אהבת ישראל שיקדה בלבו של רבנו ואשר היתה שזורה בכל פעולותיו, לא מנעה ממנו לצאת בתוכחה גלויה לשוגים ותועים ולהתנצחות מוחצת כנגד מפירי ברית. שהרי התוכחה אינה סותרת את האהבה אלא מבטאת אותה בטהרתה, כפי שמוכח מסמיכות הפסוקים: "לא תשנא את אחיך בלבבך וכו' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, לא תקום ולא תטור וכו' ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יז_יח). את העמידה על משמר 'חומת הדת', ראה רבנו כייעודו העיקרי של הרב בקהילתו, כלשונו (בעמ' תמא):
וגם הרבנים יקחו מוסר, כי לא זאת פקודת משמרתם, להספיד מתים ולומר דרשות לחופה וכיוצא בזה, אבל זאת היא תעודתם - לישב על התורה ועבודה, ולהוכיח ולהגיד לעם פשעם ולבית יעקב חטאתם, לרפאות חולי הנפש ונגעי הלב, ולהורות לבני ישראל את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, להשיבם לאביהם שבשמים, לרצון להם לפני ה'.
בדרשות 'מראה הבזק' מוצאים אנו, לא פעם, את הביטוי: "והארכתי במוסר..." - כאומר, יותר ממה שכתוב כאן, בדרוש וביאור, עוד הוספתי בשעת דרשתי להאריך במוסר, להלכה ולמעשה.
לא רק בדרשותיו הוכיח רבנו את בני עדתו, הוא לא נמנע מלהוכיח באופן אישי את אלו שהיה מן הצורך להוכיחם.
לדאבון הלב, כבר בתקופתו היה על הרבנים לעמוד בפרץ חילולי השבת. באחת מדרשותיו מתוארת תוכחתו למנהל בנק, יהודי, "אשר למד בנעוריו, שנה ופירש (עפ"י פסחים מט:), והיה כותב וחותם שמו על השטרות והמכתבים גם ביום השבת, וגם היה מעשן סיגריה בשבת קודש, והוכחתיו על פניו...".
כתשובה לתוכחתו של רבנו ענה הלה:
כי הוא שומר שבת, כמו שכתוב בתורה: "לא תעשה כל מלאכה", אבל לחתום שמו על השטר או מכתב, או לשפשף קיסם [גפרור] להעלות להב ולהדליק את הסיגריה - אין זו מלאכה כלל. ולא אסרה תורה הבערה, רק באופן אשר בימי קדם היו צריכין לשפשף שני גזרי עצים זו בזו זמן רב, עד כי מחמת חום השפשוף החזק עלתה שלהבת מביניהם, והבערה כזו היתה מלאכת יגיעה וטורח. אבל בזמן הזה, שנוכל להבעיר ע"י שפשוף הגפרור להעלות להב ברגע קטן - אין זאת מלאכה, והבערה כזו לא אסרה תורה כלל. וכן הכתיבה שלנו בדיו וקולמוס על הנייר, אשר ברגע או ב' וג' רגעים נוכל לכתוב את שמנו, לחתום על השטר וכדומה לזה, אין זו מלאכה, וכתיבה כזו לא אסרה תורה כלל.
רבנו הסביר למנהל הבנק כי פירושה של 'מלאכה' האסורה בשבת איננה עבודה מייגעת, אלא כל 'פעולה יצירתית'. בנועם אמריו הוכיח לו, כי אכן זוהי כוונת התורה באומרה: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש" (שמות לה, ב). תשובתו המלאה של רבנו הלא היא כתובה בפרשת ויקהל (בעמ' שס), ובסיומה הוא כותב:
...והאיש שמע ונכנסו הדברים בלבו, ונתחרט על מה שעשה וחזר מטעותו ומדיבוריו הרעים, והבטיחני שלא יעשה עוד כמעשיו הרעים, אבל יהיה נזהר בכל איסורי מלאכות שבת, אפילו לא יהיה בהם יגיעה וטורח כלל, וכן עשה וחזר בתשובה!
עוד בשבתו בהאלאש, נודע לרבנו, כי קבוצה של תלמידים יהודים שלמדו בבית הספר התיכון העירוני, רובם מבני הכפרים שבסביבה, לא נמנעו מלהופיע בין כתלי בית הספר בשבתות וכתבו את השעורים הנלמדים. לכשראה הרב, כי "נערים - מנוערים" אלו, לא יקבלו את תוכחתו, התייצב בחדרו של מנהל בית הספר, ודרש ממנו לפטור את התלמידים היהודים מכתיבה בשבת. נסיון נוסף של חילול שבת ע"י אותם תלמידים, הסתיים בהזמנתם לחדר המנהל, שהזהירם לבל יהינו לחלל את קדושת השבת ולהפר את ההסכם שבינו לבין רב העיר...
מקרים של חילולי שבת היו נפוצים גם בקרב סוחרים יהודים. סגירת החנות לשני ימים בשבוע, היתה בגדר נסיון שלא הכל עמדו בו, כפי שמציין רבנו בדרשות רבות. ביחד עם עמיתו וידידו הגה"צ רבי שלמה צבי הכהן שטרסר זצ"ל, סובב רבנו על פתחי החנויות הפתוחות בשבת ודיבר על לב הסוחרים, שיחוסו על נפשם ועל נפשות ביתם ויסגרו את חנויותיהם.
כשם שהוכיח רבנו והגיד דבריו "לבני ישראל - אלו הגברים", כן הזיל אמרותיו "לבית יעקב - אלו הנשים".
כמנהג הרבנים מאז, דרש רבנו בדברי תורה וברכה, בחתונותיהם של בני קהילתו. דרשות אלו המובאות בספרו תחת הכותרת 'לנישואין', היוו הוראת_דרך להנהגותיהם של הזוג הנישא, בכל ארחות חייהם. הוא מטיף בהן להסתפקות במועט ומוקיע את התנהגותן של אותן הנשים אשר לא ידעו שבעה, ברדיפתן אחר המותרות בלבושן ובריהוט בתיהן (עי' לעיל בעמ' תמג ועוד).
בדרשותיו מעורר רבנו את הנשים, לדבוק בשמירת כל מצוות התורה התלויות בהן: כשרות הבית וטהרת המשפחה. במלאו בנאמנות את תפקידו כ"צופה לבית ישראל" (כלשון נבואתו של יחזקאל בפרק ל"ג על המנהיגים עיי"ש), זעק רבנו בדברי התעוררות לקראת הימים הנוראים (בעמוד תריד):
...אוי להם מיום הדין, אוי להם מיום התוכחה! כי בבתים הרבה הבעל אינו יודע כי אשתו טימאה את ביתו בנבילות וטריפות, אוי לה, אם לא תתקן את אשר שיחתה ומעלה מעל בה' ובבעלה ובניה! אוי לנפשה, אם לא תחיש ותמהר לטהר ולהכשיר ביתה...
כמו כן, בהספדיו על נשים צדקניות שבקהלתו, העלה על נס את דמותה של "אשת חיל" הכשרה והצנועה, "יראת ה' היא תתהלל".
בהכירו את מקומה וייעודה של האם היהודית בחינוך ילדיה לתורה ויראת שמים, קורא רבנו (בעמ' כו) לאמהות, להשגיח בעין פקוחה על הליכתם של הילדים לבית הכנסת ולתלמוד_תורה, כשם שהן מפקחות על צרכיהם הגשמיים. בסיומו של המאמר הוא מציין: "והארכתי במוסר לנשים בזמן הזה..." - יתכן כי דרשה זו נאמרה בהופעתו של רבנו בכינוס 'איגוד הנשים' של יהודי דברצן. הוא אף השתתף בכתיבת מאמרי חינוך והשקפה בבטאונו של ארגון זה.
v v v
רבנו לא פטר את עצמו בדברי תוכחה לציבור הנשים בכללן, הוא הקדיש מזמנו לשוחח באופן אישי עם נשים מקהילתו ועוררן לבל יטשו תורת אמותיהן, כלשונו (בעמ' שיד):
כי הנה כמה פעמים אירע לי, אם שאלתי לאשה והוכחתיה: למה אינך נוהגת בכשרות את ביתך, הלא למדת וראית כשרות גמורה בבית אמך, ולמה אין את עושה כמעשיה? ...זכרי את אמך הצדיקה, כמה טרחות היתה טורחת וכמה הוצאות הוציאה להשבית כל שאור וחמץ מביתה, שלא תכשל ח"ו באיסור משהו של חמץ בפסח, ואיך פנית עורף לתורת אמך ותעזבי אורחות דת יהודית, אשר בה חינכה ולימדה אותך? ...הלוא אמך הולכת בצניעות, ולא ראו קורות ביתה שערות ראשה (עפ"י יומא מז.), ואת - ראשך כראש נערות בתולות, בגילוי שער כולו, למה לא תכסי ראשך על כל פנים בפאה נכרית (שייטעל)? ולמה סרת מדרך אמך, נטית הרחק הלאה ממנה, כל כך למה?! איך יקחך לבך לעשות כדבר הזה?!
כשהשיבו נשים אלו, כי פרנסתן דחוקה ואין באפשרותן להוציא הוצאות יתרות עבור הידורים בכשרות ובצניעות הלבוש - ענה להן רבנו, כי הלוא בהוצאות עבור קניית מלבושיהן וריהוט ביתן, הן אינן מקמצות וכל מגמתן להשתוות לבנות 'המעמד הגבוה' בחברה. אם כן -
אם בענייני עולם עובר והבלה, את אומרת, כי צריך להתאמץ להשיג היפה והמהודר והמעולה... למה אינך אומרת כן בענייני העולם הנצחי, בענייני התורה הקדושה ודת יהודית, אשר על אחת כמה וכמה שצריך להתאמץ ולהתחזק להשיג המדרגה המעולה בכשרות הבית ודרכי הצניעות, ואינך רשאית להיות נופלות מאותן נשים צדקניות המעולות במדרגה!
ככלל, שאף רבנו להביא להכרתם של בני עדתו, כי אין הצדקה בטענה הרווחת, כאילו קידמת העידן המודרני והעליה במעלות 'הסולם החברתי', גוררים בהכרח בעקבותיהן זלזול בשמירת המצוות ובקיום מנהגי ישראל. במידה רבה הוא אכן הצליח בכך ושמירת ההלכה ומסורת מנהגי_ישראל היו אור לנתיבות קהילתו, למרות שרבים מבניה השתייכו לחוגים 'המתקדמים'. גדולי ישראל בהונגריה, בתקופתו, זקפו עובדה זו לזכותו של המרא_דאתרא, הרב קראוס.
בהכירו את אשר לפניו, עמד רבנו על משמר הדת בעירו, בתבונה ובדעת. בהשפעתו, התנהלו כל סדרי התפילה בבתי_הכנסת של הקהילה, עפ"י המסורת המקובלת ללא שינוי, בתקופה בה 'המתחדשים' לטשו עיניהם, בראש ובראשונה, לשנויים בתחום זה.
שבעתיים היתה עינו פקוחה, על מערכת הכשרות של העיר. ידוע שהורה לאסור שחיטתו של אחד השוחטים בדברצן, שלא קיבל את אישורו. העיון בהספד שנשא רבנו על הרב משה יעקב זינגר זצ"ל, שהיה השוחט והש"צ של קהילת דברצן במשך כ"ח שנים, מאירה את הרקע להוראה זו, אלו הם דבריו (בעמ' רצא):
...והנה אין מי שהיה ירא חטא ונזהר מכל עבירה קלה, כהנפטר מו"ה משה יעקב שו"ב נ"ע, ואין מי שהיה מתמיד וחוזר על לימודו בשקידה רבה כמוהו, ולכן היה לו סייעתא דשמיא, שכל זביחותיו היו זבחים בהכשר גמור, ומעולם לא באה תקלה על ידו, ולא אירע בו מכשול!
גודר גדר ועומד בפרץ היה רבנו, "גבור ואיש מלחמה" בשתי החזיתות בהן הצטרכו רבני תקופתו להערך: מערכה אחת, כנגד הרפורמים והנגררים אחריהם, אשר הסיתו והטעו רבבות יהודים "במשאות שוא ומדוחים", אשר תוצאותיהן הביאו לניתוק מוחלט מכלל ישראל. מערכה שניה, כנגד אויבי ושונאי היהדות מחוץ - הוגי דעות אנטישמיים מאומות_העולם, אשר הפיצו את ארס רעיונותיהם במאמריהם שבכתב ובנאומיהם מלאי השטנה והביאו לתסיסתה של שנאת ישראל במדינה כולה. עלילות אלו גרמו להתפרצותם של פוגרומים (כמו שארע לאחר עלילת הדם בטיסא_עסלאר המתוארת בעמ' קעה) ולחקיקת חוקים אנטישמיים. מערכות אלו ותפקידם של מנהיגי ישראל לעמוד בהן להשיב מלחמה השערה, מתוארים ע"י רבנו, בלשון זו (בעמ' קעד):
יש אשר לעת קמים עלינו אויבינו, שונאינו, מנדינו - בין מהרסינו ומחריבינו ממנו, דהיינו האפיקורסים בישראל, הרוצים להרוס דת ישנה ולשנות ממנהגי ישראל. בין אויבינו בחוץ, הקמים עלינו היהודים בעלילות שקר ודופי, במלשינות רשע וכזב - יש צדיקים גדולי ישראל העומדים לנגדם בויכוח נגלה בכתב ובלשון, מגלים נבלותם ושקרות טענותיהם ועלילותיהם, ומוציאים כאור משפטנו וצדקנו כנוגה לפני מלכים ושרים וכל העמים. ואלה הגדולים אנשי חיל ועוז, עומדים למגינים ולתריסים, בקשת נחושה זרועותם ובמגן נחושת...
רבנו ניצל את מיטב כשרונותיו כדי להפריך את דעות קדומות אלו. מתחת קולמוסו התפרסמו מאמרי הגות רבים, בהם רומם את קרן ישראל ותורתו הנצחית.
בצחות לשונו ובאצילות הליכותיו, קידש רבנו שם שמים ברבים והצליח להטות אליו את לבבם של רבים מנכבדי הגויים, ראשי העיר ורבי האצולה והכמורה שבסביבתו הקרובה. בענין זה ניתן להביא כאן את התבטאותו של עורך כתב_העת הניאולוגי, בדברי ההערכה שכתב (בהסתייגות גלויה) על הרב קראוס, לאחר פטירתו:
אנשים מכל הדתות בדברצן, האזינו מרותקים לדרשותיו המרשימות. במישור הדתי, היה הדגם של השמרנות המחמירה ביותר בקרב הרבנים. עם זאת, הצטיין בפעילותו הספרותית ורכש הערכתם של הכל...
בין אותם שהערכתם 'נרכשה' היו הבישופים שגרו בדברצן. ביניהם, ד"ר באלטזר, שלא הסתיר את קרבתו לרב העיר (להבדיל). אין ספק שקרבה זו תרמה רבות לעמידתו הבודדת והעקבית של הגמון זה, להגנתם של היהודים בשעת פרעות ובתמיכה בשמירת זכויותיהם.
v v v
אין צריך לומר, כי 'הרפורמים' החורתים על דגלם את התאמת מצוות התורה לרוח היום, היו כמטרה לחץ בדרשותיו ובמאמריו של רבנו (ראה לעיל בעמ' רסב, שם מפריך הוא את טענות השווא של הרפורמים, כאילו אין לנשים חלק בעבודת ה', כיון שאינן מצטרפות למנין ולכל דבר שבקדושה. בעמ' שמב מתייחס הוא לסכלותם בהשמטתן של התפילות לגאולה המובטחת, מסידור התפילה).
אחת מטעויות היסוד של שיטתם הכוזבת, היא כי בזמן הזה אין צורך לדקדק בכל דקדוקי המצוות המעשיות וכי 'הלב' הוא העיקר, לחיות ולהתנהג ברוח היהדות ורעיונותיה. בדרשתו לשבת הגדול (בעמ' שצח), מפריך רבנו שיטה זו, בהוכיחו כי יהדות "רק בלב" אינה עומדת לבעליה בשעת נסיון שמד רח"ל ואינה מסוגלת להנחיל מורשתה לדורות. בדרשה זו נקב מפורשות בשמותיהם של אחדים מבני דורו, שעקב החינוך הפשרני שנתנו לילדיהם, יצאו הללו מן הכלל וכפרו בעיקר רח"ל, וזה לשונו:
...וכן ראינו במדינתנו, במשפחת האדם הגדול משה ווא"מ, אשר אביו היה יהודי במעשה ובן תורה, אבל הניח את בנו לעבור על מצוות התורה. והאיש משה ווא"מ לא היה רק יהודי בלב ורוח, והנה כל זרעו המירו דת ונשתמדו. וכן פה בעירנו - משפחת ש"פ, האב הזקן מיכאל היה עוד יהודי במעשה, ביתו נהג בכשרות ושמר שבת ומועד כהלכתו. אבל לא הקפיד על בניו כי גם הם יהיו יהודים במעשה וחשב כי די במה שהם יהודים באמונת הלב, הגם שהיו אוכלי נבילות וטריפות, מחללי שבת ומועד ולא הניחו תפילין, ומה היה בסוף - הרי בנם ובתם כבר המירו דתם לדת הנוצרים... והארכתי במוסר, להכות על קדקד האנשים האומרים שהם היהודים בעלי אמונה בלב וברוח - הגם שהם קרקפתי דלא מנחי תפילין, מחללי שבת ויו"ט... (עפ"י הוראת רב השמטנו את השמות המלאים, כיון שבימינו לא תביא הזכרתם המפורשת כל תועלת).
נסיים פרק זה בדברי ההערכה וההספד של בני קהילת דברצן על רבם, כפי שהביעם הרב שמואל שלזינגר (שישב על כס הרבנות בקהילה לאחר הסתלקותו של הרב קראוס):
הכהן הגדול נבדל מהכהן ההדיוט בארבעה בגדים. הראשון, המעיל - זו גלימת האמת, גלימת האדם המוצק באמונתו, כפי שהוא היה... בהתעטפות באמונה ובאהבה, שבהם הנהיג, במעש לא רק במילים...
ציץ הזהב היה על מצחו של הכהן הגדול - זהו הלבוש השני - ועליו "מכתב פתוחי חותם קודש לה'!" זוהי קדושת המחשבה. ממעיין התורה, החכמה והדעת, דלה והשקה בשפע רב, כל ימי חייו. מעץ החיים של התורה הקדושה, קטף וחילק 'פרי שפתיים'. אמריו נחתו בעוצמה מרסקת על המצח הנחושה של הרפורמה.
הלבוש השלישי היה החושן - שנועד לכפר על עיוות הדין (עפ"י זבחים פח:), על 'המשפט הקדום'. באוחזו במגן וגם ברומח ובקשת, היה רגיל על לשונו: "נוכיח את הטוהר והעליונות של המוסר היהודי במאבקנו כנגד סכנת הנישול מזכויותינו..."
חשב האפוד - היא החגורה החובקת ומהדקת את המעיל לגופו של הכהן הגדול. עפ"י דברי חז"ל (שם), ייעודו לכפר על חטא עבודה זרה. באפודו, קשר והידק הרב קראוס את כולנו אל כלל ישראל, ושמר עלינו מפני חיקוי חוקות הגויים וסגידה לערכים הזרים למורשתנו. שלמים ומבורכים היו ימי חייו, ושלום על משכבו ומנוחתו.