בט' באב תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה. הקיסרות האוסטרו_הונגרית קראה מלחמה על סרביה, בעקבות התנקשות בחייו של יורש העצר האוסטרי - בנו של הקיסר פרנץ יוזף - בביקורו בעיר סראייבו. הרקע לרצח היה שאיפתה של אוסטריה להשתלט על אזור הבאלקאן. להבות הקרב התפשטו לכל עבר וגררו את העולם כולו למערבולת דמים. תוך זמן קצר, מצאו את עצמם 'בעלות הברית': בריטניה, צרפת ורוסיה (ומאוחר יותר גם ארה"ב) נלחמות ב'מעצמות המרכז': אוסטרו_הונגריה, תורכיה, גרמניה ובולגריה. איטליה ורומניה השתייכו בתחילת המלחמה לצד האוסטרי ובהמשכה הצטרפו ל'בעלות הברית' שכנגדה.
כבכל מלחמה בה "מלכויות מתגרות זו בזו", שילמו היהודים מחיר_דמים כבד. מלבד רבבות החיילים היהודים שנהרגו בקרבות, נחרבו קהילות רבות במזרח אירופה, עם התקדמותו של הצבא הרוסי מערבה. אלפי פליטים נדדו מוכים ומרוטים, חסרי כל ורעבים ללחם, לכיוון הונגריה שהיתה 'בעורף'.
עול משא הציבור שנשא רבנו על כתפיו הוכבד, עם תכיפותן של צרות הכלל והפרט. בדרשותיו היה עליו לחזק ולעודד את רוחם הנשברה של שומעי לקחו ולחזק את אמונתם ובטחונם בבורא עולם, אשר הוא "בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות", והוא ינהל את המערכה העולמית לטובה.
ה' ילחם לנו וידריכנו על במות אויבינו... ויצמיח ישע כבוד ותהילה לעמנו ושלום לעולם, אמן וכן יהי רצון.
(פרשת יתרו עמ' רפג)
...והבן, כי דבר נאה ודבר בעתו הוא, נגד 'הפסימיסטים' בעניין המלחמה.
(פרשת ויחי עמ' רטו)
באותן ימים קשים הגדיל והגביר רבנו, איש החסד, את מעשי הצדקה לתמיכת עניים ורעבים. בדרשתו לבני קהילתו, עוררם להושיט את ידם למשפחות אשר ראשיהן שרתו בצבא והן נותרו בבתיהן ללא מפרנס. באותו מעמד היה עליו להצהיר על נאמנותם של היהודים "למולדת" ההונגרית, כתשובה לעלילות השווא של האנטישמיים, שהאשימו את היהודים בהשתמטות ממילוי חובותיהם האזרחיות והלאומיות.
...ואמרתי התעוררות, כעת בזמן המלחמה - שחייבים אנחנו ובנינו למסור חיינו ונפשנו בעד מלכנו ירום הודו ובעד מדינתנו, וגם חייבים אנחנו להרים מהוננו לתמוך את המשפחות אשר יצאו ראשי המשפחה לצבוא צבא ללחום באויב, ונשארו אשתו ובניו פה בלי משען ומשענה. ולכן, מלבד החיוב למסור נפשנו בעד המלך והמדינה, דהיינו עול מלכות, מוטל עלינו גם החיוב להתנדב מהוננו, וכן לתמוך ולפרנס את הנשארים הנעזבים אתנו בלי פרנסה, וזו - עול דרך ארץ - חובה חברתית, חובה אזרחית פטריוטית.
...כי אנו שקבלנו עלינו עול תורה ומלכות שמים, אין נחשב לנו עול ומשא מה שאנחנו מחויבים למסור נפשנו ומאודנו בעד מלכנו ומדינתנו יר"ה, והבן כי דבר בעתו מה טוב...
(עמ' תקפד).
ביתו של רבנו דמה באותן שנים ל'בית התבשיל'. כל רעב בסביבת דברצן ידע כי בבית זה הוא רשאי להכנס ללא הזמנה, להתיישב ליד השלחן ולקבל ארוחה חמה. בנדודיהם, שמעו הפליטים מגליציה כי במטבח בבית הרב קראוס, עומדים שני סירים, מלאים בתירס ובתפוחי אדמה, "וכל דכפין ייתי וייכול..." (מפי בתו מרת מרים הינדל רוזמן).
לשכת הגיוס המחוזית של הצבא ההונגרי היתה בדברצן. יהודים רבים שביקשו "להסתדר" עם שלטונות הצבא פנו אל רבנו, ביודעם כי ע"י קשריו עם המפקדים הבכירים, 'השתדלותו' אצלם תניב פירות. סביר להניח כי בפעולות אלו עמדו לימינו גם בניו ששרתו בצבא, באותן שנים.
יהודי תושב ירושלים, שם משפחתו רוטנשטיין, סיפר לנכדי רבנו, כי הוא התגורר בעיר הקודש עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. כידוע, הביאה מלחמה זו מצוקה נוראה וחרפת רעב ליושבי הארץ, והנה פרסמה הקונסוליה האוסטרו_הונגרית, כי כל נתיניה המעונינים לשרת את "המולדת" יוסעו חינם אין כסף לאירופה, שם יגויסו לצבא. רוטנשטיין ואשתו הזדרזו ונרשמו לנסיעה. אמנם בהגיעו להונגריה הוא העדיף להסתתר במרתפו של הרב קראוס בדברצן - בבחינת "טמיר ונעלם" - מאשר להלחם מלחמה לא לו. רבנו לא נרתע מפני הסכנה שבהסתרת עריק, שאחת דתה... ודאג לכל צרכיהם של הפליט ומשפחתו. הכנסת בנם בבריתו של אברהם אבינו, נערכה כמובן בביתו של הרב, שכובד בסנדקאות.
על צרות הכלל - בימי מלחמת העולם - נוספה צרתם הפרטית של רבנו ומשפחתו. בנו הר"ר חיים ז"ל נסתלק מן העולם והוא בן עשרים ותשע שנים. כך כותב רבנו (בפר' לך לך עמ' סג) על מחלתו הקצרה ופטירתו של בנו:
על מות לבן ה"ה בני יקירי התורני השלם ירא ה' באמת ובתום לבב, אהוב וחביב לכל יודעיו ומכיריו, מו"ה חיים ז"ל. נקטף בדמי ימיו בן כ"ט שנה בחולי בלאטטען [מגפת אבעבועות] רח"ל.
...קוננתי על בני הנ"ל שהיה חמדת לבבי, חרד לדבר ה', ירא שמים מאד ומדקדק במצוות, גם בעל לב טוב מאד, ומעשיו ודרכיו מתוקנים, וכל מכיריו היו אוהבים אותו ומכבדים אותו. והיה בעל קומה וטוב תואר, איש חזק ובריא אולם. והיה נשוי אשה חשובה וצנועה בת צדיק ות"ח, ה"ה כלתי היקרה מרת הינדא חיה בת המנוח מו"ה ישעיה דוד הכהן ראאז זצ"ל מק"ק חוסט יע"א, והיה מתגורר בביתי פק"ק דעברעצין יע"א שנה תמימה, ונולד לו פה בן, יפה עינים ויפה מראה, דמות דיוקנו של אביו.
ועל ימים הקדושים בריש שתא תרע"ו לפ"ק נסע עם זוגתו ובנו לבקר את חמותו האלמנה הצדיקה (תחי') לק"ק חוסט, ושהה שם עד סוף ימי החג ושמח בשמחת תורה. ובמוצאי יו"ט באה עליו החולי הנ"ל רח"ל, וביום י"ב לחליו, דהיינו ליל ז' מרחשון, יצאה נשמתו בטהרה, ורוחו שבה אל האלקים אשר נתנה, ונקבר למחרתו עש"ק בבית עולמו ק"ק חוסט יע"א... ואני עם זוגתי הרבנית הצדקת (תחי') ראינו בצרת נפשו ובייסוריו הגדולים וביציאת נשמתו הנקיה, הזכה והטהורה...
בצדקתו ובתומתו תלה רבנו את פטירת הבן יקיר לו בעוונותיו שלו, כך קרא עליו בהספדו:
...אתה בני יקירי ר' חיים נ"ע, שהיית צדיק וישר ובעל מעשים טובים ונכוחים וכל דרכיך היו באמונה, הן בין אדם למקום הן בין אדם לחבירו, והיית עדיין בתוקף כוחך ובריאותך... לא בחטאך אני תולה הליכתך מן העולם, מיתתך בדמי ימיך - אבל אני תולה זאת בי, באביך... הוי ואבוי! בעוונותי ופשעי וחטאי הרבים היתה זאת, הם היו גורמים מיתתך והליכתך מעלמא הדין... אני בעוונותי הרבים גרמתי מיתתך! אוי בני יקירי, תמחל ותסלח לי כי גרמתי הסתלקותך לפני זמנך, חוטא ופושע אני, השיגוני עוונותי ונלכדתי באשמותי, והקב"ה דיין אמת, שכל משפטיו צדק ואמת, והוא רחום יכפר עוון וכו'.
הרב והרבנית נשאו את כאבם בדומיה ובהצדקת הדין. כאבם האישי לא דחק את ההשתתפות בצערן של ישראל והנשיאה בעול סבלות אחיהם. בצוק העתים קיימו בנפשם את הפסוק (אסתר ח, ו): "כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי...".
מן הראוי לציין בפרק זה, כי המסירות - בנפש, בגוף ובממון - שגילה הרב קראוס זצ"ל, בימי מלחמת העולם הראשונה, היתה סימן לבניו בתקופת מלחמת העולם השניה ולאחריה.
ארבעה בתי אב מצאצאי רבנו שרדו בשלמותן בשואה, מתוך אחד_עשר האחים והאחיות שחיו ערב המלחמה (בניו: ר' חיים, ר' יעקב_דב ור' יחזקאל_יצחק נפטרו לפני השואה(10)) ואלו הן: משפחותיהן של הרב יחיאל יוסף והרב מאיר יהודא, מרת מרים הינדל (רוזמן) ומרת שיינדל (הירש), שהתגוררו בטרנסילבניה. כידוע, היהודים שהתגוררו בחלק הדרומי של חבל_ארץ זה תחת שלטון רומניה, ניצלו מן השילוח למחנות ההשמדה, אם כי עדיין היו חייהם תלויים להם מנגד, במצור ובמצוק. בתיהם של משפחות אלו היו בשנות המלחמה ולאחריה, מרכזי צדקה וסעד לנזקקים, מקלט לפליטים ומחסה ליתומים, כפי שיתואר להלן.
בנו של רבינו, הרב מאיר יהודא זצ"ל, כיהן כרב העיר בלאז'(11).
בקיץ תש"ב, נצטוו תושבי הכפרים בטרנסילבניה, להתפנות מבתיהם ולהתרכז בערי המחוז [לקראת שילוחם למחנות ההשמדה. בחסדי שמים, השילוח נדחה ולבסוף בוטל]. לקראת הגעתם של אלפי בני ישובי האזור לעירו, סידר הרב מאיר_יהודא קורת גג לכולם, בבתי המשפחות המקומיות ובבניינים הציבוריים של הקהילה (מניינם של המפונים לעיר, היה גדול פי שלושה ממספר היהודים המקומיים). הוא עצמו ארח בביתו שלוש משפחות, ברוכות בילדים. גם המשפחות שהתאכסנו בעזרת_הנשים של בית_הכנסת וב'חדר', ראו בבית הרב, שבחצר ביהכ"נ, את ביתם.
באלול תש"ד הפרה רומניה את בריתה עם הגרמנים ועברה ללחום לצדן של 'בעלות הברית'. הגרמנים החלו מפציצים את רומניה מן האוויר וההונגרים פלשו לדרום טרנסילבניה. היהודים החלו להימלט בהמוניהם לכיוון התקדמותו של הצבא הרוסי, שבאותה שעה היה הצבא 'המשחרר'. הרב מאיר יהודא הסתכן ונשאר בביתו - בצוותא עם בנו הר"ר בנימין זאב שיבדלחט"א - עד אשר דאג לדרכי מילוטם של הזקנים והחולים. רק לאחר שגם נסיעתם של אלו סודרה, עזבו הרב מאיר יהודא ובנו את העיר והצטרפו לבני משפחתם שנמלטו לכפר.
ביתם של שיינדל (באשקע) הירש, בתו של רבנו זצ"ל, ובעלה הר"ר יוסף נפתלי(12), בטורדא שבטרנסילבניה, היה ידוע עוד לפני המלחמה כבית של הכנסת אורחים, 'מסורת בית אבא' הרב מדברצן. כשהגיעה רכבת לעיר בשעות הלילה, ידעו העוברים ושבים לכוון נוסעים שהיו זרים בעיר, לבית הירש. גם גויים התארחו בביתם בנסיבות כאלו, ביודעם כי שם אין שואלים "מי אתה" אלא "למה אתה זקוק...". מורים או מלמדים שבאו ללמד בעיר ובקשו אכסניה מתאימה, מצאו אותה שם וכמובן החיילים היהודים ששרתו בסביבותיה של טורדא.
עם ריכוזם של תושבי הכפרים בערי המחוז, בקיץ תש"ב, החלה נהירה גדולה של מאות משפחות לכיוון טורדא. בעגלה וברגל, הגיעו מדי יום אנשים, נשים וטף, זקנים עם נערים, מבלי שיידעו לאן יפנו. מעתה, עמדו בראש מעיינם של הר"ר יוסף ובני ביתו, קבלת פני הפליטים חסרי הכל. מרת שיינדל בישלה מרק בסירים גדולים, בעלה ובנותיה יצאו עם התבשיל לקראת הבאים, שהשתוממו על קבלת הפנים "החמה" אליה זכו.
בטבעיות, נפתחו דלתות הבית לארח משפחות שלמות מן הפליטים, משפחה בכל חדר, עד תום המלחמה. בנות הירש אף התנדבו לבוא לעזרת היהודים, ששוכנו ע"י השלטון המקומי במחנה מעצר (לאגער).
תיכתב לזכרון בספר, מסירות נפשה של משפחת הירש - ההורים ז"ל ובנותיהן שתבדלחט"א - אשר השתתפו עם יתר הפעילים בעירם, בפעולות הסיוע ביד יהודים שהבריחו את הגבול מהונגריה וסידור המשך נסיעתם לתוככי רומניה.
בכל רחבי העיר נתלו מודעות מטעם השלטונות שאיימו בעונש מוות על המסתירים בביתם 'מבריחי גבול', אך משפחת הירש לא שתה לבה אל הסכנה שארבה להם. מתחת לאפם של שכניהם בבנין_מגוריהם, ביניהם 'לגיונרים' (פשיסטים רומנים) חברי המפלגה השלטת - שרמזו להם כי הם יודעים על הסתרתם של פליטים בביתם - שימש בית הירש מקום מפלט ומחסה לפליטים, 'תחנת מעבר' להמשך דרך ההימלטות.
לאחר שהעגלון שהביא את ראשוני 'המבריחים' לבית הירש, קיבל את שכרו ביד רחבה, הבין הלה להיכן עליו להביא את הפליטים הבאים שיזדמנו לידו... כך הגיעו, מדי לילה, פליטים חדשים לבית זה, שם התקבלו בסבר פנים יפות ובחמימות, בלי שירגישו כלל כי בשהותם שם מסכנים הם את מארחיהם.
כשהחלה מתקפתם של הכוחות הגרמניים וההונגריים על רומניה, באלול תש"ד, ברחו יהודי טורדא, המקומיים והכפריים שהתיישבו בעירם, מאימת החזית המתקרבת.
יעדם של רבים מן הנמלטים היתה העיר אלבא_יוליה (קארלסבורג). בעיר זו התגוררה משפחת רוזמן - בתו של רבנו, מרת מרים הינדל (הילדא) ובעלה הר"ר חיים זאב(13). בהיוודע על זרם הפליטים הנע בדרכים, שלח ר' חיים זאב ז"ל את בנו שיבדלחט"א ר' בנימין שלמה (אורן) הי"ו, עם עגלת הפלטפורמה שנשארה ברשותם מן "הימים הטובים", לתור אחר קרובי משפחה הנודדים רגלי. במשך יומיים הסתובב ר' בנימין בדרכים, כשהוא נע "נגד הזרם", לכיוון החזית המתקרבת. לכשמצא את דודו הר"ר יוסף_נפתלי הירש, בני ביתו וכל הנלווים אליהם, העלם על העגלה ובדרכים עוקפות הזדרז והביאם העירה.
כיון שלא היה ניתן לשער אם יצליחו הרוסים לעצור את התקדמותם של הגרמנים והיכן יארע הדבר, החליט ר' חיים זאב לברוח עם משפחתו אל כפר שמעבר לנהר המארוש, שם הוכן עבורם מקום מחבא, באורוות הסוסים של אחד ממכריו הנכרים. באותו ערב בו הגיעו קרובי המשפחה, להם המתינו, עזבו כולם את העיר. בהגיעם לחצר ביתו של אותו גוי, עלו אל עליית הגג של האורווה. בין ערמות החציר הסתתרו במשך כמה שבועות, עד אשר כבש 'הצבא האדום' הרוסי את האזור והמלחמה שם שקטה.
v v v
לא כל הנמלטים מפני המתקפה הנאצית על דרום טרנסילבניה זכו להינצל. היהודים תושבי העיירה שארמוש שעל יד קלויזנבורג, נהרגו בערב ראש השנה תש"ה, בידי ההונגרים. עם כניסתו של הצבא של הצבא ההונגרי למקום, נערכה התייעצות סודית של נכבדי הגויים, שהחליטו "לנקות" את הכפר מיהודים. בליל ערב ראש השנה, נצטוו כל היהודים שהיו במקום, אנשים, נשים וטף, לצאת לבית הקברות. שם נכפה עליהם לחפור שני בורות ארוכים ולהתייצב על שפתם. לאחר מכן ירו ההונגרים ימ"ש בקרבנות וכיסו את הבורות, על כל אלו שנפלו בתוכם. כשנפתחו הבורות, לאחר המלחמה, נמצא כי חלק גדול מן הנרצחים נקברו חיים. גם הגויים תושבי הכפר הודו, כי הקרקע שכיסתה את הקבורים התנודדה, במשך יום או יומיים לאחר רציחתם, הי"ד.
לאחר שהמלחמה באזור שקטה והיהודים שבו לעריהם, קבלה על עצמה, קבוצת יהודים מטורדא - ביניהם הר"ר יוסף הירש לפנות את הבורות ולקבור את הקדושים בקבר ישראל. אין לשער ואין להעלות על הכתב את גודל הזוועה שנתגלתה לעיניהם, בהתעסקם עם מתי המצוה. הר"ר יוסף שב לביתו שבורו רצוץ. ימים רבים עמד בבית ריח המוות, באין אפשרות להפיגו...
ארץ, אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם... (מתוך הסליחות לערב ראש השנה).
עם תום המלחמה הקימו בני משפחת רוזמן בית יתומים, לקליטת ילדים יתומים ופליטים, ניצולי הפוגרומים בעיר יאס שבמולדובה והשבים מגלות טרנסניסטריה שבאוקריינה, לשם הוגלו יהודי חבל בוקובינה ובסרביה (על אף שגירוש זה לא תוכנן באופן רשמי להשמדה המונית, נפחו שם את נשמתם כמאה ושישים אלף יהודים ברעב ומן המחלות והמגפות השונות שפקדו אותם, באין צרי ומרפא, מלבד אלפי החללים שנורו שם למות בידי הגרמנים, הרומנים והאוקריינים). ברחבי רומניה, הוקמו אחרי המלחמה בתי יתומים שונים, רובם ע"י מתנדבים שקיוו כי בסופו של דבר יכיר הג'וינט, או ארגוני סעד אחרים, בפעולותיהם וישתתפו בהוצאות הגדולות.
הקמת בית היתומים באלבא_יוליה (קארלסבורג), היתה פרי יוזמתם המשותפת של הר"ר בנימין שלמה רוזמן (אורן) הי"ו והר"ר יעקב כתבן הי"ו שהוא עצמו היה שריד ופליט מהעיר צ'רנוביץ בירת בוקובינה, שהגיע לאחר המלחמה, שבע נדודים, לאלבא_יוליה. ר' יעקב ניהל את המוסד בתבונה ובכשרון והיה אהוב על הילדים ונערץ ע"י המדריכים. בית היתומים נקרא על שמו ולכבודו של הרב יצחק אייזיק הרצוג, שהקים קרן מיוחדת עבור יתומים פליטי השואה ואשר פעל רבות במשך שנות המלחמה להצלתם של רבים מישראל. מבני המשפחה שנמנו על המדריכים והמדריכות בבית היתומים - שלא על מנת לקבל פרס - זכורים לטוב שמותיהן של הגברות: פעסיל רוזמן (פנינה כתבן) ע"ה ותבלחט"א יהודית הירש (רייך) וריטה פרידמן (קווה).
בצניעות שאפיינה אותו ומבלי שיתבקש, השתתף חתנו של רבנו הר"ר חיים זאב רוזמן, בנשיאה בעול ניהולו של בית היתומים. באין אומר ודברים פעל ועשה למען מוסד זה, שכן "אמור מעט ועשה הרבה" (מסכת אבות פ"א מט"ו), היתה אחת האמרות אותן חזר ושינן כל ימי חייו ולאורה נהג בחיי המעשה. רק כשהשלטון המקומי מסר עבור שיכונם של היתומים, את הבניינים הריקים של בית הספר הגרמני בעיר, והרופא המחוזי - שהיה ממכריו של ר' חיים זאב - תרם מיטות ומזרנים ישנים שנותרו בבית החולים העירוני, הבינו המדריכים כי גם הפעם מאמציו של הר"ר חיים_זאב לא שבו ריקם. בעקבותיהן הגיעו שולחנות וספסלים, סירים חדשים ותנור גדול.
הקבוצה הראשונה של הילדים התקבלה למוסד, אך כספי הג'וינט בוששו לבוא. ר' חיים זאב החל לנסוע ליריד השבועי, בחזרתו היתה עגלתו עמוסה בפירות וירקות, ביצים ועופות - הוא לא סיפר לאיש כיצד השיג את המצרכים ומי שילם עבורם - כך השביע את רעבונם של הילדים המסכנים והרגיע את סיוטיהם מיום המחר...
הצד השווה בפעולות ההצלה והסעד שתוארו בפרק זה היא הקרבה העצמית - מסירות הנפש - וההתעלות מעל רגשי האנוכיות ('אני את נפשי הצלתי'), בשעה שיהודים משוועים לעזרה. האחווה המשפחתית אותה הוכיחו בני ונכדי רבנו בשנות מלחמת העולם השניה - בבחינת "ואח לצרה יִוָלֵד" (משלי יז, יז) - הינה תוצאה ישירה של מורשת אבותיהם, שכן בין המידות הנעלות בהן הצטיין ביתם של הרב והרבנית בדברצן, היתה המידה המכונה בלשון חכמים: "המקרב את קרוביו" (יבמות סב:), ומעלה זו הקנו וציוו לדורותיהם.