דמותו התורנית של רבנו, שהתעצבה בבית מדרשם של רבותיו הגאונים והתבססה בצל חותנו הגדול זי"ע, כפי שתואר לעיל, המשיכה לפכות מעיינותיה במשך כל ימי חייו.
בעט_סופר העלה את חידושי תורותיו על הכתב, בחברו חיבורים שלמים על הש"ס והפוסקים. לדאבוננו לא שרדו בידינו אלא החיבור על התורה 'מראה הבזק', הגהותיו והערותיו על שלחן_ערוך חלק 'יורה דעה' שנדפסו בספר זה וגליונות אחדים מחידושיו על הש"ס. כתבי יד אלו הוחזקו ביד בניו הג"ר יחיאל יוסף והג"ר מאיר יהודה זצ"ל שהתגוררו ברומניה וניצלו מן השואה. על החיבורים שאינם בידינו, מעידה מצבתו של מחברם, עליה נחקק: "...הניח אחריו ברכה הרבה כתבי_יד ובתוכם חיבור נפלא על התורה בשם מראה הבזק...". במקומות אחדים בספרו, מציין רבנו את אשר ביאר בחיבורו על ההפטרות, גם חיבור זה לא הגיע לידינו וחבל על דאבדין.
חלק מחידושי תורתו נתפרסמו בכתבי עת תורניים בתקופתו, כשהבולט ביניהם הוא הירחון 'אהל יצחק' שיצא לאור ע"י הג"ר יצחק קליין זצ"ל דיין בק"ק סאטמר. רבנו אף נתבקש ע"י הרב קליין לתת את הסכמתו לגליון הראשון. כך הופיעה הסכמתו לצד הסכמתם של עוד שני רבנים ממדינות שונות: הגאון רבי חיים ברלין אב"ד יעליסטגראד שברוסיה (ובסוף ימיו בירושלים עיה"ק) והג"ר מרדכי הירש אב"ד המבורג שבגרמניה. במשך שנות הופעתו של ירחון זה, השתתף רבנו בתדירות בשליחת חידו"ת שנדפסו בו. כן נהג לפרסם מאמרי השקפה תורנית בכתבי_עת אחרים בתקופתו, כי כדרשותיו שבעל פה - כן תורתו שבכתב, היתה רהוטה וברורה בהבעתה.
"לילות שלמים היה יושב אבי זצ"ל ועוסק בתורה, בצוותא עם אחי מאיר יהודא (ליפי) זצ"ל..." (מפי בתו של רבנו, מרת מרים הילדא רוזמן ע"ה, בהצביעה על התמונה, המנציחה את ישיבתם של האב והבן לשולחן אחד, ללימוד בחברותא).
איש חסד מובהק היה רבנו, פורס לרעב לחמו ועניים מרודים מביא בית (כלשון הכתוב בישעיה נח, ז). כל ימיו, בכל מצבי חייו, האכיל מפתו עניים ואביונים, פשוטו כמשמעו. ביתו היה בית ליתומים - בנוסף לארבעת_עשר ילדיו בהם חננו אלקים, גדלו בבית קראוס עוד ששה יתומים, ביניהם עוללי אחותה של הרבנית, מרת רבקה ע"ה אשת הר"ר שלמה הירש ז"ל, שנפטרה בדמי ימיה.
על שולחנו של רבנו סעדו מדי יום ביומו רעבים ו'אורחים' נודדים. הללו ידעו כי בבית הרב בדברצן ימצאו תמיד, בנוסף לנדבה ולתמיכה, גם שלחן ערוך ומטה מוצעת.
כיצד קיים רבנו את מאמר המשנה (אבות פ"א מ"ה): "ויהיו עניים בני ביתך"? - בשעת הארוחה, היו מוכנים ליד השלחן ארבעה כסאות מיוחדים, אשר עליהם לא הותר לאיש מבני המשפחה לשבת, שכן הללו היו כסאותיהם של 'האורחים'. העניים, הנודדים ללחם, להשיב את נפשם ואת נפש בני ביתם, ידעו כי יוכלו להכנס לבית הרב ולהתיישב בטבעיות על הכסאות "שלהם...", בלי חשש שמא יושבים הם על מקומו של אחד מבני הבית (מפי בתו של רבנו, מרת שיינדל באשקע הירש ע"ה).
מדי יום חמישי התעכבה הגשת ארוחת הצהריים, עד שעת הגעתה של הרכבת היוצאת מסיגט, שהביאה עמה בקביעות יהודים מחבל מארמרוש - שנטל תשעה קבין של דלות. [הלוא כך למדונו חז"ל (ברכות נד:): שלושה דברים המאריך בהם מאריכין ימיו ושנותיו של אדם... והמאריך על שלחנו... פרש"י: שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים]. עניים אלו שבמקומות אחרים זכו ל'תארי כבוד' שונים, היו האורחים הנכבדים של הרב והרבנית שהמתינו עליהם מדי שבוע, קבלו אותם בסבר פנים יפות והשיבו את נפשם בארוחה חמה.
לאחר האכילה והשתיה הגיעה תורה של 'לוויית האורחים', עליה כותב רבנו בהנהגותיו (בעמ' תשי): "כי היא מצוה גדולה ורבה". הרבנית ארזה 'צידה לדרך', הרב העניק להם את מתת_ידו ולחלק מהם אף תרם את מחיר הכרטיס להמשך הנסיעה ברכבת (מפי יו"ח של רבנו).
אמרו רבותינו (בבא בתרא דף ט:): כל הרודף אחר צדקה הקב"ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה". דברים אלו התקיימו ברבנו, בשעה שהפרוטה כלתה מן הכיס, בשנות המצוקה שאחר מלחמת העולם הראשונה. ההשגחה העליונה זימנה לביתו של רבנו, קרוב משפחה בשם בנדיקט, מצאצאי רבי יעקב_דב פלדמן (חותנו של רבנו הילל פולק זצ"ל), ששימש כקצין בצבא הרומני ששלט באותה תקופה בהונגריה (כאשר יתואר להלן בפרק 'עת צרה ליעקב'). בהתוודעו למעשי הצדקה הכבירים שבבית זה, הכנסת האורחים והאכלת הפליטים, החליט להשתתף במצוה. מטוס קל (של אותם הימים...) הופיע מדי פעם מעל חצרו של הרב וזרק לשם מצרכי מזון, שלא היו בנמצא בשוק. פעם היה זה שק סוכר, פעם קפה ושאר דברים שהיו למשיבי נפש לכל באי הבית (מפי יו"ח של רבנו).
רבנו השתדל להתוודע לראשי השלטון ואף לראשי הכמורה. חינו האישי והדרת הופעתו, בנוסף לחכמתו ותבונתו, עמדו לו ביצירת קשרים אלו, שנוצלו עד תומם לטובת אחיו המדוכאים בצרותיהם. הדבר היה ידוע בכל רחבי המדינה ויהודים רבים מכל החוגים, פנו אליו כדי שיסייע להם בפתרון בעיותיהם.
הרב קרויס היה ידוע כ'בעל_טובה גדול' [אדם המרבה להטיב עם אחרים]. אם ליהודי היתה בעיה בבית המשפט המחוזי ששכן בדברצן, ידע שעליו לשפוך את לבו לפני הרב והוא כבר יתאם לו פגישה עם עורך_הדין הממולח ביותר. בית המשפט העירוני של סיגט השתייך לביהמ"ש המחוזי שבדברצן, משום כך, יהודים ממארמרוש התארחו תכופות בבית הרב (מתוך מאמרו של ש. ויזל: 'פגישתי הראשונה עם הרב דאנציג').
יהודי מבני דברצן נכנס פעם בבהלה לביתו של ראש הקהל, וסיפר לו את אשר שמע מהמנהל הנכרי של 'בית העבוט' (שהעניק הלוואות תמורת משכונות נכבדים) לאמור: "הרב שלכם נמצא במצב כלכלי קשה... אמש, כשנכנסתי למשרדי, הראה לי הפקיד את מעיל הפרווה של הרב, אשר ביקש בעד המשכון הלוואה בסכום נכבד ביותר..."
בירור קצר העלה, כי יהודי התדפק על פתחו של רבנו, תינה בפניו את מצוקתו וכיצד הוא חושב להחלץ ממנה, אם יתאפשר לו ללוות ממאן_דהו הלוואה הגונה. כיון שברשותו של הרב לא היה את הסכום הנדרש, לא התמהמה, נטל את מעיל_השרד המפואר ביותר שלו ומשכנו.
אף אנו נענה ונאמר 'בדרך צחות', כי גמילות_חסד זאת הריהי של 'צדיק ללא פעלץ' ['צדיק בפעלץ' - כינוי ל"צדיק" המחמם עצמו בפרוותו...].
מיד עם קבלת משכורתו, חילק רבנו חלק נכבד ממנה "לעניי עירו ולעניי עיר אחרת". מה שנותר, לא הספיק לבעליו להוצאות המחיה של כעשרים נפשות ביתו והאורחים המזדמנים ולצרכי הצדקה בהם עסקה גם הרבנית ביד רחבה.
פנו פרנסי הקהילה, מיזמתם (שלא בידיעת הרבנית), והציעו לרב שמחצית המשכורת תימסר מידית לרבנית לצורכי כלכלת הבית...
מעשים אלו ממחישים לנו, כי אכן:
טרף נפשו ומסר כבודו, הונו, גופו וכל אשר לו לטובת עם ה', זרע ישראל וקדושו... אוהב ישראל בכל לבבו ומאודו (נוסח מצבתו).