יא. ויגש

דברי יהודה מכוונים לארבעה ספקות שהסתפק בכוונתו של יוסף

  ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה (מד, יח).

  פירש"י: חשוב אתה בעיני כמלך - זהו פשוטו. ומדרשו - סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה, על לילה אחת שעיכבה. דבר אחר, מה פרעה גוזר ואינו מקיים, מבטיח ואינו עושה, אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו. דבר אחר, כי כמוך כפרעה - אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדונך.

  הנה הביא רש"י ד' פירושים על עניין "כי כמוך כפרעה", והפירושים שונים זה מזה, ובמדרש רבה (צג, ו) הביא עוד פירושים אחרים: מה פרעה להוט אחר הזכרים, אף אתה כן (פירוש, שחשדהו שרוצה ליקח את בנימין למשכב זכר), מה פרעה מלך ואתה שני לו בארץ מצרים, כך אבי מלך בארץ כנען ואני שני לו - וצריך הסבר, למה הביא רש"י רק ד' פירושים הנ"ל?

  ועוד דקדקו המפרשים, דצריך הסבר לפי פירוש הראשון של רש"י - חשוב אתה בעיני כמלך - מה זה שאמר יהודה: ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה, וכי מפני שהוא כפרעה אל יחר אפו?! אדרבה, מפני שהוא חשוב כפרעה, לכן יחר אפו, שהזיד לדבר איתו באזניו בלתי מליץ ולגשת אליו סמוך לו, מה שאין דרך ארץ לעשות כן למי שגדול כהמלך.

  ועוד צריך להבין, למה הכפיל יהודה את כ' הדמיון, לומר כי כמוך כפרעה, די היה לומר: כי אתה כפרעה, או: כי כמוך פרעה, ומה זה שהכפיל בדבריו את כ' השיווי?

  ועל ג' הפירושים האחרים צריך להבין, איך הם מרומזים בדברי יהודה. (הן אמת צדקו דברי חז"ל במדרש רבה (בראש פרשה זו אות ג): ויגש אליו יהודה, כתיב (משלי כה, יא): תפוחי זהב במשכיות כסף וכו' דבר דבור על אופניו - מה אופן זה מראה פנים מכל צד, כך היו דבריו של יהודה נראים לכל צד בשעה שדיבר עם יוסף, עכ"ל. עיי' באהל יעקב פירוש נחמד על דברי המדרש הללו, ותמצית דבריו, כי קול נגינותיו ורמיזות תנועותיו של דברי יהודה, היו מראים דברי תחנונים רכים ורגשי כבוד שחלק ליוסף, או דברים קשים ותוכחות על עוון ודברי כעס ואיום, ע"ש ותמצא נחת).

  ונלע"ד לבאר, כי יהודה היה מסתפק ספק גדול במחשבות יוסף, במה שרצה להחזיק את בנימין לעבד, והיו לו ד' ספקות בדבר הזה:

  א. או כי יוסף יודע כי בנימין לא גנב את הגביע, ורק העליל עליו לתת את הגביע באמתחתו, למען יוכל להחזיקו לעבד, כי באמת צריך לו עבד, כאשר אמר (מד, יז): האיש אשר נמצא הגביע בידו יהיה לי עבד - לי דווקא, כי הוא נצרך לעבד. ועל זה אמר לו יהודה: בי אדוני, אם אתה צריך לעבד, הלא בי תמצא את מבוקשך ולא בבנימין אחי, וכמו שדרשו חז"ל במדרש (צג, ו): בי ולא ביה. אם לממלא מיא, אנא. אם לשמשא, אנא. אם למפצע קסמין, אנא. אבל בנימין הוא חלוש לכל הדברים האלה.

  ושמא רוצה יוסף רק עבד לצוות עליו לדבר בשמו, מה שיפקד על השרים ולא לעבוד עבודה קשה כגון לממלא מים וכדומה, אבל רק לדבר דבר ולהשיב דבר לפניו, ולעבודה קלה כזו גם בנימין הצעיר והחלוש יכשר לו לעבד, על זה השיב לו יהודה כי לא כן הדבר, כי גם לעבודה קלה כזו לא יכשר בנימין, יען כי לא יוכל גם לפתוח פיו ולדבר כהוגן וכראוי למי אשר לפני מלכים יתייצב.

  וזהו שאמר יהודה: ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, מילת "נא" תרגם אונקלוס "כען" שמשמעותו עתה, ר"ל, ידבר מי אשר בחרת בו עתה לעבד דהיינו בנימין אחי, איזה דיבור לפני אדוני - ואל יחר אפך בעבדך, בלשון בתמיה, וכי לא יחר אז תיכף אפך בעבדך זה, אשר לא יוכל גם לדבר דבר?! כי כמוך כפרעה - כפירש"י ז"ל בפירוש הראשון - כי חשוב אתה בעיני כמלך, ואין ראוי שיעמוד לפניך עבד אשר גם דַבֵּר לא יוכל כראוי לפני המלך.

  וברמיזה על עצמו, רמז לו יהודה ליוסף: בי אדוני, בי תמצא את הכל, כי אני הוא היודע לדבר לפני מלכים, אני הוא אשר לפני מלכים יתייצב, ולא תבוש ולא תכלם בי ולא יחרה אפך בי כי אדבר. וזהו שאמר: ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, הרשני כי אדבר עתה דבר, ותראה כי אדבר בצחות המליצה וחוקי הרטוריקה [הנאום], עד כי יכנסו דברי באזנך כפירש"י ז"ל. ואל יחר אפך בעבדך, וידעתי בעצמי, כי כאשר אדבר אני, לא יחר אפך בי, כי אני יודע לדבר לפני מלכים - כי כמוך כפרעה - כי גם אבי מלך ואני שני למלך ועתיד להיות מלך, הרי אני כמוך או כפרעה, רגיל אני ויודע אני לדבר לפני מלך, ולכן בחר בי לעבד ולא באחי בנימין, אשר לא יוצלח לשום מלאכה ולא יוכשר לשום עבדות - נמצא כי פירוש אחרון שבמדרש נכלל בדברי יהודה.

  ב. היה ספק ליהודה - אולי יוסף אינו צריך לעבד כלל, אבל חמד בבנימין לדבר אחר, דהיינו כמו שאמר המדרש, שחשדו כי חמד בבנימין למשכב זכר. כי לולא כן, למה בחר דוקא בו לעבד, אשר לא יוכשר לשום דבר ולא בחר ביהודה שהכל בו כאשר בארנו למעלה, ועל זה דיבר איתו קשות.

  רק לא ייתכן לדבר כן באופן שיבינו בדבר גם אחרים, וגם המליץ אין לו לשמוע דבר כזה, לכן אמר יהודה: אחר כי אם לעבד אתה מבקש, הלא בי אדוני, בי אתה מוצא כל מבוקשך ולא בו - ועל כרחך לדבר אחר אתה חומד בו - אי לזאת, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, באזני אדוני ממש, שלא ישמע אחר מה שאני אומר לך, ואל יחר אפך בעבדך, במה שאוֹמַר באוזנייך, כי יודע אני מחשבתך המזימתה ומתרה אני בך: כי כמוך כפרעה, סופך ללקות עליו בצרעת, כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעיכבה, לכן לא תחמוד אותו למשכב, ולא תעכב אותו לך, למען לא תיענש כפרעה הנ"ל. נמצא כי דברי המדרש, מה פרעה להוט וכו', מרומזים בדברי יהודה עפ"י פירוש שני של רש"י ז"ל, ומרומזים בדברי יהודה כמו שפירשנו.

  ג. הספק הג' שהיה ליהודה - אולי באמנה יוסף אינו יודע כלל כי איש אחר שם את הגביע באמתחת בנימין, והיה סבור כי באמת בנימין גנב את הגביע, ולכן ענש אותו כגנב להיות עבד, כמו שאמר: האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד. ועל זה בא יהודה לפייסו ולגלות לו העניין, כי אותו האיש אשר רדף אחריהם, הוא שם את הגביע באמתחת בנימין, ויוסף יצווה עליו שיגיד באזניו את האמת, ואז לא יכעס על בנימין כלל.

  וזהו שאמר יהודה: בי אדוני, בבעו רבוני (תרגום אונקלוס) - בבקשה ממך, צו ופקוד - ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני, יגיד אותו עבדך אשר הוא עומד עתה פה, ואומר כי מצא הגביע באמתחת בנימין, ואומר שהוא גנבו - ידבר הוא דבר באזנך, הדבר כמו שהוא באמת, כי הוא שם את הגביע באמתחת בנימין.

  ואל יחר אפך בעבדֶך - נקוד בסגול, כמו עֲבָדֶיךָ, לשון רבים - ר"ל, ואז לא תכעוס עוד על בנימין אשר בחרת לעבדך, וגם אל יחר אפך עלי, עבדך, על אשר יהין רוחי לחשוד את עבדך לרשעות כזה, שהוא שם את הגביע באמתחת בנימין, כי יש רגליים לדבר שעבדך רשע - כי כמוך כפרעה, כי הוא כמוך כפרעה, כי - מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (משלי כח, יב) - לא היה לך להקשיב על דבר שקר, והיה לך לחקור ולדרוש, אם אמת הדבר אשר עבדך אמר כי בנימין גנב את הגביע, ויכחד תחת לשונו כי הוא שם הגביע באמתחת בנימין - ואתה אינך עושה כן, אין אתה שם על לב כלל לדרוש ולחקור, ואתה גוזר עליו להיות עבד, אין זה דין אמת שהעולם קיים עליו, אבל מה פרעה גוזר ואינו מקיים, ר"ל, שבגזירותיו שהם של שקר אינו מקיים את העולם, אשר קיומו על האמת (אבות פ"א מי"ח) - אף אתה כן, וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו, בלי דרישה וחקירה אתה מקשיב על דבר שקר, ומושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ועבדך כמוך כפרעה, כזב ומרמה ורשעות תחת לשונו!

  ד. הספק הד' שהיה ליהודה - אולי יוסף הוא איש רע לב, אשר טבעו לצער את האנשים אשר אין בידם להינצל מרוע לבו, ולכן, העליל עליהם בתחילה בעלילת מרגלים כדי לצער אותם, ואח"כ אסר את שמעון עד אשר יביאו את בנימין ולא חש לצערו של אביהם הזקן, וגם שם כספם בשקיהם כדי לצערם, ועתה ציוה לשום את הגביע באמתחת בנימין ולהשיב כספם באמתחותיהם, הכל כדי לצערם מרוע לבו האכזר - כי עינה מלבו ויגה בני איש (עפ"י איכה ג, לג), כי מי יאמר לו מה תעשה, הוא השליט החזק, ואין מידו מציל -

  על זה אמר יהודה: בי אדוני, כי עד עתה אני כובש בי את יצרי וכעסי שלא לפגוע בך, אבל לא מפני פחדי ממך, אבל כבר נתמלאה הסאה - אם תקניטני, אהרוג אותך ואת אדונך, ולא אוכל להיות עוד אדון על יצרי וכעסי, ואוי לך ואוי לאדונך!

  זהו המשך ד' פירושים שהביא רש"י ז"ל.

*

לברית מילה

המילה המאחדת את כל בני הברית, נתנה ליוסף

את הכח לכבוש את יצר הנקמה

  ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו - פרש"י: הראה להם שהוא מהול - ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה (מה, ד).

  צריך לפרש למה בתחילה לא אמר להם רק "אני יוסף", ואח"כ כשהראה להם שהוא מהול, אמר והוסיף בדבריו "אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה"?

  ויותר קשה להבין, לפי פירש"י ז"ל על פסוק זה: גשו נא אלי - ראה אותם נסוגים לאחור, אמר, עכשיו אחי נכלמים, קרא להם בלשון רכה ותחנונים, והראה להם שהוא מהול. מהו לשון רכה ופיוס, אם הזכיר להם רשעם ועוונם, מה שעשו לו, שמכרו אותו למצרים?!

  ונלע"ד לפרש - כי באמת דבר נפלא הוא, איך היה יכול יוסף לכבוש את יצרו וכעסו, שלא לעשות נקמה באחיו אשר עשו לו את כל הרעה הזאת, שרצו להרגו ומכרוהו לעבד, וגרמו לו כל התלאה אשר מצאה אותו? הגם כי אלקים הפך הכל לטובה, אבל הם לרעתו נתכוונו ובכל זאת שכח את כל אשר עשו ומחל להם והרבה להם אותות אהבתו להם, מאין בא לו הכח הגדול לכבוש את יצר הנקמה אשר בטבע לב אנוש נטוע?

  אמנם כבר כתב הרמב"ם (מו"נ ח"ג פמ"ט ועיי' לעיל בפר' מקץ עמ' קעא), כי אחת מטעמי מצות מילה, כי ע"י חותם אות ברית קודש אשר בבשר כולנו, בני אברהם יצחק ויעקב יחדיו, נחזק האהבה והאחווה בינינו בקשר אמיץ. כמו עבדי מלך בשר ודם אשר יש להם אות אחד ומיוחד לכל אנשי צבא אחד מצבאותיו, והם אוהבים זה את זה, בחיבה ואהבה ואחווה וריעות - כן גם אנחנו בנ"י אשר בחר בנו השי"ת לעם סגולתו, וחתם אותנו כולנו באות ברית קודש אחד, על ידי כן אנו דבוקים זה בזה באהבה ואחווה וחיבה יתרה, וזאת היא אשר גורמת כי לא נוכל לשנוא זה את זה גם לעושי עמנו רעה, ואנו נוחים לרצות וקשים לכעוס זה על זה. וזאת היא אשר נתנה כח ליוסף הצדיק, לכבוש את יצרו וכעסו ולמחול לאחיו כל הרעה אשר גמלוהו.

  ולכן, כאשר התוודע יוסף אל אחיו ואמר להם: אני יוסף, נבהלו אחיו מפניו, כי יראו לנפשותם פן ינקום בהם, כי איך יוכל לשכוח ולמחול את כל הרעה אשר עשו לו - ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו, וכפירש"י, הראה להם שהוא מהול - ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה, אחרי כי אני מהול כמוכם, כח המילה גרמה לי, להיות באחווה ואהבה אליכם, אע"ג שמכרתם אותי מצרימה, כי אות ברית קודש אשר בבשרנו, נתן בי כח לכבוש את יצרי שלא לשנוא אתכם ולא לנקום בכם, אבל לאהוב אתכם באהבת אח לאחים, ולכן אל תעצבו וכו'.

*

לנישואין

הכוונה בנשואין תהיה לשם שמים ולא לשם ממון,

ולהתנהג עפ"י התורה בכל סביבה בה יגורו

  אל תרגזו בדרך (מה, כד).

  איתא בגמ' (תענית י:): אמר רבי אלעזר, אמר להם יוסף לאחיו אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך וכו'. במתניתא תנא, אמר להם אל תפסיעו פסיעה גסה, והכניסו חמה לעיר.

  יש לפרש על דרך מוסר, כי מי שהוא הולך בדרך, דרך גבר בעלמה (עפ"י משלי ל, יט), לישא אשה - אל יתן עיניו בממון, כי כבר אמרו חז"ל: הנושא אשה לשם ממון, חודש נכנס וחודש יוצא וממונם אבד שנאמר (הושע ה, ז): עתה יאכלם חודש את חלקיהם (תנא דבי אליהו זוטא פרק טז, וע"ע קידושין ע.) ולבסוף יצטרך לבריות, כי הממון הוא דבר הולך, התעיף עיניך בו ואיננו (עפ"י משלי כג, ג עיי"ש), אבל ישא אשה לשם שמים, אשה כשרה, בעלת יראת ה' העומדת לעד (עפ"י תהילים יט, י).

  ועוד, מי שנושא אשה בשביל ממונה - כיון שהיא בת עשירים, היא מורגלת להוצאות גדולות לצורך מלבושיה ותכשיטיה ותענוגיה, ואם הבעל רוצה לצמצם, תענהו עזות: הלא הבאתי לך נדוניא רבה - ועי"ז יבואו לידי מחלוקת.

  ועל זה אמר להם אל תרגזו בדרך - בדרך גבר לישא אשה, כי הנישואין מכונים בלשון דרך, כדכתיב: דרך גבר בעלמה (עיי' קידושין ב:), אז - אל תתעסקו בדבר הלכה, אל תפנו אל הממון, אשר הוא דבר הלוך ילך, שמא תרגז עליכם הדרך, שעלולים אתם לבוא לידי מחלוקת, ע"י כך, בדרך זיווגכם.

  ובמתניתא תנא עוד ב' דברי מוסר לזיווג איש ואשה: אל תפסיעו פסיעה גסה, שלא תבקשו גדולות ומותרות בחיים שלכם - להרבות הוצאות כאותם גדולים אשר להם בתי ששר ורהיטים יקרים, ומלבושי משי חור וכרפס ותכלת וארגמן, ותכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות - אל תפסעו פסיעות גסות וגדולות כאלה, אבל תהא לכם מידת הסתפקות.

  ועוד מוסר שני לזיווג: והכניסו חמה לעיר, ר"ל, הכוונה על פי מה שראינו, כי כל זמן שהאיש והאשה דרים בכפר, אז הם נוהגים בדת יהודית, האיש שומר שבת כהלכתו, מקדש ימים טובים ואינו מחלל את המועדות, מתפלל בכל יום בטלית ותפילין, גם מקדים ומחשך לבי כנישתא, והאשה נוהגת בצניעות ובזהירות טהרה, וביתה בכשרות.

  אבל אם הם נכנסים לעיר לדור שם, אז האיש רגיל להיות נפתה לעשות כמעשיהם הרעים של בני העיר - לחלל שבת, ולהניח התפילין בקרן זווית, וגם האשה בושה מפני חברותיה, הנשים בעיר אשר דעתן קלות, לכסות שערה כנשים קדמוניות, וגם היא נתפתית לעשות כמעשיהן - הסר המצנפת הרם העטרה (עפ"י יחזקאל כא, ל) - להסיר את מצנפת "כובע_השער" או הפיאה הנכרית מעל ראשה, ולהרים מעליה עטרת נשים צדקניות, גם מקילה בכשרות הבית ובחוקי נדה וטהרה, ואור היהדות שקעה שמשה בין בתי חומה שבעיר.

  לכן הזהיר התנא: והכניסו חמה לעיר, כי גם כשתכנסו לדור בעיר, תזרח עליכם שמש האמונה הישנה לדת יהודית, שמש הצדקות והצניעות והכשרות, אור התורה הקדושה.

  וכמו שאמרו חז"ל (תנדבא"ז שם): והנושא אשה לשם שמים, עליו הכתוב אומר (דברים כח, ג): ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה וכו' - דבין שהם דרים בשדה דהיינו בכפר, בין שהם דרים בעיר, לא ישנו את תפקידם לעשות רצון קונם אביהם שבשמים.

  והזיווג הנוכחי, שכוונתם לשם שמים, יתברכו בעיר ובשדה, שיהא זיווגם עולה יפה, אמן.

*

להספד

אדם עשיר שמת, לוקח עמו מרכושו ועושרו –

את הונו אשר פיזר לצדקה

  ועינכם אל תחוס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא (מה, כ).

  אמרתי בהספד על אדם יקר עתיר נכסין מאד, אשר הירבה לפזר מהונו לצדקה לעניים ודלים, לאלמנות ויתומים, וגם היה מלוה לעני בשעת דחקו (עפ"י יבמות סג.), וקיים מצות "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וכו' וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לה).

  ואמרתי לפרש עפ"י הפסוקים בתהלים (מט, יז_יט): אל תירא כי יעשיר איש כי יִרבה כבוד ביתו. כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו. כי נפשו בחייו יברך ויודוך כי תיטיב לך - ולכאורה לשון הכתוב "אל תירא", אין לו הבנה, כי היה לו לומר "אל תקנא", ומה מקום יש למורא ופחד?

  ונ"ל הכוונה, כי האיש העשיר הגדול, לבבו עליו יכאב וידאג אם יראה כי קרב קצו ובא יום מיתתו, והוא מוכרח לעזוב פה כל עושרו והונו וארמונותיו ונכסיו, ולא יקח עמו מאומה, מכל הונו וכבודו בארץ.

  אמנם באמת, אין הדבר כן! כי מה שהפריז מהונו לדברים טובים, לצדקה לעניים ולתמוך דלים ואביונים ואלמנות ויתומים - הנה חלק זה מעושרו והונו וקניינו, באמת יקח עמו! אלו הדברים הטובים אשר בהם גרם ברכה לנפשו בחייו עלי אדמות, לא ירדו אחריו לבור, אבל ילכו עמו וילווהו לעולמו הבא.

  וזהו שאמר הכתוב: אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, לא תירא ולא תדאג, כי לא במותו יקח הכל, כי לא ייקח עמו מאומה - אין הדבר כן! כי לא ירד אחריו כבודו - מה שהוא לכבוד לו, דהיינו הדברים הטובים, צדקה וגמ"ח שעשה בממונו, לא ירדו אחריו לבורו - כי נפשו בחייו יברך, כי מה שעשה בחייו יהיה לברכה לנפשו ונשמתו, ויודוך כי תיטיב, כי אם עשית טובות, יודו לך כי לך הוא באמת, שלך הוא לעולם, גם לאחר מיתה תהיה שלך ותקחהו עמך, וילווך לבית עולמך.

  ועל זה רמז הכתוב: ועינכם אל תחוס על כליכם, אל תחוסו על מה שאתם עוזבים פה מהונכם וקנייניכם - כי טוב כל ארץ מצרים - כי מה שעשיתם דברים טובים צדקה וגמ"ח עלי אדמות, אשר חיי הארץ היה לכם כגן ה' בארץ מצרים (עפ"י בראשית יג, י), הטוב של שפעת הברכה אשר היה לכם למנת חבלכם, הטוב הזה - לכם הוא, ויהיה לכם לעדי עד, לעולמים.

  וכן אתה הנפטר ז"ל, אל תחוס על עושרך וקניינך הנשאר פה, ואל תדאג כי לא תיקח עמך מאומה מהונך הרב! כי מה שעשית דברים טובים, הרבית לפזר צדקה וגמ"ח, הרי הוא שלך ותקחהו עמך, והלך לפניך צדקך, דהיינו צדקה שלך, וכבוד ה' יאספך, תבוא שלום תשכב בשלום ותנוח בשלום וכו', ובלע המות לנצח וכו', אמן.

*

עוד להספד

הכרת פני יוסף ענתה בו שעומד בצדקו

ועי"ז ימשיך יעקב לחיות גם אחר מיתתו

  ויאמר ישראל אל יוסף אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי (מו, ל).

  איתא במדרש תנחומא (אות ט): למה אמר אמותה הפעם - אמר, כשבאו בניי ואמרו לי יוסף מת, הייתי אומר שאני מת שתי פעמים, עכשיו שראיתי אותך חי, מבושר אני שאיני מת אלא עכשיו בלבד - לכך אמר אמותה הפעם.

  הכוונה, כי מי שהניח בנים צדיקים שהולכים בדרכי אביהם, אין אביהם מת - כמו שאמרו חז"ל: כל המניח בן כמותו כאילו לא מת (עפ"י ב"ב קטז. ועיי' ב"ר מט, ד ; רש"י לעיל יח, יט) - גם לאחר מיתה חיה יחיה בבניו שהולכים בדרכו. אבל אם בניו סרו מדרכיו והולכים בדרך רע, אז הוא מת פעם שנית, מיתה שנית אחרי מותו.

  והנה על מאמר יעקב (לעיל מה, כח): רב עוד יוסף בני חי, דרשו במדרש רבה (צד, ג), שכך אמר יעקב אבינו ע"ה: רב כוחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו. ופירשו מפרשי המדרש (עיי"ש בפירוש המהרז"ו), כי לשון עוד יוסף חי, ר"ל, שהוא צדיק שנקרא "חי", כמו שנאמר (שמואל ב' כג, כ): איש חי רב פעלים [כדרשת חז"ל במסכת ברכות יח: שאפילו במיתתו קרוי חי].

  וידוע מה שפירשו [עיי' זוה"ק ח"א דף עא.] על מה שאמר הכתוב (ט, ב): ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וכו' - כי כל זמן שהאדם אינו חוטא, אין כל חיה ובהמה שולטת בו, כי הצלם האלקי אשר עליו, יגן עליו כי ייחתו החיות ממנו. רק כשהאדם חוטא, ומעביר מעליו את צלם האלקים, אז נדמה להם כבהמה, ואז יכולים החיות והבהמות הטורפות לשלוט בו, כמו שנאמר (תהלים מט, יג): נמשל כבהמות נדמו [עיי' שבת קנא: אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה וכו' ועיי' מש"כ בפרשת עקב להלן עמ' תקצה].

  וזהו שאמרו במדרש הנ"ל: למה אמר אמותה הפעם - אמר, כשבאו בניי ואמרו לי יוסף מת - כי שלטה בו חיה רעה, וטרוף טורף יוסף (לעיל לז, לג), נמצא, כי הוא חוטא, וע"י כך העביר מעליו צלם אלקים, ולכן יכלו החיות רעות לשלוט בו - הייתי אומר שאני מת שתי פעמים, יען כי מי שבנו חוטא, לא יחיה בו אביו אחר מיתתו, וזו מיתה שניה. עכשיו שאני רואה אותך חי, ר"ל כמו שאמר הכתוב: אחרי ראותי פניך - שאני רואה על פניך צלם אלקים - כי עודך חי, כמ"ש במדרש רבה הנ"ל: כי עמד בצדקו, מבושר אני שאיני מת אלא עכשיו בלבד, ולא מיתה שנית, כי בני יוסף לא חטא. לכך אמר אמותה הפעם, כי רק פעם אחת הוא מת ולא פעם שנית, כיון שגם ביוסף בנו חיה יחיה לאחר מיתה.

  ואמרתי עוד להמתיק לשון כי עודך חי, כי לנו בני ישראל, אין לנו רק נפש חיונית, אבל גם עוד יותר, כי יש לנו נשמה הדבקה באלקים והיא נשמה יתירה בנו, חלק אלוק ממעל, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קד, לג): אשירה לה' בחיי - ר"ל, בנפש החיונית אשר היא בי כמו בכל אדם - אזמרה לאלקי בעודי, במה שיש לי עוד יתר על נפש החיונית, דהיינו נשמה הדבקה באלקים, המשכילה להכירו ולעובדו.

  וזהו שאמר יעקב אבינו ע"ה: כי עודך חי - העוד שלך, הנשמה הטהורה המשכילה, גם היא חיה.

  והנה הנפטר הנוכחי, שהניח בנים יראים ושלמים ותמימים, יוכל גם הוא לומר: אמותה הפעם, ולא מיתה שנית! נשמתו תהא צרורה בצרור החיים וכו', אמן.

* * *