מצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו - שקולים הם כאחד
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (כא, א).
פירש"י: כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים - מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח.
ונל"פ עפ"י מה דאיתא במדרש רבה (ל, כד): ואלה המשפטים, הה"ד (ישעיה נו, א): כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה וכו'.
ואקדים מה שכתבתי לעיל בפר' נח (עמ' מד), דבכל דור ודור משנים קדמוניות וגם בדורותינו, בזמן הזה, יש שני מיני בני אדם. יש שמקיימים בשמחה מצוות שבין אדם למקום - מניחים תפילין ומתפללים בכל יום ויום ערב ובקר וצהרים, ושומרים שבת ויו"ט כהלכתם, וביתם בכשרות ואינם אוכלים נבלות וטרפות ונזהרים בטומאה וטהרה. אבל במצוות שבין אדם לחברו - שלא להונות במשא ובמתן, שלא לשקר ושלא לרמות ושלא לעשוק את חברו, וליתן צדקה ולתמוך דל ואביון, ולהתנהג עפ"י דין ומשפט בדבר הנוגע אל הממון - בדברים האלה אינם נזהרים, כי חושבים שעיקר התורה היא לעבוד את ה' במצוות שבין אדם למקום.
ויש בני אדם העושים להיפך מזה, שהם נזהרים במצוות שבין אדם לחברו - שלא להונות ושלא לרמות ושלא לעשוק את חברו, לעסוק במשא ובמתן באמונה, לעשות צדקה וחסד ולתמוך דל ואביון - אבל אינם מקיימים מצוות שבין אדם למקום, אינם מניחים תפילין ומחללים שבת ויו"ט ואוכלים נבלות וטרפות. כי חושבים כי העיקר להיות איש אמונים, לקיים: כל מצוותיך אמונה (תהילים קיט, פו); צדיק באמונתו יחיה (חבקוק ב, ד); הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלוקיך דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד (מיכה ו, ח), אבל - והצנע לכת עם אלקיך (שם) - לקיים מצוות שבין אדם למקום, אינם רוצים.
וכבר אמר דוד המלך ע"ה על אלה האנשים (תהילים שם, פה): כרו לי זדים שיחות אשר לא כתורתך - ר"ל שמתנגד לתורת אלקים, מה שאומרים - כל מצוותיך אמונה, כי רק להיות איש אמונה, "עהרליכער מענטש", זה הוא אשר ה' מבקש.
אבל שניהם טועים בדרכיהם! כי צריך לקיים מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחברו, כי שניהם שקולים כאחד, כמו שהורו לנו חז"ל וכפרש"י הנ"ל על פסוק: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - כל מקום שנאמר אלה, פוסל את הראשונים. ואלה, מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני - הכוונה בזה להוציא מדעת החושבים שעיקר התורה לקיים מצוות שבין אדם למקום, לעבוד את ה' בתפילה לשמור שבת ויו"ט וכיוצא בזה, ע"ז בא להורות לשון ואלה המשפטים, וא"ו מוסיף על הראשונים, לומר לך מה הראשונים מסיני אף אלו המשפטים והדינין, לקיים מצוות שבין אדם לחברו, גם הן עיקר תורה מסיני.
וכנגד הכת השניה, החושבים שעיקר הוא לשמור הדינין והמשפטים דהיינו מצוות בין אדם לחברו, בא הדרש השני להוציא טעות זה מלבותם: ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת המזבח לומר לך שתשים סנהדרין אצל המזבח, נרמז בזה כי צריך שקיום הדינים והמשפטים, יתאחדו עם עבודת המזבח והמקדש, ולא יפרדו זה מזה, מצות שימת סנהדרין - שנרמזו בהן מצוות שבין אדם לחברו - מן מצות עבודת המזבח והמקדש, שנרמזו בהן מצוות שבין אדם למקום.
וע"ז מורה גם דרש המדרש: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - וא"ו מוסיף על הראשונים - הה"ד: כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה וכו' אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, שהוא מקיים מצוות שבין אדם למקום, לשמור שבת כהלכתו, וגם מקיים מצוות בין אדם לחברו, ששומר ידו שלא לעשות בה מעשה רע, שלא תדבק בידו עושק וגזל ומרמה.
ובארתי, כי מה שאמר הנביא: שמרו משפט ועשו צדקה, מרמז בזה תוכחה לאותם האנשים העושים רכוש ועושר ע"י חילול שבת ושאר איסורים, כגון מכירת חמץ בפסח ומשא ומתן בדברים אסורים, והם נזהרים שלא לגזול ושלא לעשוק ושלא להונות וליתן לצדקה לעניים, ואינם יודעים ואינם שמים לב, כי כל מה שהם מרבים הונם ע"י חילול שבת וכדומה, גם זה נחשב להם כגזל - כי הרי נטלו אותו שלא ברשות הקב"ה, והרי זה כאלו גזלו להקב"ה, וכעין מה שאמרו חז"ל (ברכות לה:): כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה. נמצא, כי המחלל שבת ויו"ט ואינו מנהג ביתו בכשרות, ואוכל ומוכר חמץ בפסח כדי להרבות הונו ורכושו, הרי זה גוזל להקב"ה ועושה עושר שלא במשפט - והצדקה שהוא עושה לעניים, הרי הוא כגזל בְּעוֹלָה שעליה נאמר (ישעיה סא, ח): אני ה' שונא גזל בְּעוֹלָה. ולכן, כה אמר ה' שמרו משפט מול הקב"ה - שלא לגזול להקב"ה ושלא ליטול שלא ברשותו - ואחר כן, ועשו צדקה וגמ"ח, שלא יהיה גזל בעולה!
בזה הוכיח הנביא אותם האנשים שמקיימים מצוות בין אדם לחברו ואינם מקיימים מצוות בין אדם למקום, ואח"כ הוכיח הנביא את המקיימים מצוות שבין אדם למקום ואינם מקיימים מצוות שבין אדם לחברו, באומרו: אשרי אנוש וכו' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע, כמו שפירשנוהו.
נמצא כי הפסוקים ודרשות חז"ל הם בהמשך נכון.
ק
המשך המאמר הקודם
שייכות שבת פרשת שקלים לפרשת משפטים
...ועל פי הבחינה הלזו אמרתי לפרש עניין פרשת שקלים בשבת קודש פרשת משפטים:
כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש וכו' מחצית השקל תרומה לה' (להלן ל, יב_יג).
כי הנה כבר כתבתי לעיל, כי יש שנמצא בהם חסרון קיום המצוות שבין אדם לחברו, ויש שנמצא בהם חסרון המצוות שבין אדם למקום, אשר בהם אנו מקודשים קדושת עם קודש לה', כדכתיב בפרשתנו פרשת משפטים (כב, ל): ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, כי על ידי זה שלא נאכל טריפות, נתקדשנו להיות לו. אבל הסמיך לו הכתוב (כג, א_ה): לא תשא שמע שוא וכו' כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה וכו' עזוב תעזוב עמו, ר"ל, שלא תפטור עצמך, על ידי זה, ממצוות בין אדם לחברו. וכן כתוב להלן (שם, יט): ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, מתנה לכהן, דהיינו מצוה בין אדם לחברו, וסמיך ליה: לא תבשל גדי בחלב אמו, דהיינו מצות קדושה בין אדם למקום - דזו לא פוטרת מזו. וכן כתוב במשנה תורה בפרשת ראה (יד, כא): לא תאכלו כל נבילה וכו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו - וסמיך ליה מצוות - עשר תעשר וכו' מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וכו' ושאר מצוות בין אדם לחברו, ובעוד כמה מקומות בתורה הקדושה מצינו סמיכות מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו, להורות כי לא זו פוטרת זו ולא זו פוטרת זו!
ובכל זאת מצינו בבני אדם חסרון המצוות - או בין אדם למקום, או בין אדם לחברו - לכן הזהירה התורה: כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם, ר"ל, אם תרצה להרים ראשן של בני ישראל בחסרונותיהם שיש להם, [פקודיהם מלשון חסרון, כמו (במדבר לא, מט): ולא נפקד ממנו איש], זה בכה וזה בכה נפקד מהם - או מצוות בין אדם למקום או בין אדם לחברו - ואין אחד מהם יכול להרים ראש ולומר, כי הוא שלם בכל שני מיני המצוות.
לכן, אם תרצה שיוכלו להרים ראש, אז - ונתנו איש כופר נפשו לה' בפקוד אותם, יתנו כל אחד ואחד כופר ותיקון עיוותו. מי שטימא נפשו בנבילות וטריפות ושאר איסורי אכילה והנאות האסורים, יתן כופר נפשו לה', בין אדם למקום. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, ר"ל בהם, בבין אדם לחברו, ג"כ לא יהיה חסרון של אונאה במקח וממכר ושאר עוול, או ע"י מניעת הצדקה וגמילות חסדים וכיו"ב.
זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש, כל אחד מהם יתקן מה שחטא במחצית המצוות המקדשים את ישראל, דהיינו קדושת גופנו במצוות בין אדם למקום - וזהו, מחצית השקל בשקל הקודש - וגם יתקן מחצית השקל האחר, תרומה לה', מה שצריך להפריש תרומות ומעשרות, וליתן צדקה לכבוד ה', מלוה ה' חונן דל (משלי יט, יז), דהיינו מצוות בין אדם לחברו.
ואם נתקן מעשינו בכל ב' מחציות המצוות, נזכה שיקויים בנו תפילתנו בפיוט (מוסף לשבת שקלים): אור פניך עלינו אדון נשא ושקל אשא בבית נכון ונישא וכו', ויבנה בית המקדש במהרה בימינו, ובא לציון גואל, אמן.
*
לברית מילה
מוסר לחינוך הבנים בלימוד תורה בישיבות,
ללא חשש שהדבר יזיק לפרנסתם בעתיד
מלאתך ודמעתך לא תאחר בכור בניך תתן לי. כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי (כב, כח).
נלע"ד על דרך מוסר.
כי רבים טועים וחושבים, אם יגדלו בניהם לתורה, שילכו לשמש בישיבות, לאסוף חכמת אמת במשנה וגמרא - אז לא יוכשרו למלאכת עבודת הפרנסה, למשא ומתן, בעת כי יבוא זמנם לישא עול חיים לפרנס אשה ובנים. לכן מקדימים ליתן בניהם, בעוד הם צעירים ורכים בשנים, לחנכם באיזה משא ומתן או באומנות המפרנסת בעליה. כי אומרים, מה יועילנו זה אם יבלה זמנו להיות בחור בישיבות, היוכל לקנות שם כשרון לצבור מקנה וקניין, לאסוף הון ועושר?! ואם ירבה שנים שם, יישאר נקי ובער מענייני עולם ולא יוצלח לכל דבר. ויען כי לא יידע לעסוק במשא ומתן, במסחר וקניין ובעבודת הארץ, אז כמעט יפזר ויכלה כספו אשר יינתן לו נדוניא, ועוד כי יאכל גם אכול את כספנו (עפ"י בראשית לא, טו), את רכוש אביו וחמיו - וכדומה לזה אומרים וחושבים מחוסרי אמנה שבישראל.
לכן אומר הכתוב כמבשר טוב - כי באמת אינו כן - מלאתך ודמעך לא תאחר, כי לא תבוא לך שום איחור והפסד בענין הרכוש והקניין, אף אם תעשה כמצות הבורא יתברך שמו: בכור בניך תתן לי, שתקדישנו לבנך בתחילה, ראשית כל - לי לשמי - לשמור לחנכו ולגדלו ולחכמו בלימוד התורה, ואדרבה, כן תעשה לשורך לצאנך, ר"ל, על ידי זה שתגדל בנך לתורה, תעשה כַּן - לשון כַּנוֹ נחשת (להלן לח, ח), דהיינו בסיס ויסוד - גם בענין הרכוש והקניין לשורך ולצאנך, כי בזכות זה יברכך ה', כמו שאמרו חז"ל (ברכות מב.): תיכף לת"ח ברכה. לכן, אל תדמה כי ע"י שתקדיש בנך לתורה על ידי זה תיסוג אחור במלאתך ודמעך, אדרבה - כַּן תעשה לשורך לצאנך, לכל קניינך.
שבעת ימים יהיה עם אמו, ר"ל, כי התורה שלמד בנעוריו תנחה אותו בעולם הזה, ובשבעת ימי חיי האדם, דהיינו שבע עשיריות בעולם הזה, יהיה נאמן לאמו זו כנסת ישראל (עפ"י ברכות לה:), באמונה ישרה. ועוד לך תועלת - ביום השמיני תתנו לי - כי לא רק בעולם הזה יהיה לו כַּן ע"י התורה, אבל גם בעולם הבא, דהיינו ביום השמיני, כאשר תתנו לי, כאשר תשוב הרוח אל האלקים ליתן דין וחשבון, גם אז תהיה לו התורה לכַּן, ע"י שגידלת אותו לתורה וליראת שמים, כי יקויים בו (משלי ו, כב): בהתהלכך תנחה אותך - בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך - בקבר, והקיצות היא תשיחך - לעולם הבא (אבות פ"ו מ"ט), זאת נחלת עבדי ה' (עפ"י ישעיה נד, יז)!
ובברית מילה, בבית הורים עניים ורשים, הוספתי ואמרתי כעין המאמר הנ"ל:
כי האבות דואגים ואומרים מה נעשה לבן הנולד, למען יוכל לבוא לתכלית הנרצה, להיות מוכשר לישא עול פרנסה לעתיד - ומתנצלים - כי ודאי מי שברכו אלקים בהון ועושר רב, הוא יוכל לגדל בנו לתורה, ולשולחו ללמוד בישיבות, אבל האב העני והרש, אם לא ילמד את בנו אומנות או משא ומתן, בזמן הילדות והבחרות, מה יהיה בסופו?!
לכן מזהיר הכתוב ואומר: מלאתך, בין שביתך מלא ברכת ה', הון ועושר וכל טוב, ודמעך, בין שאתה מן "הזורעים בדמעה", ובזיעת אפך תאכל לחם ובעצבון תלד בנים (עפ"י בראשית ג, טז_יט), בדמעה וזיעת פנים תגדלם, ותשדד את האדמה אשר ממנה תצמיח למו תושיה, בין כך ובין כך - לא תאחר, בכור בניך תתן לי, להקדישם בתחילה, ראשית בכורי כל לתורה ולעבודה לי, לשמי.
לא כמו שנוהגים רוב המון עם - כי ראשית דבר יתנו בניהם למלאכה ואומנות, או יתנום לבית חנוך גימנסיה, בתי ספר תיכוניים ריאליים, אזרחיים או מסחריים, כדי שילמדו שם מה שיכשירם לפרנסת הגוף, ולקנות קנייני העולם הזה, והתורה מונחת בקרן זוית, אין דורשה ואין מבקשה.
ע"ז הזהיר הכתוב, כי לא כן דרך גבר ירא ה'! אבל בראשית כל, צריך לגדלו ולחנכו ולחכמו לתורה וליראת שמים, להרבות ישיבה וחכמה (עפ"י אבות פ"ב מ"ז), והיינו כוונת הפסוק: בכור בניך תתן לי, ואח"כ - כן תעשה לשורך לצאנך - רק אחרי אשר זכית לחנכו ולחכמו לתורה ויראת שמים, אז תוכל גם לחשוב מחשבות ולפעול פעולות לעשות כַּן בענייני קנייני עולם הזה, ועל ידי זה תשיג כי שבעת ימים וכו' וביום השמיני וכו', כנזכר לעיל.
ולסיים בברכה אמרתי בברית מילה זו, שהיה האב כהן עני, והסנדק ואשתו חשוכי בנים - והם מדעת עצמם שיחרו פני האב לכבדם במצות סנדקאות והוציאו הוצאות רבות במצוה זו - וקריתי עליהם את הפסוק הזה, על פי מדרש רבה (לא, ח): מלאתך ודמעך לא תאחר, לא תפריש מעשרות שלא כתיקונם וכו' ואם הפרשת כתיקונם, בנים זכרים אני נותן לך, שנאמר: בכור בניך תתן לי.
ואמרתי, כי הסנדק ואשתו, אשר לא אחרו, והיו רצים ומקדימים לקבל סנדקאות אצל כהן עני הלזה, קיימו בזה מה שאמר הכתוב: מלאתך ודמעך לא תאחר, כי היו רצים וממהרים ליתן לכהן ממלאתם ודמעתם אשר ברכם ה', לכן יזכו בקרוב גם הם שיהיו להם בזכות זה בנים זכרים, כמו שאמר הכתוב: בכור בניך תתן לי.
והילך הרך הנימול, יגדלוהו הוריו העניים, בתחילת וראשית כל, לתורה וליראת ועבודת שמים, ועל ידי זה יהיה להם הבטחה כי יברכהו ה' בכל מכל כל, ויקויים בהם מקרא שכתוב (תהלים קכו, ה): הזורעים בדמעה ברנה יקצורו. כשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, ישמחו בו הוריו ומוריו ואשרי יולדיו, כן יהי רצון, אמן.
*
עוד לברית מילה
אין לבטל את כח התאוה לגמרי, אלא להשתמש בה
לצרכי עבודת ה', ואת המותר יחרים
ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח. ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה (כד, ו_ח).
נלע"ד לפרש על פי הבחינה, מה המילה והפריעה רומזת ע"ד מוסר.
הנה המילה, דהיינו חיתוך עור הערלה, רומזת כי צריך להגביר יצר טוב על יצר הרע, ולהחליש התאוה, לבלתי רדוף אחרי היתירות בהנאות הגוף, ולבלתי היות שטוף בתאוות וחמדת הלב והיצר, אשר ברתיחת הדם וחומר הגוף יסודם.
אמנם, היינו רק שלא יהיה להוט אחר היתירות לבלתי יעבור חוק וגבול המוסר, אמנם לא ציוותה התורה להמית ולהשבית את כל כח התאוה אשר נטעה אלקים בקרב לב האדם, כי במקום מצוה, שצריך לקיים מצוות הבורא יתברך שמו - לקיים מצות פרו ורבו, ולאכול ולהתענג בשבת ויום טוב, וכיוצא בזה - אז צריך שנעשה ככל הכוחות הנטועות בנו. ולא כאותם הפילוסופים המכונים "ציניקער" [צינקנים, צינים - המזלזלים בכל המוסכמות המקובלות], אשר אמרו להתרחק מכלל הישוב ולשכון במדבריות, לאכול רק שרשי ועשבי האדמה ושלא לישא אשה כלל, כדי להמית כל יצר ותאוות לבם - לא כן רצון הבורא יתברך שמו! כי לא לתוהו ברא העולם, כי לשבת יצרה (עפ"י ישעיה מה, ח), וכבר אמרו חז"ל: אלמלא יצר הרע, לא נשא אדם אשה ולא בנה בית ולא הוליד ולא נשא ונתן (בראשית רבה ט, ז), רק שלא לרדוף אחרי תאוות היתירות.
ועל זה רומזות מצות המילה והפריעה - המילה, דהיינו חיתוך הערלה, שהיא אך למותר, לריבוי התאוה (כמו שאמרו חז"ל (שם פ, יא): הנבעלת לערל, קשה לפרוש ממנו), רומזת כי את תאוות המותר צריך לחתוך לגמרי, להרחיק מאתנו כל ריבוי תאוה וכל יתר. אבל מה שנוגע למצוות הבורא יתברך שמו, אין להמית ולכלות כוחות ותאוות הגוף לגמרי, ועל זה רומזת הפריעה - דהיינו גילוי העטרה - כי למצוות הבורא יתברך שמו, צריך לתת כוחו ויצרו. (ועיין מה שכתב בזה הרב הגאון הצדיק מורינו הרב שמשון רפאל הירש זצ"ל [בפירושו לפר' לך לך ועיי' בספרו 'המצוות כסמלים' עמ' 49]).
וכן בכל חלק "סור מרע" דהיינו מצוות לא תעשה שבתורה, צריך לכבוש התאוה והיצר. ובחלק "עשה טוב" דהיינו מצוות עשה שבתורה, צריך להגביר כוחות הגוף, ולהחם עצמו באש בוערת והתלהבות למצוה.
וזאת כוונת הפסוקים: ויקח משה חצי הדם וישם באגנות, ולמדו רז"ל במשנה מסכת פסחים (פ"ה מ"ה), שלא היו לבזיכין שוליים, שמא יניחום ויקרש הדם - לרמז, כי לא ציוותה תורה להקריש ולהמית כל כח התאוה אשר בדם מקורה, כי אדרבה - צריך לקיים "וחי בהם" (עפ"י ויקרא יח, ה) לפעולות המצוות. אמנם רק חצי הדם שם באגנות, שלא יהא להוט אחרי התאוות היתירות - וחצי הדם זרק על המזבח - ר"ל, את מותר הדם ציוותה לנו התורה לזרוק על המזבח לכבוד ה', להקריבו קרבן לה'. ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, בין מה שנוגע לחלק העשיה - לקיום המצוות בקום ועשה - בין מה שנוגע לשמיעה, לשמוע בקול ה' ולסור מרע, כל אלה נעשה ונשמע.
ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה, הראה להם בחצי הדם שנתן באגנות לבלתי יקרשו, וחצי הדם זרק על המזבח להקריבו לה', כי כן הוא דם הברית - על כל הדברים האלה, בנעשה ונשמע - מקצתו צריך להקריב קרבן, לכבוש יצרו ולהגביר עליו, אמנם אין להקרישו לגמרי ולבלתי המיתו כולו, רק התאוות היתירות צריך להקריב לקרבן ולזורקו על המזבח, והשאר יעמוד בלתי נקרש, כאשר עשה משה, כי מן הבלתי נקרש זרק על המזבח - וזה רמז מוסר על המילה והפריעה.
וכן הילד הרך הנימול, על ידי הסרת ערלתו דהיינו המותר שבגוף - יהיה לו כח לגבור על כל תאוות היצר, לבלתי ירדוף אחרי המותרות. ועל ידי הפריעה וגילוי העטרה, יגביר כוחותיו בענייני פעולות המצוות בקום ועשה. וכשם שנכנס לברית, כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
לנישואין
נפלאות ה', בזווגו זיווגים - שווים בדעותיהם והפכיים במזג גופם
הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי (כג, כ).
ודרשו חז"ל במדרש רבה (לב, ו): עושה אדם מצוה אחת, הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשומרו, שנאמר (תהילים לד, ח): חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. עושה שתי מצוות, הקב"ה נותן לו שני מלאכים לשומרו, שנאמר (שם צ, יא): כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך. עשה הרבה מצוות, נותן לו הקב"ה חצי מחנהו וכו' עיי"ש. וכן דרשו חז"ל בכמה מקומות כי בכל מצוה ומצוה, נברא לאדם מלאך לשומרו [עיי' בפרקי אבות (פ"ד מי"א): העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד].
ועפ"י דברי חז"ל אלו נלע"ד לפרש הפסוק, בהקדים מה שכתב בספר יד יוסף על התורה (פרשת חיי שרה אות צג), לפרש דברי הפסוק (בראשית ב, יח): ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו - כי הנה האמת, כי אף על פי שהבחירה ביד האדם לעשות כל פועל וכל מעשה בזה העולם השפל, אך אמנם פועל הזיווג והנשואין אין כח ביד האדם לעשותו, אלא ביד השם יתברך, שהקב"ה יושב ומזווג זיווגים, בת פלוני לפלוני (ב"ר סח, ד; מועד קטן יח:; סוטה ב:).
והסיבה שייחסו פועל הזיווג להקב"ה, יען הוא ענין נפלא - שצריך שיהיו שני הפכים בנושא אחד - כי בני הזוג צריכים להיות שווים בדעותיהם המוסריות, כי שני הפכים בדעה לא יוכלו לדור יחד, אבל בענין מזגם הגופני צריך שיהיו הפכיים זה לזה. כמו שאומרים חכמי הרופאים, שאחת מן הסיבות שאשה אינה יכולה להתעבר, היא כשמזג האיש והאשה שווין מאד, ולענין העיבור צריך פועל ומתפעל, ואין המתפעל מתפעל מן הדומה לו - כמו הסיד, שאינו רותח ומתפעל, כי אם כאשר יתנו עליו מים - לכן צריך שיהיו, האיש והאשה, הפכיים במזגם. וכמו שפירש שם את הפסוק (שם כה, כא): ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, שהיה מזג שלו ושלה שווים.
ולפי זה, הנה עסק וענין הזיווג הוא נפלא, ואין כח ביד האדם לעשותו זולת הקב"ה, וזהו שאמר הכתוב: לא טוב היות האדם לבדו, שההוויה, היא הנישואין כדכתיב (דברים כד, ב): והיתה לאיש, לא טוב שיעשנה האדם לבדו, אלא אעשה לו אני את ההוויה, יען שצריך שני הפכים בנושא אחד - עזר כנגדו, שתהיה לו עזר בכל דבריו, ולא תתנגד לו במוסר ובדעה ובכל ענייני הבית, וגם צריכה להיות כנגדו הפכית במזג הגוף, כדי שיולידו בנים - ושני הפכים בנושא אחד, מי יוכל לעשותם זולת הקב"ה?! לכן הקב"ה הוא המזווג זיווגים, ולא נתן ענין הזיווג לאדם לבדו בידו.
וזאת כוונת הגמרא בריש מסכת סוטה (ב.): אמר רב שמואל בר יצחק, כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי, אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, שנאמר: כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהילים קכה, ג). אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, וקשה לזווגן כקריעת ים סוף וכו', איני, והא אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני, שדה פלוני לפלוני! - לא קשיא, הא בזוג ראשון, הא בזוג שני.
הכוונה, דודאי לענין זיווג ראשון, דהיינו שהאשה תהיה עזר לאדם בכל ענייניו, לענין זה הזיווג הוא לפי מעשיו של האדם, אם הוא צדיק ובעל מעשים טובים, יזמין לו הקב"ה אשה צדיקה ובעלת מעשים טובים - כי בענין זה צריך שיהיו דעותיהם שוות, שנאמר: כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים.
אבל לענין זיווג שני, דהיינו כנגדו, שתהיה האשה הפכית במזגה הגופני, למען יוכלו להוליד בנים - מכונן הקב"ה מצעדי גבר למצוא אשה אשר מזגה מתנגד למזגו, על פי קריאת בת קול שיוצאת קודם יצירת הולד: בת פלוני שמזגה כך, תהיה לפלוני שמזגו מתנגד לה, ורק זיווג מֶזֶג למֶזֶג הוא שיוצא עליו בת קול, אבל בכל מזג ומזג יש בו צדיקים ורשעים, והקב"ה מזווג לו לפי מעשיו במזג ההפכי הראוי לו לקיום המין להוליד בנים, כי מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ (תהילים לז, כג).
וזו כוונת הפסוק: הנה אנכי שולח מלאך לפניך - כדברי חז"ל [במד"ר הנ"ל], מלאך הנברא לו על ידי מצוות ומעשים טובים שלו, אותו אשלח לפניך - לשמרך בדרך, בדרך גבר בעלמה (משלי ל, יט), דהיינו הזיווג שנקרא דרך, כמו שאמרו בגמרא ריש מסכת קידושין (ב:) על לשון המשנה "האשה נקנית בשלוש דרכים", ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, לכונן מצעדיך אל המקום אשר תמצא זיווגך אשר הזמנתי לך. כי דרך הזיווג הוא מהקב"ה, שיהא הן לפי מעשיו, הן לפי המזג הראוי לו.
וכן בזיווג הנוכחי, שהחתן הוא ירא ה' ומושלם במדות ישרות, הזמין לו הקב"ה לפי מעשיו אשה יראת ה' תתהלל, מוכתרת במעלות ובמידות טובות, ולכן יהיה זיווגם עולה יפה למזל טוב ולברכה, אמן.
*
להספד
מהמצוות והצדקה שעשה האדם בכספו,
נבראים מלאכים לשומרו וללוותו לעוה"ב
הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי.
איתא במדרש רבה (לב, ו): הה"ד חונה מלאך סביב ליראיו ויחלצם. עושה אדם מצוה אחת, הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשומרו, שנאמר: חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם וכו' [ההמשך מובא בראש המאמר הקודם].
אחיי ורבותי, זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא, אמר מר עוקבא (כתובות סז: פרש רש"י - צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה), וצריך כל אדם לדאוג ולהכין לו צידה לדרך כל הארץ. וכבר אמרו חז"ל (אבות פ"ו מ"ט): שבשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד. ומכל עושרו והונו לא יקח אתו מאומה, רק מה שהפריז לדבר מצוה, לצדקה וגמ"ח לעניים ואביונים.
וכן רמז לנו הכתוב בפרשתנו (כב, כד): אם כסף תלוה, ר"ל, אם רוצה אדם שהכסף ילווה אותו בדרך כל הארץ - את עמי את העני עמך - מה שהפרזת למצוות ומעשים טובים כדי שתהיה נחשב את עמי, עַם קדוש, ומה שנתת לעניי עמי, לצדקה וגמילות חסדים - עמך, כסף זה ילך עמך, וילווה אותך לעולם הבא. ואשרי לו לאדם שעובד ה' כל ימיו, ומשמר תורה ומצוות, ועושה צדקה וגמילות חסדים, ועל ידי זה מכין לו צידה לדרך כאשר הוא הולך לעולמו, והלך לפניו צדקו.
כן הנפטר המוטל לפנינו, היקר והנעלה, איש תם וישר ירא אלקים, כה"ר אלכסנדר סגל נ"ע - אשר כל ימיו הלך בדרכי התורה והיראה, שמר שבת כהלכתו, התפלל בכל יום בטלית ותפילין ולא אכל רק כשרות - ומהונו וכסף קניינו הפריז לצדקה לקרובים ולעניים, ובפרט לעניי ארץ הקדושה שלח מדי שנה בשנה כסף שקלי קדש כמה אלפים, והניח גם קרן קיימת בירושלים עיה"ק לו ולזוגתו תחי', ועל יָדִי(36*) שלח שקליו לעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן, לכן אני מעיד עליו, כי היה מאותם עבדי ה', אשר אמר דוד המלך ע"ה עליהם: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהילים קב, טו), היה אחד המיוחד מחובבי ארץ הקודש ציון ועריה.
גם היה אוהב את אשתו ואת בנו יחידו באהבה נאמנה, מכבד את אשתו יותר מגופו (עפ"י יבמות סב:), ואת בנו הקטן הוליך תמיד בעצמו לבית החינוך ולבית הכנסת, ועליו נוכל לומר דברי הפסוק בפרשתנו (כא, ה): ואם אמר יאמר העבד, עבד ה', עובד את קונו, אהבתי את אדוני, את אבי שבשמים, את אשתי ואת בני, כפשוטו, כי אהב את אשתו ובנו באהבה רבה, לא אצא חפשי, חפשי בלא מצוות ומעשים טובים (עפ"י שבת קנא:). כאשר הגיע יומו, והגישו אדוניו אל האלקים, שצריך לגשת לבוא ולהתייצב ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, והגישו אל הדלת או אל המזוזה, שיוציאוהו מדלתי ביתו ומזוזות ביתו החוצה - יימצא, כי ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם, כי היה כל ימיו לעולם עבד נרצע לאדונו השם יתברך, כי עבדו לעולם, תמיד, באהבה ובתמימות.
ולכן יקויים בו מאה"כ: הנה אנכי שולח מלאך לפניך, ר"ל, מלאכי מצוות ומעשים טובים, לשמרך בדרך, בדרך כל האדם אשר הוא הולך עתה, ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, לגן עדן מנוחתו, מלאכי חו"ל ומלאכי ארץ ישראל ילכו לפניו וילווהו (עפ"י רש"י ס"פ ויצא), ילכו לפניו צדקותיו ומעשים טובים אשר בהם ברא מלאכים המכינים לו כסא כבוד בגן עדן בתוך שאר צדיקים, ליהנות מזיו השכינה, עד שיעמוד לגורלו לקץ הימין, אמן.
* * *
פרשת תרומה
תוכן המאמרים: ההתבוננות המביאה לנתינת צדקה בשמחה וברוח נדיבה * ג' מידות בנותני צדקה * מצות צדקה כראוי גורמת יחוד שם הקדוש כסדרו * עיקר עבודת אלקי ישראל, היא מחוץ למקדשו - בביתו של כל יהודי * מוסר למפארים ומהדרים את ביתם, ובענייני קיום המצוות הם מזלזלים, בתואנה כי אין ידם משגת להדר בהם * המידות המרומזות בשלושת הזֵרים: של הארון, השולחן ומזבח הזהב
ההתבוננות המביאה לנתינת צדקה בשמחה וברוח נדיבה
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם וכו' (כה, א_ג).
שנוי הלשון בג' תרומות - בראשון: לי תרומה, בשני: תרומתי, בשלישי: התרומה - אמרתי לפרש על פי דברי התנא במסכת אבות (פ"ג מ"ז): רבי אלעזר איש ברתותא אומר, תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א' כט, יד): כי ממך הכל ומידך נתנו לך.
הנה כאשר יתבונן האדם ג' בחינות, אז בודאי לא ימנע טובו ולא יקמץ את ידו ליתן, אבל יתן בשמחת לבב וברוח נדיבה:
א. יתבונן וישכיל בלבו, למי הוא נותן! למשל בזה, אם צריך להביא דורון למלך והמלך יקבל ממנו, מהאיש ההדיוט, את הדורון, הלא תגל נפשו וישמח לבבו, כי יזכה להנות את מלכו, וכי מלכו מקבל ממנו דורון, ובוודאי יגבה לבו בגיל וחדוה לעשות כן. ק"ו בנו של ק"ו, אם ישים אל לבו, כי למלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא מביא נדבה, כגון נדבת המשכן, או במצות צדקה בכלל - כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי יט, יז): מלוה ה' חונן דל - מה מאד צריך שיגבה לבו בשמחה ובחדוה רבה, כי זכה ליתן דורון למלך מלכי המלכים הקב"ה, ומה מאד צריך שתגל נפשו, כי הקב"ה המלך הגדול, מקבל מאתו מתנה.
ב. ישים אל לבו, כי הנה לא משל עצמו הוא נותן, כי אם משל הקב"ה, אשר השפיע לו ברכה, ונתן לו הון ועושר בביתו, כי - לה' הארץ ומלואה (תהילים כד, א), לי הכסף ולי הזהב נאם ה' (חגי ב, ח)! הרי כי לא משל עצמו, כי אם משל הקב"ה, הוא נותן.
ג. יתבונן בחסד הגדול של הבורא יתברך שמו - שאף על פי שלא משל עצמו הוא נותן, כי אם משל הקב"ה, בכל זאת הקב"ה מחשב לו כאילו משל עצמו הוא נותן, ומשלם לו שכר טוב! כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים סב, יג): ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו - כי הקב"ה ברוב חסדו משלם לאדם פעלו הטוב, כגון מה שנותן צדקה מהונו, כאילו היה מעשהו של אדם - אע"ג שמה שהוא נותן ועושה צדקה, משל הקב"ה הוא.
וזהו שהורה לנו התנא האלקי רבי אלעזר איש ברתותא, בענין מצות הנתינה, שצריך להתבונן בג' בחינות הנ"ל: תן לו, בראשונה תשכיל ותתבונן, למי אתה נותן - לו, למלך מלכי המלכים הקב"ה, שזכות ליתן דורון ומתנה למלך.
שנית, צריך שתתבונן משל מי אתה נותן - לא משל עצמך, כי אם - משלו, משל הקב"ה.
שלישית, תתבונן חסדו של הקב"ה - שאתה ושלך שלו - שאף על פי שהכל שלו, בכל זאת הוא מחשב לך את שלו כאילו אתה נותן משלך, וזהו שאמר: שאתה ושלך - שהוא מחשב לך ששלך הוא, מה שהוא באמת - שלו.
וכן בדוד הוא אומר: כי ממך הכל, ומידך - ובכל זאת נחשב לפניו כאילו - נתנו, כאילו אנחנו הנותנים. ולמי אנחנו נותנים - לך, למלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא מקבל מאתנו כאילו הבאנו דורון לו, מה מאד צריך שיגבה לבנו בגיל וחדוה כי זכינו לכך!
ועל ג' בחינות הללו הורה לנו הפסוק: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, דבראשונה צריך שיתבוננו וישכילו, למי הם נותנים - לי, שהם זוכים להביא דורון למלך מלכי המלכים הקב"ה.
(ומדוייק לשון "ויקחו" ולא אמר "ויתנו", עפ"י מה דאיתא בגמרא במסכת קידושין (דף ז.) דבאדם חשוב, אפילו נתנה היא ואמר הוא, מקודשת. דמה שמקבל האדם חשוב ממנה מתנה, חשיבא כאילו היא קיבלה ממנו. וכן במה שמקבל מלך מלכי המלכים הקב"ה דורון מאתנו, הרי הוא חשוב כאילו אנחנו הם המקבלים, וזהו שאמר: ויקחו, שיהא נחשב לבני ישראל בעיניהם כאילו הם לוקחים ומקבלים מתנה - לי תרומה - במה שהם זוכים להביא לי, למלכם ואדונם, דורון ואני מקבל מהם, חשיבא כאילו הם לוקחים ומקבלים).
שנית, צריך שיתבוננו כי - מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, כי לא משלהם היא התרומה שהם לוקחים, כי אם משלי, וזהו שאמר: תרומתי, תרומה שלי אתם לוקחים מהם, משלי ולא משלהם, כי לי הכסף ולי הזהב וכו'.
והשלישית, צריך שיתבוננו בחסדי ה' הגדולים, כי - וזאת התרומה אשר תקחו מאתם - התרומה אשר היא באמת אינה משלהם, כי אם תרומתי, משלי, בכל זאת תיחשב להם כאילו אתם לוקחים אותה מאתם, משלהם, אע"ג דבאמת אינו משלהם.
ואם יתבונן וישכיל האדם בג' בחינות הללו, בודאי לא יאמץ את לבבו, ולא יקפוץ את ידו מליתן, אבל ישמח לבו ותגל נפשו, ויגבה וירום לבבו בחדוה רבה, כי יוכל לזכות להביא דורון למלך מלכי המלכים הקב"ה, וישיש ליתן לו משלו, ויודה לה' חסדו, כי מקבלו ממנו, ויחשבה לו לצדקה, כמו שכתוב: ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו.
*
ג' מידות בנותני צדקה
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחושת.
נלע"ד לפרש את שינוי הלשון בג' פעמים "תרומה" - דהנה ג' מידות בנותנים צדקה:
א. מי שנותן לשם שמים לקיים מצות הבורא ב"ה, אשר ציוונו (דברים טו, י): נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו - ר"ל, תן לשם שמים ולא יען כי לבבך דוה ונכאב לראות בצרת העני ובדוחקו, אבל תתן לשם שמים, לקיים מצות עשה שציוונו הבורא ית"ש.
והנה הנותן במידה משובחת הלזו, דהיינו לשם שמים, אינו ממתין עד שיבואו אליו ויספרו לו צרת אחיו ועוניו ודוחקו, וידברו על לבו לתת נדבתו להחזיק ידי עני ואביון - אבל הוא מעצמו ילך ויביא מה שהפריש לצדקה מכבר, טרם יבקשו מאיתו, כדי לקיים מצות צדקה, "נתון תתן".
ב. הנותן רק מחמת רכות וטובת לבו, כי יכמרו רחמיו כאשר הוא רואה בדוחקו ועוניו של האביון, או כאשר שומע מדברים אליו מגודל הלחץ והעוני אשר בביתו של אותו דל ואביון - כי אין לחם ואין מזון ואין שמלה, לו ולילדיו - ולבבו עליו יכאב ורגשת נדבת רוחו תתעורר לתת נדבה ומתנה לתמיכת אותו עני ואביון, אשר הוא רואה בצרת נפשו בהתחננו אליו, או שומע מאחרים הבאים בשבילו לקבץ נדבות לעזרתו.
ג. הנותן מחמת בושה, לא בשביל לקיים מצות עשה שציוונו הבורא ית"ש ולא מפני טובת ונדבת לבו אשר נתעוררה בו - כי אין בו מידות הללו - אבל יען כי אחרים נותנים והוא מתבייש שלא ליתן, כשבאים אצלו ומראים לו איך נתנו אחרים כל אחד ואחד, הנה מחמת בושה גם הוא נותן, אבל לא בלב טוב, ודומה לו כאילו נוטלים ממנו בחזקה שלא ברצונו.
ועל ג' מידות הללו מרמז הכתוב, ובתחילה מורה לנו המידה המעולה בנותנים צדקה, ואמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרש"י: לי לשמי, שלא ימתינו עד שיבואו ויבקשו מהם שיתנו, אבל הם יקדימו ויקחו לי, שיתנו לשם שמים - תרומה, פרש"י: הפרשה, יפרישו לי ממונם נדבה - מה שהפרישו כבר טרם שבאים אליהם לבקש מהם שיתנו, וזאת היא המידה המעולה.
אמנם יש מידה אחרת: מאת כל איש אשר ידבנו לבו, הגם שאינו נותן רק לש"ש לקיים מ"ע שציווהו הבורא - אבל נותן יען כי יש לו לב טוב ורך, ואינו יכול לראות או לשמוע צרת העני - גם מידה זו צדקה תיחשב, וגם מזה תקחו את תרומתי, תקחו מאיתו, כי זה יתן רק אם אתם באים אליו, אבל לא יקדים להפריש ולהביא.
ומידה שלישית אשר גם היא תיחשב צדקה, הגם שהיא הפחותה במדרגה, ועליה אמר הכתוב: וזאת התרומה, גם זאת תיחשב תרומה - אשר תקחו מאתם - תרומת אדם כזה שלא תוכלו ליקח ממנו רק בצירוף אחרים עמו, שיראה שאחרים כבר נתנו ואז גם הוא נותן.
*
מצות צדקה כראוי גורמת יחוד שם הקדוש כסדרו
באופן אחר פירשתי דברי רש"י הנ"ל:
ויקחו לי תרומה - לי לשמי. תרומה - הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה.
ופירשתי עפ"י מה שהביא בספר נחל קדומים [מהרב החיד"א ז"ל] בשם האר"י הקדוש ז"ל, דממעשה הצדקה יש יחוד לשם הוי"ה ב"ה - הזרוע כתמונת וי"ו, חמש אצבעות של הנותן נגד ה"א והפרוטה כעין יו"ד וה' אצבעות של העני כדמות ה"א אחרונה - וזהו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי כב, ב): עשיר ורש נפגשו עושה כולם ה', ר"ל, דבין העשיר והרש נתייחד שם הוי"ה ב"ה, ע"י מעשה הצדקה. וזה רמז: לי לשמי, שהצדקה תהיה לייחד שם הוי"ה ב"ה.
והנה כבר ידוע כי שם הוי"ה ב"ה צריך להיות כסדרן - י' תחילה ואח"כ ה' ואח"כ ו' ולבסוף ה' - אמנם אם האיש אשר מבקשים ממנו מתנה לצדקה, הוא חופש וממשמש בכיסו שלא תתחלף לו ותעלה בידו מטבע כסף תחת פרוטת נחושת שהוא רוצה ליתן, ולכן הוא מתחיל למשמש בכיסו ולמשש בה' אצבעותיו, עד שיתברר לו כי תעלה בידו רק פרוטת נחושת ולא מטבע כסף - הרי הקדים במשמוש ה' אצבעותיו את אות ה' קודם לאות י' שהיא הפרוטה, נמצא שאותיות השם באו לו שלא כסדרן, ופסול.
לכן נתנה תורה עצה טובה - שיפריש מתחילה מממונו נדבה, טרם יבואו אצלו שיתן נדבה. ואז כאשר יבואו אצלו ויבקשו מאיתו, לא יצטרך למשמש תחלה בה' אצבעותיו, אבל יתן תיכף ומיד את המטבע, ונמצא אותיות השם באים כסדרן בהכשר.
וזהו שאמר הכתוב: ויקחו לי תרומה, לי לשמי, ר"ל שיעלה ע"י נתינתו לצדקה שם הוי"ה ב"ה בהכשר כסדרן, וזה יתכן ע"י תרומה באופן כי - הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה, טרם יבואו אליו לבקש מתנה, כדי שלא יצטרך למשמש בה' אצבעותיו תחילה, ואז יעלה השם הקדוש בהכשר כסדר האותיות: יו"ד ה"א וא"ו ה"א, יתברך שמו (עיי"ש).
ובזה יפורש דברי המדרש רבה ריש פרשתנו (לג, א): ויקחו לי תרומה, הה"ד (משלי ד, ב): כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו - דהנה העני הוא פושט את ידו תחילה ושואל, נמצא ה' אחרונה עולה תחילה ואח"כ זרוע הנותן דהיינו ו', חמשת אצבעותיו של הנותן דהיינו ה', ולבסוף הפרוטה דהיינו י', נמצא השם הוי"ה ב"ה עולה מהופך [הרומז לדין]. אמנם אם העני תלמיד חכם, שאינו פושט ידו ושואל, אבל ממתין עד שיקח בעל_הבית את הפרוטה בידו וילך ויתן לו, נמצא כי השם הוי"ה ב"ה עולה כסדרן בהכשר [שהוא רחמים; ועיי"ש בנחל קדומים].
וזהו שאמר הכתוב: ויקחו לי תרומה, לי לשמי, שיהא שמי הוי"ה עולה בהכשר כסדרן, הה"ד: כי לקח טוב נתתי לכם, ר"ל, כדי שיעלה השם בהכשר כסדרן, נתתי לכם עצה טובה - תורתי אל תעזובו - שתשתדלו לתמוך בצדקה את בעלי תורה, תלמידי חכמים שאינם פושטים יד תחילה, ואז יעלו אותיות השם הוי"ה כסדרן בהכשר, ועצה טובה קמ"ל.
*
לברית מילה
עיקר עבודת אלקי ישראל, היא מחוץ למקדשו - בביתו של כל יהודי
ויקחו לי תרומה.
דורשי רשומות כתבו: לי תרומה סופי תיבות מילה.
ובילקוט ראובני איתא (עפ"י זוהר הק' ח"ב קכו.): בשעה שקיימו ישראל מצות מילה ופריעה, בההוא שעתא אתבשרא למהוי בינייהו מקדשא, כד"א: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם [בשעה שקיימו ישראל מצות מילה ופריעה, באותה שעה התבשרו שיהיה ביניהם מקדש, כמו שנאמר: ועשו וכו'].
נל"פ, ע"פ הבחינה של מוסר (שכתבתי בפר' בא לנישואין לעיל עמ' רסב עיי"ש) - כי משונה אמונתנו ודת תורתנו הקדושה, מדתי אמונה של אומות העולם. כי בדתי אמונה של אומות העולם, כל עבודתם היא בהיכליהם, לכרוע ולהשתחוות ולהתפלל שם לפני אלוהיהם, אבל חוץ להיכל ומקדש אלוהיהם, כגון בבית ובשדה, ושאר מקומות מושבותיהם ומסחרם ומלאכתם, אין להם שום עבודה לאלקים. אולם אצלנו בני ישראל, עיקר העבודה היא חוץ להיכל ומקדש הבנוי לאלקים, דהיינו בבית ובשדה ובכל הליכות חיינו על האדמה, כמו שאמר הכתוב: בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך (דברים ו, ז), כי חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצוות - תפילין בראשיהם ובזרועותיהם, וציצית בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהם (מנחות מג:).
ועיקר עבודתינו לאלקינו, היא במה שאנו מקדשים גופנו - שלא לאכול רק בהמות חיות ועופות ודגים טהורים וכשרים, ושלא לאכול דם וחֵלֶב וגיד הנשה ובשר בחלב וחמץ בפסח ושאר דברים אסורים שאסרה לנו תורתינו הקדושה, ואנו מקדשים גופנו בשמירה וזהירות מטומאת נדה וזבה ועריות. ואת מלאכתנו וכל מעשינו, אנו מקדשים ע"י שמירת שבת קדש ויום טוב, וע"י כל המצוות התלויות בעבודת השדה ובמשא ובמתן ומקח וממכר, כגון: שלא לחרוש בשור וחמור יחדיו, ושלא לזרוע כלאים, ומצות ערלה פאה חלה וכו', ושלא להונות ושלא ליהנות מריבית.
שמירת כל המצוות הללו, וזהירות מכל האיסורים אשר על ידיהם אנו מקדשים גופנו וכל מלאכתנו - דהיינו כל חיותנו על האדמה - היא עיקר אמונתנו ועבודתנו! לא במקדש ההיכל או בהכ"נ היא עיקר עבודתנו, כי אם בתוכנו, שנהיה אנחנו בעצמנו בגופנו וכל חיינו מקודשים לה', ע"י שמירת המצוות הנ"ל.
כמו שאמר הכתוב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ודרשו חז"ל (עיי' באלשיך על פסוק זה, ובשל"ה שער האותיות ערך לב טוב): בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, שיהיה משכנו של הקב"ה בתוך בני ישראל עצמן, ביניהם יהיה מקדשו, ולא בהיכל המקדש לבד.
ולכן מצוה ראשונה שאנו מקיימים בילד יולד לנו בן ניתן לנו (עפ"י ישעיה ט, ה), היא לחתום על גופו אות ברית קודש ע"י המילה והפריעה בגופו, להודיעו כי עיקר קדושת ישראל בגופו הוא, ע"י מצוות שבגוף, כמו שכתבנו, שאנחנו בעצמנו נהיה מִקְדְּשֵי אלקים.
וזהו שאמרו: בשעה שקיימו ישראל מצות מילה ופריעה - דבזה מראים שהם יודעים כי עיקר המקדש הוא בגופנו, בנו בתוכנו - בההיא שעתא אתבשר למיהוי בינייהו מקדשא, ר"ל ביניהם, בתוכם ממש, יהיה מקדש אלקים, כד"א: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכם ממש, בין בני ישראל, ולא בהיכל לבד.
והנה, ע"י שאנו מקדשים עצמנו בקיום במצות הנ"ל, אנו מרימים עצמנו וגופנו למעלה לה' - למעלה משפלות האדמה - קודש לה'! וזהו שאמר הכתוב: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, שירימו את עצמם אלי, לי לשמי, שיהיו מוקדשים לשמי, לי תרומה סופי תיבות מילה, שלמעלת הרמת הלב יתעלו ע"י המילה שבגופם, כמו שבארנו.
וכן הילד הרך הנימול, ע"י מצות מילה ופריעה שבגופו, יזכה להיות מקדש לה', יופרש ויתעלה להיות תרומה לה', ויזכו אבותיו - המשמרים קדושת שבת ויו"ט, וכשרות בביתם, וכל חייהם כמצות הבורא ית"ש - לגדלו לתורה ולחופה ולמע"ט, אמן.
*
לנישואין
מוסר למפארים ומהדרים את ביתם, ובקיום המצוות
הם מזלזלים, בתואנה כי אין ידם משגת להדר בהם
וסרח העודף ביריעות האהל חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן (כו, יב).
איתא בגמ' (שבת צח:): תנא דבי רבי ישמעאל, למה המשכן דומה, לאשה שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכין אחריה.
והמאמר פלאי להמשיל את המשכן לדבר הדיוט - לשמלה בעלת שובלים - ומה תועלת מוסר יוצא לנו מזה המשל?
ונלע"ד לפרש ע"ד מוסר - כי הנה כמה פעמים אירע לי, אם שאלתי לאשה והוכחתיה: למה אינך נוהגת בכשרות את ביתך, הלא למדת וראית כשרות גמורה בבית אמך, ולמה אין את עושה כמעשיה? וכן למה אין את זהירה באיסור חמץ בפסח? זכרי את אמך הצדיקה, כמה טרחות היתה טורחת, וכמה הוצאות הוציאה להשבית כל שאור וחמץ מביתה, שלא תכשל ח"ו באיסור משהו של חמץ בפסח, ואיך פנית עורף לתורת אמך, ותעזבי אורחות דת יהודית, אשר בה חינכה ולימדה אותך, נהפכת כסורי גפן נכריה (עפ"י ירמיה ב, כא)?
אז היא השיבה אמריה ומתנצלת: כי לא כימים הראשונים הימים האלה, כי בזמן הזה קשין מזונותיו של אדם מאד מאד, הפרנסה דחוקה ומצומצמת, והיוקר יאמיר, ולנהוג בית בכשרות צריך הוצאות גדולות - כי בשר הכשר ע"י מס השחיטה הוא ביוקר, ושומן האווז יקר מאד, והמצות לפסח וכלים מיוחדים לפסח עולים לסך גדול מאד, לא תשיג פרנסתנו להוצאות הרבות והגדולות הללו. אין אנו יכולים לנהוג בכל ענייני היהדות כדורות הראשונים, כמו שעשתה אמי היקרה הזקנה בדור הישן, אין אנחנו יכולים להתנהג בכל דבר כמוה [אי אפשר לדבוק בכל מה שהיא נהגה, אין באפשרותי להיצמד בכל, ולהשתוות לאמי הזקנה הטובה והאדוקה...].
די לי אם אני זהירה בהדלקת הנר לשבת ויום טוב, גם אני מפרישה חלה, וגם הולכת אני לבית הכנסת בשבת ויום טוב - יתר מזה אינני יכולה לעשות, כי אין הפרנסה מספקת לנהוג בכל, כמנהג הנשים צדקניות בדור הישן, ואם נופלת אני מהם בענין כשרות, הנני מתנחמת כי אי אפשר לעשות בכל דבר כמעשיהם ואיני חייבת לעשות הכל כמותם. גם אם לא אהיה בשלמות היהדות כמותם, בכל זאת יהודית אני, ומה בכך כי פחותה אני בהדרגת השלמות מהם, אינני מחויבת להיות יהודית בכל השלמות, כמו אותן נשים צדקניות הקדמוניות [במשהו, אני חייבת להשאר במדרגה פחותה ממנה...].
וכזאת השיבה לי אשה אחרת, לתוכחתי אשר הוכחתיה לאמר: הלוא אמך הולכת בצניעות, ולא ראו קורות ביתה שערות ראשה (עפ"י יומא מז.), ואת - ראשך כראש נערות בתולות, בגילוי שער כולו, למה לא תכסי ראשך עכ"פ בפאה נכרית (שייטעל)? ולמה סרת מדרך אמך, נטית הרחק הלאה ממנה, כל כך למה? איך יקחך לבך לעשות כדבר הזה?
גם היא תשיב אמריה לי: הה! רבי מורי! פאה נכרית טובה ונאה, מחירה יקר עתה מאד מאד, עולה לכמה מאות זהובים, פרנסתנו אינה מספקת להוציא הוצאה גדולה כזו! אינני יכולה לנהוג בכל כמנהג אמי הצדיקה, וגם אינני מחוייבת להיות בתכלית השלמות בענייני דת יהודית כמוה! [אי אפשר ואין חיוב לדבוק ולהשתוות לה בכל מעשיה!]
אז עניתי ואמרתי לה: הרשני ואשאל אותך איזה שאלות - הנני רואה בעיניי, כי רהיטי ביתך הם יפים ומהודרים מאד, רהיטי ברושים ורהיטי ארונים ועצי אלמוגים, [עץ מהגוני]. והנה מחיר רהיטים כאלה עולה לכמה אלפים זהובים, וכי אין די ברהיטים מעצים פשוטים כעצי האלון והאֵלָה, או עצי שיטים אשר מחירם בזול, ולמה הפרזת סך גדול לקנות רהיטים יקרים כאלה מעצי ארונים ברושים ואלמוגים?!
ענתה האשה ואמרה: איך יוכל מע"כ לשאול שאלה כזאת, הלא אצל כל רעותיי וחברותיי, בכל בית של בני החברה המודרנית והאינטליגנטית, יש רהיטים יפים ומהודרים כאלה, ואיך יהיה ביתי נופל מהם, [אי אפשר לפגר אחר החברה, עלי להשתוות להם גם כאשר הדבר בא בקשיים...].
עוד שאלתי אותה: הנני רואה כי בגדייך ושמלותייך וכל 'הטואלט', מלבושי הפאר שלך עשויים מן מעשה אורג יקרים מאד - הבדים המודרנים המשובחים ביותר - אשר כל אמה ואמה מהם עולה לסך גדול, בגדי משי ממין היקר במחירו - סאטין מרווילוקס - אשר מחירי הבגדים הללו עולה לכמה אלפים, שמלותייך עשויות עם שובל ארוך בתכלית הנוי והמאדע [האופנה] החדשה אשר מחירן יקר מאד, וכי אין די לך בבגדי צמר ופשתים פשוטים ונאים, בלתי שובל יתירה ארוכה?! ולמה הפרזת סך גדול על הבגדים והשמלות היקרות, במצוק הפרנסה בזמן הזה?! - גם על זאת תשיב אמריה: אה, אין ברירה! [אי אפשר ולא רצוי לפגר אחר החברה, יש להתאמץ להשתלב בה!]
עתה פתחתי פי ואמרתי לה: שמעי בתי וראי, איך דברייך סותרים זה את זה, בענייני דרכי תורתנו הקדושה ודת יהודית - כשרות הבית וזהירות מאיסור חמץ בפסח, וצניעות שערות הראש - את אומרת כי אין הפרנסה מספקת ועל כן אין לך אפשרות לדבוק במנהגי אמך ולהשתוות לה, ולענין רהיטי ביתך ובגדייך ושמלותייך וכל מעשה 'הטואלט' ומלבושי הפאר שלך, את אומרת כי מחוייבת את לנהוג כחברותייך ורעותייך, [כשאר הנשים בנות 'השכבה הגבוהה', וכי עלייך להתאמץ להשתוות להם ולא לפגר אחריהם].
אם בענייני עולם עובר והבלה, את אומרת, כי צריך להתאמץ להשיג היפה והמהודר והמעולה, שאינך רשאית להיות נופלת ממדרגת המעולות שבנשים - למה אינך אומרת כן בענייני העולם הנצחי, בענייני התורה הקדושה ודת יהודית, אשר על אחת כמה וכמה שצריך להתאמץ ולהתחזק להשיג המדרגה המעולה בכשרות הבית ודרכי הצניעות, ואינך רשאית להיות נופלת מאותן נשים צדקניות המעולות במדרגה?! למה תאמרי בענין זה, כי אין הפרנסה מספקת לכך, ודי לך אם תהיי נופלת מעט מהם?! אם הפרנסה מספקת לקנייני ההבלים היקרים, למה אינה מספקת לקנייני הנפש הנצחיים?!
בתי, הטי נא אזנך ושמעי והתבונני, איך עשו הנשים החכמות בדור המדבר - וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וכו' וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים (להלן לה, כה), דהיינו את יריעות העזים לאהל על המשכן, אשר עליהם אמר הכתוב: וסרח העודף ביריעות האהל חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן, לא טוו בצמצום, שיכסו רק את האוהל בצמצום, אבל טוו אותה בריווח יותר מכדי צורך הכיסוי לאוהל, עד שתהא חצי היריעה דהיינו שתי אמות, סרוח על הארץ באחורי המשכן, לנוי ויופי. ולמה עשו כן, הלא הקב"ה לא ציוה רק לעשות יריעות עזים לאהל על המשכן?
אבל הנשים שבאותו הדור, חכמות היו וצדקניות היו, גם הן היו אוהבות להתנאות בשמלות יפות ומהודרות - ואורח הנשים העשירות להתנאות בשמלות אשר להן שיפולי אריכי [שובל], שהשמלה נאה יותר ע"י שיפוליה ההולכת אחריה, והגם שעל ידי זה מחירה יקר יותר ומלאכתה מרובה - לכן, כאשר היו עושות היריעות לאהל, התחכמו הנשים בצדקתם ואמרו, אם בעשיית בגדינו ושמלותינו אין אנו מצמצמות ועושות בריווח כדי שיפולו אחור, למען תהיה נאה ומהודרת ביותר - אז גם בדבר מצוה, בעשיית היריעות של עיזים לאהל על המשכן, אין אנו רשאיות לצמצם רק כדי כיסוי לאהל, אלא עשו גם יריעות הללו בריוח יותר, עד שתהא כדי שתסרח מאחורי המשכן שתי אמות, כדי שיהיה המשכן נאה ומהודר ביותר.
וזהו שדרשו בגמ' על הפסוק: וסרח העודף וכו', תנא דבי ר' ישמעאל למה המשכן דומה, לאיזה דמיון השוו להן הנשים את המשכן, שעשו יריעות העזים בריווח כל כך, שתסרח על אחורי המשכן? - לאשה שמהלכת בשוק ושיפוליה מהלכין אחריה, ר"ל, שלקחו להן הדמיון, אם לשמלתן אינן מצמצמות, ועושות בריווח להיות לשמלה שיפולי אריכי, כדי שתהא נאה ביותר, אז גם במצוות מלאכת המשכן אין לצמצם, ולכן גם היריעות למכסה האהל עשו בריווח יותר, בשיפולי אריכי, כדי שיהא נאה ומהודר יותר!
וזהו דסמכו בגמ' (שבת צט.) על הפסוק: וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים - ת"ר יריעות התחתונות של תכלת ושל ארגמן וכו' ושל עליונות של מעשה עזים, וגדולה חכמה שנאמרה ביריעות עליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות, דאילו בתחתונות כתיב: וכל אשה חכמת לב בידיה טוו, ואילו בעליונות כתיב: וכל אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים, ותניא משום ר' נחמיה, שטוף בעזים וטווי מן העזים (שמעל גבי העזים טוו אותם), ע"כ.
ולפי מה שבארנו, יש לפרש כי גודל החכמה של הנשים אשר טוו יריעות העליונות, היא זאת - אשר השכילו להדר בעשייתן לשם מצוה, בענייני העולם הנצחי, כדרך שמהדרות אותן נשים שאינן מצמצמות בענייני עולם הזה, העובר וחולף.
מוסר השכל היוצא לנו מזה מובן מאליו, ובטוח אני כי הבתולה הכלה (תחי') וגם הבחור החתן (שיחי'), ישכילו ויבינו, אם על רהיטים ובגדים וכיוצא באלה הדברים אין רגילים בני אדם לצמצם, כל שכן שאין לצמצם בענייני מצוה. ובטוח אני, כמו שביתם וכל אשר בתוכו בשלמות ההידור והיופי, כן יהיה גם כן בשלמות הכשרות וכל הידור והידור מצוה! וכשם שהם יעשו כל ענייני שמים בריווח ולא בצמצום, כן ישפיע להם הקב"ה את ברכותיו בריווח גדול, ויריק להם שפע רב והצלחות גדולות, ויהי זיווגם עולה יפה, כן יהי רצון אמן.
*
להספד
המידות המרומזות בשלושת הזֵרים:
של הארון, השולחן ומזבח הזהב
אמרו חז"ל במסכת יומא (דף עב:): שלשה זירים הן, של ארון ושל שולחן ושל מזבח הקטורת.
אמרתי בהספד על התורני(37*) שהיה לו ג"כ שלשה זירים, דהיינו ג' מיני שלמות:
א. שהיה שלם בתורתו, לא רק שהיה בר אוריין שלמד תורה מנעוריו, אבל גם היה מקיים כל מצוות שבתורה - שמר שבת ויום טוב כהלכתם, לא אכל רק כשרות, התפלל כל יום ויום שחרית מנחה ומעריב בצבור, היה מדקדק בציצית ותפילין ומזוזות בכשרותם השלמה, היה מהדר בלולב ואתרוג וסוכה בכל המעלות - גם קבע עתים לתורה, ולמד שיעור קבוע מדי יום ביומו ומדי שבת בשבתו בבית מדרש שלנו, וזהו: זר זהב של ארון, אשר בו ספר התורה עם הלוחות, זר זהב טהור, כי למד תורה לשמה מאהבת תורה, ולא להתייהר או לקנטר ח"ו, גם לא להיות לו קרדום לחפור בה, כי היה מתפרנס מיגיע כפו בכבוד. ויראתו היתה קודמת לחכמתו, כי היה ירא ה' מאד, תוכו כברו ביראה טהור - זהב טהור מבית ומחוץ - לכן ראוי לומר עליו כי ענדו זר זהב סביב, זר של ארון, זר של תורה וחכמה ויראה טהורה.
גם ענדוהו שנים כרובים זהב, וכמו שאמרו חז"ל (סוכה ה:): כרביא, פני תינוק - שגם את בניו גידל לתורה וליראת שמים, השגיח עליהם מאד לפרוש כפיהם להקב"ה בתפלת שחרית מנחה ומעריב, והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה. גם השגיח עליהם שיהיו שומרי שבת ויום טוב וכל מה שכתוב בתורה אשר תחת הכפורת בארון, סוככים בכנפיהם על הכפורת. ושיהיו אוהבים זה את זה, איש את אחיו יעזורו, ויחזקו ויאמצו זה את זה, ופניהם איש אל אחיו. ולא יטו לעולם מדרכי התורה והיראה אשר הורום אבותיהם, אל הכפורת יהיו פני הכרובים, ועל ידי זה היה זר של ארון בשלמות להנפטר הנ"ל.
ב. ענדו זר של שולחן - כי שולחנו היה טהור, לא עלו על שולחנו מעולם לא מאכלות אסורות ולא יין נסך, ובכל סעודה היה לומד עם בניו איזה דברי תורה, או משנה או הלכה פסוקה, והיה זהיר מאד בברכת המזון והזימון.
ועוד זאת מעלה יתירה, כי בכל יום אכלו על שולחנו אורחים עניים הולכי דרך, או תלמידי חכמים אשר התאכסנו אצלו בבואם לעירו. לכן ראוי שנגיד בשבחו, כי ענדהו זר של שולחן - כי זהו זֵרוֹ ותפארתו של השולחן היהודי, שיהיה השולחן טהור וכשר, ושיסעדו ת"ח ועניים על שולחנו.
ג. ענדו להנפטר היקר הלזה זר של מזבח הקטורת, דהיינו שלמות המידות הטובות, אשר הן בדמיון סמים ובשמים של קטורת. כי היה איש טוב ברוח ונפש, רודף צדקה וחסד, בעל גמ"ח, שמח להטיב עם הבריות, היה מבקר חולים, מלביש ערומים, מנחם אבלים, התעסק בחסד של אמת עם המתים, היה אוהב שלום, דיבורו בנחת עם הבריות וכל דרכיו עם בני אדם היו מתוקנים, משאו ומתנו היה באמונה, הן שלו היה הן ולאו שלו לאו - הן צדק (עפ"י בבא מציעא מט.).
מעולם לא היה מצער את חברו, לא בדיבור פה וכ"ש שלא במעשה. היה מוותר על שלו, למען לא יגיע ח"ו הפסד לחברו. ברוח נדיבה תמך עניים ודלים, הלוה לעני בשעת דחקו והרבה במתן בסתר, גם השתדל לקבץ נדבות לאביונים, ונדיב נדיבות יעץ (עפ"י ישעיה לב, ח) גם לאחרים. לא היה בו אפילו משהו גאוה או רמות רוח, אבל היה עניו ושפל רוח, וכשראה קנאה ושנאה ותחרות בין אדם לחבירו, היה משתדל לתווך שלום ביניהם, וכן בענייני הקהל והעדה - היה תמיד אוהב שלום ורודף שלום ובורח מן הכבוד.
אין לשער רוב וגודל מידותיו ומעלותיו של הנפטר ע"ה אשר ענדוהו - היה אהוב וחביב ונחמד ונעים לכל מכיריו, אהוב למעלה ונחמד למטה - כשמן הטוב וכריח הטוב של קטורת מור ולבונה, היה שמו הטוב מיום היוולדו והיותו לאיש עד יום מותו, ועליו ראוי לומר, כי ענדו זר של מזבח קטורת.
חבל על דאבדין ולא משתכחין! מי כמוהו מעוטר בכל ג' זירים הללו, נפשו עולה למרום מקוטרת מור ולבונה (עפ"י שיר השירים ג, ו) כל ראשי בשמים (שם ד, יד), והלך לפניו צדקו וכבוד ה' יאספהו, זכותו יגן לבניו ולנו ולכל ישראל, אמן.
*
ראה להלן בפר' פקודי עמ' שסח, שם ביאר רבינו דהפלוגתא בין משה רבינו לבצלאל, אם עשיית המשכן קודמת לעשיית כליו או כלים תחילה ואח"כ משכן, תלויה בביאור פסוקי פרשתנו (כה, ח_ט): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך - את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו - וכן תעשו. עיי"ש.