לפרק שלישי מפרקי אבות ולפרשת הדברים
תוכחתו של הרב תועיל, רק כשלאחריה יוכיחו העם איש את חברו
רבי חנינא בן תרדיון אומר, שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה - הרי זה מושב לצים, שנאמר (תהלים א, א): ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה - שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (מלאכי ג, טז): אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וכו'. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב"ה קובע לו שכר, שנאמר (איכה ג, כח): ישב בדד וידום כי נטל עליו (משנה ב).
הדקדוקים עיי' במדרש שמואל, ובפרט צריך להבין, אמאי לא אמר התנא שנים שיושבין ואינם לומדים תורה, וכי כעור ליה לתנא לישנא דלימוד תורה, דנקט דוקא לשון "אין ביניהם דברי תורה", ו"יש ביניהם דברי תורה", וגם בסיפא נקט "אחד שיושב ועוסק בתורה", ולמה לא קאמר שלומד תורה? גם צריך ביאור מה שאמר הפסוק "כי נטל עליו".
ונלע"ד לפרש, בהקדים ביאור מדרש רבה ריש פרשתנו (א, ב) על דברי הכתוב (א, א):
אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל וכו' - זה שאמר הכתוב (משלי כח, כג): מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון.
והנה צריך ביאור מה שאמר הכתוב "אחרי" - ונלע"ד לפרש עפ"י מה דאיתא במסכת שבת (קיט:): אמר רב עמרם בריה דר' שמעון בר אבא וכו', לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר (איכה א, ו): היו שריה כאילים לא מצאו מרעה - מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה.
וקשה, הרי תיכף סמוך לדברי רב עמרם, מביאה הגמרא דברי רב יהודה: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים, שנאמר (דברי הימים ב' לו, טז): ויהיו מלעיבים במלאכי אלקים ובוזים דבריו וכו' - הרי מתוך מימרא זו מוכח להדיא שהיו ת"ח מוכיחים בעם, רק שהעם היו בוזים את דברי הת"ח ומלעיבים בהם, וא"כ, איך אמר רב עמרם שלא הוכיחו זה את זה? גם הכפיל לומר בסוף המימרא "ולא הוכיחו זה את זה", עיין בינה לעתים (דרוש מז) שהקשה כן, ותירץ באופן נחמד [שתלמידי החכמים הוכיחו את העם אך לא "זה את זה", את הת"ח חבריהם].
ונלע"ד גם לתרץ קושיא זו, דהנה לא די אם הרב הצדיק עומד בביהכ"נ לדרוש ולהוכיח את בני העדה בתוכחת מוסר השכל בדברים היוצאים מן הלב, הן בעניינים שבין אדם למקום - חילול שבת, מאכלות אסורות, זהירות בנדה, תפילה בציבור והנחת תפילין וכו' - הן בעניינים שבין אדם לחברו - אונאה במקח וממכר, עוול במדה במשקל ובמשורה, השגת גבול, ריבית, נעילת דלת, אימוץ הלב וקפיצת יד מעני ואביון וכו' - לא די בזה!
כי הנה שמענו רבים מעם הארץ אומרים: הרב נקל לו להוכיח על כל אלה, כי הלא הוא יושב בבית מדרשו, נותנים לו סיפוקו מקופת הקהל ואין צריך לו לעמול ולעסוק במסחר וקניין, במלאכת אומנות, או עבודת הארץ ואינו בא לידי ניסיון לחילול שבת, או לאונאה במשא ובמתן וכדומה, לכן נקל לו להוכיח לשמור את השבת ויו"ט בשביתה מכל מלאכה, ושלא להסיג גבול ושלא להונות במקח וממכר או ללוות בריבית. אילו היה הרב עוסק במסחר באומנות ובעבודת הארץ, ויזדמן לו מסחר טוב בשבת ויו"ט, או רווח גדול ע"י אונאה והשגת גבול, או שהיתה השעה דחוקה לו ולא היה יכול בשום אופן למצוא מחיה וטרף לביתו, אם ישמור שבת ויו"ט וכשרות הבית ותמימות במשא ובמתן, אז גם הוא לא היה עומד בנסיון וגם הוא היה עושה כמונו, לחלל שבת וכו', יתייצב על דרך לא טוב רע לא ימאס (עפ"י תהילים לו, ה), כמונו, כעם ככהן (עפ"י הושע ד, ט).
לכן, רק שם מועילה תוכחת הרב - אם בעלי בתים יקחו דבריו עמהם, והם יוכיחו איש את חברו: מדוע אתה עובר את מצות המלך (עפ"י אסתר ג, ג), מלך מלכי המלכים הקב"ה?! למה אתה מחלל שבת, אוכל נבילות וטריפות, מאנה את עמיתך במשא ובמתן וכיו"ב?! ואם חברו - הסוחר או בעל שדות וכרמים או עובד מעשה אומן - יוכיח אותו על עבירות שבידו, לא יוכל המוכח לומר כמו שאמר על הרב, דנקל לו להוכיח יען כי הוא לא בא לנסיון זה, כי הלא חברו המוכיחו גם הוא באותו נסיון.
ועל זה אמר הנביא בתוכחתו (הושע יד, ב): שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעוונך - לא היה די לנביא הושע ע"ה במה שהוא הוכיח את ישראל ואמר "שובה", אבל הוסיף לומר להם - קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ר"ל קחו עמכם את דברי תוכחתי, ואתם תוכיחו בהם אחרים לשוב בתשובה אל ה', כי גדול כח התוכחה אשר אתם תוכיחו זה את זה, וכמו שאמר הכתוב (ויקרא יט, ז): הוכח תוכיח את עמיתך, את הדומה לך באומנות, במסחר או בעבודת הארץ. לא אמרה תורה שהרב יוכיח את העם, אבל אמרה תורה, כי איש את עמיתו תוכיחו, כי זה אופן מועיל להשיב רבים מעוון. ועוד טעם אחר יש בדבר הזה, כי לא הכל באים לשמוע הדרשה של הרב הדורש תוכחת חיים, לכן צריך כי השומעים יקחו עמהם הדברים אשר שמעו מפי הרב, ויוכיחו בהם לעמיתיהם וריעיהם שלא היו שם. וגם לאותם שהיו שם ולא הטו אוזן לתוכחת הרב - באומרם שהרב אינו בעל נסיון באלה, אבל אם איש את רעהו יוכיח, לא יוכל לענות כזה.
ובזה פרשתי המשך פסוקי המסורה: הוכח תוכיח את עמיתך, ר"ל איש את רעהו, יען כי - לא יאהב לץ הוכח לו אל חכמים לא ילך (משלי טו, יב), כי חברו מתלוצץ על תוכחת הרב והת"ח, באומרו: הוכח בדבר לא יסכון (איוב טו, ג), שהוא אומר כי הרב הת"ח מוכיח בדבר אשר הוא לא ניסה באלה, כי הוא אינו סוחר או אומן או עובד אדמה, ולא בא עדיין לנסיון כמוהו. ומה יוכיח הוכח מכם (איוב ו, ה) - ובאיזה אופן תהיה התוכחה? באופן שאחד מכם, מבעלי אומניות או סוחרים וכו', הוא יוכיח - הוכח יוכיח אתכם (איוב יג, י), הוא יוכל להוכיח אתכם בכל ענייני תוכחות, כי גם הוא כמוכם בעמל ונסיון [עיי' עוד בענין תוכחתו של הרב על קיום מצוות שלא התנסה בהן, ודרוש על 'מסורה' זו, להלן בפר' וילך עמ' תרכו].
והנה בזמן חורבן ביהמ"ק, הגם כי התלמידי חכמים היו מוכיחים את העם, אבל העם לא הוכיחו זה את זה, כי כולם היו חנפים זה לזה. תחת כי יאמר האחד לחברו, למה זה אתה עובר את פי ה' וכו', החניף ואמר לו, כי מה בכך שהוא עובר על זה, הלא יש מי שעוברים על עבירות החמורות והגדולות יותר, ובערך אותם האנשים הוא מעולה ונישא, ירים ראש.
וזהו שאמר רב עמרם בריה דר"ש בר אבא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שהגם שהת"ח היו מוכיחים לעם בתוכחת מוסר, אבל בני העיר והמקום לא היו מוכיחים איש את רעהו, אבל אדרבה היו מחניפים כמו שהזכרתי, וזהו: שנאמר: היו שריה כאילים - מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, ר"ל, שבערך ובהסתכלות מעשים השפלים ודרכים הרעים של זה, יתרומם ראשו של זה - בערך רעהו השפל במעשיו כזנב, הרי הוא נחשב לראש. כך ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע, הסתכלו תמיד כלפי מי שהוא שפל יותר במעשיו ודרכיו, ולא הוכיחו זה את זה, ובשביל כך לא הוכיחו איש את רעהו, הגם כי מצד תלמידי חכמים היה תוכחה, כמו שאמר רב יהודה במימרא שאחר זה.
וזהו שאמרו חז"ל על דברי הפסוק ריש פרשתנו: אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, ר"ל דבאופן זה הגיעו דברי תוכחה של משה רבינו ע"ה אל כל ישראל, יען כי דבריו היו - את התורה הזאת לאמר - שהם יאמרו זה לזה, ויוכיחו זה את זה. ועל זה אמר המדרש: זה שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי - ר"ל אחרי שאני אמרתי דברי התוכחה, ילך גם הוא ויוכיח את רעהו - חן ימצא ממחליק לשון, שהוא מחניף לרעהו, ואומר לו כי הוא אינו מאותם החוטאים אשר עליהם מוסב התוכחה - וזה לא נכון! אבל צריך להוכיח זה את זה אחרי דרשת המוכיח!
ונחזור למשנתנו: רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה - לא לעניין לימוד תורה איירי מתניתין, ולכן לא אמר "שאינם לומדים תורה", אלא רצה לומר, שיושבין שני בני אדם לשמוע הדרשה מפי החכם, ואין ביניהם דברי תורה, אחרי כן, בין איש ובין רעהו, אין דברי תוכחה בענייני תורה (כי "דבר" לשון תוכחה), שאינם מוכיחים זה את זה - הרי זה מושב לצים, שהם מתלוצצים על תוכחת הרב, כי הוא לא יסכן באלה, או שהם אומרים שלא עליהם מוסב דבר התוכחה, ויש אשר עוברים עבירות חמורות יותר מהם, כמ"ש למעלה.
אבל שנים שיושבים ויש ביניהם דברי תורה - שלא רק יושבים ושומעים הדרשה של המוכיח, אבל גם אח"כ, ביניהם, בין איש ורעהו יש תוכחת דברי תורה, שהם מוכיחים זה את זה - שכינה שרויה ביניהם, גם ביניהם, כאשר הם כבר חוץ לביהכ"נ וביהמ"ד, מ"מ השכינה שרויה ביניהם.
שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, ר"ל, שהם מוכיחים איש את רעהו - "נדברו" לשון תוכחה - ויקשב ה' וישמע ויכתב וכו' ליראי ה' ולחושבי שמו, ר"ל אלו שחושבים על דברי התוכחה ששמעו מהת"ח, להוכיח בהם זה את זה.
ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שאחר שישב ושמע הדרשה מפי הת"ח, עוד הוא עוסק במחשבתו באותה תוכחת התורה ומפשפש במעשיו - ולכן לא אמר התנא "יושב ולומד" אבל נקט לשון "עוסק" דהיינו שמתעסק בדברי התורה והתוכחה, ומחפש בדרכיו, וחוקר במעשיו אם חטא במה שהוכיח הרב - שנאמר: ישב בדד וידום כי נטל עליו, ר"ל, יען כי נטל על עצמו דברי התוכחה, ומצא בעצמו שנוגע לו, ועי"ז ישוב בתשובה שלמה אל ה' ויתקן דרכיו, וזה שכרו! לא כאותם בני אדם אשר אינם מקבלים על עצמם דברי המוכיח ואינם רואים נגעי עצמם, ועליהם נאמר (משלי כח, יג): מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, והבן.
*
ברכת הריבוי בכמות ובאיכות(71*)
ה' אלקיכם הרבה אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב. ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם (א, י_יא).
נראה לבאר מה שמצינו בכמה פסוקים בתורה ובנביאים, שמספר בני ישראל הושווה לכוכבי השמים - כי כמו שבשמי השמים ישנם כוכבים קטנים וישנם כוכבים גדולים, שכל אחד מהם הוא עולם בפני עצמו, כן מצינו בין בני האדם והתחלקות סוגיהם. כי הנה אמרו חז"ל (סוכה מה:) לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינתא בכל יום, והן הם שלושים וששה צדיקים שעליהם עומד העולם, כמו שנאמר: וצדיק יסוד עולם [משלי י, כה ועי' יומא לח: אפילו בשביל צדיק אחד העולם מתקיים שנאמר: וצדיק יסוד עולם]. והנה אם עבור קיום של העולם כולו נמצאים ל"ו צדיקים בלבד, הרי שבזכות כל צדיק וצדיק מתקיימים מליוני אנשים, כי אף שכמות הצדיקים קטנה, אבל איכותם גדולה ונשגבה בזכות צדקתם.
וזו כוונת מאמר הנביא (ירמיה מב, ב): כי נשארנו מעט מהרבה - כי אף שבכמות הננו רבים, אך באיכות נשארנו מעטים, וד"ל.
וזה שאמר משה רבינו ע"ה: ה' אלקיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ופירש רש"י: אמרו לו, משה, אתה נותן קצבה לברכותינו וכו' - אמר להם משה, זו משלי הוא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דיבר לכם, ר"ל, לענין האיכות, אשר תרבה ככוכבי השמים לרוב, ללא קצבה.
* * *