09. מנהיג בחסד

  אישיותו של רב ומנהיג בישראל, בנויה ומורכבת מכמה וכמה מעלות, הכתובים במקרא ושנויים בתורה שבעל פה. אך לא די ברכישתן של כל אלו, כדי ליצור את דמותו של המנהיג האמיתי - לשם כך דרושה תכונת 'המנהיגות' גופא, זו אשר יחידי סגולה ניחנו בה, מכוחה יודעים הם להשתמש במקום ובזמן המתאימים, בכל אחת ממעלותיהם וכשרונותיהם. לאורה, מבחינים הם אימתי לנקוט ב"שמאל דוחה" ואימתי לחבוק ב"ימין מקרבת". לפיכך, בין שלושת המידות המתמזגות באישיותו של המנהיג, מונה רבנו זצ"ל (בדבריו המובאים לעיל בעמ' 36), את דמות הנווטי, הלוא הוא:

  מנהיג ספינת העדה על מי מנוחות, בשלום ובמישור. דרכו ומעשיו מתוקנים בנחת עם הבריות, וע"י כך מרים הוא את קרן התורה ומחזק דת יהודית, לרפא מזבח ה' ההרוס.

  "הוא היה - אומר", בשלושים ושש שנות כהונתו כרב בישראל, היווה רבנו את ההמחשה המושלמת למאמרו זה.

  תוכחותיו ליחיד ולרבים, שתוארו בהרחבה בפרק הקודם, הובעו בדרכי נועם, כקיום מצות התוכחה כמאמרה: "הוכיח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא יט, יז) וכדרשת חז"ל: "יכול אפילו משתנים פניו [מפני הבושה], תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא (ערכין טז: ונפסק ברמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"ח). כך כותב הוא (בעמ' תצג):

  ...האיש העומד ללמד ולהדריך אחרים לא יהיה רגזן וכעסן וקפדן, וכמאמר חז"ל (אבות פ"ב מ"י): לא הקפדן מלמד, וכבר אמר החכם שלמה המלך ע"ה (קהלת ט, יז): דברי חכמים בנחת נשמעים. וכן אמר הנביא מלאכי (ב, ו): תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון... וכבר הורו לנו חז"ל (אבות פי"א מי"ב): הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה...

  "ההליכה בנחת עם הבריות" דרשה מרבנו, להכיר במציאותן של השקפות הציבור ודעותיו. שכן לשיטתו, רק ע"י הכרה כזו, יוכל הרב למצוא את הדרכים והכלים המתאימים להשפעה על בני קהילתו וחינוכם.

  הוא ביטא זאת בצורה ברורה, בדרשה שנשא בעת הכתרת חתנו האהוב הרה"ג רבי שמואל בנימין דאנציג זצ"ל הי"ד לרב הקהילה 'הספרדית' בסיגעט וזה לשונו (עמ' קכ):

  והנה, בימים הראשונים ובשנים קדמוניות, לא היתה פקודת הרב מרא דאתריה, רק לישב על התורה ועל העבודה, ללמוד בהתמדה ובשקידה רבה יומם ולילה... ולעלות מעלה מעלה בצדקות וחסידות ופרישות ובעבודת הקודש, עבודת שמים. הרב היה דומה למלאך ה' צבאו_ת אשר תורה יבקשו מפיהו (עפ"י מועד קטן יז.), תורת אמת, להורות הדרך ילכו בה בעבודת ויראת שמים...

  אמנם, נשתנו העתים ונחלפו הזמנים, בימים האלה מבקשים הקהילות שיהיה הרב יודע בטיב לשון לעז, לדבר צחות ע"פ חוקי הלשון בשפת המדינה, וגם שיהיה בקי במדעים מדיניים, ושיהיה לו כשרון ויהיה בעל צורה לעמוד ולדבר לפני הערכאות והשרים, לפני מלכים יתייצב...

  רבנו אינו מתעלם מן הסכנה האורבת למהלך בדרך זו והוא מוסיף ואומר:

  קשה ויקר למצוא רב ומורה אשר כל אלה חברו לו יחדיו, איש שהכל בו, כי העסק בחכמות חיצוניות הוא דרך סכנה, "כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" (משלי ז, כו). כי ראינו את העוסקים במדעות חיצוניות נטו מדרך האמונה, סרו מדרכי התורה ויראת שמים, נוקשו ונלכדו ברשת המינות והאפיקורסות רח"ל...

  לדבריו, מסכנה זו יינצל - בשמירה עליונה ובסייעתא דשמיא - רק הרב שיראתו קודמת לחכמתו ושכל כוונתו לשם שמים. כדוגמא מציין רבנו את שמותיהם של הרב ברוך יצחק ליפשיץ, הרב שמשון רפאל הירש, הרב עזריאל הילדסהיימר, הרב יעקב עטלינגר (בעל ה'ערוך לנר'), הרב יצחק דב במברגר, "ועוד איזה גדולי הדור זכרונם לברכה, עמדו בצדקתם אף על פי שהיו גדולי מדע בחכמות מדיניות, כי היה להם סייעתא דשמיא, יען שכל כוונתם היתה לשם שמים".

  כוונת הדברים, כי באותן קהילות, בהן דורש הציבור ומבקש רב "היודע בטיב לשון לעז... וגם שיהיה בקי במדעים מדיניים", הרי עדיף שיעמוד בראשם תלמיד_חכם, ירא ושלם, תלמיד נאמן לגדולי הדור, העונה גם על דרישות אלו של הקהל והוא ינהלם בנתיבות התורה והמסורה.

חנוך לנער

  רבנו עצמו, אף כי לא למד לימודי_חול בכל מוסד שהוא, רכש בלימוד עצמי בקיאות בתחומים שונים ושפות אחדות היו רהוטות בפיו. כבר הובא לעיל כי גם לקבלת תעודת 'מורה מוסמך', הכשיר את עצמו בלימודי_חוץ (אקסטרניים). כשם שתעודה זו סייעה בידו בחינוך ילדי ישראל בסאסרעגען, כך עמדה לימינו לשם מטרה זו בדברצן, כדלהלן.

  מכח חיובו של 'חוק החינוך', למדו ילדי ישראל את לימודיהם בבתי ספר ממלכתיים או פרטיים שהוכרו ע"י הממשלה. את לימודי הקודש במסגרת המוכרת בשם 'תלמוד_תורה', 'חדר', השלימו בשעות אחר הצהריים, בבתיהם של מלמדים שונים. בערים רבות, לא התאפשר לקהילה היהודית, להקים בית ספר משלה לחינוך ילדיה, והם נאלצו ללמוד בבית הספר של הגויים. בדברצן, הוקם בשנת תרמ"ו, בית ספר יהודי. גם ילדי המשפחות החרדיות למדו בבית ספר זה, ומאידך גיסא, גם מבני חוגי 'המתקדמים' בעיר, שלחו את ילדיהם ללמוד תורה מפי מלמדים ב'חדר', בשעות אחה"צ.

  רבנו נדרש, עם קבלת הרבנות, ללמד את לימודי הדת בבית הספר של הקהילה. כדרכו בקודש, להתמסר לתפקידיו מעל ומעבר מכפי שנתבקש, קיבל רבנו על עצמו את ניהול בית הספר. כך פיקח על חינוכם של ילדי קהילתו ועמד על טיבם של המורים המלמדים אותם, הוא ראה בכך השלמה למילוי תפקידו כרב העיר. במשך כשלוש שנים ניהל רבנו בית ספר זה, שלא על מנת לקבל פרס - בתקופה זו הוקם בניינו המפואר של המוסד - לאחר מכן נאלץ לוותר על תפקיד זה, לטובת שאר חובותיו כמרא דאתרא.

  בפיקוחו של רבנו הוקמה בדברצן חברת 'תלמוד תורה', שמטרתה היתה למסד את לימודי 'החדר' תחת בקורת ציבורית, לבחור מלמדים ראויים לשמן, עושי מלאכת ה' נאמנה ולהשגיח על לימודיהם התורניים של ילדי העיר.

  הגימנסיה היהודית של דברצן הוקמה אחר פטירתו של רבנו, בשלהי שנת תרפ"א. עד אז, אותם נערים שלא המשיכו את לימודיהם בישיבות, עברו ללמוד בבתי הספר התיכוניים של הנכרים. את השקפתו של רבנו בענין זה מצאנו בספרו בפרשת משפטים (בעמ' רצט). לדבריו שם, בראש ובראשונה מוטלת על ההורים החובה לדאוג לחינוכם התורני של בניהם, לשולחם לישיבות, שם ימלאו כרסם בש"ס ופוסקים ורק אחרי כן יוכלו להשתלם בלימודים כלליים שיסייעו להם בפרנסתם ובמעמדם, זה לשונו:

  כי רבים טועים וחושבים, אם יגדלו בניהם לתורה, שילכו לשמש בישיבות, לאסוף חכמת אמת במשנה וגמרא - אז לא יוכשרו למלאכת עבודת הפרנסה, למשא ומתן, בעת כי יבוא זמנם לישא עול חיים לפרנס אשה ובנים. לכן מקדימים ליתן בניהם, בעוד הם צעירים ורכים בשנים, לחנכם באיזה משא ומתן או באומנות המפרנסת בעליה. כי אומרים, מה יועילנו זה אם יבלה זמנו להיות בחור בישיבות, היוכל לקנות שם כשרון לצבור מקנה וקניין, לאסוף הון ועושר?! ואם ירבה שנים שם, יישאר נקי ובער מענייני עולם ולא יוצלח לכל דבר...

  לכן מזהיר הכתוב ואומר (שמות כב, כח): ...בכור בניך תתן לי, להקדישם בתחילה, ראשית בכורי כל לתורה ולעבודה לי, לשמי. לא כמו שנוהגים רוב המון עם - כי ראשית דבר יתנו בניהם למלאכה ואומנות, או יתנום לבית חינוך גימנסיה, בתי ספר תיכוניים ריאליים, אזרחיים או מסחריים, כדי שילמדו שם מה שיכשירם לפרנסת הגוף, ולקנות קנייני העולם הזה, והתורה מונחת בקרן זוית, אין דורשה ואין מבקשה.

  על זה הזהיר הכתוב, כי לא כן דרך גבר ירא ה'! אבל בראשית כל, צריך לגדלו ולחנכו ולחכמו לתורה וליראת שמים, להרבות ישיבה וחכמה, והיינו כוונת הפסוק: בכור בניך תתן לי, ואח"כ - כן תעשה לשורך לצאנך - רק אחרי אשר זכית לחנכו ולחכמו לתורה ויראת שמים, אז תוכל גם לחשוב מחשבות ולפעול פעולות לעשות כַּן בענייני קנייני עולם הזה...

  את דבריו הנמרצים בענין "בתי חינוך הכופרים בדת משה ובאלקי ישראל", ראה בעמ' תסו.

  כדבריו, כן נהג רבינו בחינוך ילדיו שלו, כל בניו המשיכו את לימודיהם בישיבות. התעלותם בתורה וביראת שמים קדמה להשתלמותם הכללית.

  על בנו הר"ר אברהם_יוחנן זצ"ל הי"ד מסופר, כי הוא למד 'משפטים' לקראת קבלת תואר עו"ד. כשסיום חוק הלימודים קרב, ניגש ר' אברהם יוחנן לעורך_דין יהודי שומר מצוות, שנמנה על מכריו, ושאל אותו בצנעה, האם נכשל אי_פעם בחילול שבת קודש רח"ל, כשהיה עליו לחתום מסמך נוטריוני או לייצג נתבע בבית משפט. לכשהודה הלה, בבושת פנים, כי אכן ארע הדבר, הפסיק ר' אברהם יוחנן את לימודיו ללא שיקבל את התואר (מפי אחיו הרב מאיר יהודא זצ"ל).

  את יסודות לימוד הש"ס והפוסקים קנו הבנים בסאסרעגען, בבית דודם הרה"ג רבי אברהם אבא פיקסל זצ"ל (חתנו של רבינו הילל פולאק זצ"ל) שבנוסף לגדולתו בתורה היה "צדיק בדרכיו ותמים במעשיו"(6). להמשך לימודיהם, העדיף רבנו לשולחם לישיבות בהן מנין התלמידים היה

קטן ועינם של המחנכים היתה פקוחה על התקדמותם של הבחורים ועל מידת יראת השמים שלהם.

  בנו הרב מאיר יהודא סיפר, כי על כן שלחו אביו ללמוד בישיבתו של הגה"צ רבי שמואל רוזנברג אבדק"ק אונסדורף ולא בישיבת פרשבורג, כיון שבאותן השנים היתה ישיבת פרשבורג כבר בבחינת "ישיבת כרכים - קשה..." (עפ"י כתובות קי:), מה שאין כן בישיבת אונסדורף, שם ריחפה רוח של יראת שמים וחסידות, תחת פיקוחו האישי של הרבי ראש הישיבה זצ"ל.

  גם לחינוכן של בנות העיר, נתן רבנו את דעתו, שהרי כל עתידו הרוחני של עם ישראל תלוי ועומד הוא בציווי "ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח).

  עד בואו של רבנו לדברצן, היה באפשרותה של בית הספר של הקהילה לחנך את בנותיה חינוך 'יסודי' בלבד. לאחר מכן המשיכו הילדות היהודיות ללמוד בבית הספר של הנזירות הנוצריות... בשנת תרנ"ג, שנה לאחר שרבנו נתמנה לרב העיר, הוקם 'בית ספר יהודי למלאכה' עבור בנות הקהילה, בו חונכו התלמידות חינוך יהודי. גם לאחר שמוסד זה נסגר, שבה הקהילה והקימה בית ספר שני, בשנת תרס"ו.