היודעים את ה' ואת דרכי השגחתו, מכירים את ישועת ה'
גם בנצחון או בפרנסה שבדרך הטבע
ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים (יג, יז_יח).
פירש"י: אין חמושים אלא מזויינים, וכן הוא אומר (יהושע א, יד): ואתם תעברו חמושים. וכן תרגם אונקלוס מזרזין, כמו וירק את חניכיו - וזריז.
בגמ' ירושלמי מפרש לה (מסכת שבת פ"ו ה"ד כגיר' קרבן העדה שם וכפירושו): בחמישה מיני כלי זיין - השנויים במשנה (שם): סייף וקשת ותריס ואלה ורומח.
יש לדקדק, מדוע בתחילת הפסוקים הללו הזכירם בלשון "עם" ובסוף הפסוק השני הזכירם בלשון "בני ישראל"? ועוד צריך להבין מה כוונת רש"י במה שפירש חמושים היינו מזויינים?
ונל"פ עפ"י מה שכתבתי (להלן עמ' תרמב) בכוונת הפסוק בפר' וזאת הברכה (דברים לג, כט): אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאוותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך, שלא לבד אם הקב"ה שלח עזרתו לנו בדרך נסית, כמו בעשר מכות שהביא הקב"ה על מצרים, ובקריעת ים סוף, או בנפילת חומות יריחו, או במלחמת סנחריב, שהכה מלאך ה' במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף איש בלילה ההוא (עפ"י מלכים ב' יט, לה), לא רק תשועה כזאת היא תשועת ה', כי אם גם כאשר אנחנו נלחמים עם אויבינו בדרך הטבע, בקשת וחרב ורומח בידינו ובכל תכסיסי מלחמה, ואנו נוצחים במלחמה וגברנו על אויבינו, גם בזאת חייבים אנחנו להכיר את תשועת ה'.
וכמו שאמר דוד המלך ע"ה: אין המלך נושע ברב חיל גבור לא ינצל ברב כח, שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט, הנה עין ה' אל יריאיו למיחלים לחסדו להציל ממות נפשם ולהחיותם ברעב (תהלים לג, טז_יט). וכן אמר: ה' חזקי ה' סלעי ומצודתי ומפלטי אלי צורי אחסה בו מגיני וקרן ישעי משגבי (שם יח, ב_ג), ר"ל כי הוא צורי אשר אחסה בו, גם אז כאשר - מגיני וקרן ישעי משגבי - כאשר מגן ורומח וקרני_קרב אשר לי לישועתי הם נשגבים וגדולים, בכל זאת לא בהם אני בוטח ולא בהם אני תולה עזרתי, כי אם בה'! וכמו שאמר להלן: הא_ל המאזרני חיל וכו' מלמד ידי למלחמה וכו' ותאזרני חיל למלחמה תכריע קמי תחתי וכו' (שם, מפסוק לג עד סוף המזמור).
וזהו שאמר משה רבנו ע"ה: עם נושע בה', כי אתה מכיר אשר תשועתך ע"י ה', גם כאשר - מגן עזרך ואשר חרב גאוותך - אתה לוקח בידך מגן לעזרה, ואתה לוחם בחרב ובחנית ובקשת ובכל תכסיסי מלחמה, ואתה אזור בחיל ובכח ובנצחון שהוא לך לשבח ולתפארת ולשם ולתהילה שתוכל להתגאות בחרבך - ויכחשו אויבך לך - ואף כאשר אויביך מכירים בנצחונך ומחניפים לך בחנופת שקר, ואתה על במותימו תדרוך, ואתה רומס את גובהם ותפארתם, גם אז הנך מודה שאתה עם נושע בה'.
ועל ענין זה בא להורות לנו במלחמת עמלק בסוף פרשתנו (יז, ח): ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי. בא משה רבינו להורות, שאע"פ שציוה ליהושע: בחר לנו אנשים, פירש"י: גבורים ויראי חטא, וצא הלחם בעמלק - בכל זאת תדע, כי לא בחיל ולא בכח ולא בגבורת הגבורים היוצאים המלחמה ננצח, אבל, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי, לרמז כי לה' הישועה ונצחון המלחמה, אע"פ שיהושע והגבורים ילחמו בכלי קרב בחוזקה ובכח.
וכן היה הדבר - והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כמו שדרשו חז"ל (ראש השנה פ"ג מ"ח): כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ר"ל כל זמן שבטחונם למעלה בה' מעוזם, ובעזרתו ישראל עושה חיל - היו מתגברים, ואם לאו - היו נופלים.
ולכן הרים משה ידו עד בוא השמש, להראות כי עזרת ה' ותשועתו, היא המנצחת, גם בעת אשר - ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ר"ל אע"פ שיהושע וגיבוריו לחמו בחרב בידם, ובתכסיסי מלחמה הרגו את עמלק ואת עמו, בכל זאת לא החרב ולא תכסיסי המלחמה עשו הנצחון, אבל ההסתכלות למעלה אל ה' והבטחון בו, אשר מאתו התשועה והנצחון לנו, עם נושע בה'.
ולכן בנה משה מזבח, ויקרא שמו ה' נסי - ולכאורה צריך להבין, למה לא בנה מזבח, כאשר ניצולו מיד מצרים ועברו ביבשה בין גזרי ים סוף ורודפיהם ושונאיהם בתהומות טבעו?
אמנם לפמ"ש ניחא, כי אחר ההצלה מיד מצרים, באותות ובמופתים וביד חזקה וקריעת ים סוף, ידעו והכירו כי מאת ה' היתה זאת, כי היו נסים חוץ לדרך הטבע, ואצבע אלקים ויד ה' פעלו כל אלה ולא היה צריך שמשה יורה להם כי נסי ה' היו בעזרתם - כי ישראל ראה את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים, ויראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו (יד, לא). אבל כאן, במלחמת עמלק - אשר יהושע בחר אנשים גבורים להלחם בעמלק בחרב ובתכסיסי מלחמה, ויחלשו את עמלק ועמו לפי חרב - אולי יחשבו, כי חרבם הושיעה למו לנצח את אויביהם, ולא עזרת ה' היא, לכן בנה משה שם מזבח, ויקרא שמו ה' נסי, פירש"י: הקב"ה עשה לנו כאן נס, להורות כי גם הנצחון שישראל מנצחים בחרב ובחנית ובתכסיסי מלחמה, גם זה הוא מעשה נס מאת הקב"ה, גם זאת רק עזרתו ותשועתו לנו.
אמנם אבותינו במצרים לא השכילו את זאת, ובפרט העם העומדים בשפל המדרגה בענין ידיעת ה' ופעולותיו, לא הכירו מעשי ה' ונפלאותיו, רק במה שפעל לנו חוץ לדרך הטבע - הפך את מימי מצרים לדם, וימת את דגתם, שרץ ארצם צפרדעים, אמר ויבא ערוב, ויך כל בכור במצרים (עפ"י תהלים קה, כט_לו), הפך ים ליבשה ועברו ברגל בו (עפ"י תהלים סו, ו), ויוציא נוזלים מסלע (שם עח, טו) ולחם משמים המטיר להם - אבל אילו היו צריכים להתאזר כגיבור, איש חרבו על ירכו, להלחם על אויביהם ולנצחם, בזה לא היו רואים מעשי ה' ונפלאותיו, ולא היו מודים לה' חסדו. רק המעולים בבני ישראל במעלות ידיעת ה' ודרכיו, המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו ובטחו בישועתו אף כאשר חגרו כלי קרב למלחמה, וחרב ומגן וקשת וחנית בידם.
וזהו אשר סיפר לנו הכתוב: ויהי בשלח פרעה את העם, הפחותים במעלות ומידות, ועומדים בשפל המדרגה בידיעת והכרת השי"ת ופעולותיו, ולא נחם אלקים בגמטריא הטבע לפי דברי חז"ל, דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, אע"פ שקרוב הוא - כמו שפירש הרמב"ן, דלשון "כי" הוא בהוראת אע"פ, כמו: שׂכל את ידיו כי מנשה הבכור (בראשית מח, יד) -
ואמר הטעם: כי אמר אלקים פן ינחם העם, דוקא העם הפחותים במעלה, בראותם מלחמה פירש"י: כגון מלחמת וירד העמלקי והכנעני וגו' ושבו מצרימה, כי לא יבינו, כי גם ע"י מלחמה באופן טבעי, ה' הוא הנלחם להם ויושיעם, ויחשבו כי ה' הסיר השגחתו ועזרתו מהם, יען כי צריכים ללחום בתכסיסי מלחמה. לכן, ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף, אשר בדרך הזה יראו אותות ומופתים נפלאים, ויכירו עזרת ה' ותשועתו הנסית.
אולם רק העם פחותי המעלה היו צריכים לזאת, אבל בני ישראל, דהיינו המעולים במעלה, לא היו צריכים לכך, כי - וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים - בני ישראל העומדים ברום המעלות בידיעת השי"ת ונפלאותיו, עלו ממצרים מזויינים בכלי זיין, כמו שפירש"י: אין חמושים אלא מזויינים, וכמו שאמרו בירושלמי: בחמישה מיני כלי זיין, ובכל זאת הכירו וידעו כי וה' הולך לפניהם, כי גם אם יוצאים מזויינים בכלי מלחמה, גם אז ה' הוא הנלחם להם ובישועתו בטחו, כמו יהושע כאשר אמר (יהושע א, יד): ואתם תעברו חמושים, כמו - אברהם אבינו אשר - וירק את חניכיו (בראשית יד, יד). לזה כיוון רש"י ז"ל בפירושו, ונכון.
ועפ"י הבחינה הנזכרת, אמרתי לפרש בדרך מוסר מה שנאמר בפרשת המן (טז, ד): ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, ובגמ' מסכת יומא (דף עה.) רמי קראי אהדדי, כתיב הכא: ויצא העם ולקטו, וכתיב (במדבר יא, ט): וברדת הטל על המחנה לילה ירד המן עליו, וכתיב (שם פס' ח): שטו העם ולקטו. הא כיצד, צדיקים - ירד על פתח בתיהם, בינונים - יצאו ולקטו, רשעים - שטו ולקטו.
הרי דגם בירידת המן לא היתה יד כולם שווה, אבל יש מהם שהיו צריכים לטרוח ולצאת וללקוט, דבר יום ביומו, ויש שהיה צריך לשוט להביא ממרחק לחמו, אבל מ"מ לחם שמים אכל - ורמז בזה, כי לא לבד אם הקב"ה מוריד לנו את המן בדרך נס, על פתח הבית, לחם מן שמים הוא. אבל גם אם צריכים אנחנו לטרוח לשדד ולפתח אדמתנו (עפ"י ישעיה כח, כד), לחרוש ולזרוע ולקצור ולטחון ולאפות, בדרך הטבע, כדרך כל הארץ, בכל זאת צריך שנדע ונאמין כי לא כוחנו ויגיעת כפינו הביאה לנו ברכת תבואת השדה, אבל ה' הוא הנותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, הוא המברך אותנו בכל תבואתנו ובכל מעשה ידינו, וגם מה שאנו עובדים את האדמה ויגעים בזיעת אפינו, להוציא לחם מן הארץ, גם זאת מתת אלקים היא - המצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ (עפ"י תהילים קד, יד) - ע"י נסיו ונפלאותיו שבכל יום עמנו.
וזהו שאמר הקב"ה למשה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, אני הוא הממטיר לכם לחם מן השמים ומכח ברכתי בא לכם הלחם, גם אז כאשר - ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו - כאשר צריכים הם לטרוח וליגע בדרך הטבע, כדי שיהיה לכם לחם לאכול. גם אז, מאיתי בא להם לחמם, כאילו מן השמים אני ממטיר להם לחם. לא לבד לצדיקים שירד להם המן על פתח בתיהם שהוא מעשה נסי גדול, אבל גם לבינונים שצריכים לטרוח ולצאת וללקוט וגם לרשעים שצריכים לשוט למרחק למצוא, אני הוא הממציא להם לחם מן השמים, ולכן לחנם יעברו על מצות השם לצאת וללקוט גם בשבת נגד רצון השי"ת - כי היא לא תצלח! כי לא היגיעה והטירחא של אדם מביאה ברכת הלחם, אבל ברכתו של הנותן לחם לכל בשר.
וזהו שאמר הכתוב: למען אנסנו הילך בתורתי אם לא והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום, שעי"ז שישמרו השבת ויכינו בע"ש לשבת ולא יצאו בשבת ללקוט, בזה - אנסנו, אם מאמינים המה באמונה שלמה, כי אני הוא הממטיר להם לחם מן השמים, גם אם הם יגעים לצאת וללקט.
ואותם הרשעים שיצאו ללקט ולא מצאו, הוכיחם משה רבינו ע"ה, וראו והכירו חטאתם וחזרו בתשובה, וישבתו העם ביום השביעי!
*
לברית מילה
בזכות מצות מילה, הקב"ה שומרנו ומצילנו, שלא כדרך הטבע
אז ישיר משה (טו, א).
איתא בילקוט שמעוני (רמז רמ"א): אז בגימטריא שמונה. אמר משה, בזכות המילה שניתנה בשמונה נקרע הים. אמר רבי לוי, לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קלו, יג) - שכן בלשון ארמי קורין למהולין גזורין - בזכות המילה נקרע הים.
נראה לפרש, דהקב"ה מודד לנו מידה כנגד מידה - אם אנחנו עובדים את ה' ועושים רצונו ומצוותיו ותורותיו, אף שצריך לזה לעשות נגד הטבע הקבוע בלבנו, כמו במצות ברית מילה, שהקב"ה קבע בלב האב והאם חוק הטבע לאהוב את ילדיהם באהבה עזה ולשמור אותם מכל צער ונזק וחבלה, ובכל זאת הם כובשים את אהבתם לבן הנולד להם, אשר עדיין הוא רק בן שמונת ימים, ונותנים אותו ליד המוהל לעשות בו חבלה ולשפוך דמו של הילד הרך ע"י מילת ערלתו ולצער אותו ע"י הפריעה צער גדול, והם עושים זאת בשמחה לעשות רצון קונם, להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, בברית אישית. הרי שעושים בעבודת השי"ת דבר שהוא נגד הטבע, לכן, גם הקב"ה עושה להם ישועה והצלה שלא כדרך הטבע, כמו שעשה לאבותינו על ים סוף.
וזהו שדרשו חז"ל: אז בגימטריא שמונה, בזכות המילה שניתנה לשמונה, ר"ל כשהילד עדיין רך, וטבע האב והאם לשמרו שלא לחבלו ולצערו, באהבתם אותו, והם עושים נגד טבעם, לכבוש אהבתם ולמולו ולצערו בדם ברית מילה ופריעה, בזכות זה - נקרע הים - עשה גם להם הקב"ה נס שלא כדרך הטבע להצילם.
אמר רבי לוי, לגוזר ים סוף לגזרים - למהולים - כי לעולם חסדו, הכוונה, כי חסד ותשועת ה' נמדדת לנו לפי מידת הבטחון שלנו בה'. אם בטחוננו בו נגד טבע האנושי, אז גם הקב"ה נותן לנו חסד וישועתה שלא כדרך הטבע, ומשדד הטבע לתשועתנו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (שם לג, כב): יהי חסדך ה' עלינו כאשר יחלנו לך - לפי מדת בטחוננו, אשר אנו מייחלים לך.
לכן, בזכות מצות מילה ופריעה - אשר בזה אנו מראים, כי בטחוננו בה' חזק נגד טבע האנושי הקבוע בלבנו, כי בטוחים אנחנו שלא יוזק בננו הרך הנימול ע"י קיום מצות הבורא יתברך שמו שציוונו על המילה - הקב"ה ג"כ עושה לנו חוץ מדרך הטבע, לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו, כי לעולם כן היא מידת חסדו עלינו, כאשר אנו בטוחים בו בקיום מצוותיו (ועיי' מש"כ לעיל עמ' רטו בפר' ויחי לברית מילה).
וכן הילד הרך הנימול היום למזל טוב, בזכות שהוריו עשו כנגד הטבע הקבוע בלבותם, גם הקב"ה יעשה להם שמירה והצלה וישועה והצלחה וברכה גם בימים הקשים, ימי התלאה האלה - אשר בדרך הטבע קשה מאד בימים האלה להצליח בגידול בנים לטובה - הקב"ה יעשה להם ולבנם חוץ לדרך הטבע, וישמרם וינצרם מכל צרה וצוקה, וישפיע להם ברכתו, ויזכו לגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים, אמן.
*
לנישואין
גם בנות ישראל המלומדות בחכמה ובמדע,
ידבקו באורחות נשים הצדקניות ולא יתביישו מהחברה
זה אלי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו (טו, ב).
איתא במדרש ילקוט שמעוני (רמז רמ"ה בשם המכילתא): אלקי אבי וארוממנהו - אני מלכה בת מלכים, אהובה בת אהובים, קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים וכו', אני איני בוש.
נל"פ ע"ד מוסר - דהנה פעמים רבות אנו רואין בבנות ישראל, אשר הם מלומדות בחכמות ובמדעות, ומצויינות בענייני רוח הזמן שקורין 'מודרני_אינטליגנטי', ונוסף לזה כי הן נכבדות ואהובות במעלותיהן בעיני העם, בַּחֶבְרָה, ובפרט אם תגענה לייחוס מדרגת אישיות חשובה - אז הן בושות להתנהג בכשרות ובצניעות ובזהירות גדולה וטהרה, כנשים צדקניות. כי חושבות שגנאי הוא להן שלא לאכול רק כשרות ושילכו לבית הטבילה ושלא לילך פרועות ראש, כי אין זה להן לכבוד בחבורת שרים ושרות, להתדבק באורחות נשים צדקניות הקדמוניות ומנהגיהן ולכן פורקות מעליהן עול תורת נשים צדקניות, ומשתדלות להתדמות לנשים נכבדות אשר בהן תתכבדנה ועמהן תשתעשענה ובשביל חבורתן הן נכלמות ובושות לנהוג כתורת משה ודת יהודית - אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה!
לא כן היתה דרך אמותינו הצדקניות בשנים קדמוניות - הגם שהיו במעלה גדולה ורמה, גדולות בחכמה וגם במדרגת הייחוס להיות שׂרות, בכל זאת לא נטתה דרכן מתורת משה ודת יהודית, כמו שסיפרה לנו ההפטרה לפרשתנו (שופטים ד, ד): ודבורה אשה נביאה - והרי אין הנבואה שורה אלא על מי שיש בו ד' מעלות: חכמה, גבורה, עושר ובעל קומה דהיינו נוי וצורה (שבת צב.) - אשת לפידות, וגם בעלה היה איש נכבד נשיא עם, והיא שופטה את ישראל בעת ההיא, הרי שהיתה שׂרה, במדרגת נשיאה בישראל. ובכל זאת - והיא יושבת תחת תומר דבורה, וכמו שדרשו חז"ל, בשביל איסור ייחוד (תנא דבי אליהו רבא פ"ט), כי לא עזבה דרך הצניעות. בין הרמה ובין בית אל, ר"ל ברום מעלותיה בחכמה ומדע ומדרגה, [בעמדות הגבוהות], בכל זאת היה ביתה - בית א_ל - בכשרות וקדושה וטהרה כדת תורת אלקים, משכן ה' ששכינה שרויה בתוכן.
וכן בדור שנגאלו אבותינו ממצרים, לא היו הנשים בושות ללכת בדרכי אבותיהן, הגם שהיו גדולות בחכמה ובמעלה, כמו שדרשו חז"ל על הפסוק: זה א_לי ואנוהו, שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (מכילתא ועיי' ברש"י), ובכל זאת אמרו: אלקי אבי וארוממנהו, אני מלכה בת מלכים אהובה בת אהובים, ר"ל אע"פ שאני מעולה במדרגת מלכים ורוזנים, ואהובה בחבורת בני אדם נכבדים - בעלת אינטליגנציה והשכלה ואני אהובה בחברה - בכל זאת אני קדושה בת קדושים, טהורה בת טהורים, אין אני בושה, להתדבק בקדושה וטהרה וכשרות וצניעות נשים צדקניות.
וכן הבתולה הכלה המהוללה במעלות התרבות האינטליגנטית וייחוס מדרגה, וכן הבחור החשוב המפואר (שיחיה), ידבקו בכל בתורת משה ודת יהודית, ולכן יהיה זיווגם עולה יפה למזל ולברכה, אמן.
*
להספד
מעלת אדם המושלם בג' עמודי העולם:
תורה, עבודה וגמילות חסדים
נטית ימינך תבלעמו ארץ נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך (טו, יג).
איתא במדרש ילקוט שמעוני (רמז רנא בשם פסיקתא): תמן תנינן (אבות פ"א מ"ב): שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה, הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. נחית בחסדך - זו גמילות חסדים, נהלת בעזך - זו התורה, אל נוה קדשך - זו העבודה.
אמרתי בהספד על אדם חשוב ויקר מאד - איש ירא אלקים במאד, כשר וישר תמים דרך, בעל מעשים טובים וחנונים - כה"ר שלמה זלמן פישער ז"ל, אשר בלב נכאב ורוח נשברה, עמדנו סביב לארונו.
כי הוא היה חרד וזריז ומדקדק בדרך ה', מדקדק מאד לאכול רק כשרות, והיה זהיר במצוה קלה כבחמורה, וגם היה מחזיק בכל מנהג ישראל בתמימות ושלמות, ועוד שהיה אוהב תורה ומחזיק לומדי תורה בכל מאודו, והיה מתאבק בעפר רגליהם, ושותה בצמא את דבריהם - ולכן נוכל לומר עליו שהיה עמוד חזק לתורה, ועמוד נפל לארץ, עמוד תורה בקהילתנו.
גם היה מן הני סבי דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא (עפ"י ברכות ח.) - לא עיכבוהו לא שלג ולא כפור וגליד, לא זרם מטר ולא רוח סערה, תמיד הוא היה הראשון בבית הכנסת לומר שירות ותשבחות שבספר תהלים קודם התפילה - ועתה כי הוא איננו, נהרס עמוד העבודה בקהילתנו, כי מי כמוהו לבוא ראשון לבית הכנסת בקיץ ובחורף בקור ובחום, בלי הפסק?!
וגם היה בעל צדקה וגמ"ח הרבה מאד - תומך עניים ואביונים אלמנות ויתומים, הפריז לצדקה יותר מכדי יכלתו, גם בשכבו על ערש דווי במחלתו האנושה, תמיד היו רעיונותיו להשגיח על בני ביתו שיתנו לעניים את מה שרגיל ליתן להם, כן עשה עד יום מותו - ובמותו נגדע עמוד גמילות חסדים בעדתנו.
אין לשער גודל מעלותיו ומדותיו הטובות, אשר בזכותם אפשר לומר על הנפטר הנ"ל, את הפסוק (עפ"י שיר השירים א, א_ד):
שיר השירים אשר לשלמה - ה"ה ר' שלמה זלמן פישער נ"ע - ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין, הוא קיום מצות התורה [כפי שדרשו חז"ל (מסכת ע"ז לה.) על פסוק זה: מיין - מיינה של תורה], ואהבת והחזקת תורה שלו, אשר עלינו לשבח אותו בהם. לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, אלו מעלותיו ומידותיו הישרות, וצדקה וגמ"ח אשר הרבה לעשות, וריחן נודף סביבו. משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, היינו שהשכים ורץ לבית הכנסת ולבית המדרש, חדרים של מלך מלכי המלכים הקב"ה, בשמחה ובגילה.
והנה אדם כזה, אשר כל אלה לו ככה, אינו כשאר בני אדם אשר אם נטית ימינך, עליהם, לסלקם מן העולם הזה, אז - תבלעמו ארץ - הארץ פותחת את פיה והקבר בולע אותם, ויאבדו מתוך הקהל ואין זכר למו, ונפשם גם היא לאבדון הולכת. אבל ר' זלמן פישער הנ"ל אינו כן, אבל הוא מן אותם הנפטרים אשר נאמר עליהם:
נחית בחסדך עם זו גאלת נהלת בעזך אל נוה קדשך, ר"ל, אחרי אשר גאלת את נפשו ממחלה הכבדה, ומן כל צער ויגון אשר הגיעוהו בחייו על האדמה - כי מתה עליו זוגתו הצנועה הצדיקה ע"ה, וגם בנים ובנות בגדלותם, ועתה כי גאלתו מצערו ויגונו הרב - נחית אותו, דהיינו נפשו הטהורה, בחסדך, נהלת אל נוה קדשך לגן עדן, אצל נשמות הצדיקים באור החיים לעולם, לנחלתו לעוה"ב.
נחית בחסדך - נחית אותו שמה בזכות חסדך - זו גמילות חסדים אשר הרבה לעשות. נהלת בעזך זו התורה, נהלת אותו שמה בזכות אהבת והחזקת תורה וקיום מצוות התורה אשר זכה בו. אל נוה קדשך זו העבודה, בזכות עבודתו התמימה, עבודת תפילה בבהכ"נ, אשר השכים והעריב לנוה קדשך.
זכות כל אלה ילכו לפניו ויעמדו לו, ויקוים בו מאמר הכתוב (ישעיה נח, ח): והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך, ונשמתו תעלה מעלה מעלה, ותזכה לתענוגים הרמים, וליהנות מזיו השכינה, ולהחיותו בתחיית המתים עם כל מתי ישראל ברחמים, אמן.
*
עוד להספד
גם מעשיו הגשמיים של האדם יהיו לו 'צידה לדרך' לעולם הבא
והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום (טז, ה).
כבר אמרו חז"ל: זוודאי קלילי ואורחא רחיקתא (כתובות סז: פרש רש"י: צידה קלה הכינותי לדרך רחוקה שאני יוצא לה), וצריך האדם להשתדל בעתו להכין לו צדה לדרך כל הארץ, ולהרבות בתורה ובמצות ובמעשים טובים, למען לא יבוא שמה בידיים ריקניות, מי שטרח בערב שבת הוא יאכל בשבת (מסכת עבודה זרה ג.).
והנה לא לבד בלימוד תורה, ובמעשי מצוות התורה - כגון תפילין וציצית ולולב ושופר ותפילה ותעניות ושביתת מלאכה בשבת ויום טוב וכו' - יעבוד האדם את קונו, אבל גם במעשה מסחרו ואומנותו, ועבודת אדמתו לצבור הון, וגם באכילה ושתיה ושינה, יוכל לעבוד את קונו, אם כוונתו לשם שמים, ומקיים באלו מה שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי ג, ו): בכל דרכיך דעהו. שהוא אוכל ושותה, למען יהיה לו כח לעבוד את ה' ולעסוק בתורתו. והוא עוסק במשא ובמתן ובאומנותו וכו', לאסוף ממון, לעשות בו מצוות ומעשים טובים, צדקה וגמילות חסדים. ואם עושה כן, אז לו כפליים לתושיה - דהיינו, שנהנה בעוה"ז הנאתו, ומקבל בעד הנאות הללו עוד שכר לעולם הבא, כמו שבארתי בפ' וישלח במאמר לנישואין (לעיל עמ' קמו).
וזהו שאמר הכתוב: והיה ביום הששי - ר"ל בעוה"ז, דהיינו בערב שבת, ובפרט אם כבר הגיע בן ששים לזקנה - והכינו את אשר יביאו, אז יכינו את אשר יביאו עמהם ליום שכולו שבת, מצוות ומעשים טובים לעולם הבא.
גם ישתדלו, והיה משנה, שיהיה לכפליים לתושיה להם, על אשר ילקטו יום יום, ר"ל, יעסקו במו"מ ואומנות לצבור הון וגם לאכול ולשתות, וע"י כוונתם לשם שמים יהיה להם לחם משנה, וכמ"ש חז"ל: אוכלים בעוה"ז ונוחלים עוה"ב (אבות פ"ה מי"ט), אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב (שם פ"ד מ"א), כמו הנפטר הלזה, תנצב"ה.
*
להלן בתחילת פר' יתרו מבאר רבינו זצ"ל את הפסוקים (יד, כח): וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים לכל חיל פרעה וכו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים - דאחר שכבר נשקעו מצרים בים, עדיין הלכו בני ישראל ביבשה בתוך הים... עיי"ש.
* * *