח הצדיק את פיו ויאמר על האחד: הנער הזה יהיה צדיק, מואס ברע ובוחר בטוב. ועל השני עיקם שפתיו ואמר: הנער הזה יהיה בעל תאוה, לא יחפץ כסיל בתבונה (עפ"י משלי יח, ב). וישמע אביו ויימר לו מאד, והאנשים נסעו ובאו אל ביתם.
ויגדלו הנערים, ויקחו להם מלמד ומורה, גם רבי דרדקי. ולזמן ראו כי הדבר בהפך - כי הראשון, אשר ברכו הצדיק כי יהיה צדיק מואס ברע ובוחר בטוב, היה בורח בכל יום מבית הספר, ולא רוצה ללמוד כלל. והשני היה רץ לבית הספר בחדוה ושמחה, ולמד והבין.
ויהי כאשר ראה אבי הנער הראשון את צרתו, נתייעץ עם אנשים, ואמרו לו כי הוא מוכרח לנסוע שנית אל הצדיק החכם הנ"ל ולשאול את פיו, כי לחשוב עליו תוהו אי אפשר - כי הבטיח אותו על בן זכר והיה לו, הבטיח את שכנו והיה לו - ודאי יש דברים בגו, ילך אליו ויגיד לו!
ויסע ויבוא אל הצדיק והנער עמו. וכבואו אל בית הצדיק, נתן לו שלום, ויאמר אליו: הלא אתה אבי הנער היקר והנחמד הטוב והחכם, אשר בעיר פלוני! ומכאב לב ושבר רוח ענה ואמר: מי ומי אבי הנער העלוב הזה, אשר הוא נבל ולא חכם, בער וסכל ורע מעללים!
ויתפלא האיש הצדיק על דבריו ויאמר: לא ייאמנו דבריך אצלי, הלא הדברים האלה אמרתי על הילד השני, דהיינו של שכנך שהיה עמך, אבל על בנך יחידך אמרתי והבטחתי טובות נשגבות! והוא בוכה ואומר: הלא הנה העלם לפניך, בחנהו נא, רבנו הקדוש, ונסהו אם יודע גם א"ב! והוא מספר להצדיק במר נפש, איך הוא ושכנו לקחו לבניהם מלמד אחד, והריש דוכנא הולך ובא אל הנער של שכנו ומביא לו תפוחים או אגוזים, הוא מקבל מידו התפוחים או האגוזים או שאר מיני מגדים, והולך עמו אל בית הספר ולומד שם. אבל בנו הנער העלוב הזה, הוא משליך את התפוחים אל פניו של הריש דוכנא, גם האגוזים טופח בפניו, ואינו הולך אל בית הספר.
ויאמר אליו הצדיק החכם: עתה ראה והבן כי נאמנו דבריי מאד ולא התעללתי בך, כי זאת תדע - כי בלתי אפשר שיהיה לתינוק חשק אל הלימוד, כי עוד לא הגיעו לו ימים שיידע מעלת הלימוד וסגולתו! רק כשמפתים לתינוק בתפוחים ואגוזים ודברי שחוק - אז מי שתקפה עליו תאוותו מלידתו מבטן אמו, אותו אפשר לפתות שילך לבית הספר, כי יתנו לו מה שהוא מתאווה. אבל כאשר יגדל ויהיה לאיש, ודאי שכח אותה התאוה אשר הביאו אל בית הספר, היא עצמה תבריחהו מבית הספר להורות לפניו תאוות אחרות יתרות על אלה, כי התאוות הראשונות לא יערבו עוד אל חיכו. ותחת התפוחים והאגוזים ודברי שחוק - יבואו תאות המשגל והזוללות ותאות הממון, ויפתוהו להיות רועה זונות וזולל וסובא וחומד ממון אחרים וכדומה לאלה, ויעבירוהו מלעשות רצון קונהו הבורא ית"ש.
לא כן מי שנולד בלא תאוה ובלא חמדה - אחר אשר יקנה לב וידע סגולת הלימוד, מי יוציאנו מבית הספר? אחר שאין תאוותו גדולה להביאו שמה, כל שכן שלא להוציאו. וכאשר יגדל ויהיה לאיש, לא יהיה כח אשר יכול להעבירו מדרך הטוב והישר, אשר הורגל בו מנעוריו ע"י חינוך ולימוד - אחר הכירו סגולת הטוב והישר - ויהיה מוכשר להיות צדיק וישר חסיד ונאמן ושוקד בלמודיו, כן יהיה בנך!
הנמשל הוא כן: הנה סגולת ארץ ישראל היתה בה פי שניים, שתי מעלות יחד - כי היתה - ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחשת (דברים ח, ז_ט). וגם היה לארץ ישראל מעלה אחרת, מצד קדושתה ומצד מצוות התלויות בארץ, ולהיותה מוכשרת לעבודת השם ולהשראת השכינה, ולהשיג חכמה עליונה חכמת התורה, וכמ"ש חז"ל (ב"ב קנח:): אוירא דארץ ישראל מחכים.
ועל זה אמרו יהושע וכלב (יד, ז): הארץ אשר עברנו בה לתור אותה טובה הארץ מאד מאד. הכפילו ואמרו "מאד מאד", להורות על ב' המעלות הנזכרות - מעלה גופנית, מצד תבואתה ופירותיה ושמנה ודובשה, ומעלה רוחנית, מצד קדושתה ומצוות התלויות בה.
והנה הנכנסים לארץ ישראל רק מפני שמתאווים לאכול ולשבוע שם מדושנה ומפריה, ואין בם שום השתוקקות מצד מעלת קדושתה וקיום המצוות התלויות בה, הם באים לידי סכנה לנפשם, פן יאכלו וישבעו וישמנו ויבעטו ורם לבבם (כמאמר הכתוב דברים שם יב_יד), ועי"ז גורמים שלא יתקיימו בה, ויאבדו מהרה מעל הארץ הטובה אשר נתן להם ה'. אבל אם כוונתם ליכנס לארץ ישראל, יען כי משתוקקים לשאוב רוח קדושתה, ולקיים המצוות התלויות בה - זאת ההשתוקקות משמרת אותם מכל חטא ועוון, ומביאתם לידי זכות להתקיים בה לעולם.
וזאת כוונת המדרש: בעוה"ז היו הכל מתאווין ליכנס לארץ ישראל, וע"י עוונות גליתם ממנה, שהיתה כוונתם רק מצד התאוה שלהם, שמתאוים לאכול ולשבוע מפירותיה ותבואתה, משמנה ודובשה, עי"ז באו לידי עוונות עד שגלו ממנה, וכמו המשל הנמשל.
אבל לעתיד לבוא, שאין לכם לא חטא ולא עוון, כי לעתיד לבא, שיעקור הקב"ה את יצה"ר מלבבם, ויקויים בהם (יחזקאל לו, כז_כח): ואת רוחי אתן בקרבכם וכו' וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם - ולא תהיה כוונתם להתאוות מדובשה ושמנה, אבל כל תשוקתם יהיה לדבקותו ית"ש ולקיום מצוותיו, אז - אטע אתכם נטיעה שלוה. שנאמר, ונטעתים על אדמתם לא ינתשו עוד מעל אדמתם, עיי"ש [באוה"י], והענין נחמד ונעים.
ובזה נראה אור בהבנת מאמר חז"ל שהביא רש"י ז"ל ריש פרשתנו:
שלח לך אנשים, לך - לדעתך. אני איני מצוה לך. אם תרצה - שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א, כב): נשלחה אנשים לפנינו וכו', ומשה נמלך בשכינה. אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה, שנאמר (שמות ג, יז): אעלה אתכם מארץ מצרים וכו', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה.
והמאמר פלאי - כי אם הקב"ה אינו רוצה שישלחו מרגלים, למה אמר למשה שישלח אם ירצה, והלא משה נמלך בשכינה בשביל כך, שיידע מה רצונו של הקב"ה? ועוד יש לדקדק לשון "לדעתך", ולמה לא אמר "לרצונך", כמו שאמר אח"כ: אם תרצה שלח?
ונ"ל כי מלת לדעתך, כוונה אחרת יש בה - דהנה אותם שכוונתם היתה ליכנס לא"י בשביל קדושתה ולמען קיום המצוות התלויות בה, הם בטחו בה' שהוציאם ביד חזקה מעוני מצרים, כי יוריש גם את הגויים העצומים מפניהם, ולדידם לא היה צורך לרגל את הארץ ולראות את העם היושב בה - החזק הוא הרפה וכו', ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים - כי מה בכך, הלא הקב"ה הוא הנלחם להם וישבית אויביהם. וגם לא היה להם צורך לראות את הארץ - השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין - כי מה בכך, הלא אין כוונתם לאכול מדובשה ושמנה, רק לקיים מצוות התלויות בה ולשאוף רוח קדושה!
אמנם, אותם אשר לא התאוו ליכנס לא"י, רק כדי לאכול מפריה ולשבוע מתבואתה, מדושנה ודובשה - הם אשר היו חסרי אמונה ובטחון בה', והם אשר בקשו לשלוח אנשים לתור את הארץ, לראות החזק הוא הרפה, השמנה היא אם רזה. כי עבירה גוררת עבירה, יען כי כוונתם לא היתה לשמים, נכשלו גם בזה שלא האמינו בה' שאמר כי הארץ טובה, ולא בטחו בישועתו.
וכמו שדרשו רז"ל (סוטה ל"ד:) על שמות המרגלים: סתור בן מיכאל - סתור, שסתר מעשיו של הקב"ה. מיכאל, שעשה עצמו מך. ר"ל, שסתר את הנאמר לישראל - כי כיבוש הארץ והנחלתה להם - מעשיו של הקב"ה הם, ולא כוחם וגבורתם של ישראל. ועשה עצמו מך וחלש נגד יושבי הארץ, כי בטחונו בה' היה מך וחלש.
נחבי בן ופסי - נחבי, שהחביא דבריו של הקב"ה. ופסי, שפיסע על מדותיו של הקב"ה. כי את אשר מסוגלת הארץ מאד לענייני מצוות, לקיים דבריו של הקב"ה, ולשאוב רוח אמת וקדושה וטהרה, שהם - מדותיו של הקב"ה - זאת החביא נחבי, ועל אלה המידות פיסע ודילג, כי כוונתו היה רק לראות את הארץ השמנה היא, זבת חלב ודבש, וגם נוחה לכבוש אותה.
וכיון שע"י מחשבות לא טהורות ולא ישרות כאלו ייכשלו בני ישראל שלא יהיו ראויים לעזרת ה' ליכנס לארץ - לכן הזהיר הקב"ה למשה, שעכ"פ יבחר לשלוח אנשים כשרים, שדעתם שוה עם דעתו של משה, לשם שמים. כי על משה רבנו אמרו חז"ל (סוטה יד.): מפני מה נתאווה משה רבנו ליכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי, עיי"ש. ולכן אמר הקב"ה למשה: שלח לך אנשים - לדעתך, מי שהם שווים עמך, לדעתך, בענין הכוונה ליכנס לא"י. הם בודאי יתורו רק סגולת א"י לקדושה ולקיום המצוות, וישיבו דבר לטובה על ארץ כנען - אשר אני נותן לבני ישראל - כי בכוונה זו אין לירא ולפחד מחוזק העם היושב בארץ, כאשר אני, הקב"ה, נותן לבני ישראל ואני נלחם להם ומגרש את העמים מפניהם.
איש אחד איש אחד וכו' כל נשיא בהם וישלח אותם משה וכו' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה, פירש רש"י ז"ל: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו.
ואע"פ שבחר משה רבינו אנשים כשרים וחשובים, בכל זאת נכשלו וטעו והוציאו דיבה, כמו שאמר הקב"ה למשה כשנמלך עמו: אני אמרתי להם שהיא טובה, ואילו היתה כוונתם לשמים, היה להם להאמין ולבטוח בה' ובישועתו, ולא שישלחו מרגלים. לכן - חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים, למען לא יירשוה, כי אם אין כוונתם לשמים, לא יירשו את הארץ, כי לא יהיה להם קיום בה, כמאמר המדרש: בעוה"ז היו הכל מתאוים ליכנס לארץ ישראל ועל ידי עוונות גליתם ממנה וכו', כנ"ל.
וזאת גם כוונת המדרש בפרשתנו: רבי אחא הגדול פתח בדברי הנביא ישעיה: כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם. ר"ל, אם כוונת התרים את הארץ רק לענייני בשר ושאר תאוות הגוף, שמתאווים ליכנס לארץ רק לאכול ולשבוע משמנה ודובשה, אז לא יהיה להם קיום בה, כי - כל הבשר חציר וכו' יבש חציר נבל ציץ. אבל אם כוונתם לשם שמים, לקיום המצוות דברי אלקים חיים, ולשאוף קדושתו, אז יהיה להם בארץ קיום לעולם - ודבר אלקינו יקום לעולם - כמו שביארנו ועפ"י המשל הנ"ל, והבן!
ונבוא עתה לפרש משנתנו -
דהנה בכל אכילה, יש מזון לגוף ויש מזון לנשמה. מזון הגוף, הוא המאכל הנכנס לקיבה ובני מעיים, דהיינו הפת או הבשר או הלפתן אשר הוא אוכל. ומזון הנפש, הוא המצוות אשר צריך לקיים במאכל ההוא, כגון: אם רוצה לאכול מלחם הארץ, כמה מצוות תלויות בו - בחרישת שדה התבואה אשר ממנה יביא לחמו, צריך לקיים מצות לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. בזריעת התבואה, יקיים מצות שדך לא תזרע כלאים. בקצירה, מצות לא תכלה פאת שדך לקצור ומצות לקט ושכחה. בדישה, מצות לא תחסום שור בדישו. ואח"כ מקיים מצות נתינת תרומה לכהן, מעשר ראשון ללוי, מעשר שני או מעשר עני. כשלש העיסה, מצות הפרשת חלה. טרם שאוכל, מצות נטילת ידיים וברכת המוציא ואח"כ מצות ברכת המזון. וכן באכילת בשר - מצות להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל, בין טריפה לכשרה בין טהור לטמא, מצות שחיטה כדינה, כל חלב וכל דם לא תאכלו, ניקור ומליחה, ואיסור בשר בחלב. וכן בכל אכילה ושתיה - חבילות חבילות של מצוות תלויות בהם.
והנה יש מי שאוכל ושותה רק למלא בטנו ולענג גופו, ואינו מתכוון למצוה כלל. ויש מי שמתכוון באכילה ושתיה לתת מזון לנשמתו, וליתן מעדנים לנפשו במצוות שקיים בהם. (ועיין מה שכתבתי להלן עמ' תרה בפרק חמישי ולפרשת ראה, על מאמר הכתוב: צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר).
ולעמוד על כוונת האוכל ושותה, יש הבחנה - מה הוא אומר ומדבר באכילתו - אם הוא אומר: הלחם הזה כמה נאפה יפה לחיך יטעם לו, הבשר הזה כמה שמן הוא, נצלה או נתבשל טוב למאכל, המרק הזה איך ינעם לאוכלו, הלפתן הזה איך מתובל ומתוקן למטעמים, המרקחת כמה מתוקה היא, וכדומה מאלו הדברים דברי הבל - הרי זה כוונתו רק למלא כרסו, ולעדן גופו במאכל ומשתה.
אבל אם הוא אומר בסעודתו: בלחם הזה כמה מצוות התורה זכיתי לקיים, בבשר הזה כמה מצוות יקרות וחביבות שציוונו הבורא ית"ש זכיתי לעשותם, ברוך אלקינו אשר הרבה לנו תורה ומצוות, וקידש את גופנו בחבילות חבילות של מצוותיו באכילה ושתיה - כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם (דברים ח, ג) - הרי זה נתכוון באכילתו ושתייתו לשם מצוה.
והנה, גוף המאכל והמשקה, אשר האדם אוכל ושותה, הוא נפסד וכלה, ניתך ונעשה קיא וצואה. אבל המצוות אשר מקיים באכילה ושתיה, הם קיימים וחיים לעד לחיי עוה"ב.
וזאת כוונת המשנה: שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, ר"ל, אם השלושה - האיש ואשתו ובניו - אכלו משולחנו של האחד יחיד ומיוחד, דהיינו הקב"ה, שנתן להם לחם לאכול ובשר לשבוע, ולא אמרו עליו דיבורים הנוגעים לתורה ומצוה, אבל דברו רק בשבח טעם המאכלים והמשקה, כמה הם תאבים למאכל ומתוקים לחיך ונחמדים לבלוע - הרי אין כוונתם אלא רק למלא בטנם, והרי זה כאילו אכלו מזבחי מתים, כל מאכלם הוא נפסד וכלה, כמת שלא נשאר בו חיים, שנאמר: כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום, כי כל מה שאכלו הוא נפסד ויוצא בקיא וצואה, יען כי אין כוונתם ומחשבתם באכילתם לשם המקום ית"ש.
אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד, כמו שפרשתי, משולחנו של האחד יחיד ומיוחד, ואמרו עליו דברי תורה, ר"ל, דברים הנוגעים לתורה ומצוה - שהודו ושבחו להקב"ה, כי זכו לקיים חבילות חבילות של מצוות באכילה זו - כאילו אכלו משולחנו של מקום, כי סעודתם ואכילתם ושתייתם נחשבים "לחם שמים" לפני האלקים, כזבחים ושלמים לרצון לפני ה', כי שכינה שרויה ביניהם.
גם ע"י קיום המצוות הנ"ל וברכת המזון, הם מודים להקב"ה, כי אכלו משלו ובטובו הם חיים, וזהו כפשוטו - שולחנו של מקום ב"ה, שנאמר: וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה', האמור על המזבח וקרבנותיו, והבן מוסר השכל.
*
התעוררות לתשובה בטרם יבואו ימי הזקנה
רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי ומפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו (משנה ד).
הדקדוקים עיי' במדרש שמואל - ואמרתי לפרש על דרך רמז ומוסר, בהקדים מאמרי הכתובים (יג, יח_כ):
עלו זה בנגב ועליתם את ההר וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וכו' ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי בכורי ענבים.
נראה לפרש על פי מה שאמרו חז"ל (מסכת ע"ז יט.) על מאמר הפסוק (תהילים קיב, א): אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד - אמר רב עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש, ריב"ל אומר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש, עיי"ש.
באו ללמדנו, שלא ימתין אדם ולא יתמהמה לתקן דרכיו ולעשות תשובה עד עת זקנתו, כאשר יבואו ימי הרעה אשר כבר אפסו כוחותיו ונחלשו תאוותיו ואין לו חפץ לעבירה, אבל ימהר לעשות תשובה ולהתגבר על יצרו טרם יבואו ימי הזקנה והחולשה, כשהוא עדיין בכחו ובגבורתו.
כמו שכתב בזוה"ק פרשת קדושים (ח"ג פז:) על מקרא שכתוב (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום - אזהר ליה לבר נש, עד דלא יסתלק בסיבותא, דיקים בקיומא טבא בעלמא, בגין דדין הוא הדורא ליה, אבל לסוף יומוי, לית שבחא ליה לבר נש כל כך, כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש, אלא שבחא דיליה, כד איהו בתוקפיה ואיהו טב וכו' כגוונא דא כתיב (קהלת יב, א): וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עכ"ל. [פירוש 'הסולם': התורה מזהירה לאדם, שלפני ביאתו לשיבה, יקום בקיום טוב בעולם, דהיינו שיעשה תשובה - משום שזה הדר לו אבל (אם עושה תשובה) בסוף ימיו, אין שבח לאדם כל כך, כיון שהוא זקן ואינו יכול להיות רע, אלא שבחו הוא, כשהוא בכוחו והוא טוב וכו' כעין זה כתוב: וזכור את בוראך בימי בחורותיך]. והיינו דאמר הכתוב: מפני שיבה - קודם שיבואו ימי הזקנה והשיבה - תקום לעשות הטוב והישר, להתגבר על יצה"ר ולתקן מעשיך.
גם יכין לו צידה לדרך כל הארץ בימי הבחרות והשחרות כשהוא עדיין בתוקפו בכוחו וגבורתו, ולא יאמר עוד יש שהות, עדיין לא בא עת האסיף (עפ"י בראשית כט, ז) - כי לא יידע האדם את עתו (עפ"י קהלת ט, יב), ולא תדע מה ילד יום (עפ"י משלי כז, א), אולי היום כאן ומחר בקבר (עפ"י ברכות כח.), ולא יספיק לעשות תשובה ולתקן מעשיו, ולהכין צידה לדרך, דהיינו מצוות ומע"ט - כי בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד (אבות פ"ו מ"ט). לכן ימהר ויקדים לקנות ולעשות לו מלווים, להרבות בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, שיהיו מלווים אותו, ולא ילך יחידי בלא מלווים מן העולם הזה, אבל ילווהו תורה ומצוות ומע"ט, ילכו לפניו וימליצו בעדו, כמשל הידוע של שלשה אוהבים [עיי' ילקוט שמעוני תהילים פרק פה (רמז תתלד): שלושה אוהבים יש לו לאדם, בניו ובני ביתו וממונו ומעשיו הטובים. בשעת פטירתו, מכניס בניו וב"ב ואומר: בבקשה מכם הצילוני מדין המות הרע הזה! והם משיבין ואומרין לו... (תהילים מט, ח): אח לא פדה יפדה איש... והוא מכניס ממונו ואומר לו: הצילני! והוא משיב לו (משלי יא, ד): לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות. והוא מכניס מעשיו הטובים... והם אומרים לו: עד שלא תבוא לדין אנו מקדמין לך, שנאמר (ישעיה נח, ח): והלך לפניך צדקך].
גם ישכיל ויתבונן, כי כל חיי האדם על האדמה הוא הבל - ומה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש (קהלת א, ג), תחת השמש אין לו יתרון אבל למעלה מן השמש יש לו יתרון (ויקרא רבה פרשה כח, א) - לכן יחיש בעתו, לאסוף ולצבור אוצרות למעלה, ע"י תורה ומצוות ומעשים טובים.
ועל זה מרמזים דברי הכתוב: עלו זה בנגב, בעוד זרחה לכם שמש החיים בתוקפו וגבורתו, תתחילו לעלות בתורה [בנגב - על דרך מאחז"ל (בבא בתרא כה:): הרוצה שיחכים ידרים] ומצוות ומעשים טובים, לגנוז למעלה (כמונבז המלך [שם יא.]). ועליתם את ההר, ר"ל תכבשו ותתגברו על היצה"ר שנמשל להר, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב.): צדיקים נדמה להם כהר.
וראיתם את הארץ מה היא, ר"ל, תתבוננו במה שעל הארץ מה הוא נחשב, ואת העם היושב עליה, וגם יושבי הארץ מה הם נחשבים - החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב, בין שהם חזקים, בין שהם רפים, בין שהם רבים בין שהם מועטים - מה הם, מה חייהם, מה כוחם מה גבורתם, הלא כאין הם, ומעשיהם תוהו, כי הכל הבל. לולא כי ה' עמהם והקב"ה שוכן בלבותם, כי אז חזק הוא - גם אם הוא בטבעו רפה, אז גם אם מעט הוא - נחשב רב, ואין הבדל איך ומה הארץ אשר הוא יושב בה הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר וכו' הבמחנים אם במבצרים, כי בלתי ה' שוכן ביניהם, כל אלה כאין נחשבו.
גם הזהיר משה רבינו, להתבונן ולהשכיל: ומה הארץ, כי כל חיי האדם על האדמה מה הוא נחשב, מה יתרון לו מכל עמלו שיעמול תחת השמש - השמנה היא אם רזה, בין שימלא תאוותיו במשמנים ומעדנים או ימעיט בתענוגים, אם מעט אם הרבה יאכל - עיקר הדבר שתראו ותתבוננו - היש בה עץ - אם יש בחיי האדמה עץ חיים להחזיק בה, דהיינו תורה מצוות ומעשים טובים, אשר הם עץ חיים למחזיקים בהם לעוה"ב, כאשר - אם אין - כאשר כבר אינם פה על הארץ, לאחר פרידתם מחיי עוה"ז עלי אדמות. ולכן הזהרו, והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, שתקחו עמכם מפרי חיי הארץ צידה לדרך, תורה ומצוות ומעשים טובים שתביאו עמכם לעוה"ב.
והוסיף להזהיר, שלא תאחרו בכל אלה עד ימי הזקנה והשיבה, אבל - והתחזקתם, לעשות כן בימי הבחרות והכח, דהיינו והימים ימי ביכורי ענבים, ר"ל, בימים אשר יתחילו לבכר ענבי הגפן פוריה, דהיינו בימי השחרות והבחרות, בעת תוקפכם וגבורתכם, בקרן בן שמן, כרם ה' צבאו_ת בית ישראל (עפ"י ישעיה ה, א_ז).
ועתה נבוא לביאור משנתנו: הנעור בלילה, ר"ל, מי שבילה כל ימיו ושנותיו בהבל ותוהו, נטבע במצולות התאוות והעבירות, הלך בדרכי לבו ובמראה עיניו לזנות אחריהם, ורק כאשר הקריב שמש חייו להעריב, וישופהו חושך הזקנה והשׂיבה - לבו סחרחר עזבהו כחו ואור עינו גם אינו איתו (עפ"י תהלים לח, יא) - אז הוא נעור מתרדמתו הגדולה, ויקץ משנתו, ויראה כי כלו שנותיו בהבל ותוהו, בעוון ופשע ודרך רע.
והמהלך בדרך יחידי, ר"ל, איש אשר נתן לו אלקים עושר ונכסים, אסף וצבר הון רב, אבל לא פיזר מהונו לאביונים - גם לא לשום דבר מצוה שבתורה, לא תמך בכספו עניים ודלים אלמנות ויתומים - לא עשה צדקה ומעשים טובים, שהם מלווים לו לאדם בשעת פטירתו מן העולם, אך הוא הולך בדרך כל הארץ יחידי, הולך לבית עולמו, ואין מלווים לו תורה ומצוה ומעשים טובים.
ובכל זאת, אע"פ שנעור משנתו בזקנתו, אינו שב בתשובה, כי הוא מן הרשעים שאפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה (עירובין יט.), ואע"פ שרואה כי מהונו וקניינו לא יקח עמו מאומה, בכל זאת אינו משתדל בסוף ימיו להרבות במעשים טובים, או לעשות קרן קיימת לדבר מצוה, כי הוא עכברא דשכיב אדינרי (עפ"י סנהדרין כט:). וזהו: ומפנה לבו לבטלה - קאי על הניעור בלילה בעת זקנתו, ועל המהלך בדרך יחידי - כל אחד משניים אלו רואה ומכיר באחרית ימיו את הבל ורשע ימי חייו, ובכל זאת אינו מתקן מעשיו ומפנה לבו לבטלה - הרי זה מתחייב בנפשו, הרי זה גורם לעצמו אבדן נפשו בעוה"ב, כי רע ומר אחריתו, גופו כלה ונשמתו נשרפת (עפ"י ר"ה יז. עיי"ש), ותכס עליהם הארץ ויאבדו (עפ"י במדבר טז, לג), כי לא עשו מאומה, למלט נפשם מיד שאול סלה (עפ"י תהלים פט, מט). נלמד מזה מוסר השכל ונתבונן!
* * *